<h1>דורות הראשונים חלק ג</h1>
רבי יצחק אייזיק הלוי
‫המלחמה בכלל‪ ,‬ומירושלים ליבנה בפרט‪.‬‬ ‬‬ ‫דברי ימי ישראל נשארו לוטים בערפל, גם ביסודי ראשי עניני דברי ימיו‪.‬‬
‫עד כי גם דבר המלחמה הגדולה, מלחמת חרבן הבית השני, אשר כל‬ ‫דברי ימי ישראל זה כאלפים שנה משם יצאו‬ ולשם הם שבים, לא נחקר‬ ‫כל עיקר‪.‬‬
‫וכותבי דברי הימים הסתפקו בזה לבד לשוב ולהעתיק לפני הקוראים את‬ ‫דברי יאזעפוס בספרו ״מלחמת היהודים״, אף כי גם הם יודו, כי יאזעפוס עשה‬ ‫כל מעשיו רק לטובת הרומיים ונגד בני ישראל‪.‬‬ ‫
מבלי להרגיש כי למען הצדיק את נפשו ואת כל אוהביו‪ו ,‬אגריפא השני‬ ‫בראשם (א), היה יאזעפוס מוכרח לדבר תהפוכות, ויהי מוכרח להעלים המון מעשים‬ ‫רבים (היוצאים בכל זה מתוך דבריו במקומות אחרים) והיה מוכרח לתת לכל‬ ‫הדברים אשר כתב סגנון משונה אשר יגלה ויראה רק על ידי החקירה והעיון‪.‬‬
‫גם דבר רבן יוחנן בן זכאי אשר בא בגמ׳ ובמדרשים, כי עוד טרם היה‬ ‫אספסינוס לקיסר עמד לפניו, וכי אחר זה יצא ברשיונו הוא וכל יתר זקני‬ ‫חכמי הדור ליבנה, לא חקרו לא מתי היתה זאת, ולא כל ענין הדבר, וישאר גם‬ ‫כל הדבר הגדול הזה סתום לגמרי‪.‬‬
‫ויטעו כולם לחשוב, כי היה זה בסוף ימי המלחמה, בתוך ימי מצור ירושלים‬ ‫על ידי טיטוס, אשר בימים ההם כבר לא היה אספסינוס בארץ יהודה, וכבר‬ ‫היה לקיסר ימים רבים לפני זה‪.‬‬
‫והלשון מזה באבות דר' נתן פרק רביעי ״וכיון שאמר להם רבן יוחנן בן‬ ‫זכאי יום אחד ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו, שלח וקרא לתלמידיו ר׳ אליעזר‬ ‫ור' יהושע וכו' והיו מוליכין אותו עד שקיעת החמה עד שהגיעו אצל אספסינוס‬ ‫וכו' אמר לו רצונך שאומר לפניך דבר אחד אמר לו אמור אמר לו הרי אתה‬ ‫עומד במלכות, מניין אתה יודע וכו' אמרו לא היו שלשה ימים עד שבא אליו‬ ‫דיופלי מרומי שמת קיפי ונמנו עליו לעמוד במלכות."
ובמס׳ גיטין ד׳ נ"ו בא על זה עצמו:‬ ‫
״כי מטא להתם (המקום אשר היה אספסינוס חונה שם) אמר ליה שלמא‬ ‫עלך מלכא שלמא עלך מלכא אמר ליה וכו׳ חדא דלאו מלכא אנא וכו׳ אמר‬ ‫ליה דקאמרת לאו מלכא אנא איברא מלכא את וכו׳ אדהכי אתא פריסתקא עליה‬ ‬‬ ------------------- ‬‬ ‫(א) בספרו‬ ‪ Vita‬העמיד יאזעפוס שני עדים כשרים ונאמנים על דבריו במלחמת היהודים ‫את טיטוס ואת אגריפא השני‪.‬‬
‫אבל גם מי שלא ירצה להאמין לשני אלה גם הוא איננו פסול לעדות‪.‬‬ ‬‬
2
‫המלחמה בכלל ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬ מרומי אמר ליה קום דמית‬ ‫ליה קיסר ואמרו הנהו חשיבי דרומאי לאותיבך‬ ‫ברישא וכו׳״ ‫(ב)‪.‬‬
‫והחכם גרעץ בחלק ד' עמוד ‪ 13‬אחרי אשר יספר הדברים כן יאמר‬ בהערה‪: ‬‬ ‫״בהמקום האחרון (בגיטין שם) הרבו לקשט את כל הדברים האלה, אבל‬ ‫גם כל הספור בעצמו הוא דבר שאי אפשר, שהרי אספסינוס לא שם‬ מצור על ירושלים וכבר גם היה לקיסר עוד לפני מצור ירושלים ‫(ג)‪.‬‬
‫והחוקרים האלה חשבו להם לחכמה כי כל אשר לא ידעו ולא הבינו‬ ‫הכחישו. ‬
‫ואחרי אשר לא ידעו‬ ‫כל כותבי דברי הימים מטרת המלחמה ולא‬ ‫ענינה בנוגע להרומיים, וכל הדבר היה בעיניהם כפלא, בראו להם ניב שפתים‬ ‫‫לאמר:‬ ‫כי נשתגעו בני ישראל לחשוב כי בנטות ידם על הרומיים יגרשום מן‬ ‫הארץ מבלי לדעת מה היא ממשלת רומא פטיש כל הארץ‪.‬‬
‫ועל כן הנה רבן יוחנן בן זכאי וראשי חכמי התורה הם נבדלו מהעם‬ בכללו ויעשו יד אחת עם האבירים הצדוקים חבר הכהנים הגדולים ההורדסים‬ ‫ואגריפא בראש כולם ויהיו יחד לחבורת ״אוהבי השלום״ נגד העם אשר לא‬ הבינו מאומה ויהיו אוהבי מלחמה‪.‬ ‬
‫ואיזה חקירה היה נדרש לכל הכתבנים האלה, אחרי אשר כל הדברים היו‬ ‫ברורים להם כל כך ופרושים לפניהם‪.‬‬
‫ויאמר הפראפעסאר מאמזען בספרו ‪ Komische Geschichte‬חלק ד' עמוד ‪528‬:‬ ‫
״המלחמה באה ונהיתה לא מלחמה ‬בין שנים מי תהי׳ ידו על העליונה‪,‬‬ ‫אף גם לא מלחמה של נרדפים ומעונים נגד נוגשים ומענים לפרוק עולם ולהיות‬ ‫חפשי, ולא חכמי מנהיגי הממשלה התחילו המלחמה, כי אם אכרים מבוהלים‬ (‪ (Fanatische Baaern‬הם התחילו והם נהלו המלחמה והם גם שלמו בדמם‬ את מחירה.״‬ ‫
והחכם גרעץ אשר בידו האחת נגן על הצעלאטען לכפר עון חטאתם אשר‬ ‫בדו עליהם, ‬מצא בזה מקום רחב ידים לעשות מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל‬ ‫ויאמר בח"ג עמוד ‪453‬:‬
"בעד השלום היו המתונים ובעלי הנסיון, אשר הם הבינו כי במה נחשבו‬ ‫בני יהודה המעטים נגד כח ענקים אשר לממשלת רומא, והם הבינו היטב את‬ ‫אשר תביא המלחמה הזאת והם היו בית הלל, אשר לא רצו בשפיכת‬ ‬‬ ---------------------- ‬‬
‫(ב) הדבר ידוע כי בענינים כאלה אין מדקדקים כי אם על עיקר תוכן הדברים‬ ‫והגרעין הכללי ולא על כל פרטי סגנון הדברים, והסגנון שונה בין אבות דר׳ נתן והגמ׳ אבל זה אינו נוגע‬ ‫‬‫לדברינו‪.‬‬
‫(ג) ‬ואין מקום לאמר כי נחלף בזה טיטוס על אספסינוס, שהרי עיקר כל הדבר הוא ‬‫ לאמר כי רבן יוחנן בן זכאי אמר לו מראש, שאף שאינו לא מלך ולא בן מלך יהיה הוא עתה לקיסר תחת‬ נירון שמת, וכי כן היה אחרי ימים מועטים.‬‬
"ובימי מצור ירושלים לא מת הקיסר כי אספסינוס כבר ישב לכסא רומי ולא היה מכל זה דבר‪.‬‬ ‬‬
‫ב‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬ דם וכו׳ בראש מפלגת השלום עמד אגריפא (השני) ובני משפחתו ההורדסים ‫קאסטבאר שאול ואנטיפס, ואחריהם היוצאים ממשפחת הכהנים הגדולים וכו׳‪.‬״‬
‫אבל האם יכול להיות כל ספק כי דבר העם ודבר כל חכמי התורה אחת‬ ‫הי׳ בכל העת ההיא, והאם יכול להיות ספק כי ראשי סגולת העם ורבן יוחנן בן‬ ‫זכאי בראשם עמדו רק לימין העם, ורק חפץ אחד מלא את לבב כולם‪.‬‬
‫והננו רואים כי אצילי בני ישראל תלמידי רבן יוחנן בן זכאי כנקדימון בן‬ ‫גוריון, בן ציצית הכסת, וכלבא שבוע, ראשוני ראשי ישראל בעת ההיא חזקו את‬ ‫ידי אנשי המלחמה בראשית התגלע הריב ובא בגיטין שם ד' נ״ו‪:‬‬
"שדריה (נירון קיסר) עילוייהו לאספסינוס קיסר (פי' אשר היה אחר זה‬ ‫לקיסר) אתא וכו׳ הוו בהו הנהו תלתא עתירי, נקדימון בן גוריון‪ ,‬כלבא שבוע‪,‬‬ ובן ציצית הכסת וכו׳, חד אמר להו (להעם ואנשי המלחמה) אנא זיינא‬ ‫להו בחיטי ושערי וחד אמר להו בדחמרא בדמלחא ומשחא וחד אמר להו‬ ‫ברציבי."
‫והדבר מפורש עליהם כי היו מהסרים למשמעתו של רבן יוחנן בן זכאי, והיו גם תלמידיו ובא עליהם באבות דר' נתן פרק ו׳‪:‬‬
"שמע עליו הורקנוס (אביו של ר׳ אליעזר) שהי׳ לומד תורה אצל רבן‬ ‫יוחנן בן זכאי אמר אלך לירושלים וכו׳, אמרו אותו היום היה רבן יוחנן בן זכאי‬ ‫יושב ודורש בירושלים וכל גדולי ישראל יושבין לפניו וכו' הי׳‬ ‫(הורקנוס) מדלג ועולה עד שהגיע אצל בן ציצית הכסת ואצל נקדימן בן גורין‬ ‫ואצל כלבא שבוע הי׳ יושב ביניהן ומרתת וכו׳."
‫והנה היו מראשי היושבים לפני רבן יוחנן בן זכאי ובכל זה אנו רואים‬ ‫שגם הם היו באותה עצה ויכינו את דבר המלחמה ויחזקו את ידי העם‬ ‫למלחמה, ואין ספק שלא עשו כן ננד דעת רבם ראש הדור ואביהם של‬ ‫ישראל‪.‬‬
‫והננו רואים גם בדברי יאזעפוס כי הוכנו צרכי אוכל נפש בירושלים לרוב‬ ‫מאד, וזה עצמו יעיד כי הדבר נעשה בחשבון ודעת, וכי ידי ראשי העם ומנהיגיו‬ הדואגים לעמם היו בכל זה‪.‬‬
‫ובמלחמת היהודים ‪ V, 1, 4‬בספרו מעשי בני בריוני בשרפם בירושלים‬ ‫כל אוצרות אוכל נפש יאמר גם הוא:
"כל אוסמי אוכל נפש, אשר היו יכולים להספיק אוכל‬ ‫לשנים רבות לכל אנשי העיר, נשרפו כמעט כולם ועל ידי זה‬ ‫גברו עליהם הרומיים אחרי זה כי מתו ברעב, וזה לא היה אפשר כלל להיות אם‬ ‫לא עשו הרעה הגדולה הזאת לעצמם." ‫
ואחרי שזה ודאי, כי ההכנה הגדולה מכל צרכי אוכל נפש לשנים רבות‬ ‫היה נגד הפץ אגריפא ההורדסים וחבר הכהנים הגדולים, אשר היתה ידם לגמרי‬ ‫עם הרומיים, ונזהרו לבלי ימשיכו עליהם הרומיים אפי׳ צל של חשד, וכמו‬ שנראה עוד לפנינו‪.‬‬
‫הנה הדבר מבואר כי נעשה זה על ידי ראשי חכמי התורה וסגולת העם, אשר דאגו בראש לשלום עמם‪.‬‬ ‫‬‬
‫*‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬ ‫אבל איך הי' הדבר, ומתי נשתנו פני הדברים, זה כלו גנוז ועבר מכל‬ ‫כותבי דברי הימים, אשר גם כל דבר המלחמה מראשיתה נעלם מהם, ולא‬ ‫הרגישו דבר‪.‬‬
‫וכל הדברים הנם אחרת לנמרי מאת אשר חשבו עד היום‪.‬‬
‫ודבר המלחמה מראשיתה עם דבר המלחמה אחר זה לפני ימי מצור‬ ‫ירושלים הנם שני דברים שונים אשר גם דבר אין להם זה עם זה לא במטרתם ‫ולא בדרכם‪. ‬‬ מטרת המלחמה מראשיתה הי' להציל את העם מנוגשיו הפנימים אשר נשענו‬ ‫על חרב הרומיים, ויביאו את חרבן העם, אשר היא רעה אלף פעמים יותר מחרבן‬ ‫הארץ‪.‬‬
‫ובזה הנה אחרי מלחמות ארוכות השיגו כל חפצם, ואף גם הרומיים‬ ‫התחילו כבר לתת לב למשאלותיהם וכל הדבר החל להתקרב אל המטרה, ותקותם‬ ‫לבוא‪.‬‬
‫אבל אז נהפך עליהם הגלגל והצדוקים האבירים סכלו את מעשיהם על‬ ‫ידי צעדים מבהילים ויעשו דבר איום ונורא כזה עד כי גם יאזעפוס איש‬ ‫בריתם הוכרח לדבר אתם רתת, ולקרוא עליהם חמס ושוד בהיות כל זה ידוע‬ ומפורסם אז‪.‬‬ ‫
ורק אז נשתנו פני הדברים לרעתם של ישראל, ורבן יוחנן בן זכאי‬ ‫ויתר חכמי התורה ראו כי אזלת יד, וישתדלו להציל מתוך ההפבה את אשר‬ ‫אפשר להציל‪.‬‬
‫ובהיות כל הדברים האלה חדשים לגמרי, וישנו את כל ענין הדברים‬ ‫כולם‪ ,‬עלינו לבארם ולהעמידם על מה שהם ‫(ד)‪.‬‬ ‬‬
פרק ב‪. ‬‬ ‫ברורי הדברים‪.‬‬ ‫‬‬ טעות גדול טעו כל החוקריס החדשים לחשוב את אגריפא השני את‬ ‫ההורדסים בבלל ואת האבירים הצדוקים וחבר הכהנים הגדולים למפלגת אוהבי‬ ‫השלום ודורשי טובת עמם.
‫וטעות גדול טעו לחשוב כי כל אלה עמדו להם לישראל להשתדל אצל‬ ‫שרי רומא והקיסר לשכך כעס וחמה, ולהסיר מהם כל חשד של מתקוממים‬ ‫נגד הרומיים, וכי היתה פעולתם להביא ריוח בעולם ושלות השקט במדינה. ‬
‫ והדברים האלה ה‬נם טעות מהיפוך להיפוך‪.‬‬
‫כל עמל אגריפא ההורדסים האבירים וחבר הכהנים הגדולים היה להוציא‬ ‫עליהם דבתם רעה ולצעוק עליהם אצל הרומיים כי הנם חפצים להתקומם נגדם‪.‬‬ ‬‬ ----------------- ‬‬ ‫(ד) דבר כל המעשים מלפני המלחמה ובתוך המלחמה לכל פרטיהם וגם כל פרטי‬ ‫מדבו־יט בנוגע לארץ הגליל אשר הוא ענין לעצמו (כמבואר במקומו) וכל פרטי הדברים בירושלים, כל זה‬ ‫יבואר לנו במקומו בכרך שלפני זה.‬‬ ‫וכל דברינו במקום הזה אינם כי אם רק בנוגע לכל דבר המלחמה בכלל. ‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫ג‬
‬‬ ‫ולא לבד שלא היו כל אלה מפלגת אוהבי השלום, כי אם שכל המלחמה‬ באה ונהיתה רק על ידם‪.‬‬
‫המה הביאו את חורבן העם ימים רבים לפני המלחמה, עד כי כבר עמדו‬ ‫בני ישראל על עברי פי פחת‪. ‬‬ ‫וכאשר קם כל העם נגדם לעצור בעד הרעה, לכלא את רוחם אשר‬ ‫כקטב ישוד, ולהשתדל להביא סדרים בארץ, סדרים אשר אי אפשר לכל עם‬ ‫לחיות בלעדם‪,‬‬ ‫אז הרימו הם קול זוועות "בהרומיים אתם מורדים״, וכדברים האלה דברו‬ ‫נם באזני הרומיים, למען יעברו בארץ בחרב ובדם, וישימו את בני ישראל הדום‬ ‫לרגלי האבירים‪.‬‬ ‫
ובכל אשר שנה יאזעפוס את כל דבריו בנוגע ללפני ימי המלחמה ותוך‬ ימי המלחמה למען הגן על עצמו ועל אוהביו.‬
‫נשארו בכל זה בתוך דבריו מקומות הרבה אשר שכח שם לשום על‬ ‫פניו מסוה, וכי גם היה בטוח אשר הקורא לא יצרף הדברים יחד, כמו שבאמת‬ ‫נלכדו עד היום גם כל החוקרים הכתבנים‪.‬‬
‫והכהנים הגדולים וראשי משפחת הורדוס, אשר בדברו מהמלחמה עצמה‬ ‫נזהר יאזעפוס בכל כבודם ויקרא להם גם "הגדולים והנכבדים״ ויטעה את הקוראים‬ ‫לחשוב כי מגמת פניהם היתה טובתם של ישראל‪.‬‬
‫עד כי על ידי זה טעו חוקרים מגנבי דברים כהחכם גרעץ לאמר: ‫״בראש מפלגת השלום עמד אגריפא ובני משפחתו ההורדסים קאסטבאר‬ ‫שאול ואנטיפם ואחריהם היוצאים ממשפחת הכהנים הגדולים" וכו׳‪.‬‬
‫בא עליהם בדברי יאזעפוס מהימים האחרונים לפני המלחמה אלטטי׳‬ ‫‪ XX, 9, 4‬לאמר‪:‬‬
"‬בעת ההיא הוריד אגריפא את יהושע בן דומנאי ממשמרת כהן גדול‬ ‫ויושב את יהושע בן גמליאל, ושני אלה לחמו יחד, כל אחד מהם אסף סביבו‬ ‫אנשי שחץ אשר לחמו להם. יותר מכולם עשה זה חנן (או חנני׳) כי על ידי‬ ‫עשרו היה מחנהו גדול יתר מאד. כמו כן היה גם לקאסטבאר ושאול לכל אחד‬ ‫מהם מחנה של אנשים רעים וחטאים אשר עשו חפצם. שני אלה מוצאם‬ ‫ממשפחת המלוכה ומפני שהיו קרובי אגריפא (השני) עמדו במדרגה גבוהה הרבה‬ ‫מאד אבל עטו גאה וגאון ויהיו בעלי זרוע (‪ (gewalttatig‬ומוכנים להתנפל על‬ ‫החלש מהם, לגזול ולחמוס. מהעת ההיא לא יצאה ירושלים מן‬ ‫המצר וכל הדברים והמעשים הלכו אל חרבנה."
‫ואך בדברי ימי ישראל אשר נכתבו בקולמוס מהופכת היה אפשר‬ ‫לטעות ולצייר את אלה לדורשי טובת עמם המתונים מפלגת אוהבי השלום. ‬‬ ‫ויאזעפוס יאמר בדברים ברורים על מעשיהם של אלה וחבר הכהנים‬ ‫הגדולים עמהם:‬
‫״מהעת ההיא לא יצאה ירושלים מן המצר וכל הדברים והמעשים הלכו‬ ‫אל חרבנה".‬‬
‫והיינו שהלכו אל חרבנה בלא כל מלחמה עם הרומיים, כי אם על ידי‬ ‫מעשי כל האבירים האלה וחבריהם‪.‬‬ ‬‬
‫‪6‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬ ‫ודברי יאזעפוס שם הנם לא לבד עוד לפני המלחמה, כי אם גם עוד‬ לפני ‫ימי הנציב פלארוס, עוד בימי הנציב אלבינוס, בכל זה יאמר וכל הדברים ‫והמעשים הובילו אל חרבנה‪.‬‬
‫כי על ידי מעשה כל אלה יחד נתבטלו סדרי כל הארץ ויביאו את חרבן‬ ‫הארץ וחרבן העם יחד, ככל אשר יבואר לפנינו‪.‬‬
‫ולפני זה שם באלטטי׳ ‪ XX, 8, 8‬יאמר יאזעפוס על כל חבר הכהנים‬ ‫הגדולים יחד:‬‬
"כל אחד מהם עמד בראש חבר פוחזים ומריבי עם אשר אספו‬ ‫סביבם וכו׳ ולא נמצא עוצר בעם אשר ייסרם למשפט על כן התרחבה והתפשטה‬ (על ידם) גזל משפט יותר ויותר, ולבסוף הלכו חבורת הכהנים הגדולים כל כך‬ ‫למרחוק בשרירות לבם עד שגם שלחו את עבדיהם אל הגרנות לקחת‬ בחזקה את כל מעשר הארץ וכל הכהנים העניים מתו ברעב״‪.‬‬
‫ויאזעפוס יאמר" "ולא היה עוצר בעם אשר ייסרם למשפט".
‫והדבר ידוע כי בני ישראל קיימו משפט התורה "שופטים ושוטרים תתן לך‬ ‫בכל שעריך״‪.‬‬ ‫
אבל השופטים והשוטרים בימים ההם לא יכלו לעשות עמהם כל מאומה‬ ‫לפי שחסו בצל אגריפא אשר לא הי׳ מלך ביהודה ורק על ידם רמס וטרף, ויחד‬ ‫כולם עשו חוזה עם נציב הארץ, לפשוט עור בני ישראל מעל עצמותם‪.‬‬
‫רגילים הם כל כותבי דברי הימים לבני ישראל לתלות כל צרותיהם של­‬ ‫ישראל בעת ההיא בהנהגת נציבי רומא אשר ישבו בארץ‪.‬‬
‫ובודאי שכן הדבר כאשר נביט מנקודת הראות של שבט הנוגש ופס יד‬ ‫אשר התירה הדבר ותכריח להרכין ראש ולקבל את כל מהלומות ברשע‪.‬
‫אבל כאשר נביט על הדבר מרוח זה של הגורם והסיבה לכל התלאה אשר ‫מצאתם, אז נראה אחרת לגמרי‪.‬‬ ‫
ויאזעפום באלטטי' ‪ XX, 9, 1‬במשכו שם קולמסו לתומו יאמר‪:‬‬ ‫
"‬אז הוריד אגריפא (השני) את יוסף ממשמרת הכהונה הגדולה ויקים תחתיו‬ ‫את הנן בן חנן‪ .‬חנן האב היה לו חמשה בנים אשר כולם היו כהנים גדולים וכו׳‪.‬‬ ‫חנן זה בן חנן היה איש קשה מצור, איש אשר לא ישוב מפני כל וחפצו ורצונו‬ ‫הי׳ מטיל ברזל ובהיותו מכת הצדוקים אשר כבר הזכרנו וכו׳ ראשי‬ ‫העם שלחו מלאכים אל אגריפא להעביר את רעת חנן וכו׳ וכן שלחו‬ ‫מלאכים גם אל הפקיד הרומי החדש וכו', אלבינוס נתן לבו לבקשתם‬ ‫ועל כן הוכרח אגריפא להוריד את חנן ולהפקיד תחתיו וכו׳ אבל חנן‬ ‫התחזק ויעלה בכל יום יותר מעלה מעלה בעיני העם (בעלי בריתו) ויהי להם‬ ‫למופת כי הוא ידע היטב איך להשתמש בכסף וידע והבין‬ ‫איך לקנות לו בשוחד את לבב הנציב אלבינוס וגם את‬ ‫לבב הכהן הגדול (המשמש תחתיו) ועבדיו עושי רצונו הם רדו על‬ ‫ידו וידעו איך להתקשר עם זולת לבני אדם וכו׳ וכן עשו‬ גם כל יתר הכהנים הגדולים."
והדברים האלה אשר פלטה קולמסו של יאזעפוס בדרך מהלכו יגלו לנו‬ ‫כל תעלומה‪.‬‬ ‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫ד‬
‬‬ והננו רואים כי הנציב הזה עצמו, אבל טרם בואו אל הארץ, ובראשית‬ ‫דרכו טרם פגעו בו האבירים האלה, לכרות עמו ברית לקחת את נפש העם, אז הי‬' ‫ידו עם העם וימלא כל משאלותם‪.‬‬
‫והלך בזה בדרך מישור עד כי עשה בקשתם גם נגד אגריפא‪.‬‬
‫והמלאכים אשר שלחו העם אל אגריפא גם לא ערבו בנפשם לבקשו כי‬ ‫יוריד את חנן בן חנן ממשרתו בידעם כי היא לא תצלח‪.‬‬
‫ותהי בקשתם ממנו רק זאת "כי יכתוב לחנן לבלי להתנהג כן להבא".
‫אבל המלאכים אשר הלכו אל הנציב החדש הם מצאו את לבבו טובה‬ ‫אל היהודים עד כי אגריפא גם הוכרח להסירו ממשמרתו‪.‬‬
‫וכל זה מפני שעדין לא פגעו בו הנחשים השרפים האלה וכלשונו של‬ ‫יאזעפוס אשר יתחיל דבריו שם:
"אז באה הידיעה לרומי כי הנציב פעסטוס מת וישלח הקיסר את אלבינוס‬ ‫לנציב בארץ יהודה‪ .‬ואגריפא הוריד אז וכו׳ ויקים תחתיו את חנן בן חנן וכו'‬ ‫ראשי העם שלחו מלאכים אל אגריפא וכו׳ ואחדים ממלאכי העם הלכו לקדם‬ ‫את פני אלבינוס בדרכו מאלכסנדריא לארץ יהודה וכו׳ אלבינוס נתן לבו‬ ‫לבקשתם״‪.‬‬
‫אבל אך התישב בארץ למדו אותו כל אלה איך לחלק אתם שלל‪.‬‬
‫וחנן בן חנן זה עצמו אשר על פיו הורד לפני זה, חנן זה "ידע‬ ‫היטב איך להשתמש בכסף וידע והבין איך לקנות לו בשוחד את לבב הנציב‬ ‫אלבינוס".‬
‫ולא קנה את לבבו למען שוב למשמרת כהן גדול, כי לא שב למשמרתו‬ ‫זאת ולא הי׳ עוד לכהן גדול‪.‬‬
‫אבל ידע איך להשתמש בכסף ולקנות את לבבו למען יניח לו לעשות‬ ‫מלאכתו באמונה, כי עבדיו עושי רצונו יוכלו לרדות בכל העם, ולהפשיט עורם‬ ‫ולשלול שלל‪ ,‬ולבוז בז, ולחלק יחד עם אגריפא והנציב.‬
‫ואם כי בדבריו באלטטי׳ אשר קרא בשם הכהנים הגדולים וההורדסים גלה‬ ‫רק טפח וכסה הרבה מאד, הנה במלחמת היהודים ‪ II, 14, 1‬אשר לא הזכיר‬ ‫שמם רק ברמז וידבר דבריו רק על אלבינוס, שם גילה טפחיים ויאמר:‬‬
"הנציב אלבינוס אשר בא אחריו (אחרי פעסטוס) נהג סדרי המדינה ברוח‬ ‫אחרת, ולא נשאר מעשי חרפה אשר לא עשה, ולא הי׳ די את אשר עשק וגזל‬ ‫את אוצר המדינה ואת כסף אנשים פרטים הרבה מאד וכו׳ עתה נשאו‬ ‫ראשם גם המהרסים בירושלים. העשירים הם הביאו את‬ ‫אלבינוס על ימינם על ידי שוחד, עד כי מבלי אשר הביט‬ ‫על מעשיהם יכלו לעשות התקוממות ואלה מההמון אשר המנוחה‬ ‫לא מצאה חן בעיניהם נמשכו אחרי אלה אשר עשו יד אחת עם אלבינוס, כל‬ ‫רשע עריץ אסף לו מחנה סביבו ואלבינוס היה לראש כולם. ובעזרת כל ראשי‬ ‫המחנות האלה לקח את רכוש האזרחים אנשי השלום, והסכנה מהם היתה גדולה‬ ‫כל כך עד כי העשוקים תחת לצעוק חמס כמו שהי׳ צריך להיות, שתקו ויתנו‬ ‫יד לפה ויראו להוציא הגה מפיהם, לדבר חפשי לא הרשה לו כל איש, וירכינו‬ ‫ראש לממשלת מספר גדול טידאננען, אז נזרע והושרש גרעין חרבן ירושלים".‬‬ ‬‬
‫‪8‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‬‬ ‫ועלינו רק לצרף את דברי יאזעפוס באלטטי׳ ובמלחמת היהודים יחד‪ ,‬ואז‬ ‫הנה כל הדברים פתוחים לפנינו‪.‬‬
‫העשירים האבירים אשר עשו יד אחת עם אלבינוס, ואשר כל אחד מהם‬ ‫אסף לו סביבו מחנה מזולת לבני אדם, לשלול שלל ולבוז בז, כמפורש באלטטי'‬ כי היו זה חבר הכהנים הגדולים האבירים וההורדסים‪.‬‬ ‫
ועליהם הם דברי יאזעפוס במלחמת היהודים כי המתקוממים והמהרסים‬ ‫נשאו אז ראש ויעשו ממשלה מטיראננען רבים, ואז נזרע והושרש דבר החרבן‬ על ידם. ‬‬ ‫וכן הדבר, כי כל דבר החרבן בא רק על ידם, ולא שהם היו רק הסיבה‬ ‫להחרבן, כי אם שהם גם הביאו אותו ככל אשר יבואר לפנינו. ‬
‫והן גם דברי הגמ׳ בהברייתא במס׳ פסחים ד׳ נ"ז:‬
"תנא אבא שאול אומר קורות של שקמה היו ביריחו והיו בעלי זרועות‬ ‫נוטלין אותן בזרוע עמדו בעלים והקדישום לשמים‪ ,‬ועל כיוצא בהם אמר אבא‬ ‫שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנן, אוי לי מבית בייתוס, אוי לי‬ ‫מאלתן (ממקלותיהם), אוי לי מבית חנן, אוי לי מלחישתן (אצל‬ ‫נציבי רומא), אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמסם (שהיו כותבין אגרות‬ ‫לרעה‪ ,‬רש"י), אוי לי מבית ישמעאל בן פאבי (השני), אוי לי מאגרופן‪, שהם‬ ‫כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלין ועבדיהם‬ ‫חובטין את העם במקלות."‬ ‫
והם "‬כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלין" הוא מפני שאך מהם‬ ‫הקים אגריפא השני כל הפקידות אשר היו תחת ידו‪.‬‬ ‫
כי כידוע לא היה אגריפא השני מלך ביהודה וירושלים, כי במות אביו‬ ‫אגריפא הראשון לא נתן לו הקיסר קלוידיום את נחלת אביו, כמו שהוא אצל‬ יאזעפום אלטטי׳ ‪XIX, 9, 2‬.‬
‫וכל מה שיכול להתערב בעניני היהודים הי׳ רק על ידי מה שהשיג אחר‬ ‫זה דודו אחי אביו הורדוס מלך קלכיס מאת הקיסר את ההשגחה על המקדש‬ ולהקים את הכהנים הגדולים, כמו שהוא באלטטי׳ ‪ XX, 1, 3‬ובמותו ירש זה‬ ‫אגריפא השני (ה)‪.‬‬
‫ואחרי אשר לא הי׳ אגריפא השני יכול להטיל מסים וארנוניות על בני‬ ‫ישראל, כי על כן לא נשאר לפניו למלאות אוצרותיו זהב כי אם בדרך זה על‬ ‫ידי הקמת הכהנים הגדולים הגזברים והאמרכלים מהצדוקים האבירים אשר יוכלו‬ ‫לפלס נתיב לחמס ולחלק יחד עמו ועם הנציב‪.‬‬
‫וכאשר עמדו טובי העם נגדם, אז צעקו לפני הרומיים כי היהודים‬ ‫מתקוממים נגדם‪.‬‬
"‬אוי לי מבית חנן אוי לי מלחישתן" אצל הנציב‪ ,‬כמו ‬שהם גם דברי‬ ‫יאזעפוס על חנן בן חנן "כי הוא ידע היטב איך להשתמש בכסף וידע והבין איך‬ ‫לקנות לו בשוחד את לבב הנציב".‬‬ ‬‬ ------------------- ‬‬ (ה) וכותבי דברי הימים הוליכו את קולמסם בסגנון כזה כאלו הי׳ אגריפא השני מלך‬ ‫ביהודה וירושלים, עד כי פראנקעל בדרכי המשנה עמוד ‪ 102‬יתן אותו גם לקורא פרשת המלך בעזרה‪.‬‬ ‫
ואין כל זה כי אם טעות מבואר ויתבאר לנו כל הדבר במקומו בכרך שלפני זה‪.‬‬ ‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫‬‬ ‫וידענו מהברייתא שלחישתן היתה לחישת שרף‪. ‬‬ "אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמסם" כלשונו של רש״י שהיו כותבין‬ ‫אגרות לרעה‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬שלא הסתפקו בלחישתן באזני הנציב לבד, כי אם שגם כתבו כן‬ ‫על העם גם להגמון סוריא, וגם לממשלת רומא בכלל‪.‬‬
‫ורק תמהון הוא לראות עד כמה לא צרפו החוקרים כולם את המעשים‬ ‫יחד, ויתנו את כל אלה עם אגריפא בראשם ל״דורשי טובת עמם המתונים מפלגות‬ ‫אוהבי הסדר והשלום״‪.‬‬
‫אנשים אשר הרעו לבני ישראל יותר הרבה מהרומיים, ואשר אך בשלהם‬ ‫היה כל הסער הגדול הזה, כי בהכרח קמו כל העם וראשי חכמי התורה למצוא‬ ‫הדרך איך להציל את העם מידם, ולהביא סדרים בארץ ולמנוע המצב של "איש‬ ‫את רעיהו חיים בלעו".‬‬
‫וחבר בוגדים אלה עם אגריפא וההורדסים בראשם כאשר אך הריחו דבר‬ ‫איזה תנועה נגדם מהרו להלשין לפני הנציב וכל שרי רומא, כי לא אותם מאסו‬ כי אם את הרומיים הם רוצים לגרש מן הארץ‪.‬‬
‫ועל כן נרתעו ראשי ישראל כל פעם לאחוריהם, עד אשר הגיע הדבר‬ ‫לרום קצו ויחליטו לעמוד כנגדם ביד חזקה ויעבור עליהם מה‪.‬‬
‫ומה יפלא על כל האבירים האלה כי שכחו אח עמם ולאומם באופן‬ מבהיל כזה, הן הלכו בדרכי אבותיהם הצדוקים הראשונים ולא ידעו דבר מתורת‬ ה' וכל כתבי הקדש‪.‬‬
‫והן דברי המשנה יומא פרק א׳ משנה ו' בנוגע לכל הכהנים הגדולים האלה‪:‬‬
"אם רגיל לקרות קורא, ואם לאו (היינו שאינו רגיל לקרות, ואינו‬ ‫יודע לקרות) קורין לפניו, ובמה קורין לפניו באיוב ובעזרא ובדברי הימים.‬ ‫זכריה בן קבוטל אומר פעמים הרבה קריתי לפניו‬ ‫בדניאל."
‫והדברים האלה "פעמים הרבה קריתי לפניו" אשר אמר זכריה בן קבוטל‬ ‫יורו לנו כי היו שם בימים האחרונים ההם רבים מהכהנים הגדולים האלה אשר לא‬ ‫היו רגילים לקרות‪.‬‬
‫ובשעה זו עצמה אשר ראשי נכבדי ירושלים כנקדימון בן גוריון, בן ציצית‬ ‫הכסת, כלבא שבוע וכל חבריהם נמצא אותם גם בימי גדלותם יושבים לרגלי‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי במתיבתא בירושלים (עי׳ פ"א), בשעה זו עצמה נראה את‬ האבירים כל חבר הכהנים הגדולים בחירי אגריפא, כי גם בטל ילדותם לא למדו‬ ‫בבתי ספר, ולא היו רגילים גם בקריאת כתבי הקדש ולא ידעו אותם.
‫ובשעה זו עצמה אשר יאזעפוס בסוף ספרו אלטטי׳ (‪ (XX, 11, 2‬יאמר‬ ‫אצלינו היהודים לא יעמדו במדרגה גבוהה היודעים שפות רבות לפי שזה ידעו ‬‫גם העבדים, ורק אלה יקראו בשם חכמים היודעים את התורה וכו׳.‬ ‫
בשעה זו עצמה בחר אגריפא כהנים גדולים אשר לא ידעו מאומה בתורה‪,‬‬ ויהיו כל מעשיהם נגד עמם‪.‬‬
‫ובהתחברם עם אגריפא אשר עשה המזמתה גם עם אחותו, ובהתחברם עם‬ ‫ההורדסים אשר למדו את כל דרכי הגוים אז, נזורו לבשת, ועבדיהם וכל היקום‬ ‫‬‬
‫‪10‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫‬‬ ‫אשר לרגליהם מהם ראו וכן עשו גם הם, ותזנה הארץ בימים ההם, ובא במשנה‬ ‫סוטה ד׳ נ"ז‪:‬‬ ‫"משרבו המנאפים פסקו המים המרים ורבן יוחנן בן זכאי‬ ‫הפסיקן. שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה‬ ‫כי הם (הבעלים) עם הזונות יפרדו וכו׳‪.‬״‬
‫ועל ידי אשר כל אחד מהם אסף לו מחנה מהאספסוף זולת לבני אדם‬ ‫להשתער על העם לגזול ולחמוס, הנה גם לבד רעתם הם, הרימו גם לגזל‬ ‫משפט, ולאיש את רעהו חיים בלעו, ויצאו מחוריהם כל בעלי שחץ לעשות‬ ‫כמתכונתם‪.‬‬
‫והן דברי יאזעפוס בדברים רבים מהסיקריקין וחבר שודדים אשר יספר‬ ‫באריכות גדולה כי צצו אז כעשב השדה ויבואר לנו במקומו בכרך הקודם‪.‬‬
‫כי על כל זאת לבד את אשר חמסו תורה, הנה גם נהרסו על ידיהם כל‬ ‫סדרי המדינה, ונעקרו משרשיהם‪. ‬‬ ‫ותהי אז השעה היותר אחרונה לעמוד כנגדם ביד חזקה, ובכל אשר ידעו‬ ‫בני ישראל כי אם יקומו נגדם יגרו בהם את הרומיים, ובכל אשר ידעו‬ ‫כי הקיסר נערא אשר היה אוהבו של אגריפא יעמוד לימינו לא הי׳ אפשר עוד‬ ‫לחשות ולדום‪.‬‬
‫כ* שובבו כל האבירים האלה משובה נצחת ויהרסו את כל עמודי‬ ‫החיים, ויצא רשף לרגלם, ורוח רקב וקטב ישוד, המביא בהכרח את חרבן העם‪.‬‬
‫וידעו בני ישראל גם זאת כי הרומיים הרסו ולא חמלו רק במרידה אשר‬ ‫היתה נגדם הם, להסיר עולם ולגרשם מן הארץ‪.‬‬
‫לא כן אם יתקוממו רק נגד המושל אשר נתנו או הושיבו שם, ונגד‬ ‫שר ושופט, אז גם אם שלחו את גדודיהם, בכל זה לא ייסרו עבור זה ‫במשפט קשה.
ויקוו לאור כי סוף סוף יראו הרומיים ויבינו ויעשו להם שלום‪.‬‬
‫והדבר הזה, להתחיל להשתדל לעמוד נגד אגריפא והאבירים לא בא פתאום, ‫ובכל אשר נשמר יאזעפוס לגלות פני הלוט בנוגע לאגריפא עצמו, אשר‬ ‫גם מלבד בריתם יחד הי׳ גם ירא ממנו, בהיות אגריפא מבאי בית אספסינוס וטיטוס. ‬
‫בכל זה נשארו בדבריו פה ושם דברים נלוים‪ ,‬כי כבר מימים רבים לפני‬ ‫זה התחילו סגולת העם לריב את ריב עמם עם האבירים ואגריפא בראשם‪.‬‬ ‫‬‬
‫פרק ג.
‫‬‬ ‫ובאלטטי׳ ‪ XX, 8, 8‬יאמר יאזעפוס:‬
"בעת ההיא נתן המלך אגריפא (השני) את הכהנה הגדולה לישמעאל‬ ‫בן פאבי (ו) אמנם כי זולת זה באו עתה הכהנים הגדולים בריב ומלחמה‬ ‫‬‬ ---------------- ‫‬‬ (ו) במשנה סוטה ד׳ מ״ו פרק ט׳ משנה ט״ו נאמר: ״משמת ישמעאל בן פאבי בטל זיו‬ ‫הכהונה״, ואמרו עליו בפסחים ד׳ נ״ו ״שצוחה עזרה שאו שערים ויכנס ישמעאל בן פאבי וישמש בכהונה‬ ‫גדולה׳׳. ועי' גם במס' יומא ד׳ ל׳׳ה ע״ב‪.‬‬
‫והכונה בכל זה על ישמעאל בן פאבי הראשון אשר בא אצל יאזעפוס אלטטי׳ ‪ XVIII, 2, 2‬ עוד‬ ‫‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫ו‬ ‫‬‬ ‫עם הכהנים ועם ראשי נכבדי ירושלים, כל אחד מהם (מן הכהנים‬ ‫הגדולים) עמד בראש חבר פוחזים ומריבי עם אשר אספו סביבם וכו' ולא נמצא‬ ‫עוצר בעם אשר ייסרם למשפט, על כן התרחבה והתפשטה גזל משפט יותר‬ ויותר וכו׳."
‫ונפלא הדבר כי יאזעפוס, אף כי על כל דבר טפל יש לו קולמוס מלא ‫דיו ופה רהב, הנה בדבר גדול וכללי כזה הסתפק רק להזכיר הדבר מבלי להודיע‬ ‫מאומה איך הלך דבר הריב הזה עם ראשי נכבדי ירושלים ביחוד.
‫ובכל אשר לא יזכיר יאזעפוס על זה כי אם את ראשי נכבדי ירושלים‬ ‫נגד הכהנים הגדולים‪,‬‬ ‫הנה מזה עצמו את אשר יתחיל דבריו יחד עם זה מאגריפא ודבר נתינתו‬ ‫את הבהונה הגדולה לישמעאל בן פאבי‪,‬‬ ‫הדברים האלה יעידו על עצמם כי ידובר בזה לא רק מהכהנים הגדולים‬ ‫כי אם גם מסתרם ומגינם אגריפא השני.
‫וכי דבר הקימו עתה את ישמעאל בן פאבי לכהן גדול הטיל סער חדש, כי‬ ‫נתמלאה הסאה, הוא ישמעאל בן פאבי שאמרו עליו בהברייתא במס׳ פסחים‬ ‫שם "אוי לי מבית ישמעאל בן פאבי אוי לי מאגרופן"
‫וגם באלטטי׳ ‪ XX, 8, 11‬אשר שם כבר לא היה יכול להסתיר שם‬ ‫אגריפא עצמו, השתדל גם שם לשום על הדברים האלה מסוה, ויאמר‪:‬‬
"בעת ההיא בנה אגריפא מגדל גבוה על היכל החשמונאים אשר משם היה‬ ‫יכול לראות את כל העיר ובשכבו שם על הדרגש היה יכול להביט ולראות את‬ ‫כל דבר ודבר אשר יעשה במקדש. כאשר נודע זה לראשי הנכבדים‬ ‫בירושלים חרה להם על זה מאד, מפני כי כן לא יעשה והוא גם נגד חוקי‬ ‫התורה לראות את המעשים במקדש (כלומר בהעזרה) ובפרט בשעת העבודה,‬ ‫ועל כן עשו הם (ראשי נכבדי ירושלים) בהאולם אשר בתוך העזרה חומה גבוהה‬ ‫אשר מנעה לא לבד השגחת אגריפא כי אם גם הסתירה את האולם המערבי אשר‬ ‫חוץ להמקדש אשר משם השגיחו הרומיים בימי החגים על כל הנעשה בהמקדש‬ ‫(בעזרה) ועל כן כעסו על זה גם אגריפא גם הנציב פעסטוס, ויצו להרוס זה, ‫אבל היהודים בקשו מהנציב להרשות להם לשלוח על זה מלאכים אל הקיסר‬ ‫נערא, כי אמרו אשר טוב להם למות מלסתור בהמקדש, וכאשר הרשה להם‬ ‫פעסטוס לעשות כי בחרו מתוכם עשרה אנשים, וכן נסעו עמהם גם ישמעאל בן ‫פאבי וחלקית הממונה על האוצר, ונערא מלא את רצון בני ישראל כי אשתו‬ ‫פאפפעא אשר היתה יראת ה׳ השתדלה לטובת היהודים, ותרשה פאפפעא רק‬ ‫להעשרה הנבחרים לשוב לארצם, אבל את חלקית ואת ישמעאל בן פאבי עכבה‬ ‫ברומי בתור ערובה." ‫‬‬ ------------------
‫‬‬ ‫בימי הקיסר טיבעריוס דהיינו לפני ימי אגריפא הראשון, בהימים אשר בין ארכעלאוס בן הורדוס הראשון‬ ‫לימי אגריפא הראשון אשר ההורדסים לא יכלו להרים ראש ביהודה וירושלים, ולא הי׳ להם כל ניר שם‪.‬‬
ועל זה הוא שאמרו שבטל במותו זיו הכהונה, שקרוב לזמן ההוא כבר הותחל דבר ״חבר הכהנים ‫הגדולים״ ומהם הי׳ בזמן האחרון גם ישמעאל בן פאבי השני הזה אשר‬ ידובר עליו בפנים אשר הי' כבר בימים האחרונים לפני החרבן בתוך ימי נירון קיסר. ‫‬‬
‫‪12‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫‬‬ ‫העתקנו את כל הדברים האלה מפני כי בכל אשר השתדל יאזעפוס לשום‬ ‫על פניהם מסוה הנה הם עצמם יביעו וידברו‪.‬‬
‫והדבר ידוע כי אין שום חוק בתורה לאסור להביט על הכהנים בעבודתם‬ ‫בעזרה, ויאזעפוס כתב זה רק לבלבל את הקוראים מהעמים‪.‬‬
‫ועיקר הדבר היה ענין אחר לגמרי‪ .‬כי כידוע גם בדברי יאזעפוס עצמו‬ ‫במקומות הרבה, היו כל האסיפות מראשי ירושלים במעלות הר הבית ובהמקומות ‬‫אשר סביב העזרה, ועל כן בנה לו אגריפא את המגדל הגדול הזה וישם‬ ‫לו שם מארבים למנות כל צעדי ראשי בני ישראל ולהביט משם על כל‬ ‫מעשיהם‪.‬‬ ‫
והננו רואים כי כבר הפריד אז תהום נורא בין ראשי ירושלים ובין אגריפא‬ ‫והאבירים אשר עמו, כי ראשי ירושלים כבר יצאו נגדו ביד רמה ויבנו בהמקדש‬ חיץ בעדו לבלי יוכל לשום עליהם מארבים‪.‬‬ ‫
והדברים מפורשים כי לא היה זה דבר ההמון, כי אם דבר ראשי נכבדי‬ ‫ירושלים‪.‬‬
‫ואם במקומות אחרים יקרא יאזעפוס ראשי נכבדי העם נם לההורדסים‬ ‫והאבירים הכהנים הגדולים החוסים בצל אגריפא‪,‬‬ ‫הנה במקום הזה הדברים מבוארים מעצמם שהכונה לראשי נכבדי ירושלים‬ ‫אשר היו נגד אגריפא ההורדסים והאבירים, דהיינו ראשי חכמי התורה וסגולת ‬‫העם באמת אשר כבר חשבו מחשבות וישימו עצות איך להנצל מידי עוכרי עמם‬ ‫המהפכים את הארץ לגי צלמות‪.‬‬
‫וכבר חזק הריב כל כך עד אשר בקשו מהנציב להקריב את משפטם‬ ‫ודינם לפני הקיסר‪.‬‬
‫והנציב פעסטוס אשר לא נמצא עליו דבר רע ואשר גם היה רק זמן‬ ‫קצר והמשחיתים לא הספיקו להפוך את לבבו לרעה הרשה להם לעשות כן‪.‬‬
‫ואגריפא אשר ידע כי דבר המגדל הוא רק טפל נגד עיקר הדבר אשר‬ ‫כל חפצם ורצונם הוא להסיר מהם נגעו, ועל ידי זה להשיב סדרי הארץ למקומם‪,‬‬
‫ועל כן למען לשמור צעדיהם ולבלי ידברו שם לפני הקיסר רק את אשר‬ ‫הרשה להם הנציב פעסטוס, שלח עמהם גם את בחירו הכהן הגדול ישמעאל בן‬ ‫פאבי, אשר אמרו עליו "אוי לי מבית ישמעאל בן פאבי אוי לי מאגרופן" ואת‬ ‫הגזבר חלקית אשר היה אצלו ממונה על האוצר‪.‬‬
‫אבל בכל אשר לא יכלו העשרה נבחרים לדבר ברומא לפני הקיסר‪,‬‬ ‫ולהציע לפניו כל צרותיהם מאגריפא והאבירים,
‫נודע בכל זה תוכן הדבר לאשת הקיסר, ובהיות לבבה פונה לטובתן של‬ ‫ישראל לא נתנה את שני אלה, ישמעאל בן פאבי וחלקית, לשוב לארץ יהודה‪.‬‬
‫ודברי יאזעפוס ברורים כי לא עשתה זה לשם עונש כי אם לערובה‬ ‫על להבא‪.‬
‫והיינו לערובה בעד אגריפא וכל חבריהם כי לא יעשו עם בני ישראל רעה‪.‬‬
‫אבל אגריפא היה נשען באהבת נערא עמו אשר גודלו יחד, ואשר עשה‬ ‫עמו כל טוב עד כי גם בשנה הראשונה בישבו לכסא רומא הגדיל ממשלת אגריפא‬ על ידי ערים וכפרים הרבה (אלטטי׳ ‪XX, 8, 4‬) הסמוכים לארץ ממשלתו‪.‬‬ ‫‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫ז­‬
‫‬‬ כי על כן לא לבד כי לא שת לבו לכל זאת, כי אם שהוא ואביריו עשו עתה את הצעד האחרון אשר היה אפשר להם לעשות‪.‬‬
‫כי בראותם אשר שלומי אמוני ישראל וסנהדרי ישראל בראשם החלו לשום עצות איך להתיצב נגדם ביד הזקה‪,‬‬ ‫שבו לדרכי הצדוקים מהימים הראשונים בימי אלכסנדר ינאי ושמעון בן‬ ‫שטח, ויעשו להם מועצה גדולה (סנהדרין) מתוכם‪,‬‬ ‫למען אשר יבואו הם לפני ההמון לא בתור אבירים הרודים בחזקה, כי‬ אם בתור מנהיגי העם אשר אין אחר מעשיהם כלום‪.‬‬
‫ולחדש את המועצה החדשה הזאת ולקיימה בתור מועצה המנהגת, נאספו‬ ‫לאסיפה לחדש דבר בעבודת המקדש נגד דת ודין‪.‬‬ ‫
והן דברי יאזעפוס אשר בשנותו רק הסגנון כדרכו הטובה יאמר באלטטי׳‬ ‫‪ XX, 9, 6‬דהיינו כבר בימי פלארוס וסמוך לפני המלחמה לאמר:
"בתוך כך באו אל אגריפא מהלוים המשוררים ויבקשו ממנו כי יאסוף את‬ ‫המועצה הגדולה וכי יתנו להם הרשות ללבוש את בגדי הבד ככל אשר ישאו הכהנים, ‫כי יהיה זה לו לכבוד גדול כי עשה חדשה גדולה כזאת, ‫ובקשתם נתמלאה ואגריפא בהסכמת המועצה הגדולה מלא רצונם כי‬ ‫ילבשו בגדי בד כחפצם, ולחלק אחד מהלוים אשר היתה עבודתם יותר פחותה‬ (השוערים) הרשה להם להיות משוררים, אבל מפני כי היה זה נגד חוקי היהודים‬ לא היה אפשר כי המעשים האלה לא יקבלו את העונש הראוי."
‫והנה אף שבדברי יאזעפוס באו הדברים סתם, לא יוכל להיות ספק כי‬ ‫המועצה הגדולה הזאת להרים יד נגד התורה היתה מהאבירים הצדוקים חבר‬ ‫הכהנים הגדולים ואגפיהם, אשר כבר עשה זה חנן בן חנן על פי הסכמת אגריפא‬ ‫אחרי מות הנציב פעסטוס לפני בוא אלבינוס כמו שהוא באלטטי׳ שם ‪XX, 9, 1‬‬ ‫אשר מפורש שם שהי׳ מועצה מהצדוקים‪ .‬וכל העם עמדו כנגד זה, ופעלו על‬ ידי אלבינוס להוריד את חנן בן חנן ממשרת כהן גדול‪.‬‬
‫והדבר מבואר שבכל זה לא בטלו המועצה הזאת ותשאר לכלות עינים‬ ‫ולמדיבת נפש, ואותה אסף עתה אגריפא לשנות דת ודין ולהטביע עליה חותם‬ ‫של הנהגה כללית, חותם של המועצה היותר גבוהה‪.‬‬
‫והנה באה ונהיתה גם סנהדרין, מאלה חבר הכהנים הגדולים הצדוקים, אשר‬ ‫רובם גם לקרוא בכתבי הקדש לא ידעו, חבר בוגדים בעמם, אשר יאמר להם "אוי‬ ‫לי מאגרופן, אוי לי מלחישתן, אוי לי מקולמסם", חבר אנשים אשר כל אחד אסף‬ ‫סביבו מחנה מאנשים פוחזים זולת לבני אדם, למען לבוז בז ולחלק שלל, חבר‬ ‫אנשים אשר יאמר להם "לא נמצא עוצר בעם אשר ייסרם למשפט על כן ‫התרחבה והתפשטה על ידם גזל משפט״ באופן מבהיל מאד‪.‬‬
‫ומיראתם את בית המשפט היתה עצת חנן בן חנן כי יהיו הם עצמם‬ ‫לבית המשפט ויבחרו סנהדרין מתוכם לדון בדיניהם על פי דרכי חושך וצלמות‪.‬‬
‫והנה הגיע הדבר עד לקצה האחרון אשר אין ללכת משם והלאה‪,‬‬ ועל כן החליטו טובי העם להשתדל לנער אותם מעליהם, גם ביד חזקה. ‫אז הרימו הם קולם בכח לפני הנציב בקיסרין, לפני ההגמון בסוריא, וגם‬ ‫לפני הקיסר עצמו כי בני ישראל יכינו עצמם למרידה כללית נגד הרומיים‪.‬‬ ‫‬‬
14‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫פרק ד‪.
‬‬‫‬‬ ‫ואך על פי כל הדברים האלה נוכל להבין את הדבר הנפלא אשר נראה‬ ברגע היותר אחרונה לפני המלחמה, כי נתהפכו לנו שם כל הדברים.
השר הרומי אשר נשלח מההגמון בסוריא לירושלים לחקור ולדרוש אם‬ ‫יש שם התקוממות ומרידה נגד הרומיים, אחרי החקירה והדרישה הגדולה יאסוף‬ ‫את כל העם ויודה להם ישרם ואמונתם נגד הרומיים‪.‬‬
‫ואגריפא יענה בקול ברגע ההיא עצמה וידבר רתת עם בני ישראל מורדים‬ ‫ברומיים אתם‪
וגם אחר זה כאשר כל העם גם הם יקראו בקול גדול כי לא יעלה על‬ ‫דעתם לחשוב מחשבת מרד ברומיים‪,‬‬ ‫הנה גם לעומתם יצעק אגריפא מורדים אתם ונגד הרומיים הנכם מתקוממים‪.‬‬
‫ובמלחמת היהודים ‪ II, 16, 2‬אחרי אשר לפני זה יספר יאזעפוס מכל‬ ‫השמות הנוראות אשר עשה הנציב פלארוס בירושלים, וכי למען הצדק נפשו‬ ‫כתב לקעפטיוס הגמון סוריא כי היהודים עומדים הכן למרוד בהרומיים, וכי‬ ‫קעסטיוס שלח את פקידו נעאפאליטאנוס לירושלים לראות אם יש שם שמץ‬ ‫דבר מזה יאמר שם יאזעפוס‪:‬‬
"כאשר עבר נעאפאליטאנוס את כל חוצות העיר, ואחרי אשר גם ראה‬ ‫ומצא דברים מוכיחים וראיות ברורות כי כל חפץ בני‬ ‫ישראל בשלום עם ממשלת רומא, הלך לחצר בית המקדש ויאסוף‬ ‫שם את כל העם וישבח אותם ויודה להם בעבור רוחם הנאמן‬ ‫עם הרומיים וכו׳ וישב אל קעסטיוס. אחרי אשר נסע נעאפאליטאנוס פנו‬ ‫היהודים (לאמר ראשי העם) אל אגריפא ואל הכהנים הגדולים‬ ‫בבקשתם לתת להם לשלוח מלאכים לרומא אל הקיסר לברר לפניו את כל‬ ‫מעשי פלארוס ולבקש משפט ויהיו דבריהם כי אם לא יעשו כן אז אין לך‬ ‫דבר שיוכל למתוח עליהם קו של חשד ממרידה יותר מזה, שהרי על כל ההרג‬ ‬והאבדן אשר עשה פלארוס בירושלים החשו ולא הקריבו משפטם לפני הקיסר וכי‬ גם אם לא יציעו דבריהם לפני הקיסר ואם לא יבררו לפניו דבר כל המעשים‬ ‫ההם, בצדק יאמר הקיסר (על פי דברי פלארוס) כי הם אשמים בכל זה, ויראו‬ ‫לדעת כי אם לא יושלחו מלאכים לא יהיה אפשר כי ישאר‬ ‫העם במנוחה (נגד אגריפא והכהנים הגדולים). אבל אגריפא ראה והרגיש כי‬ ‫אם יתן להם את שאלתם להציע לפני הקיסר משפטם נגד פלארוס יביא שנאה‬ ‫לעצמו (מפלארוס), ואחרי אשר גם מצד השני לא ראה טובה לעצמו מהתקוממות‬ ‫היהודים אסף את העם אל השוק הקשור על ידי גשר עם המקדש, ולפני היכל‬ ‫החשמונאים דבר אל העם וכו׳."
‫ואחרי אשר ישים שם יאזעפוס בפי אגריפא דרוש גדול וארוך מאד מכל‬ ‫כח רומא הגדול וכי כל הנוגע בהם לא ינקה, בא שם מיד אחרי הדרוש הזה‬ ‫(שם 5):
"כל העם קראו בקול גדול כי לא ירצו להתקומם נגד הרומיים‬ ‫וכל דבריהם הנם רק נגד פלאהרוס נוגשם." ‬‬‫‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‬‬‫‬‬ ‫אבל אגריפא על פי דרכו ענה להם על זה כי‬ ‫לפי מעשיהם‬ הרי הנם ‫בהתקוממות נגד הקיסר, כי לא שלמו עוד בשלמות את ‬‫כל המס ולא‬ שבו עוד לבנות את האולמים אשר הרסו זה עתה להגן על עצמם‬ מפני פלארוס, אז מהרו כל העם לקומם הריסות האולמים, וימהרו לאסיף גם‬ את החסר עוד לתשלום ‫המס ויביאו את הכל‪.‬‬
‫אז אמר להם אגריפא כי עליהם לשוב ולקבל גם את פלארוס לנציב‬ ‫(ולבלי הביא משפטם נגדו). בשמוע העם דבריו אלה שלחו אליו להגיד לו כי‬ יעזוב מיד את העיר ואחדים גם זרקו עליו אבנים‪.‬‬
‫וכל הדברים האלה אשר הם היו כבר ברגע היותר אחרונה לפני המלחמה‬ הם לבדם יש בהם די לדעת ולהבין את כל הדברים כמו שהם‪,‬‬ ‫ובכל אשר ישתדל יאזעפוס אחר זה בימי המלחמה לתאר הדברים באופן‬ ‫אחר ולבלבל את הקוראים לא יוכל למחוק את כל הדברים האלה אשר היו‬ ‫אז מפורסמים לכל עד כי הוכרח לכותבם ומידו המה לנו (ז).‬‬
‫והחכם גרעץ בח״ג עמוד ‪ 454‬אשר ישים כל השתדלותו להצדיק את‬ אגריפא והאבירים עד כי גם ירשיע את ישראל על פיהם, יאמר שם‪:‬‬
"בראש כל מפלגת השלום עמד המלך אגריפא וקרוביו ההורדסים קאסטבאר‬ ‫שאול ואנטיפס ונכבדי משפחות הכהנים הגדולים וכו׳‪ .‬מפלגת השלום עמלה‬ ‫בכל כחה מצד אחד להשקיט המית העם, ומצד השני להראות לפני קעסטיום‪,‬‬ הגמון סוריא, את אשמת פלארוס (!) וכו׳‪ .‬קעסטיוס שלח את נעאפאליטאנוס‬ ‫תחתיו. ראשי מפלגת המרד כבר הביאו את המרד למרחוק‬ עד כי פסקו לשלם להרומיים את המסים וכו׳‪ .‬בדרכו ממצרים‬ ‫‪‬פגע אנריפא את נעאפאליטאנוס ויבואו שניהם יחד לירושלים. מראה שלות‬ ‫השקט אשר הטעה את הפקיד הרומי לחשוב כי שלום‬ בירושלים נראה להמלך כי לא יעמוד הדבר כן ועל כן אסף את העם למען ‬‫הודיעם ולברר להם את הסכנה‪ .‬דברי אגריפא וכו'‪.‬‬
‫והנה לא הי׳ די לפני גרעץ לאמר כי הפקיד הרומי אשר אך לזה שולח‬ ואך לזה בא לירושלים לבדוק ולחקור אם אין שם צל של התקוממות לא ראה‬ ‫ולא ידע‪,‬‬ ‫כי אם שגם בא ויבדה חדשה מלבו כי כבר היו אז ראשי מנהלי המרד, וכי הראשים האלה כבר הביאו את המרד למדרגה גבוהה כל כך עד כי בני‬ ‫׳שראל כבר יצאו נגד הרומיים ביד רמה, ולא רצו לשלם להם עוד את המסים‬ הקבועים, אשר זה היה מעשה גדולה ומרידה בפומבי‪.‬‬ ‬‬‫‬‬ -------------------- ‬‬‫‬‬ (ז) כל דברי יאזעפום בדבר המלחמה הנם כאלו אגריפא והאבירים ידברו עמנו, כי כל ימי‬ המלחמה היתה בריתו אתם, וכל מה שעשה הי׳ רק לטובתם‪.‬‬ ‫ובספרו ‪ Vita LXV‬יביא יאזעפוס עדותו של אגריפא על דבריו, ותודתו על זה. ‫ובכרך הקודם יבואר לנו בדברים היותר ברורים כי מעולם לא נשלח יאזעפוס מהעם לארץ הגליל, כי‬ ‫‪‬אם שעל ידי ערמה ומרמה בא לשם על ידי מפלגת אגריפא להונות את הגליליים ולהיות לעזר לאגריפא‪.‬‬
‫וכל פרטי דברי יאזעפוס מלפני ימי המלחמה ותוך ימי המלחמה יבוארו על אפנם שם על פי מקומות‬ רבות מדברי יאזעפוס עצמו אשר ככל דרכם של בדאים שכח שם לשום על פניו מסוה, ומקומות רבות אשר אף ששנה שם הסגנון לא הי׳ יכול לשנות פני הדברים, ומקומות רבות אשר פלטה קולמסו בהכרח מפני שהיו ‫אז הדברים ידועים ומפורסמים לכל‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
‫‪16‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬‫‬‬ ‫ורק בהשתוממות אפשר לראות עד כמה לא שמעו החוקרים האלה את‬ אשר ידברו‪.‬‬
‫כי אם כן הדבר כדברי גרעץ, אשר מותר המס לא ניתן עוד להרומיים‬ ‫לא מפני שלא הי׳ לזה יום קבוע ולא מפני שגם בכל העתים לא הקפידו‬ ‫הרומיים ולא שמו לב ליום קבוע וזמן מסוים‬, כי אם שלא ניתן מפני‬ ‫שבני ישראל החליטו שלא לתת, ורק על פי ראשי המרד היה הדבר כלשונו‬ ‫של גרעץ‪:‬‬
‫״ראשי מפלגת המרד כבר הביאו את המרד למרחוק עד כי פסקו לשלם‬ ‫להרומיים את המסים״.
אם כן איך לא ידע מזה קעסטיוס הגמון סוריא ולאיזה צורך שלח את‬ ‫נעאפאליטאנוס לראות אם לא נמצא שם איזה חפץ ונטייה להתקוממות, והרי כבר‬ ‫מרדו בני ישראל בפומבי ולא ירצו לשלם המסים לממשלת רומי, ומה לו‬ ‫עוד יותר?‬ ‫
ואם כבר הניעו ימי השילום ובני ישראל לא שלמו רק מפני שמרדו‬ ‫בממשלת רומא ויבטלו המסים, הלא ידעו זה הרומיים כבני ישראל עצמם.‬
‫והנה נשלח נעאפאליטאנוס, וגם בא לירושלים, ובכל זה תחת להוכיח את‬ ‫בני ישראל על פניהם על הרימם יד בממשלת רומא, ועל פי דברי ראשי‬ ‫המורדים לא ישלמו המס, הנה תחת זה יאסוף את כל העם ויודה להם על יושר‬ ‫לבבם ואמונתם לממשלת רומא‪.‬‬
‫ודברים פשוטיים בולטים כאלה לא הי׳ גרעץ יכול להבין ויבוא ויבדה‬ ‫דברי תהו כי מנעאפאליטאנוס נעלמו המורדים וראשי המורדים ומעשי המורדים‪,‬‬ ‫ואגריפא הוא ידע את כל זה.
‫אבל הלא הדברים מפורשים שלא ידע אנריפא דבר מהמרידה יותר מאתנו‪.‬‬ ‫וכאשר הרימו העם קולם בכח ננד אגריפא לאמר "כי לא ירצו להתקומם נגד‬ ‫הרומיים״, אז לא ידע גם אגריפא מה להשיבם כי אם זאת "כי עדיין לא שלמו‬ ‫מותר המסים, ולא שבו עוד לבנות האולמים אשר הרסו ביום הרג רב של‬ פלארוס להנצל מרכבו ופרשיו".
‫ושני הדברים הלא היו ידועים לכל וגם השר הרומי נעאפאליטאנוס ראה‬ את האולמים ההרוסים וידע את דבר המסים בהכרח‪.‬‬ ‫
והחוקרים האלה הורגלו כל כך בגבובי דברים עד כי לא ראה גרעץ כי‬ ‫דברי יאזעפוס מפורשים שם ‪ II, 17, 1‬כי לא לבד לפני בוא נעאפאליטאנוס‬ ‫כי אם שגם אחרי הלכו וגם אחרי אשר גורש אגריפא, לא עלה על דעת בני‬ ‫ישראל לבטל את המסים ולהרים יד נגד הרומיים, ויאזעפוס יאמר שם‪:‬‬
"אז שלחו לאגריפא כי יעזוב את ירושלים ואחדים גם העיזו לזרוק עליו‬ ‫אבנים ואז ראה אגריפא וכו׳ וישלח את הממונים עם נכבדי היהודים (נכבדי‬ ‫אגריפא) לקיסרין אל פלארוס למען יבחר מהם את גובי המסים בארץ והוא שב‬ ‫לארצו וכו׳‪.‬״‬
‫כי כן הדבר כי לא היה אז כל מרידה וכל הדברים הלכו דרכם בכל הנוגע‬ ‫להרומיים באין מחסור דבר‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫ט‬ ‬‬‫‬‬ ‫ואך בטעות חשב גרעץ כי נעאפאליטאנוס ראה את ירושלים בעינים‬ ‫עצומות ולא ראה את דברי יאזעפוס המפורשים אשר יאמר עליו‪:‬‬
"ואחרי אשר גם ראה נעאפאליטאנוס ומצא דברים מוכיחים‬ ‫וראיות ברורות כי כל חפץ בני ישראל בשלום עם ממשלת רומא, הלך‬ ‫לחצר בית המקדש (מקום האולמים ההרוסים) ויאסוף שם את כל העם וישבח‬ ‫אותם ויודה להם על רוחם הנאמן עם הרומיים."
‫וכל הדברים ברורים והולכים ומבררים לנו הדבר כמו שהוא, כי לא היה‬ ‫אז אצל בני ישראל כל מחשבת מרד נגד הרומיים, ולא היו אז עוד לא ראשי‬ המורדים ולא מורדים כל עיקר.
‫ורק אגריפא וכל האבירים הרודים על ידו בראותם כי ראשי העם וכל‬ ‫העם כלו החלו להשתדל למצוא הדרך לצאת מתחת עול סבלם אשר כשלו‬ ‫תחתיו ולהשיב הסדרים בארץ אשר נהרסו לגמרי ותמלא הארץ חמס ושוד וכל‬ ‫חוקי משפט נתבטלו, הרימו קול זוועות בירושלים, ויגידו אל הרומיים ויגרו בם‬ גם את הנציב כי בהרומיים הם מורדים‪.‬‬
‫ויאזעפוס עצמו‪ ,‬איזה שורות לפני זה אשר יספר ממה שנשלח נעאפאליטאנוס‬ ‫לירושלים יאמר שם ‪II, 16, 1‬:‬
‫״פלארוס בחר לו עתה דרך חדשה איך להביא מלחמה ויכתוב מכתב אל‬ ‫קעסטיוס אשר בו יאשים בשקר את היהודים כי ירצו למרוד‬ ‫בהרומיים וכו׳, וכאשר התישב קעסטיוס עם שרי החיל מה לעשות, יעצו אחדים‬ ‫וכו׳, אבל הוא עצמו מצא לטוב לשלוח את אחד מאוהביו לחקור ולדרוש ‬על‬ ‫כל מעמד הדברים שם ולדעת גם את הרוח השורר בזה אצל היהודים ולהודיע‬ ‫דברים ברורים שיש לסמוך עליהם, והדבר הזה מסר לאחד הטריבונען שלו‬ ‫‬‫נעאפאליטאנוס."
‫ומבואר כי יאזעפוס עצמו בהלכו לתומו יאמר גם הוא על הרגע ההוא כי‬ ‫אך בשקר הוציאו אז דבתם רעה (פלארוס ואגריפא) עליהם לאמר‬ ‫כי חשבו מחשבת מרד בהרומיים‪.‬‬
‫והנה בא נעאפאליטאנוס, והוא שלוח קשה מראש הממשלה שם מהגמון‬ ‫סוריא לגלות כל צפון בישראל, ואחרי הח‬קירה והדרישה ואחרי דברים מוכיחים‬ ‫וראיות ברורות נודע לו כי שלמים הם בני ישראל עם הרומיים עד כי גם יאסוף‬ ‫את כל העם ויודה להם על יושר דרכם עם ממשלת רומא‪.‬‬
‫ונם אגריפא בכל חפצו הטוב לבדות עליהם שקר אין לו מה לאמר כי‬ ‫אם הדברים הגלויים וידועים את אשר ראה וידע גם השר הרומי‪.‬‬ ‫
והאם יכול להיות לנו דברים יותר ברורים ומעשים יותר פתוחים, כי לא‬ ‫הי׳ אז כל צל של מרידה ורק הנציב ואגריפא והכהנים הגדולים האבירים הם יחד‬ ‫השתדלו להוציא דבתם רעה בפני הרומיים לטובתם ולהנאתם, למען יכריעו‬ הרומיים את כל העם תחתם‪.‬‬
‫ורק מגבבי דברים בדברי הימים היו יכולים לטעות אחרי סגנון דברי‬ ‫יאזעפוס אשר כתב לטובתו וטובת אוהביו מבלי לראות הדברים הברורים אשר‬ ‫נמצאו בתוך דברי יאזעפוס עצמו והמון מעשים אשר באו שם המבררים את הכל‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
‫‪!8‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫פרק ה‪.‬‬ ‬‬‫‬‬ ‫ולא הרגישו כל העוסקים בזה על עוד ענין שלם אשר בא בדברי‬ ‫יאזעפוס, אשר יורה לנו גם הוא כי אגריפא והכהנים הגדולים האבירים דרשו רק‬ ‫טובתם והנאתם עם הנציב פלארוס ראש כל צוררי ה־הודים, מבלי לתת לב‬ ‫לאסון העם‪.‬‬
וישוב ויורה לנו כי לא עלה אז על לב העם כל דבר מרד נגד הרומיים‪.‬‬ ‫והדבר הזה‬ ‫כבר הי׳ ברגע היותר אחרונה דהיינו כבר אחרי אשר יצא‬ ‫נעאפאליטאנוס מירושלים‪.‬‬ ‫
כבר הובאו לנו הדברים אשר באו בדברי יאזעפוס (מלחמות היהודים‬ ‫‪II, 16, 3‬) בספרו דבר העם לאמר: ‬
‫״אחרי אשר נסע נעאפאליטאנוס פנו היהודים אל אגריפא ואל‬ ‫הכהנים הגדולים בבקשתם לתת להם לשלוח מלאכים אל הקיסר לברר‬ לפניו את כל מעשי פלארוס בירושלים ולבקש משפטם, ויהיו דבריהם כי אם לא‬ ‫יעשו כן אז אין לך דבר אשר יוכל להביא עליהם חשד של מרידה יותר מזה,‬ ‫שהרי על כל ההרג והאבדון והמהפכה בירושלים החשו ולא הציעו דבריהם‬ ‫ומשפטם לפני הקיסר, וגם כי אם לא יבררו הם לפני הקיסר מי החל ראשונה‬ ‫לאחוז בחרב יכול לטעות ולחשוב כי הם התחילו בזה, ויראו לדעת כי לא ישארו‬ ‫במנוחה (נגד אגריפא והכהנים הגדולים) אם לא יושלחו המלאכים. אבל‬ ‫אגריפא ראה והבין כי אם ירשה להם להציע משפטם לפני‬ ‫הקיסר נגד פלארוס יביא שנאה על עצמו (מפלארוס).״‬ ‫
ושני הדברים אשר נראדי בזה יראו לנו את כל מעמד הדברים כמו שהם‪.‬‬
‫מצד אחד נראה דבר העם בהתחננם על נפשם לתת להם ללכת לרומא‬ למען הסיר מהם כל חשד של מרידה אצל הקיסר, ‫ומצד השני דבר אגריפא והאבירים הכהנים הגדולים אשר לא יתנום לעשות כן רק מפני טובת עצמם.‬‬
והדברים האלה יכו בתמהון להביט על ענות העם וצרת נפשם מפני נוגשיו‬ מבפנים, הרודים בו בפרך ולוקחים את נפשו‪.‬‬
הן דברי העם כלו היו האמת לאמתו עד כי גם אגריפא והאבירים לא הי׳‬ ‫להם מה להשיב על זה, וגם יאזעפוס סתרם ומגינם עזבוהו תחבולות ערמתו ולא‬ מצא מה להגיד נגד זה, ויהיו כל דבריו רק זאת: ‬
‫כי אגריפא והאבירים לא יכלו להסכים לזה מפני כי לא רצו להפר בריתם‬ עם פלארוס‪.‬‬ ‫
והיינו עם פלארוס צורר היהודים אשר אך זה עתה השתער על ירושלים‬ ‫ויהרוג לאלפים אנשים נשים וטף ושללם לבוז‪.‬‬ ‫
והדברים האלה הנם נוקבים ויורדים עד התהום‪.‬‬
‫העם מפרפר בין החיים והמות, הנציב לבקשת היונים (יבואר במקומו) קם‬ ‫עליו להומו ולאבדו ומבלי כל דבר עשה הרג נורא בירושלים ומודיע עוד עליהם‬ ‫לפני הגמון סוריא ואל הקיסר כי הנם מורדים בממשלת רומא.
‫והכל יודעים ומבינים כי סוף סוף יאמנו דבריו אצל הקיסר אם לא ישלחו‬ ‫שלוחים לרומא להביא משפטם עליו‪.‬ ‬‬‫‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬‫‬‬ ‫ואגריפא וחבר האבירים, למען לא יופר בריתם עם צורר היהודים הזה, יעמידו את כל הלאום בסכנה גלויה ולא ייתנו להם לעשות כן‪.‬‬
‫וחנפי לעגי מעוג, אשר קראו לגבובי דבריהם דברי הימים, נתנו עוד את‬ ‫אגריפא והאבירים להמתונים אוהבי השלום הדואגים לטובת עמם ושלומו, וכי כל‬ ‫העם לא ידעו ארחות תבל ויעשו מעשיהם כפראי מדבר‪.‬‬
‫וכמה יעידו לנו הדברים האלה כי העם כלו מתנגדי אגריפא האבירים‬ והכהנים הגדולים, לא עלה על דעתם אז כל מחשבת מרד בהרומיים ויהיו כל‬ ‫מעשיהם בחשבון ודעת. ‬
‫שהרי דבריהם לפנינו כי עמדו והתחננו לפני האבירים האלה לשלוח‬ ‫מלאכים אל הקיסר לברר לפניו כי הם אינם אשמים בכל המעשים אשר עשה‬ ‫פלארוס בירושלים, ויהיו כל דבריהם למען אשר לא יחשוד אותם הקיסר במחשבת‬ ‫מרד כדברי פלארוס‪.‬‬
‫והם בקשו רשיון מאגריפא לפי שלקחת רשיון מהנציב לא יכלו הפעם‬ שהרי כל הדבר היה נגד הנציב‪.‬‬ ‫
ואולי גם יראו כי אם לא יהיה זה מפורש על ידי רשיון אגריפא והכהנים‬ ‫הגדולים, הלא יאמרו הם לפלארוס אוהבם וגם ברומא שהי׳ זה נגד חפצם ודעתם‪,‬‬ ‫ואצל קיסר הולל כנערא הי׳ זה די להתהפך לרועץ ולהביא רעה וסכנה‬ ‫תחת טובה‪.‬‬
‫ועינם החודרת ראתה את הדבר כמו שהוא, כי באמת התנגדו לזה אגריפא‬ ‫ואביריו פן יבולע מזה לפלארוס‪.‬‬
‫ובכל אשר העם כלו וראשיו העידו באגריפא כי אם יתנגד לזה לא ישארו‬ עוד במנוחה נגדו, נראה גם בזה את קר רוחם ויושר דרך‬ הנהגתם.
‫כי גם כאשר הוסיף אגריפא עוד התל בעם לאמר להם כי לא לבד שלא‬ ישלחו מלאכים אל הקיסר לברר לפניו את צדקתם כי אם שגם ישובו לחסות‬ בצל העריץ הזה ולחזק את ידיו עד כי יאמין הקיסר כי אשמם בראשם וכל מעשי פלארוס צדק ומישרים(ח),‬‬ ‫לא עשו בכל זה דבר לאגריפא כי אם רק זאת כי שלחו אליו להגיד לו‬ לעזוב ‫את העיר.‬ ‬‬‫‬‬
‫פרק ו‪.‬‬
‬‬‫‬‬ ‫אם יאזעפוס יליט פניו באדרתו וימסור לנו את כל הדבר בשפה ‫רפה כאלו היה כל‬ דבר גירוש אגריפא מירושלים דבר איזה מקרה פרטי ‫ויאמר (‪II, 17, 1‬):‬
"אבל כאשר נסה אגריפא לאמר להעם כי ישובו לקבל לנציב את פלארוס‬ ‫מרה נפש הנאספים עליו וידברו נגד המלך וישלחו אליו להגיד כי יעזוב את‬ ‬‬‫‬‬ ------------------ ‬‬‫‬‬ (ח) אך צחוק מכאיב לב הוא לראות דברי אגריפא להם כי יחסו בצל פלארוס עד אשר ישלח ‫הקיסר נציב אחר.‬‬ ‫
אבל איך ישלח הקיסר נציב אחר בשעה שהנהו חושב שצדק פלארוס בכל דרכיו, שהרי לשלוח‬ מלאכים אל הקיסר להציע לפניו פרשת המעשים לא יתן להם אגריפא לעשות כן, אף כי ידע עד כמה צדקו‬ ‫דבריהם.‬‬ ‬‬‫‬‬
‫‪20‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬‫‬‬ ‫העיר ואחדים מהמתקוממים גם נועזו להשליך עליו אבנים, אז ראה אגריפא כי‬ ‫בעד חפץ ההתקוממות אי אפשר לעצור עוד וכו׳ וישב מלא כעס וחמה על זלזול‬ ‫כבודו וילך וישב אל ארצו."
הנה בכל היותנו רחוקים מימי קדומים ההם נדע ונבין כי בהכרח היה זה‬ ‫‬‫דבר כל העם עם זקניו וראשיו, ודבר כללי גדול מאד‪.‬‬
‫הן גם אם אלף פעמים יקרא יאזעפוס גם עוד לפני זה "מתקוממים‬ ‫ומתקוממים" ידענו כולנו כי לא היה אז עוד כל התקוממות ולא דבר מזה ככל‬ אשר כבר נתבאר‪.‬‬
‫ולעומת זה בעוד אשר אצל העם לא נתחדש דבר, ידענו את כחם הגדול‬ ‫של כל האבירים אשר נתנו אז חתיתם בארץ החיים, וכל אחד מהם היה לו מחנה‬‬ ‫כבדה של ריקים ופוחזים אשר על ידם משלו כולם ממשלה בלתי מוגבלה על‬ ‫כל העם, וירדו אותם בפרך וישימום הדום לרגלם‪.‬‬ ‫
ופתאום נראה כי אגריפא ראשם אשר כבר התיישב בירושלים וממנה פריו‬ ‫נמצא, מוכרח לעזוב את כל טוב הארץ ואת כל שבט מושלים אשר לקח לו, וללכת לארצו‪.‬‬ ‫
האם יכול להיות ספק כי היה זה דבר כל העם זקניו וראשיו פה אחד‬ עד כי נבהלו הפעם מפניהם גם האבירים האלה ויהיו מוכרחים להיות נרתעים‬ ‫לאחוריהם‪.‬‬ ‫
ולבקש תשועת הרומיים בטענה כי היהודים עומדים מוכנים למרידה, כאשר‬ ‫עשו עד עתה לא יכלו הפעם, שהרי אך זה עתה יצא נעאפאליטאנוס‬ ‫מירושלים ויביא דברו לפני הגמון סוריא והמועצה הגדולה שם כי אין בירושלים‬ ‫אף צל של מרידה.‬
‫כי על כן נבהלו נחפזו עתה גם האבירים כולם גם אגריפא עצמו, מפני‬ ‫גערת כל העם וראשיו, אשר הראו להם כי חפצם לעמוד כאיש אחד על נפשם,‬ ‫ואגריפא הוכרח לעזוב את ירושלים וכל ארץ יהודה‪.‬‬
‫והנה יכלו עתה בני ישראל לחשוב מחשבות איך לרפא את הריסות‬ ‫הארץ ואיך לחזק עמדתם לבלי ישובו אגריפא וההורדסים עם האבירים הצדוקים‬ ‫לדכאם תחת רגליהם;‬
‫אבל אך עברה הרגע הראשונה והנה מצאו ההורדסים והאבירים מקום‬ ‫לשום עליהם עלילות ברשע למען ישובו בכח הרומיים להביא את כל הארץ‬ ‫תחת ידם‪.‬‬
‫וכאשר אך מצאו מקום להעלילה הזאת מהרו וישלחו אל הרומיים בפומבי‬ ‫לאמר "מרדו בך יהודאי!" ולבקש כי ישלחו הרומיים את חילם‬ להומם ולאבדם‪.‬‬ ‫
והדבר הזה אשר ירעיש כל לב ויכה בתמהון את כל איש, כי הנקראים‬ ‫בשם יהודים יוציאו דבתם רעה עליהם בפומבי בפני הרומיים פטיש כל הארץ‬ ‫לאמר כי מרדו בהם וכי יבקשו כי ישלחו את חילם להומם ולאבדם, הדבר הזה‬ ‫לא הי׳ יכול יאזעפוס להעלים, והנם לפנינו, רק ישתדל לכתוב את העלילה לשם‬ ‫האמת, אף כי לא הצליח בדרכו והדבר יוצא גם מדבריו גם מקבלת כל העם‬ ‫בגמ׳ כי הי׳ זה רק עלילת שוא‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫יא‬ ‬‬‫‬‬ ‫ואחרי גירוש אגריפא מירושלים יפסיק יאזעפוס במעשה השודדים במאסאדא, אשר גם אם יהי׳ זה אמת, גם דבר לא היה להעם בזה, וכבר קרה כזאת והרומיים‬ יסרו למשפט רק את השודדים ההם‪. ‬‬ ‫ואחר זה יספר את העלילה מדבר הקרבנות והנה כבר הכין את הקוראים‬ לדבריו הנוראים ויאמר ב"‬מלחמת היהודים״ ‪II, 17, 4‬‬:
"וכאשר הרגישו הגדולים כי ההתקוממות (נגד אגריפא) היא כבר למעלה‬ ‫מראשם ובדאגם כי הרומיים יקצפו לכל לראש עליהם, על כן ראו להסיר זה‬ מהם וישלחו שלוחים אל פלארוס ואל אגריפא, בראש‬ ‫השלוחים אל פלארוס עמד שמעון בן חנן ובראש השלוחים אל אגריפא עמדו‬ ‫קרוביו גדולי אנשי השם כשאול אנטיפס וקאסטבאר ויהי דבר‬ ‫השלוחים לבקש את פלארוס ואת אגריפא ללכת בראש חילם‬ ‫נגד ירושלים ולהשקיט שם ההתקוממות טרם יאחרו המועד.
פלארוס לא ענה להשלוחים דבר, אבל אגריפא ראה היטב כי‬ ה‬התקוממות לא תביא גם לו כל טובה כי על כן שלח‬ ‫מטראכאניען ובאטאנעא שלשת אלפים רוכבים תחת פקודת דריוס (איש נכרי יוני)‬ ‫ותחתיו פהיליף בן יאקים, ועל ידי זה שב רוחם של הגדולים‬ ‫(הה‬ורדסים) והכהנים הגדולים ואוהבי השלום, ויביאו תחת ידם את‬ ‫העיר העליונה, והעיר התחתונה וכל סביב המקדש נמצא בידי הצד שכנגדם, ומאז‬ ‫החל שם מהלומות וזריקת אבנים ונם קשת וחצים וכו׳‪ .‬עמל חיל אגריפא היה‬‬ ‫להביא את המקדש תחת ידם וכו'‪ ,‬שבעה ימים רצופים ארכה המלחמה ונהרי‬ ‫נחלי דם נהרו משני הצדדים אבל שני הצדדים נשארו במקומם."
‫והנה באו והביאו המלחמה בשערי ירושלים לא הרומיים אשר דבר לא היה‬ להם נגד העם, כי אם מפלגת אגריפא המפלגה אשר לבושת בני ישראל וחרפתם‬ ‫קראו להם כותבי דבר‬י הימים "המתונים דורשי טובת העם אוהבי השלום״‪.‬‬
‫ויקראו מלחמה בשעה אשר שררה שלות השקט בירושלים וגם חיל‬ ‫הרומיים המעטים אשר עמדו בירושלים לא נגעה בהם יד איש לרעה ולא נפל‬ ‫משערת ראשם ארצה.
‫ואם כי יאזעפוס למען כסות קלונם יאמר כי ההורדסים והאבירים עשו כן‬ ‫מפני כי יראו אשר הרומיים יקצפו עליהם, אין זה כי אם דברים לבלבל בהם‬ את הקוראים‪.‬‬
‫כי הרומיים ידעו היטב מכל הנעשה בירושלים אשר כל הדברים שם היו‬ פתוחים וידועים‪.‬‬
‫וגם כי אחרי אשר עזב פלארוס את ירושלים הניח שם קאה‬אדטע מחיל‬ רומא אשר היה מקומם סמוך להמקדש, והם ושריהם ראו וידעו מכל הנעשה ‬שם‪.‬‬
‫וגם מבלי אשר שלחו שלוחיהם ידעו הרומיים ושריהם כי כל משפחת‬ ‫הורדס הנם רימלינגע (‪ (Romlinge‬הרבה יותר מאשר הם יהודים.‬
‫ומי כהרומיים ידעו זה כי כל הרימלינגע האלה אך על ידי הרומיים שמן‬ ‫חלקם, ואך מפיהם הם חיים ואך בכח הרומיים יכלו עד היום לנטות ידם על העם‬ ‬ולבלעם חיים‪,‬‬ ‬‬‫‬‬
‫‪22‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬‫‬‬ ‫ומי היה יכול לחשוד אותם כי שתו ידם עם העם נגד הרומיים, אשר‬ ‫רק באורם יראו אור? ‬
‫וגם אם נרצה להסכים לכל דברי יאזעפוס, אבל מי בקש זאת מידם‬ ‫לבקש כי ישלח פלארוס חילו לירושלים, והלא הי׳ די להם להודיע את‬ ‫הדבר לבד?‬
‫והנה באו אנשים אשר קראו עצמם בשם יהודים והם שלחו אל פלארוס‬ ‫צורר היהודים ובקשו לבוא בראש חילו לירושלים בשעה אשר‬ ‫שררה שם שלות השקט!‬
‫לפלארוס, אשר אך זה עתה עזב את ירושלים אחרי אשר הפכה לתהו‬ ‫ובהו ויהרוג שם לאלפים אנשים נשים וטף ויתן לחילו לעשות עם ירושלים כעיר‬ ‫מבוקעה לשלול שלל העיר וגם לאנס הנשים(ט) ולהרוס את הבתים‪.‬‬
‫וכל זח עשה פלארוס גם מבלי כל סבה ובלי כל טענה, עד כי היה מוכרח‬ ‫להצטדק על זה, והיהודים היו מוכנים להביא על זה משפטם לפני הקיסר, בידעם‬ ‫כי גם משם משפטם אור יצא‪.‬‬
‫ומה היו יכולים להיות מעשי פלארוס עתה כאשר יושבי ירושלים עצמם‪,‬‬ ‫אנשים אשר יכנו עצמם בשם יהודים ואשר יאזעפוס גם הוא יקרא להם ״גדולי‬ ‫אנשי השם״, הם יקראו לו לבוא לירושלים בראש חילו כי "מרדו בך יהודאי"‬ ‫ויתקוממו נגד הקיסר?!‬
‫הלא בצדק ובמשפט היה יכול פלארוס לבלי להשאיר אבן על אבן‬ ‫בירושלים ולהחריב כבר את המקדש בשעה ההיא, ואין אומר השב‪.‬‬
‫ובפרט כאשר באמת הלא שררה שלות השקט בירושלים והיהודים לא‬ ‫היו עוד מוכנים למלחמה כל עיקר, ככל אשר היה הדבר בבואו לפני זה מעצמו‬ ‫אשר הפך בלהות ‬על ירושלים‪.‬‬
‫להצלחת יושבי ירושלים ברגע ההיא, לא שמע פלארוס לדברי האבירים‬ ‫ולא שם להם לב‪.‬‬ ‫
אבל הם לא הסתפקו בזה לבד וישלחו גם אל אגריפא כי ישלח חילו‬ ‫להלחם בירושלים, אשר זה הלא בודאי הי׳ לשם מלחמה, ולא למען הסר מהם‬ ‫חשד הרומיים‪.‬‬ ‫
ואמנם כי גם כל הטענה מקרבן הקיסר הי׳ רק דבה רעה ועלילת שוא‪,‬‬ ‫והדבר יוצא כן גם מתוך דברי יאזעפוס וגם מתוך דברי הגמ' התוספתא והמדרש‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
‫פרק ז‪.‬‬
‬‬‫‬‬ ‫דברי יאזעפוס מזה במלחמת היהודים ‪ II, 17, 2‬הם: "בעת ההיא היה הדבר כי אלעזר בן חנניה, אשר היה משומרי המקדש,‬ ‫הציע חפצו לפני כהני המשמר לבלי קחת נדבות עוד או קרבנות מבני הנכר ‬‬‫‬‬ -------------- ‬‬‬‫‬‬ (ט) עד כמה התיר לחילו לעשות כל חפצם בירושלים נוכל לדעת מזה כי הנשים היו להם אחר זה כל דין שבויות, והי׳ דרוש להן עדות.
‫והן דברי המשנה בכתובות‪ ,‬ד׳ פ"ז (פ"ט מ"ט) "אמר ר׳ זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה יד‪ה מתוך ידי משעה שנכנסו עכו"ם לירושלים ועד ‬‬ שיצאו, אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו."
ומפני שחשבו המפרשים שאמר זה אחר החרבן נדחקו בלשון המעון הזה, ולא הרגישו בדבר יותר ‬‬‫‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫יב‬ ‬‬‫‬‬ ‫וזה היה עיקר התחלת המלחמה נגד הרומיים שהרי נכלל‬ ‫בתוך זה לבלי לקבל קרבנות עבור הרומיים והקיסר.״ ‬
‫ובדברי ימי ישראל אשר נצברו ונגבבו ולא נחקרו מהרו ויחליטו כי דבר‬ ‫אליעזר וכהני המשמר הי׳ להדיא מרידה בהקיסר, ודבר מעשיהם הי׳ כי הקרבנות‬ ‫אשר ישלח הקיסר דבר יום ביומו להקריב על המזבח דחו ולא רצו לקבל, במרדם עתה, בפומבי בהקיסר וממשלת רומא.
‫וכן יאמר לו בפשיטות הפראפעסאר שירער ח״א עמוד ‪602‬: ‬
"על פי הצעת אלעזר בן חנניה החליטו לבלי להקריב עוד את קרבן‬ ‫הקיסר אשר הקריבו דבר יום ביומו ולבלי לקבל עוד כל קרבן מנכרים."
וכל מעיין יראה שאין זה ענין הדברים, שאם היו הדברים כן אז היו‬ ‫יסוד דברי יאזעפוס וכל עיקרם צריכים להיות כי אליעזר הציע לפני כהני‬ ‫המשמר לבטל הקרבת קרבן לחיי הקיסר, אשר אך זה היה דבר מרידה.
‫אבל הנה הדבר להיפך, שכל יסוד דברי יאזעפוס וכל עיקרם בראשית‬ ‫דבריו הוא כי הצעת אלעזר בן חנניה היתה לבלי לקבל מתנות וקרבנות מנכרים. ‫רק שיוסיף על זה מעצמו כי הלא נכלל בזה גם דבר קרבנות הקיסר ועל ידי‬ ‫זה מצאו גם הכהנים הגדולים והנכבדים לדבר עמהם לבלי יודחו הקרבנות הרגילים‬ ‫עבור ראשי הרומיים, והם לא שמו לב לזה.
אבל עצם הצעת אלעזר לפני כהני המשמר, כפי שימסור אותה יאזעפוס‬ ‫ראשינה טרם ישים עליה נוספות מדעתו היא רק זאת:
‫״בעת ההיא הי׳ הדבר כי אלעזר וכו׳ הציע חפצו לפני כהני המשמר לבלי‬ ‫קחת עוד נדבות או קרבנות מבני הנכר."
‫וזה כל דברי יאזעפוס בנוגע לדבר ההצעה עצמה.
‫ולא לבד בראשית דבריו מעצם הצעת אלעזר לא הוזכר שם קרבנות‬ הקיסר רק נדבות וקרבנות מנכרים, ‫כי אם שגם בסוף כל הדברים אין כל זכר מהקיסר וסוף כל דבריו הם: ‬
"בשעת האסיפה כאשר המדברים נשאו דבריהם הביאו לשם זקני הכהנים‬ ‫הבקיאים במנהגי עבודת המקדש והם ביארו איך אבותיהם קבלו בכל הזמנים‬ ‫קרבנות מנכרים."
זה הוא שם סיום כל דבריו מדבר הקרבנות ואין זכר בזה מדבר קרבנות‬ הקיסר‪.‬‬ ‫
וגם בכל אריכות דבריו לפני זה אף שהזכיר גם דבר הקיסר אבל כל‬ ‫יסוד ועיקר דבריו הם מדבר הנכרים בכלל.
‫ואמנם כי גם כל עיקר הדבר טעות וכל מה שקשר יחד יאזעפוס על פי‬ ‫דברי האבירים את הצעת אלעזר על דבר קרבנות הנכרים עם הקרבנות אשר‬ ‫הקריבו בני ישראל עבור הקיסר הי׳ רק עלילת שוא.
‫ולפי דברי יאזעפוס עצמו הנם שני ענינים אשר דבר אין להם יחד‪.‬‬ ‬‬‫‬‬ --------------------- ‬‬‫‬‬ ‫גדול שאיך יאמר על ימי החרבן ״משעה שנכנסו עכו״ם לירושלים ועד שיצאו״ והרי בימי החרבן לא י‬צאו כלל, ‫כי אם נכנסו ונשארו שם?‬
‫אבל הדברים פשוטים שהכונה על המעשים שלפני המלחמה על ידי פלארוס, ויבואר לנו כל זה במקומו‬ בכרך שלפני זה‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
‫‪24‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬‫‬‬ ‫וגם אם היה כתוב מפורש בתורה לבלי לקבל קרבנות מנכרים היו יכולים‬ ‫להקריב קרבנותיהם לשלום הקיסר, לפי שכל הדבר אם מקבלים קרבנות מנכרים‬ ‫או לא זה הוא רק אם הנכרי הוא לקח קרבנות מממונו הוא הקדישן והוא‬ ‫הביא אותם להקריבם.
‫ועל זה הוא שבא במנחות ד׳ ע״ג: "דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות‬ ‫את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל",
‫אבל קרבנות הקיסר לא שלח הקיסר קרבנות בכל יום, לא הוא הקדישן‬ ‫ולא הוא מסרם להקרבה, והקיסרים עצמם מאחרי ימי אוינוסטוס גם לא ידעו‬ ‫מזה כלל.
‫בני ישראל מכסף הצבור לקחום, הקדישום והקריבום בתפלה לשלום‬ המלכות.
‫והדברים מפורשים כן אצל יאזעפוס עצמו בספרו ננד אפיאן ח״ב סוף ‪6‬‬ ‫אשר יאמר שם:
"המחוקק צוה עלינו לבלי לכבד אנשים על ידי פסילים וכו' אבל לא‬ ‫אסר עלינו לתת כבוד לאנשים הראוים לכבוד ועל כן נביא להקיסר ולעם‬ ‫הרומיים אותות כבוד ויקר ונביא בעדם קרבנות מאוצר כל היהודים, ובעוד אשר‬ ‫לא נוכל לעשות כן אפי׳ עבור בנינו, הננו מביאים זה עבור הקיסר על חשבון‬ ‫הצבור״ (י).
‫וגם בפרי החג נאמר במס׳ סוכה ד׳ נ״ה: "אמר ר׳ אלעזר הני שבעים פרים‬ ‫כנגד מי כנגד שבעים אומות‪ ,‬פר יחידי (של שמיני עצרת) למה כנגד אומה יחידה‬ ‫וכו׳ אמר ר׳ יוחנן אוי להם לעכו"ם שאבדו ואין יודעים מה שאבדו, בזמן שבית‬ ‫המקדש קיים" וכו׳‪.‬‬
‫והנה אמרו כן גם בקרבן צבור גמור קרבן חובה לכל ישראל‪.‬‬ ‫ומעין זה היה דבר קרבנות הרשות שהקריבו הצבור וכוונו בהם להצלחת‬ ‫הרומיים וחיי הקיסר.
ובספר חשמונאים א׳ ז׳ ל"ג נאמר‪:‬‬ "אחר הדברים האלה עלה ניקאנאר (שר צבא היונים) להר ציון ויבואו אליו‬ אחדים מן הכהנים ומזקני העם מהמקדש לברכו בשלום ולהראות לו את קרבן‬ ‫העולה אשר הקריבו עבור המלך, אבל הוא שחק לדבריהם וכו׳.
‫וכל הדברים מבארים את עצמן שהי׳ כל זה קרבנות הצבור אשר הקריבו‬ ‫מעצמם והקיסרים גם לא ידעו מזה וגם הנציבים וההגמונים דבר לא הי׳ להם‬ ‫בכל זה. ‬‬‫‬‬ --------------------- ‬‬‫‬‬ (י) פהילא בספרו ‪ Legat ad Gajum ‬יאמר כי הקיסר הראשון אויגוסטוס צוה להקריב‬ ‫עד עולם על חשבון הקיסר שני כבשים ושור אחד. ‬
‫וכוונתו שהניח במקדש סך גדול לזה והקיסרים הבאים אחריו גם לא ידעו מזה‪.‬‬
והנה גם לפי דבריו עשו כל זה בני ישראל עצמם.
‫אבל אין כל ספק שצדקו דברי יאזעפוס אשר הי׳ מבני הכהנים ונולד בירושלים וגודל שם‪ ,‬ופחילא‬ הי' ‫רחוק מכל‬ זה ובא איזה פעמים לירושלים כאורח נטה ללון‪ .‬וכי גם בכלל הי׳ זה ענינו של יאזעפוס, הנוגע בין הרומיים והיהודים, הרבה יותר מפהילא.
וכל דברינו במקום הזה רק על דברי יאזעפוס בדבר הקרבנות לירד לסוף דבריו אשר כמבואר הנם ‫לפי דבריו בעצמו עלילת שוא‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫יג‬
‬‬‫‬‬ ‫ובימי הקיסר קאיוס קאליגולא ‬בשעה שרצה להעמיד פסלו בבית המקדש‪,‬‬ כאשר השתוחחו כל העם בבקשותיהם לפני הנציב פעטראניוס בא בדברי יאזעפוס‬ (מלחמת היהודים ‪(II, 10, 4‬‬: "כאשר השקיט פעטראניוס את ההמולה וישאל מהעם האם בדעתם ללחום‬ נגד הקיסר, השיבו היהודים כי בכל יום תמיד יביאו קרבנות שני פעמים ביום‬ ‫לחיי הקיסר ועם הרומיים.״‬
‫ו״שני פעמים ביום״ שבא בדבריהם הדעת מכרעת שכונתם לקרבן התמיד‬ אשר התפללו אז בשלומה של מלכות, דהיינו ערב ובוקר.
‫ואם גם תהי׳ הכונה שהקריבו קרבנות מיוחדים לחיי הקיסר והצלחת עם‬ ‫רומא, אבל זה ודאי שהי׳ זה קרבנותיהם של ישראל‪ ,‬קרבגות הצבור אשר בני‬ ישראל הם קנו אותם מן החולין והם עצמם הקדישום והם עצמם מסרום להקרבה‬ והרומיים גם דבר לא הי׳ להם בזה ולא ידעו עד מה.
‫ומבואר באין ספק כלל על פי דברי יאזעפוס עצמו ועל פי כל דבריו‬ ‫הוא בנוגע לקרבנות עבור הקיסר, כי גם דבר אין להצעת אלעזר לבלי לקבל‬ ‫קרבנות מעכו״ם עם הקרבנות אשר הקריבו בני ישראל לשלום המלכות.
‫ואמנם כי עוד יותר מזה, כי לפי דברי יאזעפוס עצמו גם בנוגע לקבלת‬ קרבנות מעכו"ם לא הסכימו לזה לא ראשי הפרושים חכמי התורה ולא זקני‬ ‫כהונה ולא הי׳ זה כי אם החלטת אלעזר עם אנשי המשמר. ‫והלא קרוב הדבר מאד כי בשבוע הבא, בהתחלף המשמר, הי׳ כל זה‬ ‫‪‬בטל מעצמו.
‫אבל האבירים לא רצו לחכות, ובבקשם רק תואנה להתגולל ולהתנפל‬ ‫מהרו ויחליטו וישלחו אל פלארוס לאמר כי מרדו היהודים בהקיסר ועל כן יבקשו ‬‫כי יבוא בראש חילו לירושלים להפכה משרשה.
‫וקרוב מאד כי כל דבר הצעת אלעזר והסכמת כהני המשמר בנוגע לקרבנות‬ ‫מנכרים ודבר עמדם על דעתם זה הוא, לפי שכל ממשלת ההורדסים עתה על‬ ‫ישראל היתה רק על ידי השיגם הרשיון מהשגחת המקדש והקמת הכהנים הגדולים‬ ‫אשר ירש אגריפא מדודו הורדוס מלך כלקיס.
‫וגם עתה אחרי אשר הוכרח אגריפא לעזוב את ירושלים ידעו בני ישראל‬ ‫כי ההורדסים ואגריפא בראשם לא יחשו וישתדלו בכל כחם אצל הקיסר כי‬ ‫ישובו לכל כבודם הראשון.
‫כי על כן היתה עצת כהני המשמר להרחיק את כל ההורדסים מהמקדש‬ ‫ועל ידי זה ידעו הרומיים כי לא יוכלו להפקיד אותם עוד על משמרת המקדש.
‬ואחרי אשר הדין הוא שמקבלין נדרים ונדבות גם מנכרים ואי אפשר לעשות‬ ‫את ההורדסים בפני הרומיים גרועים מנכרים. ‫
כי על כן רצו לעשות ביניהם לבלי לקבל קרבנות מנכרים ואז יוכלו‬ לכלול בזה גם את ההורדסים‪.‬‬ ‫והדבר ידוע מכל דברי יאזעפוס במקומות שונים (יבואר במקומו בכרך‬ שלפני זה) כי כל משפחת ההורדסים עמדו בשתי רגליהם מחוץ למחנה ישראל‪.‬‬ ‫
ואגריפא השני עצמו גם הוא נתגדל מימי ילדותו בחצר הקיסר קלוידיוס‬ ויהי יותר יוני ורומי מיהודי, ואוהבו היותר גדול היה טיבעריוס‬ ‬‬‫‬‬
‫‪26‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬‫‬‬‫‬‬ אלכסנדר היהודי המומר צורר היהודים אשר עשה להם רעות נוראות (יבואר‬ במקומו)(י״א)‪.‬‬
וכל מה שנמצאו עוד אחדים מהם בירושלים הי' רק מפני שבאחזם בקרנות‬ ‫המזבח ודבר המקדש, מצאו מקום לגבר חילים ולהפשיט עור בני ישראל ויתנו‬ חתיתם בארץ החיים להוציא את לשד בני ישראל.
‫אבל רובם כבר נטמעו לגמרי בין הגוים וגם המעטים הנשארים בין בני‬ ‫ישראל לא היו טובים בהנהגתם מאחיהם(י״ב) וישחיתו בירושלים את כל סביבם.
‫ובכל זה לא הסכימו לזה לא חכמי התורה אשר תקנותיהם היו רק סייג לתורה‬ ‫ומשמרת למשמרתה ולא מטעמים פוליטיים ובפרט כי ראו בזה גם חילול כבוד‬ ‫המקדש, "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", וכן גם לא הסכימו לזה זקני כהונה.
‫ובהיות משמר יוצא ומשמר נכנס הי׳ הדבר מתבטל מעצמו.
‫ויהי׳ איך שיהי׳ טעם אנשי המשמר לבלי לקבל קרבנות מנכרים, זה ודאי‬ ‫כי גם דבר לא הי׳ לזה עם הקרבנות לחיי הקיסר ושלום הרומיים אשר הביאו‬ והקריבו בני ישראל עצמם. ‬
‫והדבר הזה כי רק עלילת שוא עשו מזה האבירים וההורדסים יוצא מפורש‬ גם מדברי הגמ' ובא בגיטין ד׳ נ״ה:‬
‫״אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים וכו׳ איכול בהו קורצא בי מלכא, אזל‬ ‫אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, אמר ליה מי יימר‪ ,‬אמר ליה שדר להו‬ ‫קורבנא חזית אי מקרבין ליה ונו׳‪ ,‬בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים וכו׳‬ ‫דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא‪ ,‬סבור רבנן לקרוביה‬ משום שלום מלכות‪ ,‬אמר להו ר׳ זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין‬ ‫קריבין. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא‪ ,‬אמר להו ר׳ זכריה יאמרו מטיל מום‬ ‫בקדשים יהרג‪ ,‬אמד ר׳ יוחנן ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את‬ ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."
‫ובמדרש איכה פרשה ד׳ בא זה בסגנון אחר והעיקר כמו שהוא בגמ׳(י״ג) ‫והסגנון גם אינו נוגע לנו, עיקר הכל הוא תוכן הדברים שהי' זה רק עלילת שוא‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
-------------------- ‬‬‫‬‬
(י״א) וידוע כי לענין קרבנות גרע ישראל מומר עוד יותר מנכרי וגם בנכרים כל מה‬ ‫שמקבלים הוא רק עולות (עי׳ מנחות ע״ג וברמב"ם פ״ב ממעשה הקרבנות), ואלה בהשתדלותם הגדולה‬ ‫להתקרב דוקא אל המקדש הלא הקריבו הכל.
‫ורק מתוך זה נוכל להבין כל הויכוח הגדול אשר הי׳ שם, אף שזה דין פשוט.
רק שיאזעפוס מסר לנו הויכוח על פי דרכו ככל אשר יעשה תמיד אשר על הרוב הנה זה לשונו‬ ‫הוא בעצמו ולא הדברים אשר נאמרו בשעת מעשה.
(י״ב) רק אל המקדש שמרו להתקרב.‪ ‬ובערעניקא אחות אגריפא בכל אשר עגבה על טיטוס‬ ‫ותשתדל גם להנשא לו ותעש המזימתה הרבה גם עם אגריפא אחיה כידוע מסופרי רומי והוזכר גם אצל‬ ‫יאזעפוס (אלטטי׳ ‪XX, 7, 3‬), בכל זה באה אז בימים ההם לבית המקדש להקריב שם לפי דבריה קרבן‬ נזירות כמו שהוא אצל יאזעפוס (מלהמת היהודים ‪II, 15, 1‬) ואחותה דרוזיללא עזבה את בעלה ותלך‬ ‫ותנשא להנציב הרומי פעליקס כמו שהוא אצל יאזעפוס אלטמי׳ XX, 7, 2.
ומה יפלא אם כהני המשמר רצו לעשות תקנה להנצל מקרבנותיהם ואשר יחד עם זה יתוקן דבר‬ ‫כללי גדול מאד כי יתרחקו מהמקדש ולא יוכלו עוד הרומיים למכור זה להם‪ ,‬ויבוטל כל מקור הרעה אשר‬ ‫מצאה אז את בני ישראל‪.‬‬
‫(י״ג) במדרש איכה שם נשתבשו הדברים לגמרי כי בא שם‪ :‬״מה עבד הלך אצל השלטון‬ ‫(נציב) אמר ליה אילין קרבניא דאת משלח ליהודאי למקרבינהו אינון אכלין להון ומקרבין אוחרנן בחילופייהו״‬ ‬‬‫‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט ‬
‬‬‫‬‬ ‫ובמדרש איכה שס בא בסוף "הדא דבריאתא אמרין בין ק‬מצא ובין בן ‫קמצא חרב מקדשא". אשר מזה מבואר שהיה זה דבר ידוע לכל ושיחה בפי ‫הבריות ומשל בפי העס, שהי׳ זה עלילת שוא של מלשינות.
ובתוספתא שבת פרק י"ז בא "בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן וכו׳‬ ‫זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא‬ ‫נוטל וכו׳ אמר ר׳ יוסי ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקילס שרפה את ההיכל".
‫והעתקנו את כל הדברים כמו שהם, כי גם מהם נודע שכל הדבר היה‬ ‫ידוע כן ומפורסם באומה, שהרי באו בדברי ר׳ יוסי סתם, ואלו לא ידענו כל ענין‬ ‫הדברים מגמ' גיטין שם לא היינו יודעים מה זה.
ר׳ יוסי עצמו (י״ד) נולד סמוך לחרבן ואביו ר׳ חלפתא הי' כבר גדול‬ ‫בימי רבן גמליאל הזקן, עי׳ שבת קט״ו וידע ר׳ יוסי הדברים מעדי ראי׳‪. ‬‬ וכל הדברים האלה עינינם אחד, כי רק עלילות ברשע העלילו עליהם כי‬ מרדו, ויביאו ראי׳ מדבר הקרבנות.
‫וקמצא ובר קמצא, היינו שהאחד הי׳ רק שמו קמצא, והשני הי׳ גם שם‬ ‫אביו קמצא.
‫והוא קמצא בר קמצא אשר מבואר אצל יאזעפוס בספרו ‪ Vita IX‬כי‬ ‫הי׳ ממפלגת אגריפא, ועיקר מקומו הי׳ גם תחת ממשלת אגריפא בטבריא‬ ‫ויאמר שם: "בעיר הזאת היו שלשה מפלגות, האחת היתה מהנבבדים שבתוכה (נכבדי‬ ‫יאזעפוס) ומנהיגם היה יוליוס קאפעללוס, הוא וכל הנתלים בו, הורדוס בנו של‬ ‫מיארוס, הורדוס בנו של נאמאלוס וקמפסוס בנו של קמפסוס, כי אחיו קריספוס‬ ‫אשר הי׳ מלפנים שטאטטהאלטער תהת אגריפא הראשון ישב אז בחצרו אשר‬ ‫בעבד ה־רדן‪ ,‬כל אלה החליטו בעת ההיא להשאר נאמנים להרומיים ולאגריפא."
‫ו"להרומיים" בדברי יאזעפוס הוא רק הוספה לבלבל את הקוראים, ודבריו‬ ‫הם רק כי כל אלה החליטו בעת ההיא להשאר נאמנים לאגריפא״‪.
‫כי גם בהגליל הי׳ כל ההתעוררות רק נגד אגריפא, ככל אשר יבוארו לנו‬ ‫הדברים במקומם‪.‬‬ ‫
וזה הוא קמצא בר קמצא, קמפסוס בנו של קמפסוס בלשונו של יאזעפוס,‬ ‫ממפלגת אגריפא אשר נאמר בגמרא ובא במדרש "הדא דבריאתא אמרין בין קמצא‬ ‫ובין בן קמצא חריב מקדשא".
‫ונפלא הדבר כי בכל אשר סגנון הדברים שונים ורחוקים בין דברי ‬‬‫‬‬ ----------------- ‬‬‬‫‬‬ ומלבד מה שחסר שם העיקר ״מרדו בך יהודאי״, והדברים באו כאילו היה כל הדבר רק דבר‬ ‫הקרבנות, הנה אין שחר להדברים עצמם שהלא זה ודאי כי לא הנציב פלארוס ולא הקיסר שלחו בכל יום‬ ‫קרבנות כמו שכבר נתבאר והוא דבר ידוע ומבואר גם מעצמו, וגם לפי דברי פהילא הוא כן, ‫
אם לא שנאמר שהכונה לא על הקרבנות התמידים כי אם על דבר שבאקראי, אבל גם בזה אין ספק‬ ‫שמעולם לא שלחו לא פלארוס ולא נירון קרבנות. וכפי שהוא בגמ' שם במס' גיטין הוא עיקר.
‬‬ (י״ד) ובגמ׳ גיטין שם נאמר ״אמר ר׳ יוחנן ענותנותו של ר׳ זכריה וכו׳, ומתוספתא מבואר‬ שמ"ש בגמ׳ והי' כתוב "אמר ר"י" והכונה ר' יוסי ובטעות עשו מזה אמר ר׳ יוחנן‪.‬‬
‫ואי אפשר לאמר להיפך שמ״ש בתוספתא וצ"ל שם ר׳ יוחנן, שהרי בתוספתא לא הוזכרו האמוראים. וכן במדרש ‫איכה שם פרשה ד׳ גם שם בא אמר ר׳ יוסי. ‬‬‫‬‬
‫‪28‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‬‬‫‬‬ ‫יאזעפוס לבין דברי הגמרא, הנה בכל זה יתאימו לגמרי יחד כי מזה נפתחה‬ ‫הרעה.
‫וזה לנו האות כי מקור הדברים אחת וכבר נתבאר לנו גם מתוך דברי‬ ‫יאזעפוס כי הי׳ זה רק עלילות שוא.
‫והנה בא חיל אגריפא ויציתו את האש ויכריחו גם את הרומיים להתערב‬ בדבר, וכי תצא אש ומצאה קוצים, ויתערבו גם הסיקריקין במלחמה, ויתגרו גם‬ ‫‬‫עם חיל המצב מהרומיים ויהרגום.
‫אז הביא אגריפא עליהם גם את ההגמון מסוריא. ונפלא הדבר לראות באיזה‬ ‫סגנון יתחיל יאזעפוס דבריו מזה.
‫ותחת אשר לפי מה שהורגלו לחשוב עד עתה שכבר פרצה המרידה נגד‬ ‫הרומיים בכל תקפה, והגמון סוריא, הלא היתה זו חובתו ללכת נגד ירושלים, ‫יספר יאזעפוס תתלה באריכות גדולה כי היהודים נרדפו מהיונים במקומות אין‬ ‫מספר.‪ ‬אשר זה הלא בודאי בא רק ממה שנודע בין החיים כי אגריפא קרא‬ ‫מלחמה על בני ירושלים, ואחר זה יאמר במלחמת היהודים ‪ II, 18, 9‬‬:
"זה הי׳ הריגת היהודים באלכסנדריא, ואחרי אשר היהודימ נרדפו עתה גם ‫בכל מקום באויבים‪ ,‬בדם ואש, האמין גם קעסטיוס (הגמון מסוריא) כי לא נדרש‬ ‫לו עוד לחבק את ידיו, ויסיע את חילו, כל הליגיון השנים עשר וכו׳ ואגריפא‬ ‫נתן גם הוא וכו׳ אגריפא עצמו הלך עם קעסטיוס להורות לפניו הדרך."
‫והאם יוכל להיות ספק שלא נגד הרומיים קמו היהודים. ועד עתה לא הי׳‬ ‫אגריפא יכול לפעול על קעסטיוס כי ילחם עמהם רק עבורו וכי יעבור בארץ בחרב‬ ‫ודם רק לטובת אגריפא והאבירים.
אבל כאשר גם בלא זה היתה כל הארץ כמרקחה, ובלא זה נרדפו אז‬ ‫היהודים בדם ואש כאויבים, פעלו דברי אגריפא על קעסטיוס כי יטה גם הוא ידו‬ על היהודים.
וכבר נתבאר לנו‪ ,‬כי אחרי אשר היהודים הכריזו ודברו השכם ודבר כי לא‬ ‫ברומיים הם מורדים, כי אם שכל חפצם לפרוק עול אגריפא והאבירים, וכל שרי‬ ‫רומא ידעו והכירו זה, הנה אף שהרומיים עמדו לימין אגריפא אוהבם וגם באו‬ ‫לעזרתו, לא הי׳ סכנה בדבר, וכזאת וכזאת נמצא בכל דברי ימי רומא עם כל‬ העמים.
‫ותקוות יחידי סגולת העם היתה גדולה, כי אם אך יבערו מירושלים את‬ ‫כה ההורדסים והאבירים עם אגריפא בראשם ויאחדו את כל הכוחות בירושלים, ‫אז ישוב לבב הרומיים אליהם ושלום אמת יעשו להם.‬
‫והארץ תשוב לכל שלומה וטובה, כאשר אך ישובו הסדרים בארץ תחת‬ ‫הנהגה אחת טובה וישרה.
ותקותם הגדולה הזאת השיגו ובא ויהי.
ועל ידי יוחנן בן לוי מגוש חלב אשר היה באמנה את חכמי התורה ואשר‬ ‫אהבתו לעמו מלאה כל חדרי לבבו וכל מעשיו כוננו רק למטרה זו של טובת‬ ‫עמו (יבואר במקומו לכל פרטיו) השיגו את כל חפצם ומפלגת אגריפא והאבירים‬ ‫תוכו לרגליהם וכל מוסרי ירושלים הובאו ‬לידי יוחנן בן לוי ועל ידו לראשי‬ ‫סגולת העם. ‬‬‫‬‬
‫המלחמה בכלל ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫טו‬ ‬‬‫‬‬ ‫ובימים ההם מת גם הקיסר ההולל, נירון, אשר הוא עמד לבני ישראל‬ ‫לשטן בדרכם בהיותו אוהבו של אגריפא ביחוד.
‫והנה היתה קרובה ישועת בני ישראל לבוא וצדקתם להגלות, וכל מטרתם‬ ‫בהמלהמה עמדה להתמלאות.
אבל הצדוקים האבירים חבר הכהנים הגדולים לא שכחו דרכי אבותיהם‬ ‫מראשית ימיהם, ובראותם כי עוד מעט והעם יפיק זממו מהרומיים והסדרים ישובו‬ ‫למקומם והם לא יוכלו להיות לכל לראש ולדרוך על ראשי ישראל, עשו‬ כנחשים שרפים אשר אין להם לחש לחבל ולהשחית עד כי השחיתו גם‬ ‫לעצמם.
‫וגם יאזעפוס איש בריתם ידבר בזה עליהם רתת, בהיות הדבר אז ידוע‬ ‫ומפורסם לכל כי אך על ידי זה באה כל הרעה, וגם הרומיים ידעו כי אך זה ‫הביא המצור והמלחמה בירושלים ואת החרבן.
‫ונבאר את כל הדברים האלה ונראה כי בבל אשר השתדל יאזעפוס לבלי‬ ‫לפתוח שעריהם, הנה המעשים מכריזים על עצמם, ומבארים את כל הדבר‬ ‫כמו שהוא‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
‫פרק ח‪.‬‬
‬‬‫‬‬ ‫‬יאזעפוס במלחמת היהודים ‪ IV, 9, 2‬יאמר‪:
"כאשר שב אספסינוס לקיסרין ויכין את כל חילו ללכת נגד ירושלים, נודע לו כי נהרג נירון קיסר (‪(Juni .9 68‬. כל דברי הקיסר הזה וכו׳‬ אספסינוס הניח הדבר עתה מ‬להסיע את המחנה נגד ‫ירושלים כי חפץ לדעת תחילה מי ימלוך תחת נערא וגם אחר‬ ‫זה כאשר קבל הידיעה כי גאלבא הי׳ לקיסר לא רצה ללכת‬ להלהם על ירושלים טרם יפקוד עליו הקיסר החדש לעשות‬ ‫כן ועל כן שלה את טיטוס בנו אל גאלבא לברכו ולקבל ממנו פקודה‬ ‫איך להתנהג עתה עם היהודים ולמטרה זו הלך גם אגריפא‬ ‫עם טיטוס יהד בהאניה לבוא לרומא‪ ,‬אבל בבואם עם אנית מלחמה לאהאיא‬ (Achaja) ‬כבר נהרג גאלבא, אשר רק שבעה חדשים ושבעה ימים ישב על כסא‬ ‫רומא, אחר היה לקיסר אטהא אשר לקח לו המלוכה בחזקה. אגריפא החליט‬ לנסוע הלאה לרומא, אבל טיטוס שב מגריעכענלאנד לסוריען וישב לקיסרין‬ ‫אל אביו, ובהיותם שניהם בדאגה על רומא ארץ מולדתם לא שמו לב בעת ההיא‬ להלחם עם היהודים."
‫ויאזעפוס היה אומן גדול במלאכתו וגם בכתבו את כל הדבר כמו שהוא, הוליך את הקוראים שולל.
‫כי יסיים אשר דחו עתה דבר המלחמה‪ ,‬מפני כי ישבו ודאגו לשלום‬ ארץ מולדתם.
‫אבל הנה סתירת דבריו אלה מבואר מעצמו, כי הלא כבר אמר בראש דבריו‬ "כאשר קבל הידיעה כי נאלבא הי׳ לקיסר לא רצה ללכת להלחם על‬ ‫ירושלים טרם יפקוד עליו הקיסר החדש לעשות כן, ועל כן שלח את טיטוס‬ ‫בנו אל נאלבא לברכו ולקבל ממנו פקודה איך להתנהג עם היהודים״‪.‬‬ ‬‬‫‬‬
‫‪30‬‬
‫המלחמה בכלל, ‬ומיר‬ושלים ליבנה בפרט‬
‬‬‫‬‬ ואז היה עוד הכל על מקומו ולא דאג על ארץ מולדתו, ושלח את בנו‬ ‫אל הקיסר לברכו, מה שלא עשה בשמעו כי נאלבא מת ואטהא ישב במקומו. ‬
‫ובכל זה הי׳ כל הדבר רק זאת, כי לא רצה ללכת להלחם על ירושלים‬ ‫טרם יפקוד עליו הקיסר החדש לעשות כן ולטיטוס צוה "לקבל פקודה מהקיסר איך להתנהג עתה עם היהודים".‬ ‬
‫ולפי מה שהבינו דבר המלחמה עד היום הנה הדברים מפליאים מאד ואי‬ אפשר להבינם כל עיקר. ‫
הן בני ישראל מרדו בהרומיים ותכלית מעשיהם לפי דברי כל כותבי דברי‬ ‫הימים היו לגרש את הרומיים מהארץ, וזה השנה השלישית אשר יעמדו תחת‬ ‫כבד מלחמה ואלו יפיקו בני ישראל חפצם ויצאו לגמרי מתחת יד הרומיים, פור‬ ‫תתפורר ממשלת רומא, כי אין ספק אשר היו עושים כן גם הסורים וגם המצרים.
‫ואיזה שאלה תוכל להיות בזה, הלא על שר צבא רומא להלחם עמהם‬ ‫עד רדתם, ואך לזה שולח לשומם הדום לרגלי רומא.
‫ואיזה דבר נשתנה בזה במות נערא, ואיזה ספק היה יכול להיות אצלו מה‬ ‫עליו לעשות.
והנה לא ירצה להלהם עד כי יפקוד עליו הקיסר החדש לעשות כן, והוא שולח את בנו אל הקיסר לשאול "איך להתנהג עתה עם היהודים״‪. ‬‬ והפראפעסאר מאמזען כפי הנראה הרגיש גם הוא בפליאה הזאת, ועל כן‬ ‫בדה מלבו דבר אשר אין לו שחר ויאמר בה״ה עמוד 535:‬
‫״כאשר הכין עצמו אספסינוס לשום מצור על ירושלים, באה הידיעה‬ ‫ממות הקיסר נערא, ובזה נתבטל הכח אשר ניתן לאספסינוס על המלחמה‬ ‫ועל כן העמיד אספסינוס את כל דבר המלחמה, כשר צבא מתון וכו״‪.
‫ואין זה כי אם דברים בטלים, כאלו כל פעם אשר מת הקיסר נתבטלו‬ כל הסדרים במדינות ממשלת רומא, והנציבים וההגמונ‬ים ושרי הצבא לא יכלו‬ ‫להניע יד ורגל, וכל המעשים בדברי ימי רומא יעידו ויגידו שאין הדבר כן.
וכל זה גם אלו הי' זה מלחמה אשר‬ מרצון נפשם קראו הרומיים לכבוש‬ ‫‫מחדש ארצות לא להם, גם אז לא הי׳ מקום לדברי מאמזען.
אף כי במקום הזה אשר כפי שהבינו הדבר עד היום מרדו בני ישראל‬ בהרומיים מרידה כוללת.
‫ולא ראה מאמזען דברי טאציטוס אשר גם ברומא הי׳ דבר נסיעת טיטוס‬ ‫דבר היוצא מכללו ויחשבו מחשבות למצוא טעם הדבר.
‫ובראש דבריו מח"ב (Histor. II, 1‬) יאמר טאציטוס‪:
"טיטוס אספסינוס אשר עוד בימיו הטובים של נאלבא נשלה מאביו מארץ‬ ‫יהודה‪ ,‬הגיד כי טעם בואו הוא לכבד את הקיסר החדש, וכי גם ירצה לקבל‬ ‫ממנו משרה וכו׳, אבל החפץ אצל בני אדם להמציא דברים חדשים הביא כי העם‬ ‫אמרו כי נקרא להיות ליורש הממשלה של נאלבא (במותו, כי בנים לא היו לו),‬ ‫והשמועות התרחבו מפני כי טיטוס הי׳ ראוי לכל וכו׳, אבל כאשר נודע לו‬ ‫באחאיא כי כבר נדחה נאלבא וכו׳".
‫וכל זה היו דברים אשר נשמעו מזה בכה וזה בכה, ככל דברי העם, ‫אבל יאזעפוס אשר כבר הי׳ אז אצל אספסינוס וטיטוס, ואשר ידע הדבר על‬ ‬‬‫‬‬
‫המלחמה בכלל׳ ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫טז‬
‬‬‫‬‬ ‫בוריו גם מהם, גם מאוהבו אגריפא אשר נסע יחד עם טיטוס "למטרה זו עצמה",‬‬ ‫יאמר לנו בדברים ברורים:
״אספסינוס הניח עתה את הדבר מלהסיע את המחנה נגד ירושלים וכו'‬ וגם אחר זה כאשר קבל את הידיעה כי גאלבא היה לקיסר לא רצה ללכת להלחם ‫על ירושלים טרם יפקוד עליו הקיסר החדש לעשות כן, ועל כן שלח את טיטוס‬ ‫בנו אל גאלבא לברכו ולקבל ממנו פקודה איך להתנהג עתה עם היהודים‬ ולמטרה זו הלך גם אגריפא עם טיטוס."
‫והדברים ברורים ומוכיחים על עצמם, כי הוא נסתפק איך יש לעשות עתה‬ ‫עם היהודים, אם לנהג המלחמה אם לחדול.
‫ועל כן גם לוה אותו אגריפא בדרכו למען חזק לכ הקיסר נגד הי‬הודים.
‫והדברים מבוארים כי אמנם כן הדבר, כל דבר המלחמה הזאת אשר רק‬ ‫האבירים הציתו את האש, לא הי׳ נגד הרומיים עצמם כי אם ננד אגריפא וחבר‬ ‫האבירים אשר רדו את העם בפרך וימררו את חייהם ויהפכו את הארץ‬ ‫לגי צלמות.
‫והקיסר נערא, אשר אך תהפוכות הי׳ משוש דרכו, לא רצה לשום לב לכל‬ ‫זה, ובפרט כי אגריפא אוהבו וכל האבירים בכחם הגדול אצל שרי רומא בכלל‬ ‫סכו בענן מעבור בקשת היהודים.
‫עתה במות נערא ובירושלים עצמה כבר גברה יד סגולת העם על האבירים‬ ‫על ידי יוחנן בן לוי מגוש חלב (יבואר לפנינו) עתה הוכפלו ונתחזקו בקשות‬ ‫היהודים להטות להם אוזן ולהניח יד רומא מהם ולתת להם להביא סדרים בארץ.
‫ובכל אשר היו טיטוס ואספסינוס באמנה את אגריפא עד כי טאציטוס ‫יאמר שם כי את אשר טיטוס שב מאהאיא לארץ יהודה ולא הלך לרומא הי׳‬ ‫לפי דברת העם מפני שרצה לשוב לזרועות בערעניקא אחות אגריפא, בכל זה‬ ‫לא ערבו בנפשם אספסינוס וטיטוס להחזיק המלחמה ולבלי לשום לב לתחנוני‬ ‫העם בלא שאלת ורשיון הקיסר החדש, כלשונו של יאזעפוס:
"כי לא רצה עתה אספסינוס ללכת להלחם בירושלים טרם יפקוד עליו‬ הקיס־ החדש לעשות כן"
‫ועל כן שלח אליו את טיטוס בנו לקבל פקודה ממנו איך להתנהג עם היהודים".‬ והדברים ברורים כל כך עד שהם מבארים את עצמם.‬
‫והן גם דברי יאזעפוס גם בנונע לאגריפא אשר יאמר עליו "ולמטרה זו הלך‬ ‫גם אגריפא לרומא כי דבר הליכת טיטוס והליכת אגריפא הי׳ למטרה אחת, דהיינו‬ ‫בנוגע להמלחמה.
ומכל אשר ידענו ממעשי אגריפא כי הוא היה אשר התחיל המלחמה‬ ‫בירושלים על ידי צבא חילו הדבר מבואר כי גם בזה היה דרכו להטות לבב‬ הקיסר למלחמה. ‬
‫והננו רואים כי גם בשוב טיטוס לקיסרין לא יכלו אספסינוס וטיטוס להחליט‬ דבר וכדברי יאזעפוס אשר ישים לזה סתר פנים ויאמר:
אגריפא החליט לנסוע הלאה לרומא אבל טיטוס שב מנריעבענלאנד וכו'‬ ‫וישב לסוריען אל אביו וכו׳ ומדאגה וכו׳ לא שמו לב בעת ההיא להלחם עם‬ ‫היהודים." ‬‬‫‬‬
‫‪32‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‬‬ ‫והדבר הי׳ בולט לכל כי אם תשאר עתה המנוחה בירושלים אשר היתה‬ ‫עדיין בלתי נצורה‪ ,‬ואם יחידי סגולת העם על ידי שר צבאם יוחנן בן לוי יביאו‬ ‫עתה סדרים בירושלים וישובו לבצרון אסירי התקוה אז ישימו להם הרומיים שלום, ‫והארץ תשוב לקדמותה, ובפרט כי אז היו עדיין כל אוצרות ירושלים מלאים בר‬ ‫ולחם לשנים רבות‪ ,‬ככל אשר נראה עוד בפרק זה, ולא בנקל יהיו הרומיים‬ יכולים לכבשה‪.‬‬ ‫
אבל ככל אשר השתדל אגריפא עצמו לסכל את עצת בני ישראל וילך‬ לחזק את לבב הקיסר החדש להחזיק המלחמה,‬‬ ‫כן לא שקטו גם כל האבירים מבפנים ויאזעפוס שם במלחמת היהודים‬ ‫‪ IV, 9, 3‬היינו מיד אחר דבריו כי אספסינוס העמיד המלחמה ולא רצה להלחם‬ ‫עם ישראל, ולא לשום מצור על ירושלים טרם יקבל על זה פקודה חדשה מאת‬ ‫הקיסר איך להתנהג עם היהודים, יאמר:‬ "אבל תחת זח פרצה מלחמה אחרת על ירושלים איש אחד‬ ‫שמעון בן גיורא אף כי בנוגע לתחבולות ערמה עמד למטה מיוחנן בן לוי מגוש‬ חלב אשר הי׳ עתה המושל היחידי בירושלים אבל הי׳ גבור וכו׳‪.‬‬
‫ואחרי אשר יפסיק יאזעפוס עיקר דבריו ויספר באריכות גדולה כל מעשי‬ ‫שמעון בן גירא לפני זה וכל גבורותיו אשר עשה לשלול שלל ולבוז בז יאמר‬ ‫שם ‪ IV, 9, 11‬(ט״ז): ‬
‫״האדומיים התאספו עם חבר הכהנים הגדולים להתישב יחד איך‬ ‫לעשות נגד התנפלות הקנאים אבל ד׳ נתן בלבם עצה נבערה ללכת‬ ‫בדרך עקש לרעתם ולאסונס, ‬וסכלו לבחור בדבר אשר הוא‬ ‫גרוע גם מחרבן וכליה, כי למען הוריד את יוחנן מרום מצבו‬ החליטו להביא את שמעון בן גיורא‬ לירושלים וכו׳ וישלחו‬ את הכהן הגדול מתתיהו להביאו העירה."
‫ואם במקום הזה השתדל יאזעפוס לאמר כי האדומיים היו בזה עם חבר‬ ‫הכהנים הגדולים, הנה אחר זה שם ‪ V, 13, 1‬שכח להשמר ויאמר:
"שמעון צוה להרוג את מתתיהו אשר אך בעזרתו בא לירושלים וירש את‬ ‫העיר, מתתיהו בן בייתוס אחד (מחבר) הכהנים הגדולים וכו׳ הוא היה זה אשר‬ ‫בשעה שהקנאים בבריתם יחד עם יוחנן בן לוי הציקו לאזרחי ירושלים (ההורדסים‬ ‫והאבירים) פתה והסית הוא אותם (את אזרחי ירושלים אלה) להביא את‬ ‫שמעון בן גיורא וכו׳ אבל אך בא שמעון לירושלים ויהי לראש העיר התנהג‬ ‫עם כל אלה אשר הביאו אותו ככל אשר עשה לכל האחרים (כלומר לכל‬ ‫מפלגת הישרים) ויחשוב את כולם לאויבים." (ועי׳ גם שם ‪IV, 9, 11‬‬). ‬‬ ------------------ ‬‬ ‫(ט״ז) כדרכו של יאזעפוס להקל עון אוהביו עשה גם במקום הזה הקדמה ארוכה לדבר תועה‬ ‫על יוחנן בן לוי שונאו ולהצמיד עליו שקרים.
‫אבל כבר הכירו זה, והודו גם כל כותבי דברי הימים כי אך שקר טפל יאזעפוס על יוחנן בן לוי‬ ‫והוא הי׳ באמת איש אשר נתן נפשו לטובה העם ועשה כל מעשיו כלאומי נלהב, וכל הדברים לפרטיהם יבוארו לנו במקומו מדברי יאזעפוס עצמו במקומות אחרים‪.‬
‫ומפורש בדברי יאזעפוס בספרו ‪ Vita XXXVIII‬כי יוחנן בן לוי הי׳ מימיס רבים באמנה עם‬ ‫הנשיא רבן שמעון בן גמליאל הזקן אבי רבן גמליאל דיבנה. ‬‬
יז
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬ ‬‬ ‫ושם ‪ V, 1, 4‬יאמר‪:‬‬ "וזה עצמו עשה שמעון בכל פעם אשר הוכרח יוחנן לשוב אחור מפניו‬ ‫וכו' כל אשר אספו בני ירושלים להכין לימי המצור כלה‬ ‫ויאבד וכו' ותוצאות הדבר הי' כי כל הרחובות אשר סביב המקדש נשרפו‬ ‫באש וחלק העיר אשר הי׳ בין הלוחמים האלה (בין שמעון ויוחנן) נהפך לשדה‬ ‫מדבר עד כי היתה יכולה להיות מקום למחנה. כל אוסמי אוכל‬ נפש אשר היו יכולים להספיק לאנשי העיר לשניים רבות‬ ‫נשרפו כמעט כולם ועל ידי זה כשלו ונפלו אחר זה כי ‫מתו ברעב, וזה הי׳ דבר אשר לא אפשר כלל להיות אם לא עשו הרעה הגדולה‬ ‫הזאת לעצמם.״‬
‫ואם יאזעפוס באש עברתו על אויבו בנפש יוחנן בן לוי יאשים גם אותו‬ ‫בשרפת אוסמי הבר, הנה הדבר מפורש בגמ׳ גיטין ד׳ נ"ו שעשו זה רק "בריוני"‬ ‫דהייינו חבורת שמעון בן גיורא, ‬כמו שיבואר לנו במקומו, ‬כי אלה נקראו "בריוני" ‫שם, ‬ונעיר על זה עוד לפנינו.
‫והרי שתי שנים עברו טרם בא שמעון לירושלים, וכבר מימים רבים הי׳‬ ‫שם יוחנן וצברו יחד אוסמי־בר ולא נגע בהם איש לרעה עד אשר בא שמעון‪.‬‬
‫וגם אוצר כסף לצרכי המלחמה צבר יוחנן ויתנם בהיכל קרובי המלך מונב‬ ‫אשר שכן שם‪ ,‬כמו שהוא אצל יאזעפוס ‪IV, 9, 11‬. ‬
‫ויאזעפוס באהבתו הגדולה ליוחנן יאמר גם שם כי הניח זה לעצמו, ‬ויספר‬ ‫שם כי האדומיים אשר הכהנים הגדולים עשו עמהם אז יד אחת פרצו שם לבוז‬ ‫את האוצר הזה.
‫ונפלא הדבר עד כמה יתאימו כל הדברים האלה יחד בזמן אחד‪:‬‬
‫דבר שילוח טיטוס לרומא לשמוע פקודה חדשה מאת הקיסר איך להתנהג‬ ‫עתה עם היהודים ולבלי להלחם עמהם טרם ישמע דברי הקיסר על זה.
‫ודבר הבאת שמעון לירושלים על ידי האבירים חבר הכהנים הגדולים‬ היינו חבורת אגריפא בירושלים.
‫כי יאזעפוס (במלחמת היהודים ‪IV, 9, 12‬) אחרי אשר יאמר כי על פי‬ ‫חבר הכהנים הגדולים והשתדלותם הובא שמעון לירושלים יאמר:
"ככה הי׳ שמעון לראש ירושלים בהשנה השלישית להמלחמה בחדש‬ ‫קזאנטהיקאס (‪Xanthikos‬) והיינו בחדש מארץ־אפריל של שנת ‪69‬. ‬
‫ודבר נסיעת טיטוס אל הקיסר כבר היתה בסוף ימי גאלבא ועד בואם‬ ‫לאחאיא כבר מת וכבר משל אטהא תחתיו כמו שיאמר יאזעפוס שם ‪IV, 9, 2‬: ‬
"אבל בעודם נוסעים באניות מלחמה דרך הקיסטע של אחאיא כי הי׳ זה‬ ‫בימי החרף כבר נהרג גאלבא ורק שבעה חדשים ושבעה ימים משל ואחריו‬ ‫מלך אטהא וכו׳‪.‬״‬
‫וכידוע נהרג נירון קיסר בתשעה לחדש יוני שנת ‪ 68‬וגאלבא מלך אחריו‬ ‫ומשל שבעה חדשים ושבעה ימים ונהרג גם הוא ומשל אטהא‪ ,‬ואחרי אשר בבואם‬ ‫לאחאיא כבר משל אטהא, הנה היו בדרכם עוד בהימים אשר הובא שמעון‬ ‫לירושלים. ‬
‫והיינו כי מתחלה נסו האבירים להוריד את יוחנן בן לוי על ידי האדומיים‬ ‬‬
‫‪34‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‬‬ ‫ואך זה הוא ענין הדברים שם אצל יאזעפוס ‪ IV, 9, 11‬אשר אחרי כי יבדה‬ ‫כי אנשי יוחנן שחתו דרכם יאמר‪:‬‬ ‫"ועל ידי זה פרצה התקוממות אנשי המלחמה נגד יוחנן כי האדומיים נפרדו‬ ‫מיתר הלוחמים ויהיו נגד האכזר אשר התקנאו בכחו ואשר אכזריותו הביאה שנאה‬ ‫נגדו, ויאמרו לנסות דבר נגדו מיד בא הדבר למהלומות וכו׳ וירדפו את אנשי‬ ‫יוחנן להיכל נראפטי קרובת איזאטס מלך חדייב והאדומיים באו אחריהם‬ ‫ויגרשו משם את אנשי יוחנן ויחלו לבוז את אוצר הכסף אשר אסף יוחנן שם‬ ‫וכו׳ בתוך כך נאספו אנשי יוחנן מכל עברים ויוחנן הכינם למלחמה וכו׳ כי על כן‬ ‫נאספו האדומיים יחד עם חבר הכהנים הגדולים להתיעץ איך לעשות אבל ד׳ נתן‬ ‫בלבם עצה נבערה וכו׳ כי למען הוריד את יוחנן מרום מצבו החליטו להביא‬ ‫את שמעון בן גיורא" וכו׳. ‬‬ ‫והנה כל הדברים וכל סדרי הזמנים יחד פתוחים לפנינו‪. ‬‬ ‫בשעה זו עצמה אשר טיטוס שולח לרומא לשמוע פקודת הקיסר איך להתנהג‬ ‫עתה עם היהודים ואם להסיר יד רומא מהם, ‬ולהשלים עמהם, ‬ובשעה זו עצמה אשר אגריפא‬ ‫נסע לרומא להסית את הקיסר החדש לבלי להשלים עם אנשי ירושלים, בשעה זו עצמה‬ ‫נסו האבירים מפלגת אגריפא על ידי האדומיים לשוב ולהביא את ירושלים תחת ידם.
‫וכאשר לא הצליח זה בידם הביאו את שמעון בן גיורא, "למען הוריד‬ ‫את יוחנן מרום מצבו" כלשונו של יאזעפוס אשר באמת הי׳ זה כל תכלית‬ ‫מעשיהם עתה.
‫וזה היה בדברי יאזעפוס ‬בחדש היוני קזאנטהיקאס, ‬דהיינו בערך חדש אפריל‬ ‫שנת ‪69‬, והיינו כבר אחרי מות גאלבא בתוך השלשה חדשים אשר משל אטהא.
‫והדברים גם מפורשים כן בדברי יאזעפוס כי שני הדברים הי׳ זמנם אחד‬ ‫וממילא גם ענינם אחד, ‬כמו שכבר נתבאר. ‬כי תחלה יספר (IV, 9, 2‬) כי‬ ‫אספסינוס העמיד כל דבר המלחמה, ‬ומיד אחר זה (IV, 9, 3‬) יאמר‪:‬‬ "‬אבל תחת זה פרצה מלחמה אחרת על ירושלים, ‬איש‬ ‫אחד שמעון בן גיורא וכו׳ האדומים התאספו יחד עם חבר הכהניס הגדולים וכו׳‬ ‫אבל ד׳ נתן בלבם עצה נבערה וכו׳ כי למען הוריד את יוחנן וכו׳ החליטו להביא‬ ‫את שמעון בן גיורא לירושלים וכו׳. ‬
‫אמנם כי גם מפלגת האבירים טעו בחשבונם, ‬הם חשבו כי על ידי שמעון‬ ‫תהי עתה ידם על העליונה בירושלים, ‬אבל שמעון אשר כל ימיו יצא רשף‬ ‫לרגליו ובכל אשר פנה השחית והצליח חשב עתה מחשבה גדולה מאד לעשות‬ ‫לו ממשלה בירושלים, ‬ובידעו כי זה לא ירצו כולם יחד, ‬לא העם ולא האבירים,‬ ‫היה נגד כולם. ‬ויאזעפוס יאמר שם (‪IV, 9, 11‬‬): "אבל כאשר אך בא שמעון עם חילו לתוך העיר נתן עיניו רק להביא את‬ ‫‪‫כל רסן הממשלה לידו, ואלה אשר הביאו אותו התנהג עמהם וירא אותם ברע‬ ‫ובתור אויבים במו אלה אשר הובא נגדם." ‬‬
‫פרק ט‬ ‬‬ ‫עתה נשתנו כל הדברים בירושלים‪ .‬העם וראשי יחידי סגולה אשר בראשם‪,‬‬ ‫אשר עמלו על דבר השלום ואשר הרומיים החלו עתה להטות להם אוזן, הם‬ ‬‬
המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫יח‬
‬‬ נדחו עתה לאחוריהם והרומיים לא יכלו להשלים עמהם כי ירושלים לא היתה‬‬ ‫בידם כי אם בידי שמעון בן גיורא ראש בריוני אשר בפחזותו חשב להלחם עם‬ הרומיים ולעשות לו ממשלה‪.‬‬ ‫
ועיקר תנאי השלום מצד הרומיים הלא הי׳ למסור את ירושלים לידם‬ ולמסור להם את כל כלי הנשק אשר ביד בני ישראל. ‬
‫ושני הדברים האלה לא רצה שמעון בן גיורא לשמוע.
והן דברי האבות דר׳ נתן פרק ד׳:‬ "וכשבא אספסינוס להחריב את ירושלים אמר להם שוטים מפני מה‬ ‫אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש‬ ‫וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי (כל אחד ואחד) קשת אחת או חץ‬ ‫אחד ואלך לי מכם וכו׳ כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שלח וקרא לאנשי‬ ‫ירושלים (בעת ההיא) ואמר להם בני מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת‬ ‫ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש וכי מה הוא מבקש מכם הא אינו מבקש מכם‬ ‫אלא קשת אחת או חץ אחד וילך לו מכם וכו׳ וכיון שאמר להם ריב"ז יום אחד‬ ‫ושנים ושלשה ולא קבלו ממנו שלח וקרא לתלמידיו לר׳ אליעזר ור׳ יהושע וכו׳."
‫והדברים נאמרו בסגנון של אגדה, ‬ועיקר ענינם הם מעשים שהיו כי בימים‬ ‫ההם לפני אשר יצא רבן יוחנן בן זכאי אל אספסינוס, ‬ועל פיו ליבנה, ‬היו ימי‬ הצעת דבר השלום בין בני ישראל והרומיים. ‬
‫והזמן רשום עוד יותר לכל סימניו באגדה דגיטין ד׳ נ״ו אשר יש שם כל‬ יסודי הדברים. ‬ובא שם: "שדר (נערא) עילוייהו לאספסינוס וכו׳ הוו בהו הנהו תלתא עתירי‬ נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת וכו׳ חד אמר להו אנא זיינא‬ ‫להו בחיטי ושערי וחד אמר להו וכו׳ הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו‬ ‫בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא‬ בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו‬ ‫רבנן לא מסתייעא מלתא קמו קלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערי‬ ‫והוה כפנא וכו׳ אבא סקרא ריש בריוני דירושלים (ראש אצל שמעון בן‬ ‫גיורא על אנשיו מירושלים) בר אהתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא‬ ‫בצינעא לגבאי אתא אמר ליה עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא‬ ‫בכפנא אמר ליה מאי איעבד דאי אמינא להו מידי קטלו לי‬ ‫אמר ליה חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוה הצלה פורתא אמר ליה‬ ‫נקוט נפשך בקצירי וכו׳ נכנס בו ר׳ אליעזר מצד אהד ור׳ יהושע מצד אחר כי מטו ‬‫לפתחא בעו למדקריה‪ אמר להו וכו׳ פתחו ליה בבא נפק כי מטא להתם‬ אמר שלמא עלך מלכא וכו׳."
‫ומבואר כי היה זה בהימים אשר המצור היה מבפנים ולא מבחוץ וירושלים‬ ‫לא באה עוד במצור, כי היה זה בעוד אספסינוס בקיסרין ועל זה הוא שנאמר‬ "כי מטא להתם" וטרם אשר נעשה לקיסר, כמו שמפורש שהשיב לו ‪"‬לאו‬ ‫מלכא אנא".‬
‫ואת אשר לא היה אפשר לצאת הי׳ מפני אלה אשר בפנים אשר השערים‬ היו בידם שהם שמעון בן גיורא וחילו‪.‬‬ ‬‬
‫‪36‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‬‬ ‫והיה זה בהימים אשר נהרנ אטהא ומשל וויטעלליוס, ‬והיינו בהזמן אחרי הימים‬ אשר אז חזקו דברי ראשי ישראל "נעביד שלמא בהדייהו" אשר אספסינוס הי'‬ ‫קרוב להתרצות לחפץ חכמי ישראל והי' עליהם דק למסור את כלי הנשק ולפתוח‬ ‫שערי ירושלים‪ .‬ובריוני ושמעון בראשם השיבו:
‫"ניפוק ונעביד קרבא‬ בהדייהו וכו' קמו קלינהו להנהו אמברי דחיטי ‫ושערי״ וכו׳‪.‬‬ ‫
ונפלא הדבר איך לא עמדו כל כותבי דברי הימים גם על דברים היותר‬ פשוטים‪.‬‬ ‫
הן בכל דברי יאזעפוס ידבר תועה על יוחנן בן לוי ויתנהו לשופך דמי‬ ‫נפשות נקיים ושואף להון ושודד בצהרים, ‬וגם בדבר שרפת כל אוסמי האוכל‬ ‫ינהג את קולמסו כאלו אשם גם בזה יוחנן בן לוי כשמעון בן גיורא. ‬
‫ואם כן מה ענין לדבריו ‪IV, 9, 11‬ כאשר הביאו חבר הכהנים הגדולים‬ ‫את שמעון בן גיורא, ‬אשר יאמר‪: ‬
"אבל ד׳ נתן בלבם עצה נבערה ללכת בדרך עקש לרעתם והנה סכלו‬ ‫לבחור בדבר אשר הנהו גרוע מחרבן וכליה, כי למען הוריד את יוחנן מרום‬ ‫מצבו החליטו להביא את שמעון בן גיורא לירושלים וכו׳ וישלחו את הכהן הגדול‬ ‫מתתיהו להביאו העירה." ‬
‫אבל איך הי׳ בזה רעה חדשה ואיך הי׳ זה "לרעתם ולאסונם", והלא כפי‬ ‫מה שהבינו כל כותבי דברי הימים עד היום לחם גם יוחנן לוי רק נגד הרומיים‬ ‫וגם הוא לא חשב כל מחשבת שלום עם הרומיים, ‬ואם כן איזה הבדל של כלום‬ ‫הי׳ בזה אם הי׳ יוחנן בן לוי נשאר ברום מצבו או שנדחה ושמעון בן גיורא לקח‬ ‫עמדתו תחתיו. ‬ואיך אפשר במעמד כזה לאמר "כי בחרו בדבר אשר הנהו גרוע‬ ‫מחרבן וכליה", והלא בין כך ובין כך הי׳ החרבן, ‬לפי דברי יאזעפוס, ‬על ידי‬ ‫מעשי יוחנן ואשר עמו, ‬ובין כך ובין כך היו הרעות כולם.
‫ומה ענין לאמר על זה "כי ד׳ סכל עצתם ונתן בלבם עצה נבערה ללכת‬‬ בדרך עקש". ‬‬ ‫אבל כן הדבר, ‬וכבר נתבאר לנו פעמים רבות כי מעלה אחת גדולה יש‬ ‫ליאזעפוס אשר גם בכל אשר השתדל להוליך את הקוראים שולל, ‬ובכל אשר‬ ‫הליט את פניו באדרתו, ‬נמצא גם גרעיני האמת מפוזרים אשר פלטה קולמסו פעם‬ כה ופעם כה.
‫ועלינו רק לבלי להעלים עין מהם ולקרבם חד אל אחד ואז יורו לנו את‬ ‫כל הדברים כמו שהם. ‬
‫וכן הוא גם במקום הזה כי הי׳ אז הדבר מפורסם גם בישראל גם בין‬ ‫העמים אשר רק על ידי שמעון בן גיורא בא החרבן וכי יוחנן וכל בני חבורתו‬ ‫בעמדם ברום מצבם היו קרובים אל השלום עד אשר גם יאזעפוס בכל שנאתו‬ ‫העזה כמות אל יוחנן לא היה יכול לכתוב אחרת מזה:‬
כי הדבר אשר עשו עתה חבר הכהנים הגדולים אשר למען הוריד את‬ ‫יוחנן מרום מצבו הביאו לירושלים את שמעון בן גיורא בראש בני בריוני בזה‬ ‫הביאו את החרבן‪.‬‬ ‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫יט‬
‬‬ ‫כי אלו לא עשו זה חבורת אגריפא אז הי׳ נכרת ברית שלום, ‬כי לגרש‬ את הרומיים עצמם מהארץ זה לא עלתה אז על דעת שלומי אמוני ישראל ועל‬ ‫דעת יוחנן בן לוי עושה דברם. ‬
וכן יורו לנו הדברים המפורשים אשר באו בתוך הדרוש הארוך אשר שם‬ ‫יאזעפוס בפי טיטוס (במלחמת היהודים ‪VI, 6, 2‬) אשר בתוך דבריו יאמר שם:‬
"אחרי מות נערא היתה הנהגתכם רק ככל אשר תוכל הרשעח להתנהג. ‬בטול‬ ‫הסדרים ברומא חזק את ‬רוחכם וכאשר הלכנו אני ואבי (אספסינוס) למצרים‬ השתמשתם אתם בהעת הטובה הזאת להכין כל דבר המלחמה ולא יראתם‬ ‫למרר לבב אלה אשר ישבו עתה לכסא מושלים אשר לפני זה הכרתם‬ ‫אותם לבעלי רחמים וחמלה בתור שרי הצבא.‬״‬ ‫
וכל הדברים האלה (אף כי הנם רק סגנון יאזעפוס) נפלאו מאד לפי מה‬ ‫שהבינו דבר המלחמה עד היום. ‬
‫הן לפי דברי כל כותבי דברי הימים הי׳ אז כבר השנה השלישית אשר‬ ‫מרדו בני ישראל בפומבי בממשלת רומא, ‬וזה השנה השלישית אשר יעמדו‬ ‫עמהם במערכת מלחמה, והנה יוכיח להם על פניהם כי כאשר הלך עם אביו‬ ‫למצרים ואספסינוס ישב לכסא רומא עשו בני ישראל מעשים למרות רצונם. ‫ואיזה ענין יש לכל הדברים האלה על פי מה שהבינו דבר המלחמה עד היום‬ ‫לאמר כי מראשיתה היתה למרוד בהקיסר וממשלת רומא.
‫והדברים מבארים את עצמן‪ ,‬כי כן הדבר אשר אך אז בימים ההם יצא‬ ‫הדבר החדש, ‬דבר המרידה בהרומיים עצמם על ידי שמעון וחבורת בני בריוני‬ ‫אשר עמו אשר זמן קרוב לפני זה בא כל עיקר ההנהגה לידם (י״ז)‪.‬‬
ועל כן הנה ‬דברי יאזעפוס בשם טיטוס מובנים ונקראים מאליהם.‬
‫ורק על פי כל הדברים האלה נוכל להבין גם את מעשי הרומיים אחר‬ ‫המלחמה אשר את יוחנן בן לוי כמעט שלא ענשו מאומה.
‫וכפי אשר הבינו את דבר המלחמה עד היום הלא בנוגע להרומיים הי׳‬ ‫יוחנן בן לוי מורד בהרומיים לכל הפחות כשמעון בן גיורא.
‫ותהי להיפך כי שמעון בן גיורא התערב בזה רק בהשנה האחרונה לימי‬ ‫המלחמה, ‬ויוחנן בן לוי כבר פעל ועשה בעודנו בארץ הגליל, ‬ומראשית ימי‬ ‫המלחמה לא נח ולא שקט ויכין את כל דבר המלחמה, ובעצמו גם נלחם בכל‬ ‫עוז ידו ובכל תחבולה‪.‬
‫וכבר הכירו גם כל כותבי דברי הימים כי אך שקר טפל יאזעפוס על‬ ‫יוחנן בן לוי ויתן גם אותו לאיש בליעל, ‬כי באמת הי׳ לאומי נלהב וכל לבבו‬ היה נתון לרוחתם ולישועתם וכל מעשיו לטובת האומה, ‬וכל זה יבואר לנו במקומו.
והנה כי כן הלא היו כל מעשיו מראשית ימי המלחמה נגד הרומיים לגרשם‬ ‫מן הארץ כפי הבנת כל כותבי דברי הימים עד היום‪.‬‬
וידענו מדרכי הרומיים אשר ראשי המורדים הומתו באכזריות נוראות ואף‬ ‫כי מורד כללי כזה במלחמה גדולה וארוכה כזאת‪.‬‬ ‬‬ -------------------------- ‬‬
(י״ז) ויאזעפוס כתב שם הכל בסגנון כזה כאלו ידובר בכל העם, ‬ויבואר לנו כל זה במקומו.‬‬ ‬‬
‫‪38‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‬‬ ‫ובבל זה נראה בזה דבר נפלא מאד אשר נראה ונשתומם, ‬כי רק שמעון‬ ‫בן גיורא הומת כמורד בהרומייס ויוחנן בן לוי נענש רק בעונש קל לשבת‬ ‫בבית האסורים.‬
‫ואף כי במסע הנצחון הלך גם יוחנן בן לוי כמו שהלכו שם גם כשבעה‬ ‫מאות משועי ירושלים, ‬אבל לא הומת שם כי אם שמעון בן גיורא לבדו.‬
‫ובמלחמת היהודים ‪ VI, 9, 4‬יאמר יאזעפוס‪:‬‬ "יוחנן ביחד עם אחיו אשר סבלו רעב בהמנהרות אשר התחבאו, ‬בקשו‬ ‫עתה חסד אצל הרומיים, ‬את אשר לא עשו לפני זה ‬בימי המלחמה, ‬וגם שמעון‬ ‫אחרי אשר נלחם עם מזי רעב מסר עצמו אל הרומיים (עי' לפנינו פרק י"ט)‬ ‫והוא הוכן להקריבו לטבח ביום חג הנצחון ברומא, ויוחנן נשפט לשבת בבית‬ האסורים כל ימי חייו." ‬
‫ושם אחר זה ‪ VII, 5, 6‬אחרי אשר יאריך ברוב ענין לספר את כל‬ ‫דבר חג הנצחון ברומא יאמר:
"סוף מטרת המסע הי׳ היכל יופיטער אשר שס עמדו. ‬מנהג הוא מימי‬ ‫קדם לחכות שם עד אשר יבוא השליח להכריז כי הומת שר צבא האויב, וזה‬ הי' שמעון בן גיורא, ‬אשר הלך יחד עם האחרים במסע הנצחון. ‬עתה‬ שמו עליו חבל והעלה לגרדום ומוליכיו יסרוהו בשוטים בדרך מהלכו, ‬ובמקום‬ ‫הזה נדונו למיתה על פי חוקי רומא כל אלה אשר נתחייבו מיתה. ‬כאשר הכריזו‬ ‫כי הומת הריעו כל הנאספים ויחלו להקריב קרבנות." ‬
‫וליוחנן לא נעשה מכל זה דבר וגם נשאר בחיים, ‬רק הושב בבית האסורים‬ ‫ככל חוטא ממדרגה קלה, ‬וכי גם לא רצו שיתהלך חפשי בין העם. ‬ואחיו היו גם ‬חפשים לנפשם, ‬ולא נעשה עמם דבר. ‬‬ ורק תמהון הוא כי לא הרגישו בכל זה כל כותבי דברי הימים ויכתבו‬ ‫דבריהם באופן כזה כי בנוגע להמרידה נגד הרומיים הי' גם יוחנן כשמעון ועוד‬ ‫גם יותר ממנו בהיות כל מעשי יוחנן מראשית ימי המלחמה. ‬
‫אבל כן הדבר כי ידעו הרומיים היטב אשר יוחנן לא מרד בהרומיים‬ ‫עצמם כלל.
‫וידעו היטב אשר בבוא המשרה בירושלים לידו בקש מהרומיים רק את‬ השלום‪ ,‬ויתחננו הוא וכל סגולת העם לפני אספסינוס וטיטוס לתת להעם את‬ ‫שאלתם להסיר מהם רק את נגע אגריפא והאבירים, ‬למען אשר יוכלו להביא‬ ‫סדרים בארץ ולהשיב המנוחה שם. ‬‬ ‫ואחרי מות נירון גם היו ימים אשר אספסינוס גם נטה אוזן לדבריהם,‬ ‫והוא שלח את טיטוס בנו אל הקיסר החדש לשמוע דעתו על זה ופקודתו.
‫ורק ריש בריוני שמעון בן גיורא הוא הי׳ המורד בהרומיים עצמם, ‬ויוחנן‬ ‫בן לוי וכל ראשי ירושלים לא יכלו לעשות כל מאומה בהיות ירושלים עצמה‬ ‫מאז ואילך בידי שמעון וחבורתו וכל שעריה בידם.‬
‫ואחר־ אשר השלום נתבטל על ידי שמעון בן גיורא נסחף גם הוא לתוך‬ המלחמה בהכרח.‬
‫אז ראו חכמי התורה כי אזלת יד בירושלים ויחשבו מחשבות איך להציל‬ ‫את העם‪.‬‬ ‬‬
‫המלחמה בכלל‪ ,‬ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫כ‬
‬‬ ‫זה הוא דבר המלחמה בכלל, ‬וכל פרטיה יבוארו במקומו בכרך שלפני זה.
‫ומראשה עד סופה היתה רק על ידי אגריפא והאבירים; הם התחילו המלחמה‬ ‫על ידי חיל אגריפא, ‬והם הביאו עליהם את הרומיים, ‬והם גם סכלו את כל‬ ‫עצת טובי העם בהגליל על ידי יאזעפוס, ‬והם גם בטלו את כל תקות השלום‬ ‫על ידי הביאם את שמעון בן גיורא.
והנה באה ונהיתה הצרה היותר גדולה, ‬חרבן ירושלים, חרבן המקדש,‬ וחרבן הארץ בכלל, ‬על ידי אויבים הפנימים אשר כדברי איש בריתם בתוך‬ ‫המלחמה, ‬יאזעפוס, ‬גם בדבריו באלטטי׳ ‪ XX, 9, 4‬גם במלחמת היהודים ‪II, 14, 1‬‬ ‫בעמדו עוד בימי הנציב אלבינוס: ‬
"על ידי מעשי כל האבירים ההם בא כל דבר החרבן." (ועי׳ דברינו על זה‬ ‫עמוד ‪ 5‬ועמוד ‪(7‬‬
‫אבל הנה גם לא נשארו באמצע הדרך ויוסיפו להשחית ולחבל כל מעשי‬ טובי העם עד כי בידיהם הביאו את כל חרבן הארץ.‬ ‬
‫ואז נעלמו בתוך החשך והאפלה, ‬נעלמו ואינם, ‬ובכל צרותיהם של ישראל‬ ‫מאז ואילך, ‬ובתוך כל המעשים כולם וים הגדול של התלאות הנוראות אין זכר‬ ‫מהם ולא נמצא עוד לפנינו שם לא את אחד מחבר הכהנים הגדולים, ‬ולא את‬ ‫אהד האבירים‪ ,‬ונם לא את אהד ההורךסים, ‬ואגריפא הי׳ חי עוד לכל הפחות‬ ‫כעשרים שנה אחר זה ויהי מבאי בית אספסינוס וטיטוס ויתרועע עמהם ובכל‬ ‫זה לא בא זכר כי עשה מאומה לרוחתם של ישראל בתוך ים צרה לאחר‬ ‫החרבן, וגם לא בא זכרונו עם בני ישראל כל עיקר.
גבורים היו לקחת מישראל את דם הנפש, ‬גבורים היו לשלול שלל ולחלק, גבורים היו לרכוב על כתפם של ישראל על ידי הנציבים והרומיים בכלל;
‫עתה כאשר כשלו בני ישראל על ידם ונפלו, ‬גזו ויעופו, ‬ויאבדו מתוך‬ ‫הקהל, ‬ואין זכר למו בין בני ישראל. גם יאזעפוס נמצאהו מאז ואילך בצל‬ ‫כנפי אספסינוס וטיטוס ובהיכלם, ‬ושם גם נפגש עם אוהביו מלפנים, ‬אבל דבר‬ ‫לא היה לו עוד עם ישראל עמו.
‫כן הדבר כי גם לאחר החרבן לא שכחו כל אלה את עם בני ישראל אבל‬ ‫רק לרעתם ולהותם ולהפוך עליהם בלהות.‬
‫בשעה אשר האומה ירדה פלאים ותהי מרמס לרגלי הרומיים, ‬הי׳ חובת‬ ‫כותב דברי ימי ישראל לפני הרומיים ולעיני הקיסר עצמו להשתדל להקל עון‬ ‫חטאתם ולמתוח עליהם חוט של הסד ורחמים לפני שוביהם, ‬אבל אגריפא‬ ‫ויאזעפוס נוסדו יהד לצייר את כל הדברים רק לטובתו של אגריפא וכל אגפיו‬ ‫ולתת את העם לפראי מדבר ולשמצה בקמיהם, ‬כי לא ישנו אם לא ירעו, ‬וכי‬ ‫ההתרגשות וההתקוממות וגם המרידה היא להם כמונחת בחיק לבבם ולחם חוקם.
‫והוא הציור הכללי ההולך ונמשך כחוט בכל דברי יאזעפוס כבר מימים‬ רבים לפני ימי המלחמה.
‫ולא עשה זאת יאזעפוס מדעתו ועל דעתו לבד כי אם בסוד מרעים של‬ ‫אגריפא ויתר ההורדסים.
‫ובספרו ‪ Vita LXV‬אחרי אשר יאמר שם כי מסר ספרו מלחמת היהודים‬ ‫לאגריפא ויתר ההורדסים לראות אמתת דבריו, ‬יוסיף אחר זה שם:‬ ‬‬
‫‪40‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‬‬ ‫״המלך אגריפא כתב ששים ושנים מכתבים לעדות אמתת דברי.
‫והדבר מבואר מעצמו כי להעיד כי כנים הדברים די במכתב אחד. ‬
‫אבל השנים וששים מכתבים בזה הם בל מה שהעיר אגריפא בכל דבר‬ ‫ודבר איך ובאיזה סגנון למסור הדברים, ותוספת גלוי דעתו.
‫ומכל הששים ושנים מכתבים כתב שם יאזעפוס לפנינו רק שנים מהם, ‬‫שני מכתבים קצרים אשר הי׳ אפשר להראות חזותם לרבים, ‬ובכל זה הנה הדבר‬ ‫יוצא כן גם מהם, כי האחד מהם לשונו: ‬‬ "המלך אגריפא לאוהבו יאזעפוס שלום." "מתוך ספרך הנני רואה כי לא נדרש לך ללמוד דבר וכו׳ אבל כאשר‬ תהי׳ עמדי יחד תשמע ממני בעצמי דברים רבים בלתי נודעים עד היום." ‬
‫והנה היו ביניהם בזה גם דברים אשר לא רצה אגריפא למוסרם בלתי אם‬ ‫פה אל פה. ‬
‫גם במכתב השני הקצר עוד יותר נאמר בו בקשת אגריפא ליאזעפוס‬ "לשלוח לו את יתר חלקי הספר", אשר גם מזה מבואר כי לא חיבור שלם שלח לו‬ ‫יאזעפוס, ‬כי אם דבר דבר לשמוע ממנו אם הפיקו הדברים כל חפצו, ‬או ירצה‬ לשנות בהם. ‬
‫ומזה באמת באו יחד ששים ושנים מכתבים מאגריפא אליו, על כל‬ ‫ענין לעצמו להורות הדרך לפני יאזעפוס.
‫ומכל זה יחד הדבר מבואר נגלה כי יחד עם דעת אגריפא וחפציו סידר‬ ‫יאזעפוס את כל דבריו ויהיו דבריהם למצוא הדרך איך להצדיק את אגריפא‬ ‫ולהרשיע את ישראל, ‬כי צדק אגריפא וכל דרכיו מישרים, ‬ובני ישראל אשמם‬ ‫בראשם וכגמול ידם בא להם. ‬
‫והנה לא הי׳ די לפניהם את אשר הם בידם חציתו את האש והביאו את‬ ‫החרבן הנורא, ‬כי אם גם אחרי אשר נחרבה ארץ יהודה, ‬כאשר גם חרבה ירושלים‬ ‫ונשרף מקדש ד׳ וכל העם היו מפרפרים בין החיים והמות ודמם כנחל שוטף,‬ ‫בשעה ההיא ישבו יחד להתיעץ על צפונותיהם, ‬איך לגולל כל האשמה בראש‬ ‫העם, ‬ותלו קולר גדול בצוארם לעיני הרומיים וישימו עליהם עבטיט וכעבות‬ ‫העגלה חטאה, להגדיל חטאתם, ‬ויתנום למורדים ברומיים גם עוד טרם התגלע‬ ‫הריב, ‬וגם לאנשים אשר אינם מן הישוב ומתקוממים מבלי דעת רק מתוך סערת‬ רוחם ורעת לבבם אשר השקט לא יוכלו‪.‬‬
אף כי ידע יאזעפוס, ‬וידע אגריפא עמו, ‬כי הקיסר עצמו גם הוא יקרא‬ ‫הדברים, ‬ככל אשר יאמר שם יאזעפוס עצמו.
‬‬‫ומה יפלא אם מאז ואילך גדלה ורבתה חמת הרומיים על ישראל, ‬ומה‬ ‫יפלא אם כל מעשיהם של הרומיים מאז ואילך כוננו על יתר רק לנקום מבני‬ ‫ישראל שבע על חטאותם ולהסירם מעם, ‬ומה יפלא אם מאז ואילך הביטו עליהם‬ ‫הרומיים בעיני בוז כעל אומה ירודה, ‬ונרגיש כל זה בעצמותינו גם עד היום הזה.
‫אבל אם לא נוכל כהיום להשיב את הריסותם מלפני ימי החרבן, ‬עד אשר‬ ‫ירחם ד׳ את עמו ובחר עוד בציון וירושלים, הנה נוכל להשיב את האמת‬ ‫למקומה ולתקן עותתם מאחרי החרבן, בכל הנוגע לסגנון הדברים ולסדרי המעשים‬ ‫וכל דבר המעשים עצמם, ‬כי גדולה היא מאד מדת האמת ואין כל בריה יכולה ‬‬
‫המלחמה בכלל, ומירושלים ליבנה בפרט‬
‫כא‬ ‬‬ ‫למחות רשומה ולהשמיד את שרשיה, וגם אם תכוסה במשאון, מבין רגבי עפר‬ ‫תעלה ומבין צחיחי סלעים תגלה ותראה.
‫וכבר נתבארו לנו כל הדברים מתוך דברי יאזעפוס עצמו, ויראו עוד יותר‬ מכל דברינו בכרך הקודם בכל פרטי הדברים מלפני ימי המלחמה וכל דבר‬ ‫המלחמה עצמה.‬ ‬‬
‫פרק י‪.‬‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי וחבריו‪.‬‬
‬‬ ‫אם שבר בית ישראל אז הי׳ גדול כים ואסונם רחב ועמוק כתהום רבה ונורא‬ ‫מאד, הנה היה יכול להתהפך לשבר עוד יותר נורא ולאסונות עוד יותר איומים. ‬
כי לא במעמד הדברים אחרי חרבן הבית הראשון הי׳ הדבר עתה אחרי‬ ‫חרבן הבית השני.
‫בימי חרבן הבית הראשון הי׳ כל מעשי הבבליים נגד בני ישראל רק דבר‬ ‫מדיני כללי, אבל גם ממשלת בבל, גם כל העמים כולם, גם הכשדים עצמם דבר‬ ‫‬‫לא הי׳ להם נגד עם בני ישראל ביחוד.
‫לא בן בסוף ימי הבית השני אשר מימי הורדוס ואילך התפשט פתגם כללי‬ ‫בנוגע לעם בני ישראל כי כל אוכליו לא יאשמו ותבא שנאה עזה כמות בין כל‬ ‫עמי הנכר לבני ישראל ומכל עברים סערו להפיצם. ‬
‫בחרבן הבית הראשון מצאה האומה בכללה מנוחה שלמה על נהרות בבל‬ ‫ויתישבו שם בערים אשר בנו להם לבדם, ויבנו בתים ויטעו כרמים, ובניהם שרים‬ ‫בהיכל מלך בבל.‬
אז הי׳ להם דבר ה׳ ביד נביאו ירמיהו (כ"ט) בנו בתים ושבו ונטעו גנות‬ ואבלו את פרין קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים וכו׳ ורבו‬ ‫שם ואל תמעטו ודרשו את שלום העיר אשד הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה‬ ‫אל ד׳ כי בשלומה יהי׳ לכם שלום.
כי שלום אמת ומנוחה שלמה מצאו בבואם לבבל וישבו שלוים ושקטים‬ ‫ועמי הנכר לא הרגיזו מנוחתם וגם ממשלת הארץ שמה עליהם עיניה לטובה. ‬
ועל כן בכל חרבן הארץ‬ ‫לא הי׳ כל סבנה להעם מזה, ותהי להיפך,‬ כי בראותם את הבלי תעתועי הגוים וכי כגבוה שמים מארץ גבהו דרכי תורתם‬ ‫‬מכל מעשי הגוים, נתחזק אצלם עוד יותר דבר עמם, דבר תורת ד׳ וכל דבר‬ ‬‫אהבת הלאום ורוח ישראל בכל טהרתו ובכל אורו ואמתו. ‬
‫אבל תהום נורא הי׳ מעמדם בימי חרבן הבית השני, כי גם לבד חרבן‬ ‫הארץ, חרבן ירושלים וחרבן המקדש,‬ ‫הנה כבר מזה שנים רבות עשו היונים וכל עמי הקדם בכלל חוזה יחד‬ להשיבם עד דכא ולהשפילם עד עפר.
ואיזה שנים לפני החרבן כבר הגיע הדבר למרום קצו עד כי החלו להכין‬ ‫להם מטבח גם במצרים גם בסיריען גם בארץ ישראל עצמה בערים רבות מאד.‬
‫דברנים וכותבי פלסתר דברו והפיצו בכל עבר ופנה משטמה נוראה וידרשו‬ בראש הומיות להומם ולכלותם. ‬‬
‫‪42‬‬
‫דבר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו
‬‬ ‫ובעת רעה נוראה כזו אשר הארץ רגזה תחתיהם, בעת איומה מסערת כל‬ ‫העמים ננדם מבחוץ, וסערת בנים כחשים למולדתם בפנים, הי׳ חרבן הבית השני. ‬
‫חרבן נורא כזה בין המון עמים רביס הפותחים פיהם לבלעם חיים הי׳ יכול‬ ‫כרגע להתהפך מחרבן הארץ לחרבן העם. ‬
‫על הדבר הזה חדרה עתה עין חכמי ישראל וראש הדור רבן יוחנן בן זכאי‬ ‫בראשם, ותהי עינם ולבם איך להוציא את העם מתוך המהפכה ואיך לקומם את‬ ‫הריסות העם, על ידי מקום חדש ללב האומה, על ידי בריאה חדשה אשר יבראו‬ ‫עתה בתוך ימי המלחמה, עד כי לפני חרבן ירושלים תתכונן כבר מקום נקודת‬ ‫הכובד לכל אחדות האומה, מקום חדש אשר משם יצאו כל קוי האור אל כל‬ ‫המקום אשר נפוצו שם בני ישראל, מקום חדש עם עמודים חדשים אשר ישוב‬ ‫ישראל וישען עליהם.
‫ואת הדבר הגדול הזה לא עשו מעבר לגבול ממשלת רומא, גם לא מחוץ‬ ‫לגבול ארץ ישראל, כי אם בתוך ארצם, ולעיני האויב המניח את המלחמה, וגם‬ ‫ברשיונו והסכמתו.
‫בימי גלות בבל היתה נסיבה מאת ד׳ כי כבר לפני חרבן הבית הראשון‬ ‫וחרבן כל ארץ יהודה, כבר באו והתישבו בבבל רבים מבני יהודה בגלות יכניה,‬ ‫כל החרש והמסגר ראשי פנות העם וחכמי התורה, עד כי אחד מראשי חכמי‬ ‫הגולה אלה הנביא יחזקאל רק שם בבבל בישבו שם על נהר כבר הי׳ לנביא‬ ‫כללי בישראל "בחמשה לחדש היא השנה החמישית לגלות המלך יויכין דהיינו‬ ‫עוד לפני החרבן. ‬‬ וכאשר חרבה ירושלים וכל ארץ יהודה, והגולים באו סחופים ורחופים‬ ‫בבלה, כבר מצאו שם את אחיהם הגדולים מסודרים בכל סדרי ההנהגה, ונביאי‬ ‫הדור ראשי ישראל בראשם‪.
‫והמחשבה הגדולה הזאת חשבו עתה ראשי ישראל בתוך ימי צרה, בעמדם‬ ‫בין שתי להבות, מחוץ לגיוני רומא, ומבית שד משחית וארי טורף ועין בעין ראו‬ ‫כי ירושלים עומדת תחת כליון חרוץ. ‬
את הדבר הגדול הזה קרא רבן יוחנן בן זכאי "הצלה פורתא", ‫ואמר לאבא סקרא, חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה‬ ‫פורתא".
‫ובודאי שלעומת ירושלים הקדושה העיר אשר בחר ד׳ לשכן שמו‬ ‫שם, גאון ישראל ותפארת עוזם, והמקדש המעוז מקום השכינה שרויה, במה נחשבה יבנה‪.
‫אבל בהמעמד הנורא אשר נמצאה בו כל האומה אחר החרבן הי׳ הדבר‬ ‫הצלה גדולה מאד. ‫
ולוא לא באה עליהם הלשנת המינים והמלשינים עד כי עוד בימי‬ ‫אספסינוס כבר הכירו הרומיים כי כל דבר יבנה הוא שיבת אחדות ישראל‬ ‫למקומה ויחלו לשוב ולקהת את אשר נתנו (יבואר לפנינו) ולהעיק לבני ישראל‬ ‫לבלי לתת להם להרים ראש,
לולא זה היו שבים לגמרי לקדמותם בדיך זו אשר סללו עתה רבן יוחנן‬ ‫בן זכאי וחביריו והיו רוקמים עור ובשר, ובישבם גם עתה בארצם היו שבים לאט‬ ‬‬
‫דבר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו‬
‫כב‬
‬‬ ‫לאט לכל כבודם הראשון‪ ,‬וגם לכבוד ירושלים ומקדש הקדש ככל אשר נראה‬ ‫עוד לפנינו. ‬
‫והדבר הגדול הזה לקומם אחדות האומה מבלי אשר ירגישו בזה הרומיים‬ ‫ולעשות הדבר לעיניהם וגם על פי רשיונם והסכמתם, הדבר הנפלא הזה עלה‬ ‫לרבן יוחנן בן זכאי על ידי חכמתו הגדולה, ועין ד׳ אל יראיו אשר גם ברוגז‬ ‫רחמיו יזכור.
‫ידע רבן יוחנן בן זכאי את מבט הרומיים עד העת ההיא על בני ישראל.
אך על ידי המעשים ביבנה החלו הרומיים להרגיש כי אחדות ישראל אינה‬ ‫רק על ידי ירושלים והמקדש לבד כי אם גם על ידי משכן התורה היותר גדול,‬ ‫וגם על ידי זה לבד יוכל המקום להתהפך ללב האומה, אשר כל מיתריה משם‬ ‫יצאו ולשם ישובו. ‬
‫אבל לפני ימי יבנה לא ידעו הרומיים דבר מזה, ידעו כי בני ישראל הנם‬ ‫שומרי מצות ד׳ לעשותם, אבל לא ידעו כי משבן התורה שם לב האומה שואף,‬ ‫ולא ידעו כי כל ראשי התורה יחד, הם הנם אלה אשר גם באין אומר ודברים,‬ ‫וגם בלי כל שוטר ומושל למוצא פיהם ייחלו בכל חפין לבבם.‬ ובהדבר הזה השתמש רבן יוחנן בן זכאי לרווחתם וישועתם של ישראל‬ ‫וד׳ הי׳ עמו.‬ ‬‬
‫פרק י״א‪.‬‬
‬‬ קוראים אנחנו את הדברים הקצרים אשר נמסרו לנו מהדבר הגדול הזה,‬ מבלי להרגיש את כל רוחב הדבר ואת כל ענינו, ובא במס׳ גיטין דף נ"ו:‬ "כי מטא להתם (לקיסרין) אמר שלמא וכו׳ אלא בעי מנאי מידי דאתן‬ ‫לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה‬ ‫לר׳ צדוק."
‬ובאבות דר׳ נתן פרק רביעי הסגנון "אמר לו אתה הוא רבן יוחנן בן‬ ‫זכאי שאל מח אתן לך אמר לו איני מבקש ממך אלא יבנה אלך ואשנה בה‬ ‫לתלמידי ואקבע בה תפלה ואעשה בה כל מצות האמורות בתורה אמר לו לך‬ וכל מה שאתה רוצה לעשות עשה". ‬
‫ודברי הגמ׳ "יבנה וחכמיה" ודברי אבות דר׳ נתן "אלא יבנה אלך ואשנה‬ בה לתלמידי" אחת הם. ‬
‫כי לבד מה שבזקנותו הגדולה והמופלגת הי׳ יכול להטביע שם "תלמידי"‬ על כל ראשי הדור, הנה גם באמת כן הדבר כי כל חכמי המתיבתא נחשבו‬ ‫לתלמידי הראש מתיבתא עד כי יאזעפוס יקרא את שמאי הזקן בשם תלמידו‬ ‫של הלל (אלטטי׳ ‪XV, I, 1‬ ועי׳ דברינו בכרך שלישי עמוד ‪44‬). ‬
‫ובמדרש איכה א׳ על הכתוב היו צריה לראש בא שם שאמר לו אספסינוס:‬
"אי אית לך דרחים לך או בר נש דאת קריב ליה שלח ואייתיה" וכו׳.‬ ‫ועל כן באמת אסף אז את כל חכמי ישראל אשר היו פזורים בכל‬ ‫המקומות אשר נדחו שם בימים הרעים ההם.‬
והבאים היו דור שלם של ראשי זקני הדור ההוא, ואלה אשר נוכל לדעת‬ ‫בבירור הם:‬‬ ‬
‫דבר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו‬
‫כג‬
‬‬ ‫והדבר הזה הי' גדול יתר מאד וכונתו היתה כי על ידי רשיון זה יוכלו‬ ‫בני ישראל להקבץ שם יחד מכל עריהם וד׳ נתן חנו בעיני אספסינוס וירשהו‬ ‫על כל זה.
‫והן דברי הברייתא במס׳ ראש השנה דף כ״ט‪:
"תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים‬ ‫מתכנסין אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע‬ ‫אמרו לו נדון אמר להם נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר‬ ‫להם כבר נשמע קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה."
‫ורש״י ז״ל פי׳ שם "והיו כל הערים שסביבות יבנה מתכנסים לשם לשמוע‬ ‫תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילים כן בירושלים״‪. ‬‬ ודברי רבינו הגדול תמוהים מאד ואיך זה יכלו העם שבהערים מסביב‬ ‫לחשוב שיתקעו ביבנה כמו בירושלים והרי לא לבד שהעם הנאסף ליבנה לא‬ ‫עלה זה על דעתם כי אם שגם בבית הוועד לא חשב איש מזה זולתי רבן‬ ‫יוחנן בן זכאי לבדו‪.
והרי אפילו זקני בני בתירא מראשוני ראשי הוועד ביבנה אשר אך אליהם‬ ‫פנה רבן יוחנן בן זכאי גם הם לא עלה זה על דעתם לפני ראש השנה עד‬ ‫שהציע זה לפניהם רבן יוחנן ביום ראש השנה עצמו.
אבל הדברים פשוטים, ‬כי אחר החרבן היתה יבנה לא רק מקום תורה‬ ‫לראשי זקני החכמים והתלמידים,
‫כי אם גם מקום כנוס לכל הצבור הגדול בימי החגים והמועדות כי שם‬ ‫פקחו על כל עניניהם בכל הנוגע לצרכי הרבים בכלל וצרכי עיר ועיר בפרט‬ ‫ככל אשר עשו לפני זה בירושלים.
‫ורבינו הגדול רש״י ז״ל על פי דרכו חשב שנתכנסו רק הערים מסביב,‬ ‫אבל הדברים מפורשים "והיו כל הערים מתכנסין".
והדבר מפורש כן גם במקומות אחרים כי כן ערכו וסדרו הדבר ביבנה כי‬ יבוא העם שם בימי הרגלים.
‫ובא במס׳ פרה פרק ז׳ משנה ו׳: ‬
"המוליך את החבל בידו לדרכו כשר ושלא לדרכו פסול זה הלך‬ ‫ליבנה שלשה מועדות ובמועד שלישי הכשירו לו הוראת שעה.״
‫ובמס׳ חולין דף מ״ח "תניא נמי הכי וכו׳ התליע כבד שלה זה הי׳ מעשה‬ ‫ועלו עליה בני עסיא שלש רגלים ליבנה לרגל שלישי התירוה להם״‪.
ודבר שאין צריך לאמר הוא שעלית בני עסיא לא היתה רק זה לבד‬ ‫לדעת אם כשרה היא בהמה זו שהרי תוך זמן ארוך של שלש רגלים כבר‬ ‫נאכלה לכלבים.
‫וכי גם אם רק בנוגע להדין הזה בלבד הלא לא היו עולים כל השלשה‬ פעמים דוקא ברגל.
אבל הכונה כי בני עסיא בבואם גם בלא זה כפעם בפעם בימי הרגלים‬ ‫ליבנה בתוך כל העם כולו, הציעו שם השאלה, ולא הוכרעה עד בואם‬ לרגל שלישי.
‫ונמצא על בני עסיא כזאת ביבנה גם בתוספתא מקואות פ״ד: ‬‬
‫דבר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו‬
‫כד‬
‬‬ וגם אם נרצה לאמר כי בני הערים הם עצמם בחרו להם ראשיהם, הנה‬ הדבר מבואר שעמד כל זה תחת ההנהגה העליונה של הנשיאות.
ואמנם ידע רבן יוחנן בן זכאי כי כל הדברים האלה הנם אפשר רק אם‬ יהי׳ שם דבר אחד לדור והוא הנשיא וההנהגה הכללית תחת ידו.
‫אבל בידעו כי זה ודאי אשר לא יסכים הרומי הלז להקים ברשיונו דבר‬ ‫נשיאות כללית בישראל, ‬‫ השכיל בחכמתו הגדולה להבליט את בקשתו זאת בתוך בקשה של זעיר‬ ‫אנפין מבלי לגעת בדבר הנשיאות ומשרתה.
‫ותהי בקשתו רק זאת לבלי לגעת לרעה בשושילתא דרבן‬ גמליאל (הזקן) אשר היו באמנה את הרומיים (כ).‪
"תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל" (כא).
‫והיינו שיהיו שושילתא דרבן גמליאל כל נכדיו וביתו שלוים, וכי יוכלו‬ ‫לישב בשלות השקט ביבנה עם רבן יוחנן בן זכאי‪. ‫
ידע רבן יוחנן כי אם רק לא ירגיזו הרומיים את בית הנשיאים, הנה‬ ‫גם אם לא יוכרז על רבן גמליאל הנשיא החדש שם נשיא בפומבי בתוך העם,‬ יהי׳ גם מעצמו נשיא העם ומוליכם, והעם יביטו אליו ונהרו, בהיותו כבר דור‬ ‫חמישי בנשיאות מאב לבן, נכדם של הלל הזקן ורבן גמליאל הזקן, אשר נשאו בחוצן את כלל ישראל, ובהיותו גם הוא עצמו מראשי חכמי התורה אשר ידע כל העם עד כמה ימסרו נפשם לרווחתם של ישראל ולישועתם.
ונראה ונשתומם על רוממות נפשו הגדולה של רבן יוחנן בן זכאי, כי לא‬ ‫הי׳ די לו בזה לבד את אשר הוא נשאר גס עתה רק אב בית דין, ורבן גמליאל הי׳ לנשיא (כמו שיבואר לפנינו) כי אם שגם עשה יותר הרבה כי למען לתת‬ ‫ידים לפעלו של רבן גמליאל אשר לא הי׳ כי אם תלמידו, הלך רבן יוחנן בן‬ ‫זכאי והתישב במקום אחד (יבואר לפנינו) והוא בא ליבנה בזקנותו הגדולה לימי הרגלים וימי הוועד ככל דבר הראש בית דין. ‫
למען אשר יהי׳ אפשר להנשיא החדש לנהוג נשיאותו ברמים, ולהכבד על‬ ‫פני כל העם ולהיות הראש והמנהיג בהמתיבתא הכללית מה שלא הי׳ אפשר אם‬ ‫ישב שם גם זקן הדור, תלמידו של הלל הזקן, האיש אשר קפל את כל ימי‬ הדורות האלה מימי הורדוס עד היום ‬ואשר יחד עם זח הנהו ראש כל הדור‬ ‫בתורה, וכל חכמי הדור נחשבו רק כתלמידיו, ונוסף לזה אך מידו ועל ידו באו‬ ‫עתה כל הסדרים של משען ומשענה‪.
כי על כן התרחק הוא עצמו מיבנה ויתן ידים לרבן גמליאל.‬ ‫
אבל בהיות הימים ההם ימי האסונות היותר גדולים, ופיזור העם נורא מאד, ‬‬ -------------------------- ‬‬ (כ) לפנינו בפרק ד' הניגא סגן הבפנים יבואר כי רבן שמעון בן גמליאל הזקן לא נהרג על ידי הרומיים, ומת על מטתו או נהרג על ידי שמעון בן גיורא.
וזה עצמו את אשר בקש רבן יוחנן בן זכאי לבלי ליגע לרעה בביתו ודבריו נשמעו ישוב ויורה לנו‬ ‫את אשר כבר נתבאר כי אף שהתערב רבן שמעון בהמלחמה לא היו מעשיו נגד הרומיים עצמם כי אם נגד‬ ‫אגריפא וחבר האבירים. ‬
(כא) ולהקטין עוד יותר את אימת בקשותיו ולעשותם בעיני הרומי עוד יותר לדברים פרטים‬ שאינם כלום סיים דבריו בבקשת "ואסוותא ליה לר׳ צדוק"‪. ‬‬
‫דבר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו‬
‫כד‬
‬‬ וגם אם נרצה לאמר כי בני הערים הם עצמם בחרו להם ראשיהם, הנה‬ הדבר מבואר שעמד כל זה תחת ההנהגה העליונה של הנשיאות.
ואמנם ידע רבן יוחנן בן זכאי כי כל הדברים האלה הנם אפשר רק אם‬ יהי׳ שם דבר אחד לדור והוא הנשיא וההנהגה הכללית תחת ידו.
‫אבל בידעו כי זה ודאי אשר לא יסכים הרומי הלז להקים ברשיונו דבר‬ ‫נשיאות כללית בישראל, ‬‫ השכיל בחכמתו הגדולה להבליט את בקשתו זאת בתוך בקשה של זעיר‬ ‫אנפין מבלי לגעת בדבר הנשיאות ומשרתה.
‫ותהי בקשתו רק זאת לבלי לגעת לרעה בשושילתא דרבן‬ גמליאל (הזקן) אשר היו באמנה את הרומיים (כ).‪
"תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל" (כא).
‫והיינו שיהיו שושילתא דרבן גמליאל כל נכדיו וביתו שלוים, וכי יוכלו‬ ‫לישב בשלות השקט ביבנה עם רבן יוחנן בן זכאי‪. ‫
ידע רבן יוחנן כי אם רק לא ירגיזו הרומיים את בית הנשיאים, הנה‬ ‫גם אם לא יוכרז על רבן גמליאל הנשיא החדש שם נשיא בפומבי בתוך העם,‬ יהי׳ גם מעצמו נשיא העם ומוליכם, והעם יביטו אליו ונהרו, בהיותו כבר דור‬ ‫חמישי בנשיאות מאב לבן, נכדם של הלל הזקן ורבן גמליאל הזקן, אשר נשאו בחוצן את כלל ישראל, ובהיותו גם הוא עצמו מראשי חכמי התורה אשר ידע כל העם עד כמה ימסרו נפשם לרווחתם של ישראל ולישועתם.
ונראה ונשתומם על רוממות נפשו הגדולה של רבן יוחנן בן זכאי, כי לא‬ ‫הי׳ די לו בזה לבד את אשר הוא נשאר גס עתה רק אב בית דין, ורבן גמליאל הי׳ לנשיא (כמו שיבואר לפנינו) כי אם שגם עשה יותר הרבה כי למען לתת‬ ‫ידים לפעלו של רבן גמליאל אשר לא הי׳ כי אם תלמידו, הלך רבן יוחנן בן‬ ‫זכאי והתישב במקום אחד (יבואר לפנינו) והוא בא ליבנה בזקנותו הגדולה לימי הרגלים וימי הוועד ככל דבר הראש בית דין. ‫
למען אשר יהי׳ אפשר להנשיא החדש לנהוג נשיאותו ברמים, ולהכבד על‬ ‫פני כל העם ולהיות הראש והמנהיג בהמתיבתא הכללית מה שלא הי׳ אפשר אם‬ ‫ישב שם גם זקן הדור, תלמידו של הלל הזקן, האיש אשר קפל את כל ימי‬ הדורות האלה מימי הורדוס עד היום ‬ואשר יחד עם זח הנהו ראש כל הדור‬ ‫בתורה, וכל חכמי הדור נחשבו רק כתלמידיו, ונוסף לזה אך מידו ועל ידו באו‬ ‫עתה כל הסדרים של משען ומשענה‪.
כי על כן התרחק הוא עצמו מיבנה ויתן ידים לרבן גמליאל.‬ ‫
אבל בהיות הימים ההם ימי האסונות היותר גדולים, ופיזור העם נורא מאד, ‬‬ -------------------------- ‬‬ (כ) לפנינו בפרק ד' הניגא סגן הבפנים יבואר כי רבן שמעון בן גמליאל הזקן לא נהרג על ידי הרומיים, ומת על מטתו או נהרג על ידי שמעון בן גיורא.
וזה עצמו את אשר בקש רבן יוחנן בן זכאי לבלי ליגע לרעה בביתו ודבריו נשמעו ישוב ויורה לנו‬ ‫את אשר כבר נתבאר כי אף שהתערב רבן שמעון בהמלחמה לא היו מעשיו נגד הרומיים עצמם כי אם נגד‬ ‫אגריפא וחבר האבירים. ‬
(כא) ולהקטין עוד יותר את אימת בקשותיו ולעשותם בעיני הרומי עוד יותר לדברים פרטים‬ שאינם כלום סיים דבריו בבקשת "ואסוותא ליה לר׳ צדוק"‪. ‬‬
‫‪48‬‬
‫דבר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו‬
‬‬ ‫וההנהגה דורשת עצה רבה, ואומן העם כלו, ורבן גמליאל עוד לא שימש בנשיאות‬ ולפני זה‪ ,‬וראשית דרכו בימי המהפכה היותר נוראה והתלאות היותר גדולות,
‫כי על כן הושיב רבן יוחנן בן זכאי לעובדים עמו יחד ותומכי ידיו את‬ "זקני בני בתירא״ ר׳ יהודה ר׳ שמעון ור׳ יהושע, ראשי המשפחה הגדולה אשר‬ ‫במשך זמן יותר ממאה שנה היתה בריתם עם בית הנשיאים ואשר לפני מאה ‫שנה מסרו הם את הנשיאות להלל הזקן ראש משפחת רבן גמליאל, ואשר מאז‬ ‫על ידם הם הותחלה דבר נשיאותם.
‫כל המעשים האלה בחכמה יתירה תבונה ודעת עשה אז ראש הדור רבן‬ ‫יוהנן בן זכאי ויבוארו לנו על סדרם וענינם לפנינו‪.‬‬ ‬‬
פרק י״ב.‬‬ ‬‬ ‫פדיון שועי יהודה ברומי‪.‬‬
גם תחת חזיזי רעם פעלו ועשו זקני חכמי התורה, ויבראו גם אוצרי כסף‬ ‫לצאת לישע עמם. ‬
‫בהחרב ירושלים, הלכו שועי יהודה שבי לפני צר, וטיטוס בחר לו דוקא‬ ‫היותר נכבדים בהם והיותר גדולים לפאר ברומא את פאר מסע נצחונו, ואחר זה‬ ‫להעמידם בקלון ברומא.
‫ובמדרש איכה פרשה א׳ (פסוק ט"ז) על אלה אני בוכיה:
‫״אספסינוס (כב) מלא שלשה ספינות מגדולי ירושלים‬ ‫להושיבם בקלון של רומי״ וכו'‪.
‫ויאזעפוס (מלחמת היהודים ‪VII, 5, 3‬) יאמר:
"טיטוס נסע עתה למצרים וכו' ראשונה שלח את הלגיונים וכו' ואחר זה‬ ‫פקד לקחת מהשבוים את מנהיגי המלחמה את שמעון ואת יוחנן, ועוד שבע‬ ‫מאות אנשים אשר יצטיינו בגדלם ויפים ולשלחם תיכף לאיטאליען כי הנם‬ נדרשים לו לחג נצחונו."
‫ויאזעפוס יזכיר רק את דבר היותם נדרשים לחג הנצחון ויחשה מאת אשר‬ ‫יעשה עמהם אחר זה.
אבל אנחנו ידענו היטב את אשר עשו אז נכבדי רומא וגדוליה עם‬ ‫האנשים הגדולים והיפים ביותר כאשר נפלו בידם, וידענו דרכם אז‬ ‫אשר נירון קיסר חגג בפומבי את חתונתו עם נער יפה, וכמו שהם גם הדברים‬ במדרש איכה שם‪.
‫ולפדות את שועי ירושלים מידי הרומיים הי׳ נדרש המון כסף ואוצר זהב‪,‬‬ ‫ואיש חכם אשר יהי׳ יודע איך לכלכל הדבר ברומי‪.‬‬
‫ולדבר הגדול הזה בחרו אז את ר׳ יהושע אשר נפגוש אותו מאז והלאה‬ ‫בכל צרכי האומה, ואשר אז בימי החרבן כבר הי׳ מראשוני גדולי הדור ומראשי‬ ‫יחידי הסגולה‪. ‬‬ ---------------- ‬‬ (כב) הדברים באו על שם הקיסר בהיות הוא ראש כל המעשים אשר נעשו‪.‬‬ ‫והיו שם רבים אשר גם טבעו עצמם בים ומהם רבים אשר הובאו לרומא כמו שהוא דבר כל אלה‬ ‫אשר ידבר עליהם יאזעפוס, כמו שהוא בפנים‪. ‬‬
‫פדיון האסורים ברומא‬
‫כה‬
‬‬ ‫והן דברי התוספתא הוריות פרק ב׳ והובאו בגמ׳ במס׳ גיטין דף נ"ח ע"א:‬
"תנו רבנן מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני בו שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע."
והדבר ידוע כי ר׳ יהושע עצמו עני הי׳, ובמסכת ברכות (כ״ח ע"א) נאמר‬ ‫על רבן גמליאל כשהלך לפייס את ר׳ יהושע:
"כי מטא לביתיה חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן אמר ליה מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה אמר ליה אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים."
ובכל זה יאמר "העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו".
‫וגם זה עצמו את אשר בא ר׳ יהושע מיד אחר החרבן לרומא לא יוכל‬ ‫להיות ספק שהי׳ זה במלאכות עמו‪.
‫והדברים האלה אשר לפנינו הם גם מבארים לנו את דבר המלאכות‬ ‫הגדולה הזאת.‬
כי הלא מתחילה לא ידע ר׳ יהושע כלל כי התינוק הזה מיועד להיות‬ ‫מגדולי ישראל, וגם המגידים לו לא ידעו דבר מזה, כל מה שידעו והגידו הי׳‬ ‫רק זאת "אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו‬ ‫סדורות לו תלתלים."
‫ובימים ההם היו שבוים ברומא רבים מאד, ומה באו להגיד זה לר׳‬ ‫יהושע ביחוד.
‫ואם דבר לא הי׳ לר׳ יהושע עם השבוים הרבים ההם, איזה דבר הי׳ לו‬ ‫עם התינוק הזה.‬
אבל באמת כן הדבר כי זה הי׳ אז דבר המלאכות של ר׳ יהושע, ולא רק‬ ‫אותו פדה ר׳ יהושע אז כי אם עוד רבים. ‬
והמגידים ההם לא באו אליו לספר לו רק דבר התינוק הזה, כי אם שזה‬ ‫הי׳ ענינם על פי ר׳ יהושע לחפש בבית האסורים לדעת את הנדחים שם מבני‬ ‫ישראל, ונתפרש דבר התינוק הזה לאמר שזה הי׳ אחר זה ר׳ ישמעאל, אחד‬ ‫מראשי חכמי הדור.
ועל כן בהיות שם ר׳ יהושע רק על זה, הי׳ יכול בכל עניו לעצמו לאמר: "העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו אמרו לא‬ ‫זז משם עד שפדאו בממון הרבה.״
לפדות את השבוים הרבים אשר סחב טיטוס אחריו בכל ערי סוריא לעשות‬ ‫שם מחזה שעשועים בהאבקם עם חיות טורפות, זה לא יכלו בני ישראל לפי‬ ‫שנועדו מטיטוס עצמו לזה ונסחבו דרך מהלכו.‬‬

‫‪50‬‬
פדיון האסורים ברומא‬
‬‬ ‫אבל אלה אשר הובאו לרומא ואחר חג הנצחון הוסר מהם כבר יד אויב‬ ‫ומתנקם והובאו אם לבית האסורים או הועמדו בבתי קלון אלה כבר אפשר הי׳‬ ‫לפדותם בממון אשר פתח ברומא את כל השערים.
והכסף הרב אשר הי' נדרש לזה יכלו לתת אז רק יחידי סגולה, כי כסף‬ ‫הצבור עוד לא הי׳ אז וכסף בית האוצר בירושלים בא לידי האויב, וסדרים‬ ‫חדשים לא באו עוד בימי הטירוף הגדול מיד אחר החרבן. ‬
‫והננו רואים כי גם זמן רב אחר זה כבר בימים אשר העמידו את ר׳ אלעזר‬ ‫בן עזריה לנשיא לא לקחו מהצבור לשחד אצל גדולי רומי לטובתם של ישראל‪,‬‬ ‫כי אם הנשיא רבן גמליאל אשר הי׳ לו עושר ונכסים אשר ירש מאביו נתן‬ ‫זה מכיסו.
‫וכאשר הקימו את ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא נאמר בברכות כ"ז: ‬
"מאן נוקים ליה וכו׳ אלא נוקמיה לר׳ אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא‬ ‫עשיר וכו׳ והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח.״‬
‫היינו אף הוא כרבן גמליאל אשר הי׳ נשיא עד עתה אזל ופלח מכיסו אף‬ ‫כן יעשה גם ר׳ אלעזר בן עזריה הקם תחתיו.
ועשו מעשיהם כדרכי נחמיה בן חכליה בשעתו (נחמיה ה׳):
"גם מיום אשר צוה אותי להיות פחם בארץ יהודה משנת עשרים ועד שנת‬ ‫שלשים ושתים לארתהשסתא המלך שנים שתים עשרה אני ואחי לחם הפחה לא‬ ‫אכלתי וכו׳ והיהודים והסגנים מאה וחמשים איש והבאים אלינו מן חגוים אשר‬ ‫סביבותינו על שולחני וכו׳ ועם זה לחם הפחה לא בקשתי כי כבדה העבדה על‬ ‫העם הזה." ‬
‫וממש כן ואולי עוד יותר מזה נהגו ראשי חכמי התורה אחר החרבן, אשר‬ נהרס כל מעמד העם.
ובין חכמי התורה נשארו עוד לפלטה גם אחר החרבן עשירים גדולים כמו‬ ר׳ דוסא בן הרכינס אשר נאמר עליו ביבמות דף ט״ז: ‬‬ "הלכו ועמדו על פתה ביתו וכו' אמר לה יכנסו ונכנסו תפסו לר׳ יהושע‬ והושיבוהו על מטה של זהב אמר לו (ר׳ יהושע) רבי אמור לתלמידך‬ ‫אחר וישב וכו׳ תפשו והושיבו על מטה של זהב."
וכן ר׳ טרפון אשר הי׳ כבר גדול ורב בימי החרבן (יבואר לפנינו) ועשיר‬ ‫גדול מאד ור׳ אלעזר בן עזריה (על ידי אפוטרופסו) ורבן גמליאל עצמו, ועוד‬ ‫רבים כמוהם. ‬
והם עם יתר ראשי סגולת העם נשאו אז על שכמם את כל צרכי הצבור‬ ‫הגדול בימים האיומים והנוראים ההם אשר נתבטלו כל סדרי הצבור והקהלות. ‫והי׳ עליהם לקומם כל הרוס ולהשיב הסדרים ככל האפשר, וינטלו את בני‬ ‫ישראל וינשאום.
‫וכבר הערנו כי בכל צרותיהם של ישראל בימים ההם אשר עמקו משאול‬ ‫ובכל הצלחתם וגדולתם של ההורדסים ואגריפא בראשם גם אז אשר עמדו ברום המעלה, ויהיו גם מבאי בית הקיסר, ויתרועעו עם ראשי גדולי רומא, בכל זה לא‬ ‫נקפו אצבעם לטובתם של ישראל, לפי שגם דבר לא הי׳ להם עם בני ישראל עצמם‬
‬‬
‫פדיון האסורים ברומי‬
‫כו
‬‬ והחכם גרעץ אשר ההורדסים היו קרובים אל לבו ישתדל השתדלות גדולה‬ לשתף גם אותם בעבודת הצבור אחר החרבן ויאמר בח"ד עמוד ‪25‬‬:
"להעוזרים להקל עול המנצחים אספסינוס וטיטוס נוכל לחשוב גם את‬ ‫הנשארים מבית הורדוס אגריפא ובערעניקע אשר היו קרובים מאד אל הקיסר וכו׳‬ ‫אבל בדברי ימי ישראל נמחק רשומם וכו׳ עד כי גם האגדה לא תרצה להזכירם‬ ‫וכו' כי בית הורדוס לא מצאה מקומה בלב בני ישראל ועל כן נקמו העם‬ ‫נקמתם מהם על ידי שכחה שלמה."
‫ואין כל זה כי אם דברים בטלים. אין לך עם מכיר טובה כישראל, ואלו‬ ‫עשו ההורדסים אחר החרבן גדולה או קטנה לטובתם הי׳ הדבר מרומז פה ושם‪.‬‬ ‫והננו רואים לפנינו כי גם יאזעפוס אשר הוא בודאי הי׳ קשור ואחוז עם‬ ‫אגריפא אחר ההרבן וגם עסקו יחד בסידור וסגנון ספר מלחמות היהודים עד כי‬ ‫הי׳ בידו ששים ושנים מכתבים על זה מאגריפא.
‫ואף כי דבריו של יאזעפוס במלחמות היהודים ישתרעו על המעשים של‬ ‫איזה שנים אחר החרבן, בכל זה אין בכל דבריו כל זכר כי עשה אגריפא דבר‬ ‫לטובתן של ישראל.
ואלו הי׳ שם מאגריפא אפי׳ שיחה נאה עבור בני ישראל, אז הי׳ יאזעפוס‬ ‫מרבה דברים ומספר לנו את הדבר ברב ענין ובפה רחב.‬ ‫אבל לא היתה כזאת ולא הי׳ יכול להיות, וכאשר אך אבדו בני ישראל‬ ‫את עמדתם בארצם עזבו הם אותם לאנחות ויהיו עריהם.
‫כי גם דבר לא הי׳ לכל האנשים האלה עם בני ישראל, ואחרי אשר לא‬ ‫יכלו עוד לגוז את צמרם ולהפשיט את עורם השתקעו לגמרי בין האומות. וגרעץ עצמו אך שורה אחת אחר זה יאמר שם:‬ "בלא ספק נאבדו ההורדסים על ידי נשואי תערובות בין הרומיים‪.
‫אבל לא לאחר זמן וברבות הימים נאבדו על ידי נשואי תערובות, כי אם‬ ‫שגם לפני זה לא נמצאו בין בני ישראל כי אם לאכול מפרים ולשבוע מטובם‬ ‫ולפלס נתיב לחמס ידם, עד בי הביאו את המלחמה, ואחר זה גם את החרבן.
‫עתה אשר לא יכלו לעשות כן שבו אל מקומם וישתדלו אצל הרומיים‬ ‫להפוך בלהות על בני ישראל ולתתם לשמצה בקמיהם למען הרבות כבודם‬ ‫בלאומים, לאמר בי בני ישראל ברוע לבבם וקשי ערפם לא שמעו לקולם וימרדו‬ בהרומיים, ככל אשר כבר נתבאר.
‫ואחרי כל מה שנתבאר נוכל לבוא לכל סדרי המעשים ודרכי הליכתם בכל‬ משך ימי יבנה, דהיינו מהחרבן עד ערך כעשרים שנה אחר החרבן, אשר זה הוא‬ ‫משך זמן כל ימי יבנה ככל אשר יבואר לפנינו.‬ ‬‬
‫פרק יג‪.‬‬ ‫דבר הנשיאות ביבנה.
‬‬ הדבר הזה מי הי׳ לנשיא מיד בראשית בואם ליבנה ותחת יד מי נסדרו‬ ונעשו המעשים מראשית ימי יבנה ואילך, לא הי׳ נדרש לחקור עליו כלל, שהרי‬ רבן גמליאל הי׳ שם, והדבר ידוע כי מן הלל הזקן ואילך היתה הנשיאות ביד‬
‬‬
‫‪52‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‬‬ בניו אחריו ותלך כן בקו ישר שנות מאות רבות, וכמו שידענו באמת מכל דבר‬ ‫נשיאות רבן גמליאל ביבנה.
אבל בדברי ימי ישראל גם דברים היותר פשוטים נהפכו על פניהם עד כי‬ ‫ההיפך נעשה לדבר פשוט ולשיחה בפי הבריות כאלו הוא דבר אשר בא עליו‬ האות והמופת.
כי על כן הנה גם במקום הזה נהפכו הדברים ויתנו את רבן יוחנן בן‬ ‫זכאי לנשיא.
רבותינו הראשונים לא היתה זה מעין מלאכתם, טרודים היו בבירורי ההלכות‬ אשר פתחו לנו שם חלוני רקיע.
ועל כן בראותם כי התקנות אחר החרבן באו על שם רבן יוחנן בן זכאי‬ לא שמו לב, כי הי׳ זה מפני שהוא הי׳ ראש הדור במדה כזו אשר כמעט לא‬ ‫היתה כזאת בכל הדורות כולם אחריו.
‫בהיותו אז כבר למעלה ממאה שנה, והי' עוד תלמידם של הזוג האחרון שמאי והלל, עד כי במשנה אבות פ"ב מ"ח באו סדרי הקבלה זה אחר זה רק עד‬ רבן יוחנן בן זכאי.
והננו רואים הפלגת גדולתו של זקן הדור רבן יוחנן בן זכאי כבר בפני‬ ‫הבית אשר אז הלא בודאי הי׳ רק ראש בית דין, והנשיא הי׳ רבן שמעון בן‬ גמליאל הזקן, בכל זה בא גם אז התיקון של חכמי הדור על שם רבן יוחנן‬ ‫בן זכאי במשנה סוטה ד׳ מ"ז: ‬
"משרבו המנאפים פסקו מים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" וכו׳.
ואם בימי הנשיא רבן שמעון בן גמליאל הזקן בימי הבית כבר הי׳ הדבר‬ ‫כן, אף כי אחר זה בימי רבן גמליאל דיבנה אשר הי׳ תלמידו, בימים אשר חי‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי אביהם של ישראל, זכרון קדש מימי הלל ושמאי, וראש כל ‫הדור כלו.
אבל רבותינו הראשונים דברו דבריהם בשילוח בענינים כאלה כמו שכבר‬ נתבאר לנו במקומות הרבה.
‫והחוקרים האחרונים אשר כל הדברים האלה היו צריכים להיות ראשית‬ ‫דרכם, חשבו כי גבובי דברים הנם חקירת דברי הימים. ‬
‫עד שבא קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן שער י״ג עמוד ‪ 195‬ויאמר לנו:‬ "ומת רבן יוחנן בן זכאי כשלשים שנה אחר החרבן, ואז בא‬ לנשיאות בישיבה רבן גמליאל בן רבן שמעון הנהרג בשעת החרבן."
והנה כי כן הי׳ רבן יוחנן בן זכאי נשיא כל ימי יבנה, ורבן גמליאל דיבנה‬ ‫לא הי׳ נשיא ביבנה כל עיקר, כי אחר שלשים שנה לחרבן הבית כבר הוכרחו לעזוב את יבנה כמו שיבואר לפנינו.
והוא רק תמהון לראות כי הרשו לעצמם להיות שופטי רמים בכל הדברים‬ ‫היותר כוללים בחסרון כל ידיעה בדברי הימים.
והרב פראנקעל פעם יאמר כי לא הי׳ אז נשיא כל עיקר ופעם יאמר כי‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי הי׳ נשיא שתים עשרה שנה ופעם עשר שנים, הכל ‬ ‫לו במקום ההוא. ובלא חקירה ובלא ראיה של כלום יאמר בדרכי המשנה‬ ‫עמוד ‪138‬: ‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
כז‬
‬‬ "משך זמן הדור הזה עם הדור שלפניו הוא מנשיאות רבן גמליאל ואילך‬ לערך חמשים שנה (!) כי כפי מה שזכרנו לעיל ד׳ ‪ 66‬נהג ר' יוחנן כן זכאי‬ ‫נשיאותו שמנה או עשר שנים לאחר החרבן. ונניח להקל על החשבון נשיאותו‬ ‫של רבן יוחנן בן זכאי עשר שנים.״
והאחר אשר הוציא את הרבים ידי חובתם בחקירה זו הי׳ החכם ווייס אשר‬ הגיש עצומותיו וראיותיו ויאמר לנו בח״ב עמוד 36:
"‬מנהיגם הנאמן הי׳ רבן יזחנן בן זכאי אף כי לא נזכר מפורש כי נקרא‬ ‫בשם נשיא בכל זאת אין כל ספק כי הי׳ נשיא או ממלא מקומו אחרי‬ ‫שכל הפקידות אשר מיוחדות לנשיא היו לו כל ימיו אשר חי אחרי החרבן וגם‬ ‫בדורות המאוחרים הלא מנו אותו בין ראשי מקבלי התורה שבעל פה וזה אות‬ ‫כי החזיקוהו במדרגת הנשיאים.״
‫והחוקרים האלה הורגלו כל כך בדברי הבאי עד כי הטעו את עצמן.
ומי יתן ויודיע לנו החכם ווייס את דבר כל הפקידות ההם אשר היו‬ מיוחדות לנשיא ואשר בחכמתו מצא אותן ווייס אצל רבן יוחנן בן זכאי כל הימים‬ ‫אשר חי אחר החרבן.
אבל הנה יש לו להחכם ווייס עור ראי׳ גדולה מאד:
"כי הלא מנו אותו בין ראשי מקבלי התורה שבעל פה, וזה אות כי‬ ‫החזיקוהו במדרגת הנשיאים".
ומה אפשר לאמר לדברים בטלים כאלה, פראנקעל הי׳ הראשון (בדרכי‬ ‫המשנה עמוד ‪30‬) אשר בא ובדה מלבו דברי הבל כי "משה קבל תורה מסיני"‬ וכו׳ הכונה להנשיאות. ויאמר שם‪: ‬
"נפנה אל הנחה אחת וכו׳ והיא תוציאנו מכל המבוכות אשר נבוכו בהן חכמי‬ לב, מלת קבל קבלו הנאמרות אבות פרק א׳ אין כוונתן שקבלו הבאים מן הקודמים להם פה אל פה וגם אין הכוונה ביחוד על לימוד התורה אבל נאמרו גם כן על קבלת הנשיאות."
וכבר נתבאר לנו בכרך ג׳ עמוד ‪ 165‬כל טעותו של פראנקעל וכי לא נבוכו בזה חכמי לב כי אם חוקרי תהו מגבבי דברים.
אבל בדברי ימי ישראל חלם לו אחד חלום ובא השני וישען כבר עליו עד כי ווייס גם יביא זה לראי׳ כי רבן יוחנן בן זכאי הי׳ הנשיא אחר החרבן:
"כי הלא מנו אותו (באבות שם) וכו׳ וזה אות כי החזיקוהו במדרגת הנשיאים״‪.
אבל האם יש קץ לדברי רוח, ומי לא ידע כי נמנו שם רק נוחלי התורה‬ ‫ומנחיליה ועל ידי כן נמנו שם הזוגות, היינו האב בית דין והנשיא, מפני שבימי‬ ‫הזוגות היו הם ראשי המתיבתא, ראשי כל חכמי התורה בהמתיבתא שניהם יחד,‬ ראשי נוחלי התורה ומנחיליה. ‬
‫וכמו שהוא הלשון בברייתא במס׳ יומא ד׳ ל"ה על הלל הזקן מפי‬ ‫שמעיה ואבטליון:‬
"ת"ר עני ועשיר וכו׳ אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום וכו׳ ולא‬ ‫הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע‬ דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון" וכו׳‪.
‬‬
‫‪54‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‬‬ ‫כי גם הנשיא גם האב בית דין יהד הרביצו שם תורה במתיבתא, ועל‬ כן נחשבו שניהם, כי לא דבר הנשיאות ולא דבר האבות בית דין נחשבו‬ ‫שם כי אם מקבלי התורה ומנחיליה, וזה היו הזוגות אשר היו שניהם ראשי‬ ‫המתיבתא ‫(כג)‪. ‬
ולפני הזוגות נמנה אנטיגנוס איש סוכו אשר לא הי׳ נשיא כי אם אב‬ ‫בית דין. ‬
ולא עמדו כל החוקרים האלה על דבר נפלא מאד בזה אשר יברר לנו‬ גם דבר כללי גדול מאד בנוגע לקבלת התורה.
כי דוקא הנשיאים לא נחשבו במס׳ אבות שם בין המקבלים והמנחילים,‬ לא הנשיאים אשר מהלל עד החרבן ולא הנשיאים מאחרי החרבן. ‬
ולא באו שם לא שמעון בנו של הלל, ולא בנו רבן גמליאל הזקן ולא‬ רבן שמעון בנו אשר היו נשיאים עד החרבן. ‬
ולא הנשיאים מאחר החרבן עד חתימת המשנה, לא רבן גמליאל דיבנה ולא‬ בנו רבן שמעון בן גמליאל ולא בנו ר׳ יהודה הנשיא, רבי חותם המשנה.
ואחרי הזוגות בא שם רק רבן יוחנן בן זכאי, ובזה נחתם כל סדר הקבלה זה אחר זה באבות ובא שם בפ״ב משנה ח׳:
"רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי."
ולא הוזכר על זה אפילו רבן גמליאל הזקן אשר בודאי הי׳ נשיא וראש‬ ‫המתיבתא בימיו, ולא אחרי זה כל הנשיאים מאחר החרבן.‬ וטעם כל זה פשוט מאד כי מפני שחשבו רק מקבלי התורה ומנחיליה, ועל כן יכלו לקצר הדרך על ידי רבן יוחנן בן זכאי עד ימי יבנה.
כי אלו חשבו את רבן גמליאל הזקן, אף שכן הדבר שגם הוא קבל מהלל‬ ושמאי, אבל הוא לא האריך ימים עד ימי יבנה, והיו מוכרחים לחשוב גם את‬ רבן יוחנן בן זכאי. ‬
אבל רבן יוחנן בן זכאי אי אפשר הי׳ לחשוב עם רבן גמליאל הזקן יחד‬ לפי שהוא לא הי׳ אב בית דין בימי רבן גמליאל הזקן.
ולחשוב את רבן גמליאל הזקן ואחר זה את רבן יוחנן בן זכאי, אין זה‬ ‫סדר המשנה שהרי אי אפשר לאמר "רבן יוחנן בן זכאי קבל מרבן גמליאל הזקן״ שהרי רבן יוחנן בן זכאי קבל משמאי והלל, ולא מרבן גמליאל הזקן.
ועל כן קצרו הדרך, ואחרי הזוגות היינו אחרי הלל ושמאי אמרו "ר׳ יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי" וכו׳.
ובזה סיימו כל סדר המקבלים זה אחר זה עד תוך ימי יבנה.
וביבנה כבר נסדרו אצל יסוד המשנה גם כל דברי בית שמאי ובית הלל בנונע לגדר דברי יסוד המשנה, וכן נסדר שם אז גם זולת זה רוב עיקר כל גדרי המשנה.
‫וכל זה נגמר שם כעשר שנים אחר החרבן ככל אשר יבואר לפנינו. ‬
ומכיון שכבר נקבעו ונטבעו יחד עם יסוד המשנה גם כל עיקר גדרי יסוד המשנה, לא חשבו עוד מאז והלאה את סדר הקבלה, אשר כל יסודי דבריה כבר‬ נקבעו ונטבעו בכל לשונם וסגנונם, ויהיו מעתה שימה בפיהם.‬‬ ‬‬
-------------------- ‬‬
‫(כג) ודבר שמאי והלל כבר נתבאר לנו כל ענינם בכרך שלישי.‬ ‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫כח‬ ‬‬ ‫ועל כן לא נחשבו עוד אחר רבן יוחנן בן זכאי לא רבן גמליאל דיבנה‬ ‫ולא בנו רבן שמעון בן גמליאל ולא רבי בנו. ‬
הארכנו בזה בהיות זה לעצמו ענין כללי גדול מאד ונוגע לכל הדברים לפנינו‪.
אבל הדברים מבארים את עצמן כי לא נחשבו שם לא דבר הנשיאות ולא‬ ‫דבר האבות בית דין ונחשבו שם רק דבר נוחלי התורה ומנחיליה.‬ ‫ורק לזה ומתוך זה חשבו שם גם את רבן יוחנן בן זכאי‪.‬‬ ‬‬
‫ פרק י״ד‪.‬‬
‬‬ ‫והחכם גרעץ הוא יודע להגיד לנו בכל זה דברים ברורים מאד ויאמר לנו‬ ‫בח"ד עמוד 14‬: ‬
"רבן יוחנן בן זכאי אסף סנהדרין ביבנה, ויהי הוא הראש שם וכו׳ וגמליאל‬ ‫בן ר׳ שמעון בלא ספק הי׳ אז עוד ילד קטן." ‬
ויאמר בלשונו הוא‪:‬‬ "‪ohne Zweifel noch unmuiidig war‬״‬
ואמנם כן כי נס גדול נעשה להחוקרים האלה, כי אלו שמעו את אשר‬ ידברו היו נרתעים לאחוריהם מתמהון על דברי עצמם.
כי לא את רבן גמליאל דיבנה לבדו עשו לילד קטן במות אביו, כי אם‬ ‫שזה הוא אצלם יסוד ופרינציפ כללי לכל דורות הנשיאים דור אחר דור כי‬ ‫שנות מאות היו כל הנשיאים ילדים קטנים במות אביהם ועל זה נבנו אצלם כל‬ ‫סדרי הדורות והמעשים.
והנה הי׳ לו רבן גמליאל דיבנה ילד קטן בראשית ימי יבנה ועל כן לא‬ ‫הי׳ לנשיא.
וכן יעשה גרעץ גם עם בנו רבן שמעון בן גמליאל, עד כי יאמר כי רבן‬ גמליאל נפטר בשנת ‪ 117‬למספרם, ורבן שמעון בן גמליאל הי׳ ילד קטן כבן‬ שש שנים בימי מלחמת ביתר שהי׳ לדעת גרעץ בשנת ‪135‬‬.
‫דהיינו שהי׳ ילד קטן בן שש שנים כשמנה עשרה שנה אחרי מות אביו‬ (עיין על זה כל דברינו בח"ב עמוד ‪ 4‬ובכרך זה במקומו). ‬
‫ור׳ יהודה הנשיא רבינו הקדוש בנו של רבן שמעון בן גמליאל, הי' גם‬ ‫הוא בן עשר שנים במות אביו כי כן יאמר לנו גרעץ בח"ד עמוד ‪ 209‬אשר‬ ‫בשנת תתקכ"א כבר מת רשב״ג, ועל רבי יחליט מיד אחר־ זה בעמוד ‪ 210‬כי‬ ‫נולד ‪ 150‬דהיינו תתקי"א (עי׳ דברינו בח"ב עמוד ‪ 10‬ולפנינו במקומו). ‬
ורבן גמליאל בן רבי לא הי׳ נונע להחוקרים האלה, כי לא דברו ולא ידעו‬ ‫לא זמנו ולא ענינו (עי׳ ח"ב עמוד ‪20‬‬).
‫אבל ר׳ יהודה נשיאה בנו אותו כבר עשו עוד הפעם לילד קטן במות אביו‬ ‫עד כי יתנהו פראנקעל לחי עד שנת ע"ג לאלף הרביעי דהיינו כשמונים שנה אחרי מותו (עי׳ ח"ב מעמוד ‪ 24‬ולהלן). ‬
והנה נשתנו סדרי בראשית על דורות הנשיאים, ועל ידי דרכים כאלה ‬‫הפכו לתהו ובהו את כל סדרי דברי הימים.
‫ידעו כל החוקרים האלה שיש שם אצל בני ישראל שמות של עזרא‬ ‫ונחמיה, שמעון הצדיק וכו׳ והזוגות וכו׳ בית שמאי ובית הלל, רבן יוחנן בן‬ ‬‬
‫‪56‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‬‬ ‫זכאי, רבן גמליאל וכו׳ וילכו וילבישום מחלצות כחפצם, ויאמרו אלה דברי‬ ימיך ישראל.‬
דברי ימי ישראל היו תחת ידם רק מטרה לחץ, ועל כן לא הי׳ נדרש להם לא לחקור דבר הדורות ולא להבין דבר המעשים.
העיקר הי׳ לבוא אל המטרה הגבוהה, לאמר כי אך אחר החרבן נולדה כל‬ התורה כולה, על ידי תנאי הדור הזה אשר עשו אותם לדור הראשון להתנאים.
ועל כן עשו את רבן יוחנן בן זכאי בימי זקנותו היותר גדולה, לראש‬ ‫המתיבתא והמחולל המוליד את כל התורה כולה, ובהיותו תלמידו של הלל, הנה‬ ‫יכלו לאמר כי זה עתה נולדה התורה. משורש הלל‪ ,‬על ידי תלמידו, הדור‬ ‫הראשון להם, לכל התנאים כולם.
וכבר נתבאר לנו כל חסרון ידיעתם וטעותם הגדול בכרך השלישי מחלק‬ ‫זה, ועוד נשוב לכל הדברים האלה גם לפנינו בכרך זה בדברינו על "ימי יבנה".
‫ובמקום הזה עלינו לקומם תחלה כל הרוס בדברי הימים, לפנות את ערמות‬ ‫העפר, ולהשיב לכל הדברים את מראה פניהם. ‬‬‬
‫פרק ט״ו ‬
‬‬ ‫וראשונה עלינו לבאר כי אך חלום של תהו חלמו להם כל החוקרים כי‬ אחר החרבן הי׳ רבן גמליאל קטן עדין או כלשונו של גרעץ ‪noch unmundig‬‬ והדבר הולך ומתברר כי הי׳ אז כבר במבחר שנותיו. ‬
ונוכל גם לצמצם ערך הדבר מתוך דברי המשנה ביבמות ד׳ קכ"ב(כד) ושם בא:
"אמר ר׳ עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמי׳ איש בית דלי‬ ‫אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳‬ ‫יהודה בן בבא ונומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי וכו׳ מקובלני‬ מרבן גמליאל (הזקן) שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל (דיבנה) שמה לדברי ואמר מצאנו חבר לר׳ יהודה בן‬ ‫בבא מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל‬ (הזקן) נשותיהן על פי עד אחד והוחזקו" וכו׳. ‬
ואם רבן גמליאל קטן הי׳ אחר החרבן אם כן לא ראה הוא עצמו את המעשה‬ של רבן גמליאל הזקן כי אם קבל זה מרבותיו.
ומלבד שזה נגד לשון המשנה "מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל הזקן נשותיהן" וכו׳‪, שזה יורה על עצמו שהכונה שנזכר רבן גמליאל את אשר ראה‪,
‫הנה גם לבד זה אי אפשר להבין הדברים כי אם כשרבן גמליאל עצמו בימי‬ נעוריו ראה זה.‬
א) הן כשספר לו ר׳ עקיבא מפי נחמי׳ איש בית דלי מהוראת רבן גמליאל הזקן נאמר "שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לר׳ יהודה בן בבא". ‬‬ ----------------
‬‬ (כד) כבר הערנו בקצרה על הראיות האלה בכרך שלישי מחלק זה עמוד 709, אבל לא‬ נתבארו שם הדברים, מפני שכל דברינו שם הנם רק בנוגע לרבן גמליאל הזקן. ‬
ומפני זה גם לא דקדקתי שם בנוגע לכל דבר רבן גמליאל דיבנה, לפי שעדין לא נתברר לי אז כל‬ הנוגע לצמצום ימי רבן גמליאל דיבנה וכל ענינו ככל אשר יבוא כל זה לכל פרטיו בכל המשך דברינו בכרך זה.‬
‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫כט‬
‬‬ אבל איך לא נזכר בכל העת הרבה שיש חברים גדולים מאד לר' יהודה‬ בן בבא, והם רבותיו שהם מסרו לו זה.
והלא רבותיו מסרו לו הרבה יותר מדברי נחמי' איש בית דלי שהוא ידע‬ רק דברי רבן גמליאל הזקן להלכה והם מסרו לו דברי רבן גמליאל הזקן הלכה‬ למעשה, שנהרגו הרוגים וכו' והשיא ר״ג הזקן נשותיהם על פי עד אחד. והלא‬ אך לזה מסרו לו רבותיו עובדא זו רק לדעת ממנה הלכה למעשה. ‬
ולכל הפחות עתה הי׳ לו לזכור דברי רבותיו, ותחת לאמר מצאנו את‬ נחמי׳ חבר לר׳ יהודה בן בבא, הי׳ לו למצוא חבירים אליו את רבותיו אשר מהם‬ קיבל כל זה.
ב) ויפלא עוד יותר כי נחמי׳ איש בית דלי יאמר לר׳ עקיבא "שמעתי‬ שאין משיאין את האשה בארץ ישראל אלא ר׳ יהודה בן בבא״, ור׳ עקיבא יאמר‬ "ונומיתי לו כן הדברים״. ‬
מדוע לא השיאו גם רבותיו של רבן גמליאל על פי עד אחד, ומדוע הי׳‬ שם ר׳ יהודה בן בבא יחיד בדבר, ומדוע לא עשו כן גם רבותיו של רבן גמליאל‬ אשר מהם קבל זה בגדלותו אחר החרבן. ‬
כי אם רבן גמליאל קטן הי׳ אחר החרבן, אם כן בהכרח זמן רבותיו אחר החרבן הי׳ ואך אז למד מהם. ‬
ג) ויפלא עוד כי בעת האיומה ההיא אחר החרבן, אשר בני ישראל היו‬ כהפקר וגם כאשר עברה העת מן כל דלא קטיל לקטלוהו באה העת כל דקטיל‬ ליתי ארבע זוזי, ובימים ההם היתה השאלה הזאת אם משיאין את האשה על פי עד אחד מהדברים היותר גדולים להלכה למעשה ונדרשים בכל יום ויום.‬
‫וכבר שקלו וטרו בזה חכמי ארץ ישראל פעמים רבות, גם בתור שקלא וטרי׳ של הלכה, גם בתור הלכה למעשה, עד שכל זה הובא גם לבבל ונשמע‬ למרחוק וכדברי נחמי׳ איש בית דלי: ‬
"שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא ונומיתי לו כן הדברים". ‬
‫ובהוועד של בו ביום גם העיד על זה ר׳ יהודה בן בבא כמו שהוא ב[[משנה עדיות ו א|עדיות‬ פרק ו׳ משנה א׳]]‪:‬‬
"ר' יהודה בן בבא העיד חמשה דברים וכו׳ ושמשיאין את האשה על פי‬ עד אחד״‪.‬‬
ובכל זה לא נזכר רבן גמליאל מכל קבלתו מרבותיו הלכה למעשה.‬ ורק בסוף ימיו כאשר הוגד לו דברי נחמי׳ איש בית דלי נזכר קבלתו הלכה‬ למעשה.
ד) ובכלל אין דרכם של רבותינו לאמר דברים סתמים בענינים כאלה מבלי להזכיר ממי שמעו וקבלו זה.
ואלו קבל זה רבן גמליאל מרבותיו הי׳ לשונו "מקובלני מפלוני שנהרגו‬ הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל (הזקן) את נשותיהם "על פי עד אחד״.‬
אבל כל הדברים פשוטים וברורים והנם מבארים את עצמן, רבן גמליאל‬ ‫לא קבל זה מרבותיו, כי אם שמע זה בימי נעוריו בעצמו כמו שהוא באמת‬ לשון המשנה:
‬‬
‫‪58‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‬‬ "מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן‬ גמליאל (הזקן) נשותיהן על פי עד אחד".
אשר כבר הערנו כי לא יוכל להיות ספק בהלשון הזה, שהכונה שנזכר מה‬ שהי' בימיו וידע זה מעצמו.
וכבר נתבאר לנו בדברינו על התקופה האחרונה שלפני החרבן שהכונה בדברי‬ ‫רבן גמליאל על הרג הרוגים אשר הי׳ בימי הנציב קומאנוס אשר הי׳ לנציב בארץ‬ יהודה מן כ"א שנה לפני החרבן דהיינו עוד בימי רבן גמליאל הזקן.‬
ויאזעפוס באלטטי׳ ‪ XX, 6, 1‬יאמר:
"אחר זה באו ימי שנאה בין היהודים והשומרונים וסיבת הדבר הי', אנשי‬ הגליל אשר הלכו לרגל לירושלים הי׳ דרכם ללכת דרך שומרון, וכאשר הלכו גם‬ הפעם דרך זה התנפלו עליהם אנשי כפר גינעא אשר על הגבול בין שומרון ובין‬ עמק יזרעאל ויהרגו רבים מהם" וכו'.
והמעשה הזאת הרעישה אז את כל ארץ יהודה על ידי המעשים אשר עשו‬ אחרי המעשה הזאת בני הגליל וגם מאנשי יהודה לכפרי השומרונים, ועל ידי התערבות‬ ‫הנציב קומאנוס ואחר זה גם ההגמון מסוריא קוואדראטוס, ועל ידי המשפטים הרבים‬ ‫אשר באו על ידי זה ונמשכו ימים רבים עד אשר לסוף הוצע הדבר גם לפני הקיסר קלוידיוס. ‬
אבל מפני שהי׳ עצם המעשה כעשרים שנה לפני החרבן בימי נעוריו של‬ ‫רבן גמליאל דיבנה, ולא הי׳ זה מעשה פשוטה שקרה לפניו ולעיניו, כי אם רחוקה‬ ‫ממקומו ומסובכה בפרטים רבים אשר הי׳ גם לסכנה גדולה לכל העם כמבואר בכל‬ דברי יאזעפוס שם‪. ‬
ועל כן לא הי׳ יכול רבן גמליאל בגדלותו לשום לב לשמועתו בימים ההם,‬ במעשה כזו אשר באה לו יחד כשמועה רחוקה בין המון דברים ומעשים רבים‬ סבוכים ומסובכים.
עתה כאשר שמע דברי נחמי׳ איש בית דלי בשם רבן גמליאל הזקן נזכר‬ המעשה ששמע בימי נעוריו בימי רבן גמליאל הזקן, ‬אשר נתבררה לו עתה, וצירף‬ הדברים לדברי נחמי׳ איש בית דלי. ‬
ומשנתינו קצרה בדבריה ככל דרכי המשנה, כי באמת גם לבד ממה שמסר‬ נחמי׳ איש בית דלי לר׳ עקיבא את דבר קבלתו מרבן גמליאל הזקן, מסר לו גם‬ את תוכן הדברים אשר אז שמע זה מרבן גמליאל הזקן.
ועל דרך האמור בגמ׳ בכל כיוצא בזה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה, ובפרט בעדות עד אחד באשה שיש בזה גם דינים שונים של אופנים שונים. ‬‬ ועל כן כאשר שמע רבן גמליאל סיפורי הדברים מהמעשה עצמה אז נזכר‬ כל הדברים אשר שמע בימי נעוריו, ונתבררו לו הדברים.‬ וכמה מאירים דברי המשנה המפורשים באמת כן:
"מתוך הדברים (כה) (שמסר לו ר׳ עקיבא) נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשייא רבן גמליאל (הזקן) את‬ נשותיהם על פי עד אחד." ‬‬ ‫‬‬ ---------------- ‬‬
(כה) במשנה שבגמ׳ נאמר ״מתוך הדבר" והוא ט״ס וצ״ל ״מתוך הדברים״ כמו שהוא במשנה‬ ‫שבמשניות. ובמשנה שבירושלמי נאמר ״מתוך דברים״ והעיקר כמו שהוא במשנה שבמשניות ״מתוך הדברים״.‬

‫‪58‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‬‬ "מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן‬ גמליאל (הזקן) נשותיהן על פי עד אחד".
אשר כבר הערנו כי לא יוכל להיות ספק בהלשון הזה, שהכונה שנזכר מה‬ שהי' בימיו וידע זה מעצמו.
וכבר נתבאר לנו בדברינו על התקופה האחרונה שלפני החרבן שהכונה בדברי‬ ‫רבן גמליאל על הרג הרוגים אשר הי׳ בימי הנציב קומאנוס אשר הי׳ לנציב בארץ‬ יהודה מן כ"א שנה לפני החרבן דהיינו עוד בימי רבן גמליאל הזקן.‬
ויאזעפוס באלטטי׳ ‪ XX, 6, 1‬יאמר:
"אחר זה באו ימי שנאה בין היהודים והשומרונים וסיבת הדבר הי', אנשי‬ הגליל אשר הלכו לרגל לירושלים הי׳ דרכם ללכת דרך שומרון, וכאשר הלכו גם‬ הפעם דרך זה התנפלו עליהם אנשי כפר גינעא אשר על הגבול בין שומרון ובין‬ עמק יזרעאל ויהרגו רבים מהם" וכו'.
והמעשה הזאת הרעישה אז את כל ארץ יהודה על ידי המעשים אשר עשו‬ אחרי המעשה הזאת בני הגליל וגם מאנשי יהודה לכפרי השומרונים, ועל ידי התערבות‬ ‫הנציב קומאנוס ואחר זה גם ההגמון מסוריא קוואדראטוס, ועל ידי המשפטים הרבים‬ ‫אשר באו על ידי זה ונמשכו ימים רבים עד אשר לסוף הוצע הדבר גם לפני הקיסר קלוידיוס. ‬
אבל מפני שהי׳ עצם המעשה כעשרים שנה לפני החרבן בימי נעוריו של‬ ‫רבן גמליאל דיבנה, ולא הי׳ זה מעשה פשוטה שקרה לפניו ולעיניו, כי אם רחוקה‬ ‫ממקומו ומסובכה בפרטים רבים אשר הי׳ גם לסכנה גדולה לכל העם כמבואר בכל‬ דברי יאזעפוס שם‪. ‬
ועל כן לא הי׳ יכול רבן גמליאל בגדלותו לשום לב לשמועתו בימים ההם,‬ במעשה כזו אשר באה לו יחד כשמועה רחוקה בין המון דברים ומעשים רבים‬ סבוכים ומסובכים.
עתה כאשר שמע דברי נחמי׳ איש בית דלי בשם רבן גמליאל הזקן נזכר‬ המעשה ששמע בימי נעוריו בימי רבן גמליאל הזקן, ‬אשר נתבררה לו עתה, וצירף‬ הדברים לדברי נחמי׳ איש בית דלי. ‬
ומשנתינו קצרה בדבריה ככל דרכי המשנה, כי באמת גם לבד ממה שמסר‬ נחמי׳ איש בית דלי לר׳ עקיבא את דבר קבלתו מרבן גמליאל הזקן, מסר לו גם‬ את תוכן הדברים אשר אז שמע זה מרבן גמליאל הזקן.
ועל דרך האמור בגמ׳ בכל כיוצא בזה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה, ובפרט בעדות עד אחד באשה שיש בזה גם דינים שונים של אופנים שונים. ‬‬ ועל כן כאשר שמע רבן גמליאל סיפורי הדברים מהמעשה עצמה אז נזכר‬ כל הדברים אשר שמע בימי נעוריו, ונתבררו לו הדברים.‬ וכמה מאירים דברי המשנה המפורשים באמת כן:
"מתוך הדברים (כה) (שמסר לו ר׳ עקיבא) נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשייא רבן גמליאל (הזקן) את‬ נשותיהם על פי עד אחד." ‬‬ ‫‬‬ ---------------- ‬‬
(כה) במשנה שבגמ׳ נאמר ״מתוך הדבר" והוא ט״ס וצ״ל ״מתוך הדברים״ כמו שהוא במשנה‬ ‫שבמשניות. ובמשנה שבירושלמי נאמר ״מתוך דברים״ והעיקר כמו שהוא במשנה שבמשניות ״מתוך הדברים״.‬

‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‬‬ ‫וסדר דברי המשנה הוא שתחלה בא עיקר הדבר מה שאמר ר׳ עקיבא בשם‬ נחמי׳ איש בית דלי "כך מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין" וכו׳ ועל זה בא‬ ששמח רבן גמליאל דיבנה ואמר מצאנו חבר לר' יהודה בן בבא.
ועל זה בא עוד:‬ "מתוך הדברים (שהוסיף ר׳ עקיבא) נזכר רבן גמליאל המעשה עצמה שהיתה‬ בימי נעוריו".
ומבואר לפנינו בדברים ברורים כי רבן גמליאל דיבנה כבר הי׳ נער בימי‬ ‫רבן גמליאל הזקן אבי אביו, כמו שהוא גם מטבע העולם ומנהגו.
ולדברינו במקום הזה אין זה נוגע אם הכונה להמעשה עם השומרונים בימי‬ הנציב קומאנוס או שזה מעשה אחרת אשר קרה סמוך להימיס ההם.
העיקר כי הדבר מפורש שהי׳ זה בימי רבן גמליאל הזקן, וגם זה ודאי‬ שרבן גמליאל דיבנה כבר הי׳ נער בימי המעשה הזאת, ושמע המעשה בזמנה. ‬
וכן מפורשים הדברים גם במס׳ ראש השנה ד׳ כ"ה ועל ענין דברי המשנה‬ ‫שם בא בגמ׳ "תניא אמר להם רבן גמליאל לחכמים כך מקובלני מבית‬ אבי אבא פעמים שבא בארוכה״ וכו׳‪
ולשונו "מבית אבי אבא" ולא יאמר מאבי אבא, לפי שבאמת כן הדבר‬ ‫שבבית אבי אביו רבן גמליאל ישבו העוסקים בחשבון ולא עסק בזה הוא עצמו.
וכמו שהוא בירושלמי סוכה פ"ד סה״א "ר׳ סימן מפקד לאילן דמחשבין‬ יהבון דעתכון דלא תעבדין לא תקיעתה בשבת ולא ערבתא בשבתא ואין אדחקתון עבדון" וכו׳‪.‬‬ ‫
וכן הי׳ הדבר גם בבית רבן גמליאל הזקן ומהם קבל זה רבן גמליאל דיבנה.
וכן הוא שם (ר"ה כ״ה) גם בעובדא שניה בברייתא אחרת:
‬ "ת״ר פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה‬ ‫לחדש כסבורים העם לאמר ר"ח ובקשו ב"ד לקדשו אמר להם רבן גמליאל כך‬ מקובלני מבית אבי אבא אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים וכו׳‬ וע"ג חלקים" וכו׳.
וכן הדבר שכבר הגיע לפרקו בימי אבי אביו ואחר החרבן הי׳ כבר מראשי‬ ‫גדולי הדור החדש הקם עתה ויהי לנשיא בישראל.‬
ונפלא הדבר כי פראנקעל עצמו הוכרח להודות שבימי רבן יוחנן בן זכאי כבר הגיע רבן גמליאל להוראה, ויאמר בדרכי המשנה עמוד 69:
"רבן גמליאל לא נמנה בין תלמידי ריב"ז (אבות פ"ב) ונראה שרוב לימודו‬ הי׳ אצל אביו רבן שמעון בן גמליאל או נתגדל בכלל על ברכי בית אבי משפחתו‬ בית הלל גם נראה שהגיע כבר להוראה בימי ריב"ז סוכה פ"ב מ"ה (כו)‪.‬‬ ‬‬ ------------------ ‬‬
(כו) רק שטעה פראנקעל בראיתו מסוכה בדברים פשוטים ולשון המשנה שם‪: ‬‬ ״מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים‬ ‬ואמרו העלום לסוכה״‪.‬‬
‫וחשב פראנקעל שזה מעשה אחת והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל בביתו במקום‬ ‫שישב שם גם רבן גמליאל, ובבית ריב״ז שם הביאו גם לר"ג דלי של מים.
וכל זה טעות פשוט והמשנה צרפה שם את המעשים שאם ירצה להחמיר רשאי ״ומעשה והביא‬ ‫לריב"ז וכו׳ ומעשה והביאו לר״ג״ וכו׳ ולהיפך וכשנתנו לו לר׳ צדוק וכו׳ והן מעשים שונים מזמנים שונים.‬ ‫הדברים פשוטים.‬
‬‬
‫‪60‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‬‬ ‫וטעות גדול טעה פראנקעל לחשוב שמדברי המשנה באבות שם מבואר‬ ‫שרבן גמליאל לא למד אצל רבן יוחנן בן זכאי, כאלו אפשר לאמר שכונת המשנה‬ ‫שרק חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי.
‫והאם יכול להיות ספק שריב"ז היו לו תלמידים רבים וגדולים הרבה מאד, ‫והאם יכול להיות ספק שכל ראשי חכמי הדור הבא אשר כבר נתגדלו לפני החרבן‬ ‫למדו כולם בבית מתיבתא של ריב"ז בירושלים.
אבל באבות שם נחשבו רק תלמידיו היותר מובהקים אלה אשר היו עם‬ ריב"ז בכל מקום, התלמידים אשר הלכו אל כל המקום אשר התהלך, ואשר לא‬ ‫זזה ידם מתוך ידו, וכמו שנראה עוד לפנינו, וזה לא הי׳ יכול רבן גמליאל בן‬ ‫הנשיא לעשות לא לפני החרבן ולא לאחר החרבן אשה הי׳ אז לנשיא.
ולא הרגישו כל העוסקים בזה בדבר היותר פשוט שהרי זמן קצר אחר‬ ‫החרבן כבר הי׳ ר׳ עקיבא גם הוא מראשוני ראשי הדור (כז)‪. ‬
ובכל זה נראה כי את רבן גמליאל כמו את ר׳ יהושע ישאל ר׳ עקיבא בנוגע לשמועותיהם, אשר באמת קבלו הם יחד לפני הזמן של עמדת ר׳ עקיבא‬ ‫על רגלי עצמו, והן דברים מפורשים במשנה כריתות פרק ג׳ משנה ז׳:‬
"אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת ר׳ יהושע באיטליס של‬ ‫אמאוס שהלכו וכו׳ הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו בהעלם אחד‬ ‫מהו חייב אחת על כולן וכו׳ ואמרו לי לא שמענו אבל שמענו הבא‬ ‫על חמש נשיו נדות" וכו׳. ‬
‫והננו רואים לפנינו כי רבן גמליאל כר׳ יהושע קבלו קבלותיהם יחד, ולפני‬ ‫זמנו של ר׳ עקיבא. ‬‬ וכן שם במשנה אחר זה "ועוד שאלן ר׳ עקיבא אבר המדולדל בבהמה וכו׳‬ ‫ואמרו לו לא שמענו אבל שמענו באבר המדולדל באדם וכו׳ שכך‬ היו מוכי שחין שבירושלים עושין הולך לו ערב הפסח אצל‬ ‫הרופא וכו׳ והלה עושה פסחו והרופא עושה פסחו."
‫ודברי שניהם מכוונים יחד "לא שמענו אבל שמענו" ודברי שניהם מכוונים‬ ‫יחד מאת אשר ידעו מדבר מעשי הלכה למעשה בירושלים במנהגם בזה. ‬
ובמשנה נגעים פרק ז׳ משנה ד׳ "אמר ר׳ עקיבא שאלתי את רבן גמליאל‬ ‫ואת ר׳ יהושע הולכין לגדוד בתוך הסגרו מהו אמרו לי לא שמענו" וכו׳.
‫וכל הדברים יתאימו יחד כי גם רבן גמליאל כר׳ יהושע שניהם קבלו יחד‬ מהדור הקודם, מה שאין כן בר׳ עקיבא אשר עיקר קבלותיו היו כבר מדור ר' אליעזר ור׳ יהושע.
ומשנה שלמה שנינו במס׳ מעשר שני פרק ב׳ משנה ז׳:‬
"בית שמאי אומרים לא יעשה אדם את סלעיו דינרי זהב ובית הלל מתירין אמר רבי עקיבא אני עשיתי לרבן גמליאל ולר׳ יהושע אה כספן דינרי זהב".
וכידוע היו שדותיהם במדינה ומשם עשה להם ר׳ עקיבא כספן דינרי זהב.
‫אכל דברי ר׳ עקיבא אין להם ענין כי אם אם הי׳ זה בזמן שבית המקדש‬ ‫הי׳ קיים.
 ‫
--------------------  ‫
(כז) והזמן אשר למד לפני ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הוא הי׳ כבר בפני הבית, ככל אשר יבואר לפנינו במקומו‪.‬‬

‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫לא‬
‬‬ ‫שהרי מסקנת הגמ׳ בבבא מציעא ד׳ מ״ה דכל טעם של בית שמאי הוא רק‬ "גזירה שמא ישהה עליותיו".
‫ובלשונו של הר"ב במשנה שם "לא יעשה אותם דינרי זהב שמא ישהה‬ ‫עליותיו עד שיחליף סלעיו ויתבטל מלעלות לרגל".
‫וענין דברי ר׳ עקיבא הלא אינם כי אם זאת להביא הלכה למעשה מרבן‬ גמליאל ור׳ יהושע שעשו כבית הלל.
ואיזה ראי׳ היא זו אם הי׳ זה אחר החרבן, ודברי בית שמאי הלא הם "שמא ישהה עליותיו" ונמצא מתעכב מלעלות לרגל‪.
והדברים פשוטים ומבררים את עצמן שכן הדבר שגם זה הי׳ בזמן הבית, ‫כמו שהיא מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
‫ומזה עצמו הננו רואים גם זאת כי ר׳ עקיבא יביא ראי׳ ממה שעשו רבן‬ ‫גמליאל ור׳ יהושע, בהיותם שניהם דור שלם לפני ר׳ עקיבא בנוגע לקבלותיהם‬ ‫מרבותיהם, אשר ר׳ עקיבא כבר קבל מר׳ אליעזר ור׳ יהושע.
ורבן גמליאל כר׳ יהושע ור׳ אליעזר קבל גם הוא מרבותיהם הם ויחד עמהם‪.‬‬ ‫
וכן הם גם דברי המשנה במס׳ סוכה ד׳ ל"ז (פ"ג מ"ט): "‬והיכן היו מנענעין‬ בהודו וכו׳ דברי בית הלל ובית שמאי אומרים וכו׳ אמר ר׳ עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור׳ יהושע שכל העם וכו׳ והם לא נענעו אלא באנא" וכו׳.
‫כי מעשי רכן גמליאל כר׳ יהושע ממקור אחד הלכו, ור׳ עקיבא כבר יביא‬ ‫ראי׳ משניהם‪.‬ ‬‬
‫פרק ט״ז‪.‬‬ ‫‬‬ וכן הדבר כי לא נשתנו סדרי בראשית על כל דורות הנשיאים, וככל האדם‬ ‫היו גם הם כבר לאנשים במות אביהם, וכן רבן גמליאל דיבנה הי׳ כבר לאיש‬ ‫במות אביו דהיינו בימי החרבן, ועל כן הנה דבר שאין צריך לאמר הוא כי בבקש‬ רבן יוחנן בן זכאי מאספסינוס "תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל" היתה כונתו להנשיאות אשר ידע כי תבוא ממילא, אם אך תשב בית הנשיאים‬ ‫בשלוה, ויד הרומיים לא תגע בהם לרעה.
ולא עלה על לב תלמידו הגדול של הלל הזקן לדחות את נכדו מכסא‬ אבותיו ולהשתמש בתגא זו להיות נשיא בישראל.
והדבר פשוט כל כך ומובן מעצמו עד שגם אם לא הי׳ לנו כל ראי׳ על­‬ זה, הי׳ אפשר להחליט שכן הדבר והוא לגמרי מהדברים שאינם צריכים לראיה.
אבל כי עשירים הם דברי ימי ישראל, והדבר מתברר כן גם מתוך דברים‬ היותר ברורים.
וראשונה הדבר מתברר כי אחר החרבן הלך רבן יוחנן בן זכאי מיבנה והתישב‬ במקום אחר, אף כי בית הוועד נשאר ביבנה, ובהכרח כי ראש הוועד הי׳ שם רבן‬ גמליאל.
ועשה כן רק למען תת ידים להנשיא החדש לקחת עמדתו כראוי לו. ‬
והי׳ בא ליבנה רק בימי הוועד, אבל הי׳ דר בקביעות במקום אחר ושם גם נפטר.‬ ‫
וזאת שנית הדברים מבוארים כי רבן יוחנן בן זכאי הי׳ גם אחר החרבן כמו‬ ‫קודם זה רק אב בית דין ולא נשיא.
‬‬
‫‪62‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫‬‬ ונבאר כל זה.
והנה ברייתא מפורשת בסנהדרין דף ל"ב‪:‬‬
"תנו רבנן צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים לישיבה אחר ר׳ אליעזר ללוד אחר ר׳ יוחנן בן זכאי לברור חיל אחר ר׳ יהושע לפקיעין אחר רבן‬ גמליאל ליבנה אחר ר׳ עקיבא לבני ברק״ וכו׳.
והוא כן שם בנוגע לרבן יוחנן בן זכאי בשתי ברייתות שונות.
‫והיוחסין והסדר הדורות אחריו, מפני שחשבו כי ריב״ז הי׳ נשיא אחר‬ החרבן ובהכרח שהי׳ מקומו במקום הוועד על כן כתבו בערך רבן יוחנן בן זכאי: ‬
"והי׳ בית דינו בברור חיל קודם החרבן סנהדרין ל״ב ר׳ יהושע הלך‬ אצלו לברור חיל תוספתא מעשרות פ"ב וכו׳ ובזמן שהי׳ נשיא הי׳ ביבנה וכו׳‬ ‫אע״פ שהלך לדיומסית כדאיתא באבות דר׳ נתן פי״ד כשמת בנו נכנסו תלמידיו‬ ‫לנחמו ולא קבל תנחומין עד שנכנס ר"א בן עזריה נוסחא אחרת ר״א בן ערך‬ וקבל תנחומין וכשיצא מלפניו אמר אלך לדיומסית למקום יפה ומים יפין והם‬ ‫אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידי חכמים מרובים הוא שהלך לדיומסית נתמעט‬ ‫שמו בתורה הם שהלכו ליבנה נתגדל שמם בתורה זה הי׳ קודם נשיאותו‪."
ודברי היוחסין דפוס ווארשא (תרל"ו) עמוד 20:
"ובזמן שהי׳ נשיא רבן יוחנן בן זכאי הי׳ ביבנה כדאיתא בסוף ראש השנה‬ ואע״פ שבאבות דר׳ נתן אומר שתלמידיו הלכו ליבנה והוא לדיומסית מקום‬ ‫מרחצאות והם גדלו בתורה והוא לא גדל יהי׳ זה קודם נשיאותו וכו׳ ונחזור‬ ‫לענין ר׳ יוחנן בן זכאי כי הי׳ בית דינו בברור חיל קודם החרבן כדאיתא‬ בסנהדרין ופ"ב דמעשר בתוספתא.‬״‬
‫וידאב הלב לראות באיזה קולמוס נכתבו דברי ימי ישראל, ודבריהם אינם‬ ‫כי אם טעות על טעות במדה יתירה מאד.
רבן יוחנן בן זכאי לא הלך לדיומסית לא קודם נשיאותו ולא אחר נשיאותו,‬ ולא הי׳ מקומו הקבוע ביבנה, כי אם שלפני החרבן ישב בירושלים (אחרי יציאתו מערב) ולאחר החרבן בברור חיל.
והדברים באבות דר׳ נתן שם אשר נשתבשו בהם אינם על רבן יוחנן בן‬ ‫זכאי כי אם על ר׳ אלעזר בן ערך תלמידו וכמו שיבואר לפנינו בפרק י״ז.
‫ונפלא לראות עד כמה לא שמו לב לדבריהם כי אך איזה שורות אחר זה‬ ידבר הסדר הדורות מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ויביא בעצמו דברי הגמרא‬ ‫במסכת שבת דף קמ״ז: ר׳ אלעזר בן ערך הלך לדיומסית וכו׳ ושכח תלמודו והן‬ גם דברי האבות דר׳ נתן שם.‬ ‫ואך תמהון הוא לראות פלפול־ם זרים כאלה לאמר כי רבן יוחנן בן זכאי‬ רבן ואביהן של ישראל נתמעט שמו בתורה.
והחוקרים החדשים אשר כל תורתם וחקירותיהם היו היוחסין והסדר הדורות ‫חשבו דברי פלפולים האלה לחקירה, ועל כן בא הרב ראפאפורט בערך מלין‬ עמוד 233‬ ויאמר‪:‬ ‬
"ולכן שינו כמה פעמים מקומם וכו׳ ומאותה הסבה בעצמה שחעתיק רבי‬ יוחנן בן זכאי את הישיבה מירושלים ליבנה עוד ארבעים שנה קודם‬ ‫‬‬
‫לב‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬ ‫‬‬
החרבן והפריד את לימוד התורה מכל המהומות והמבוכות בירושלים והכנת‬ המלחמה שם.
וכתב כן מפני שראה שם ביוחסין שכתב:‬ "וכן נראה כי אפי׳ בזמן הבית הי׳ רבן גמליאל הזקן נכדו של הלל‬ ביבנה אע"פ שהי׳ בירושלים כי גלתה סנהדרין ארבעים שנה קודם חרבן הבית‬ משעה שנפתחו דלתות ההיכל מעצמן וגער בהם רבן יוחנן בן זכאי."
והנה בא היוחסין והושיב ארבעים שנה לפני החרבן גם את רבן גמליאל‬ ‫הזקן, והרב ראפאפורט הסתפק במועט ויושב שם את רבן יוחנן בן זכאי לבדו.
ומה אפשר לאמר לכל הדבריס בטליס האלה.
והדברים מפורשים כי עד תוך ימי המלחמה ישב רבן יוחנן בן זכאי‬ בירושלים ושם היתה ישיבתו הגדולה והכוללת.
ובאבות דר׳ נתן פרק ו׳ במקום אשר יסופר ענינו של ר׳ אליעזר בן‬ ‫הורקנוס בהלכו ללמוד אצל רבן יוחנן בן זכאי נאמר מפורש שהלך אליו‬ לירושלים, ובא שם:
"מה הי׳ תחלתו של ר׳ אליעזר בן הורקנוס וכו׳ אמר אלך ואלמוד תורה‬ לפני רבן יוחנן בן זכאי וכו׳ הלך ולן באכסניא שלו הלך וישב לו לפני רבן יוחנן‬ ‫בן זכאי בירושלים וכו׳ שמע עליו הורקנוס אביו וכו׳ אותו היום הי׳ רבן‬ ‫יוחנן בן זכאי יושב ודורש בירושלים וכל גדולי ישראל יושבין לפניו" וכו'‪
ובירושלמי מגילה פרק ג׳ הלכה א׳‪:
"דאמר ר׳ יהושע בן לוי וישרוף את בית ה׳ זה בית המקדש וכו׳ ואת כל‬ ‫בתי ירושלים אלו ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות שהיו בירושלים דאמר ר׳‬ פנחס וכו׳ וכולם עלה אספסינוס והחריבם, ואת כל בית הגדול שרף באש זה‬ מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי" וכו׳.
‫ובירושלמי תענית ספ"ג "רבן יוחנן בן זכיי כד הוה בעי דיחות מיטרא הוה‬ ‫אמר לספריה קום לך קומי היכלא בגין דרבי בעי מספרא ולית בחיליה מצטער‬ ‫מיד הוה מיטרא.״‬
כי אך בירושלים ישב ושם הי׳ מקומו לפני ימי החרבן‪.‬‬
‫ובמס' כתובות ד׳ ס"ו "תנו רבנן מעשה בר' יוחנן בן זכאי וכו׳ ראה ריבה‬ ‫אחת וכו׳ אמר לה בתי בת מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני וכו׳ אמר‬ ‫להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף‬ אלפים דינרי זהב" וכו'‪.‬‬
ובמס׳ פסחים ד׳ כ"ו: "דתניא אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהי׳ יושב‬ בצלו של היכל ודורש כל היום כלו." ‬
וידועה האגדה במס׳ גיטין ד׳ נ"ו "אמר חזי לי תקנתא דאיפוק (מירושלים) אפשר דהוי הצלה וכו'״‪.‬‬
כי בירושלים הי׳ מקומו הקבוע ושם הי׳ בית מדרשו הגדול עד אשר יצא‬ משם בשנה השלישית לה‬מלחמה.
ועיקר טעותם הגדול בא להם מפני שלא ראו את אשר בין עיניהם, כי‬ בנו דבריהם על האמור במס׳ שבת ד׳ ט"ו "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית‬ ‫גלתה לה סנהדרין" וחשבו שהכונה שגלו ליבנה.
‫‬‬
‫‪64‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫‬‬ ‫אבל לא ראו הדברים כמו שהם שם: "ארבעים שנה עד שלא חרב‬ ‫הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות", דהיינו בירושלים עצמה רק שגלו‬ מלשכת הגזית.
ולשון הגמ׳ במס׳ ראש השנה ד׳ ל״א‪:‬‬ "וכנגדן גלתה סנהדרין מלשבת הגזית לחנויות ומחנויות לירושלים ומירושלים‬ ‫ליבנה." ‬
ולשונו של רש"י ז"ל שם "מלשכת הגזית לחנויות חנויות עשו להם בהר הבית וישבו שם."
והרב פראנקעל בראותו את דברי הסדר הדורות על דבר ברור חיל ויבנה בא והכחיש הדבר לגמרי ויאמר בדרכי המשנה עמוד ‪66‬‬:
"מנוחתו כבוד של רבן יוחנן בן זכאי היתה אחר החרבן ביבנה אך בסנהדרין ל"ב איתא אחר ר׳ אליעזר ללוד אחר ריב״ז לברור חיל ומתי הי׳ בברור חיל? ‫קודם החרבן כדברי בעל סדר הדורות, הלא הוא נדחק בעצמו כי אז חיתה ישיבתו‬ ‫בירושלים(כח) ולאחר החרבן הופיע אורו ביבנה, ובאמת המאמר "אחר ר׳ אליעזר‬ ‫ללוד אחר יוחנן בן זכאי לברור חיל" הוא זר מאד, למה פתח בר׳ אליעזר ולא‬ בריב״ז שהי׳ רבו וקשיש מיניה טובא".
‫ובהערה ‪ 4‬שם יאמר על זה "לכן נראח או שתיבות אחר ר׳ יוחנן בן זכאי‬ ‫לברור חיל הן הוספה מיד אחרון או שהוא להפלגת הדבר אחר ריב"ז ‫אפילו לברור חיל שלא הי׳ שם מקומו" וכו׳. ‬
והוא דבר הכלל הגדול אשר הי׳ לכל החוקרים האלה כי כל אשר לא‬ ‫ידעו הכחישו ולא ידע כי לא לבד בברייתא כי אם שגם במשנה אין סדר‬ ‫לדברים כאלה, ובאו הדורות המאוחרים גם קודם. ‬
ועיין בסוטה פרק ט׳ משנה ט״ו:‬ "משמת ר׳ מאיר בטלו מושלי משלים משמת בן עזאי בטלו השקדנים‬ משמת בן זומא בטלו הדרשנים משמת ר׳ יהושע פסקה טובה מן העולם‬ משמת רבן שמעון בן גמליאל בא גובאי ורבו צרות משמת ר׳‬ ‫אלעזר בן עזריה פסק העושר מן החכמים משמת ר׳ עקיבא בטל כבוד‬ ‫התורה משמת ר׳ חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה משמת ר׳ יוסי‬ ‫קטנותא פסקו חסידים וכו׳ משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה‬ משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות משמת‬ ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה.״
‫ודיה היא המשנה הזאת לבדה לברר לנו כי בדברים כאלה לא נשמר הסדר‬ ‫אפי׳ במשנה, וכל סדרי הדורות מעורבין בה פעמים רבות. ‬
אף כי אין מקום לדקדוק כזה בברייתא אשר בא שם שינוי כזה פעם אחת.
ולא ראה פראנקעל את אשר בין עיניו גם בהברייתא הזאת עצמה, שהרי‬ ‫הוזכר שם גם הנשיא רבן גמליאל אחר ר׳ אליעזר ור׳ יהושע: "אחר ר' אליעזר‬ ‫ללוד אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל אחר ר׳ יהושע לפקיעין אחר רבן‬ ‫גמליאל ליבנה" וכו׳‪.‬‬ ‫‫‬‬
-------------------- ‫‬‬ (כח) היכן ראה זה פראנקעל בסדר הדורות שם ערך רבן יוחנן בן זכאי והלא לא דיבר שם‬ מזה ולא נדחק כל עיקר.‬
‫‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫לג
‫‬‬ ‫והדבר ידוע כי בכלל יבואו בכל מקום הנשיאים ראשונה, אבל אין סדר‬ ‫לענינים כאלה.
ופראנקעל בעצמו בנה בעמוד ‪ 82‬מצודים גדולים על מה שבא במקום אחר‬ ‫רבן גמליאל אחר ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ויאמר שם‪:
"וז״ל הירושלמי ס״פ ארבע מיתות: דלמא ר׳ אליעזר ור' יהושע ור׳ גמליאל‬ ‫סלקון לרומי וכו׳ ונראה שזה המעשה הי׳ וכו׳ טרם בחרו את רבן גמליאל לנשיא‬ ‫ולכן בא בההוא מעשה ר״א (ור"י) קודם ר"ג.״
ואם כן מה יעשה במקום הזה, ואם יאמר כי הי׳ זה בראשית ימי יבנה, הלא‬ ‫דברי הברייתא מפורשים: "תנו רבנן צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים לישיבה‬ ‫וכו׳ אחר רבן גמליאל ליבנה".
אם כן הלא הי׳ לו לדעת כי כבר בראשית ימי יבנה הי׳ שם רבן גמליאל‬ ‫ראש המתיבתא והנשיא. ‬
ואם יאמר שדברי הברייתא הולכים על הזמן אשר אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי כאשר אז גם לדברי החוקרים האלה הי׳ רבן גמליאל לראש מתיבתא ולנשיא,‬ הלא מזה עצמו הי׳ לו לראות שאין מקום לדקדוקיו בנוגע לר׳ יוחנן בן זכאי‬ שהרי כן ממש הוא בברייתא זו גם בנוגע לרבן גמליאל בזמן שכבר הי׳ נשיא‬ אשר בא שלא כסדר הרגיל בנשיאים.‬ ‫
ולא ראה פראנקעל גם דבר עוד יותר פשוט בהברייתא הזאת עצמה.‬
כי בסוף כל הברייתא בא "אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים ללשכת‬ הגזית" ולשונו של רש"י "אחר חכמים סנהדרי גדולה". ‬
והנה בא דבר סנהדרי גדולה בלשכת הגזית בימי הבית בסוף כולם‪. ‬
וכבר נתבאר שאין כאן כל זרות כי כן נהוג ובא גם במשנה‪.‬‬
‫והנה ראה פראנקעל גם את הציון הלז בתוספתא מעשרות פ״ב אשר הביאו‬ ‫היוחסין וסדר הדורות. ‬
‫אבל אין חקר לתבונתם של החוקרים האלה ותחת מה ששם מפורש כמו‬ ‫בהברייתא בסנהדרין ל"ב כי רבן יוחנן בן זכאי ישב בברור חיל, יהפוך זה פראנקעל לראי׳ כי רבן יוחנן בן זכאי לא הי׳ שם ויאמר‬ ‫(עמוד ‪ 66‬הערה 4):‬ "‬וע׳ תוספתא מעשרות פ"ג והובא בשינוי קצת ירושלמי דמאי פ״ג ה"א‬ ‫שהלך ר׳ יהושע "אצל" (ולפי גירסת הירושלמי "אחר") ריב"ז לברור חיל והמעיין‬ שם יראה שלא הי׳ דר ריב"ז בברור חיל אלא לפרקים".
והנה בא והעיד עדות שקר לאמר "כי המעיין שם יראה שלא הי׳ דר‬ ‫ריב"ז בברור חיל אלא לפרקים".
‫אבל הלא בירושלמי ובתוספתא שם אין אפילו רמז מזה‪.‬‬ ‫ואמנם כי גם טעה פראנקעל בפשט הפשוט ועל כן חשב שיש חילוק בין‬ לשון התוספתא ללשון הירושלמי. ‬
ולשון התוספתא פ"ב הוא‪:‬‬ "מעשה שהלך ר׳ יהושע "אצל" רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל והיו בני עיירות מוציאין להם תאנים אמרו מה אנו לעשר אמר להם אם לנים אנו חייבין‬ ‫אנו לעשר ואם לאו פטורין מלעשר".
‬‫‬‬
‬
‫‪66‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫‬‬ ‫ומבואר בתוספתא "מעשה שהלך ר׳ יהושע אצל רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל".
והיינו שרבן יוחנן בן זכאי הי' מקומו שם ור׳ יהושע (עם חביריו‬ כמו שיבואר) הלכו אליו לשם.
‬‫והלשון בירושלמי דמאי ריש פרק ג׳: "אמר ר׳ יונה מתניתן בעניי חבירים ובאכסני׳ כר׳ יהושע דתני מעשה‬ ‫בר׳ ‬יהושע (ובני לויתו) שהלך "אחר" ר׳ יוחנן בן זכאי לברור חיל והיו אותן‬ ‫בני עיירות מביאין להן פירות אמר להן ר׳ יהושע אם לנו כאן חייבין אנו לעשר‬ ואם לאו אין אנו חייבין לעשר."
והלשון בתוספתא "מעשה בר׳ יהושע שהלך "אצל" ריב"ז‬ ‫לברור חיל"‬ והלשון בירושלמי "מעשה בר׳ יהושע שהלך "אחר" ריב"ז לברור חיל" הנם אחת‬ ממש כי "אחר ריב"ז" לברור חיל הוא ממש כמו לשון הברייתא בסנהדרין ל"ב "הלך אחר חכמים לישיבה אחר ר׳ אליעזר ללוד אחר ר׳ יוחנן בן זכאי לברור חיל" וכו'.
‫דהיינו ללכת אחר ר' אליעזר למקומו ללוד, ‬ואחר ר' יוחנן בן זכאי למקומו לברור חיל‪.‬‬ ‫
וכן הם דברי הירושלמי "מעשה בר' יהושע שהלך אחר ריב״ז לברור חיל". ‫ור׳ יהושע הלך אצל ריב"ז עם חבירים רבים אשר לווהו בדרך, או שהלכו גם הם‬ "אחר ריב"ז לברור חיל", ור׳ יהושע שהוא הי׳ גדול החבורה הוא הורה להם וכמו‬ שהוא לשון הירושלמי‪:‬‬
"והיו בני העיירות מוציאין להן פירות "ואמר להם ר׳ יהושע" אם לנו כאן‬ חייבין אנו (כח1) לעשר ואם לאו אין אנו חייבין לעשר.
ומבואר לפנינו כי ר׳ יהושע וחביריו הלכו אצל רבן יוחנן בן זכאי לברור‬ ‫חיל, כי שם הי׳ מקומו הקבוע.
וכבר נתבאר שזה הי׳ אחר החרבן. ‬
והדבר מתבאר עוד יותר בדברים מפורשים שאחר החרבן היינו בסוף ימי ר׳ יוחנן בן זכאי, לא הי׳ מקומו הקבוע ביבנה כי אם במקום אחר.‬
‫והמקום הזה הוא ברור חיל כמבואר בהברייתא בסנהררין ובתוספתא שם.‬ ‫‬‬
‫פרק י"ז‪.‬‬
‫‫‬‬
‫ואמנם כן כי רק תמהון הוא אשר לא הרגישו בדברים גלוים וידועים ומפורשים‬ כי בסוף ימיו דהיינו אחר החרבן לא הי׳ מקומו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה כי‬ אם שישב במקום אחר.‬
כי במדרש קהלת פרשה ז׳ נאמר‪.‬‬ "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי כל זמן שהי׳ קיים היו‬ יושבין לפניו כשנפטר הלכו ליבנה והלך ר׳ אליעזר בן ערך וכו'. ‫‫‬‬
----------------------- ‫‫‬‬
(כח1) ובא הלשון ״מעשה בר׳ יהושע״, והוא בדברי הגמ׳ במס׳ ראש השנה דף כ"ב "ר׳‬ נהוראי רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה משום כבודו של רבי נהוראי״‬
וכן במס׳ גיטין ד׳ ה׳ ״אלא ר׳ שמעון בר אבא אינש אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה משום‬ כבודו״ וכו׳‪.
ובסנהדרין ד׳ י"ד ״ר׳ יהודה בן בבא אחריני הוו בהדי׳ והאי דלא חשיב להו משום כבודו" וכו׳.‬
‫‫‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫לד‬
‫‫‬‬ ‫והאם אפשר הדבר שיהיו הדברים יותר מפורשים, ‬כי מקומו הקבוע של רבן‬ יוחנן בן זכאי לא הי' ביבנה.
‫ושם במקומו הקבוע ישבו עמו גם תלמידיו היותר מובהקים, אלה אשר לא‬ זזה ידם מתוך ידו, ורק כשמת הלכו הם ליבנה.‬
וכן ממש יוצא גם מהלשון באבות דר' נתן פרק י"ד. ‬‬ ״כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנס ר׳ אליעזר וישב לפניו וכו׳ נכנס‬ ר׳ יהושע ואמר לו וכו' נכנס ר׳ אלעזר בן ערך כיון שראהו אמר לשמשו טול וכו' כשיצאו מלפניו הוא אמר (ר' אלעזר בן ערך) אלך לדמסית למקום יפה‬ ומים יפים ונאים והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידי חכמים‬ מרובים אוהבים את התורה" וכו'. ‬
והנה גם אם נקיים הגירסא באבות דר׳ נתן כמו שהיא, גם אז הדבר מבואר גס מדברי אבות דר׳ נתן כי ר׳ יוחנן בן זכאי בעצמו לא הי' מקומו ביבנה.‬ שהרי מפורש שביצאם מלפניו אמרו הם נלך ליבנה למקום שתלמידי חכמים‬ מרובים וכו' ומבואר כי מקומו הקבוע של רבן יוחנן בן זכאי הי׳ במקום אחר. ‫אבל הנה הדברים גם מוכיחים על עצמן כי ט״ס נפל באבות דר' נתן.
ותחת "כשיצאו מלפניו" צריך להיות "וכשנפטר" כמו שהוא במדרש קהלת.
שהרי כל עיקר הסיפור בשני המקומות ממה שהלך ר׳ אלעזר בן ערך לדיומסית הוא הסיום בסוף‪: ‬‬ ״הוא שהלך לדמסית למקוס יפה ומים יפים ונאים נתמעט שמו בתורה הם‬ ‫שהלכו ליבנה למקום שתלמידי חכמים מרובים נתגדל שמם בתורה"‪.‬‬
והיינו שר' אלעזר בן ערך בהלכו אז לדמסית נשאר שם בקביעות ובהיותו‬ בלא דיבוק חבירים שכח תלמודו ברוב הימים, כמו שהוא גם במס׳ שבת קמ״ז.
והאם יוכל להיות ספק כי לא עשה כן ר׳ אלעזר בן ערך בחיי רבו ולא‬ התרחק ממנו.
והן דברי מדרש קהלת המפורשים "כל זמן שהי׳ קיים היו יושבין לפניו" והדבר ברור שצריך להיות באבות דר׳ נתן כסו שהוא בקהלת רבה "וכשנפטר". ‬אבל אין זה נוגע לדברינו כי בבל האופנים זה מפורש כאן כי תלמידיו הלכו לקבוע מקומם הקבוע ביבנה ורבן יוחנן בן זכאי לא הי׳ מקומו הקבוע ביבנה.‬
ומגמ׳ סנהדרין ל׳׳ב ותוספתא מעשרות שם הננו יודעים גם שם המקום‬ ‫שישב שם שהי׳ זה ברור חיל. ‫
ואמנם כי כל הדבר יבואר לנו גם מתוך משנה שלמה ומשם גם נודע את‬ ‫כל הדבר כמו שהוא‪.‬‬ ‫‫‫‬‬
‫פרק י״ח‪.‬‬ ‫‫‫‬‬ במשנה במס׳ ראש השנה ד׳ ל"א (פ"ד מ"ד) נאמר בין תקנותיו של רבן‬ ‫יוחנן בן זכאי אחר החרבן‪:‬‬
"אמר ר׳ יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רכן יוחנן בן זכאי שאפי׳ ראש בית דין בכל מקום שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד."
ורש״י ז"ל פי׳ שם "שאפי׳ ראש בית דין בכל מקום שהוצרך לפרוש‬ ממקום הוועד למקום אחר שהרי עיקר החדש תלוי בו כדתנן בפירקין דלעיל‬ ‫‫‫‬‬
‫‪68‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬

ד׳ כ"ד ראש בית דין אומר מקודש וילפינן מקראי לא יהיו צריכים עדי החדש‬ ‫להלך אחריו אלא למקום הוועד של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש‬ ‫בית דין".
ואם חשב רבנו הגדול שהתקנה היתה מפני דבר של אקראי אם יקרה‬ ‫מקרה ויצטרך ראש בית דין ללכת לדרכו שלא יהיו העדים צריכים ללכת אחריו, הנה כבוד רבנו הגדול במקומו, אבל הדברים בלתי מובנים כלל, כי איזה תקנה צריך לדבר של אקראי והאם יעלה על הדעת שאם ילך האב בית דין למזרח או‬ ‫למערב ילכו העדים להעיד שם.
ור' יהושע האב בית דין אחרי ריב״ז נסע לרומי במלאכות עמו הוא והנשיא‬ יחד, האם יעלה על הדעת שילכו העדים אחריהם.
וגם מניין יוכלו העדים לדעת אנה פנה האב בית דין באותה שעה אם לצפון או לדרום והאם יוכלו לחפש אחריו (כט).
מקום הוועד קבוע וידוע לכל ולשם צריכים העדים לבוא ולשם היו באים, ואין זה צריך לא תקנה ולא לפרש, וגם לא להשמיע לרבים, בהיות כל זה דבר‬ המובן מעצמו.
‫אבל הדברים פשוטים וברורים ומוכיחים על עצמן (ואולי כן הוא גם כוונת‬ ‫רש"י ז״ל) שהתקנה הזאת נעשתה בזמן שהראש בית דין התישב בקביעות במקום‬ ‫אחר שלא במקום הוועד וכל ישראל ידעו את המקום אשר הוא חונה שם.
וכן הדבר כמו שכבר נתבאר שרבן יוחנן בן זכאי הי' אחר החרבן הראש‬ בית דין ולא הנשיא, וכי הוא התישב בקביעות במקום אחר, בברור חיל, ולא‬ ביבנה.‬
ועל כן מפני כי חיקור העדים של ראית הלבנה בכל חדש וכל גמר‬ הדבר הי׳ נעשה עד עתה בבית דין תחת יד הראש בית דין (יבואר בדברינו על "ימי יבנה״) וכדברי רש"י ז"ל וכמו שהוא במשנה ראש השנה ד' כ״ד: "ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש."
כי על כן בהתישב רבן יוחנן בן זכאי בברור חיל התחילו העדים ובפרט הקרובים יותר לשם לבוא למקומו הקבוע של רבן יוחנן בן זכאי, ולזה למען חזק את ידי הוועד ביבנה, למען חזק את ידי הנשיא החרש היושב עמהם שם תקן "שאפי׳ ראש בית דין בכל מקום שלא יהיו העדים‬ הולכין אלא למקום הוועד".
וכמה הדברים ברורים וכמה הם מאירים ומבארים את שני הדברים יחד (ל):‬
 -----------------

(כט) ו‬דבר אמימר בגמרא בודאי שקבע אז מקומו במחוזא וידעו זה כולם ועל כן‬ כתב פתיחא.
(ל) בירושלמי שם בראש השנה אצל המשנה בא "כיני מתניתין למקום הוועד של חדש",‬ והק״ע כתב שם ״כיני מתניתין, כן פירושא דמתניתין, למקום הוועד של חדש אבל לא למקום הוועד של‬ ישיבה ילכו״.
והוסיף בשירי קרבן וכתב ״מכאן קשה לי אפירש״י שפי׳ אלא למקום הוועד של ישיבה ילכו וסנהדרין יקדשוהו בלא ראש בית דין וצ״ע״‬ ולחנם תמה, ודברי רש״י ז״ל נכונים וברורים ותמה על עצמך וכי יוכל להיות ספק כי בימי יבנה הלכו העדים ליבנה והרי הדבר גם מפורש כן במשניות ראש השנה פרק ב׳ משנה ח׳ ומשנה ט׳‪.‬‬

‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫לה‬
 ‫כי רבן יוחנן בן זכאי לא הי' נשיא ולא לקח מבני הלל את נשיאות‬ אבותם, כי אם נשאר במשרת אב בית דין, כמו שהי׳ גם לפני החרבן;‬
‫וזאת שנית כי הוא גם קבע מקומו במקום אחר, וישב בברור חיל.
כי למען אשר תוכל הנשיאות לעשות דרכה ולתת ידים לתלמידו נכד רבו‬ ‫פנה לו רבן ואביהם של ישראל וילך ויקבע מקומו הקבוע במקום אחר, והוא‬ ‫הופיע שם רק בימי הרגל אשר נקבץ שם כל העם ובעתים אשר הי׳ לזה צורך מיוחד.
ועל כן באמת הי׳ שם בבית הוועד גם זמן קצר אחר החרבן המון מעשים‬ רבים שלא על פי רבן יוחנן בן זכאי, אף שהי׳ זה בחייו.
וזה הוא באמת ענין מחלוקת רב פפא ורב נחמן בר יצחק במס׳ [[ראש השנה לא ב|ראש השנה‬ ‫ד׳ ל"א]] בענין תקנה אחת, אשר היתה בודאי מיד אחר החרבן, אם ליחסה לרבן‬ יוחנן בן זכאי או שהיתה מרבן גמליאל ובית דינו לבד. ובא שם:
"ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי‬ ‫רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית רב פפא אמר כרם רבעי דתנן כרם‬ רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וזו היא תחומה וכו׳ לוד מן המערב‬ ‫וכו׳ ותניא כרם רבעי הי׳ לו לר׳ אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי ובקש‬ ‫להפקירו לעניים אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו חביריך עליו והתירוהו מאן חביריך רבן יוחנן בן זכאי וכו׳ ורב נחמן בר יצחק מאי טעמא לא אמר כרב פפא אמר לך אי סלקא דעתך רבן יוחנן בן זכאי חביריו דר' אליעזר מי הוה רבו הוה ואידך כיון דתלמידים הוו לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה רבך."
והנה דבר שאין צריך לאמר הוא דחביריו דר׳ אליעזר הם רבן גמליאל‬ ‫וחביריו ולא רבן יוחנן בן זכאי, אבל מפני שזה ודאי שהי׳ זה מיד אחר החרבן, שהרי כל הדבר הי׳ "כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות" וכאשר חרבה ירושלים‬ וחיל הרומיים המו שם והי׳ סכנה לבוא שם ושוקי ירושלים היו רק בידי האויב ובודאי שהוצרכו להתקנה הזאת כבר זמן קצר אחר החרבן והיתה אז צורך השעה עוד יותר מאשר אחר זה, ‫
על כן סובר רב פפא שצריך לחשוב גם זה על שם רבן יוחנן בן זכאי‪.
ובהכרח צריך לאמר דקרי לרבן יוחנן בן זכאי "חביריך" משום דתלמידים‬ ‫הוו לאו אורח ארעא למימר ליה לרביה רבך.
ורב נחמן בר יצחק ישיב שזה אי אפשר דעל רבן יוחנן בן זכאי לא היו‬ ‫אומרים "חבריך".
ובהכרח שאף שזה הי' זמן קצר אחר החרבן בכל זה כבר הי' זה על ידי‬ ‫רכן גמליאל ובית דינו ועל כן אמרו לו תלמידי ר׳ אליעזר "כבר נמנו ״חביריך" עליו והתירוהו" (לא) ‬
-------------------  ‫אבל ענין דברי הירושלמי הוא בנוגע לזמנם בישבם מאחרי ימי ביתר בהגליל ולקידוש החדש היו‬ ‫הולכים ביהודה (עי׳ דברימ בח״ב סוף ימי התנאים פי"ז), ועל זה יאמר הירושלמי כי בימיהם הם התקנה‬ ‫של המשנה הולכת על מקום הוועד של קידוש החודש.
(לא) ראוי להעיר בנוגע להעת ההיא ולהתקנה הזאת על דברי הרמב״ם והראב״ד בהלכות‬ ממרים פ"ב ה״ב שכתב שם הרמב״ם:‬
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה ‬וכו׳ ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם בית דין אחר וכו׳‬ ‫אינו יכול עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין וכו׳ אפי׳ בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או‬

‫דבר הנשיאות ביבנה‬
‫לה‬
 ‫כי רבן יוחנן בן זכאי לא הי' נשיא ולא לקח מבני הלל את נשיאות‬ אבותם, כי אם נשאר במשרת אב בית דין, כמו שהי׳ גם לפני החרבן;‬
‫וזאת שנית כי הוא גם קבע מקומו במקום אחר, וישב בברור חיל.
כי למען אשר תוכל הנשיאות לעשות דרכה ולתת ידים לתלמידו נכד רבו‬ ‫פנה לו רבן ואביהם של ישראל וילך ויקבע מקומו הקבוע במקום אחר, והוא‬ ‫הופיע שם רק בימי הרגל אשר נקבץ שם כל העם ובעתים אשר הי׳ לזה צורך מיוחד.
ועל כן באמת הי׳ שם בבית הוועד גם זמן קצר אחר החרבן המון מעשים‬ רבים שלא על פי רבן יוחנן בן זכאי, אף שהי׳ זה בחייו.
וזה הוא באמת ענין מחלוקת רב פפא ורב נחמן בר יצחק במס׳ [[ראש השנה לא ב|ראש השנה‬ ‫ד׳ ל"א]] בענין תקנה אחת, אשר היתה בודאי מיד אחר החרבן, אם ליחסה לרבן‬ יוחנן בן זכאי או שהיתה מרבן גמליאל ובית דינו לבד. ובא שם:
"ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי‬ ‫רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית רב פפא אמר כרם רבעי דתנן כרם‬ רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד וזו היא תחומה וכו׳ לוד מן המערב‬ ‫וכו׳ ותניא כרם רבעי הי׳ לו לר׳ אליעזר במזרח לוד בצד כפר טבי ובקש‬ ‫להפקירו לעניים אמרו לו תלמידיו רבי כבר נמנו חביריך עליו והתירוהו מאן חביריך רבן יוחנן בן זכאי וכו׳ ורב נחמן בר יצחק מאי טעמא לא אמר כרב פפא אמר לך אי סלקא דעתך רבן יוחנן בן זכאי חביריו דר' אליעזר מי הוה רבו הוה ואידך כיון דתלמידים הוו לאו אורח ארעא למימרא ליה לרביה רבך."
והנה דבר שאין צריך לאמר הוא דחביריו דר׳ אליעזר הם רבן גמליאל‬ ‫וחביריו ולא רבן יוחנן בן זכאי, אבל מפני שזה ודאי שהי׳ זה מיד אחר החרבן, שהרי כל הדבר הי׳ "כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות" וכאשר חרבה ירושלים‬ וחיל הרומיים המו שם והי׳ סכנה לבוא שם ושוקי ירושלים היו רק בידי האויב ובודאי שהוצרכו להתקנה הזאת כבר זמן קצר אחר החרבן והיתה אז צורך השעה עוד יותר מאשר אחר זה, ‫
על כן סובר רב פפא שצריך לחשוב גם זה על שם רבן יוחנן בן זכאי‪.
ובהכרח צריך לאמר דקרי לרבן יוחנן בן זכאי "חביריך" משום דתלמידים‬ ‫הוו לאו אורח ארעא למימר ליה לרביה רבך.
ורב נחמן בר יצחק ישיב שזה אי אפשר דעל רבן יוחנן בן זכאי לא היו‬ ‫אומרים "חבריך".
ובהכרח שאף שזה הי' זמן קצר אחר החרבן בכל זה כבר הי' זה על ידי‬ ‫רכן גמליאל ובית דינו ועל כן אמרו לו תלמידי ר׳ אליעזר "כבר נמנו ״חביריך" עליו והתירוהו" (לא) ‬
-------------------  ‫אבל ענין דברי הירושלמי הוא בנוגע לזמנם בישבם מאחרי ימי ביתר בהגליל ולקידוש החדש היו‬ ‫הולכים ביהודה (עי׳ דברימ בח״ב סוף ימי התנאים פי"ז), ועל זה יאמר הירושלמי כי בימיהם הם התקנה‬ ‫של המשנה הולכת על מקום הוועד של קידוש החודש.
(לא) ראוי להעיר בנוגע להעת ההיא ולהתקנה הזאת על דברי הרמב״ם והראב״ד בהלכות‬ ממרים פ"ב ה״ב שכתב שם הרמב״ם:‬
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה ‬וכו׳ ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם בית דין אחר וכו׳‬ ‫אינו יכול עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין וכו׳ אפי׳ בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או‬

‫^‪70‬‬
‫דבר הנשיאות ביבנה‬
 והדברים מבררים את עצמן דאף שזה היה בודאי זמן קצר אחר החרבן‬ בכל זה כבר הי׳ זה לדברי רב נחמן בר יצחק על ידי הנשיא רבן גמליאל.
ושם במס' ראש השנה ד׳ ל"א בין תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי‬‬ בא שם בגמ':‬‬
"ואידך דתניא גר שנתגייר "בזמן הזה" ‬צריך שיפריש רובע לקינו אמר רשב"א כבר נמנה עליה רבן יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה."
והלשון הזה "כבר נמנה עליה ריב״ז ובטלה״ יורה על עצמו שכבר היה‬ ‫זה להוראה כוללת לפני זה עד שרבן יוחנן בן זכאי, הי׳ צריך למנות על זה‬ ולבטלה, וביותר דת"ק של ר׳ שמעון בן אלעזר שנה זה לדין קבוע.
וכל זה לא נוכל להבין כי אם לפי כל מה שכבר נתבאר כי רבן יוחנן‬ ‫בן זכאי קבע מקומו במקום אחר ועל כן נתפשטו הוראות כוללות מבית הוועד‬ ‫גם שלא על פי רבן יוחנן בן זכאי.
אבל כאשר נתגלגלו הדברים ובאו לרבן יוחנן בן זכאי הושיב בית דין על‬ כך ונמנו עליה ובטלוה.‬
והדברים ברורים ומבארים את כל הדבר כמו שהוא.
וכל העוסקים בזה לא הרגישו לשום לב גם לזאת אשר נשוב ונמצא מיד‬ אחר החרבן את זקני בני בתירא עוד הפעם מיוחדים בין כל חכמי הדור בנוגע‬ לההנהגה, ובא במס׳ ראש השנה ד׳ כ״ט‪:‬‬
"תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע אמרו לו נדון אמר להם ‬נתקע ואחר כך נדון לאחר שתקעו אמרו לו נדון אמר להם כבר נשמע‬ קרן ביבנה" וכו'.
אבל מדוע אמר זה לבני בתירא ביחוד והלא היו שם ראשי זקני הדור כר׳ חנינא סגן הכהנים ור׳ דוסא בן הרכינס ר׳ שמעון איש המצפה וכו׳ ככל‬ ‫אשר יבואר לפנינו?‬  -----------------  ‫התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם.״ וכתב על זה הראב"ד ״עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ורבן יוחנן בן זכאי בטלה אחר החרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא הי׳ גדול כראשונים.״‬
ומרן בכ׳׳מ נכנס בדחוקים "וכתב בתוך דבריו ״ומ"מ קושית הראב׳ד איני מכיר וכו׳ וא״ת מדאמרינן‬ בב״ב ד׳ קל"ד פ׳ תלמידים הי׳ לו להלל וכו׳ קטן שבכולן ריב"ז דלמא קטן שבכולן לא בחכמת התורה קאמר‬ ‫אלא בשאר חכמות וכו׳ וראי׳ לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה ״במקום הלל״ ואם הי׳ קטן שבתלמידים האיך‬ היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים.״
ובמח״כ כל אריכות דבריו אלה שלא כענין, לפי שלנשיא לא נתמנה ריב״ז כל עיקר, וגם האומרים שנתמנה לנשיא לא הי׳ זה מיד אחרי מות הלל כי אם כששים שנה אחרי מותו, אחר החרבן, אשר גדולי תלמידי הלל כיונתן בן עוזיאל וחביריו כבר נפטרו מימים רבים וגם לראש המתיבתא הכללית הי׳ רבן יוחנן בן זכאי רק אחר יותר מארבעים שנה אחרי מות הלל, דהיינו במות רבן גמליאל הזקן, ככל אשר יבואר לנו‬ במקומו בכרך הקודם.
אבל דברי הרמב״ם ברורים ומעיטור שוקי ירושלים אין להביא ראי׳ כלל, לפי שלא לבד הטעם בטל‬ כי אם שגם הי׳ אי אפשר לעשות זה מיד אחר החרבן והי׳ גם כסכנה בדבר בהשנים הראשונים.
ודברי ראית הגמ׳ בביצה ה׳ היא מכל שכן, שאף שבטל הטעם וגם הי׳ סכנה בדבר בכל זה הי׳‬ צריך מנין אחר לבטלו ״נמנו עליו והתירוהו״ והדברים פשוטים ודברי הרמב"ם נכונים וברורים ואין כאן סתירה כלל‪.‬

‫‪72‬‬
רדיפת הנשיא רבן גמליאל‬
 ‫ובכל היות הדברים האלה פשוטים וברורים מאד, נסתבכו בהם כל החוקרים‬ החדשים ולא ידעו מה לעשות עמהם.
‫ויאמר לו קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן עמוד ‪93‬: ‬
"והתקסר אדריינוס והסיר את קוויעטוס ויהי להגמון אניוס (רופוס) או‬ ‫טוניוס רופוס ומתחלה אמרו להשלים וכו' ובמשך עשר שנים הבאות חרש רופוס את ההיכל ובחר יום חרבנו ט׳ באב לפי המוזכר במשנה תענית היינו שהעביר‬ המחרישה על הר הבית לאות ולסימן שלא יבנה עוד ויהי שדה ויער וכו' ונראה שבמשך זמן ההוא נחבש ר׳ עקיבא לבית האסורין ונהרגו קצת ראשי החכמים וקצתם ברחו לבבל או לעסיא ובין הנמלטים רבן גמליאל ור׳ אלעזר‬ בן עזריה הנשיאים אם היו עוד בחיים אז מה שאינו נראה‬ ‫כלל."
‫ורק תמהון הוא לראות דרכי החוקרים האלה בחקירת דברי ימי ישראל‬ ‫וסידור זמן המעשים.‬
הוא עצמו יאמר כי אינו נראה כלל כי רבן גמליאל הי' חי עד הזמן ההוא‬ וכי כבר מת,‬ ‫ובכל זה יסדר לו את דברי הברייתא מחרישת ההיכל וכי נגזר על רבן‬ ‫גמליאל להריגה שהיה זה אז.
אבל הלא דברי הברייתא הם בזמן שרבן גמליאל הי׳ חי עדין, וכל דברי‬ ‫הברייתא הם שחי גם אחר זה וניצל מיד מבקשי נפשו.
ולפנינו יבואר כי רבן גמליאל מת לא לבד לפני ימי ביתר כי אם גם ימים רבים לפני אשר מלך אדריינוס.
ומבואר מעצמו שגם חרישת ההיכל לא ידובר בהזמן הקרוב לימי ביתר כי אם אחרי ימי חרבן הבית‪,‬ שהרי לשון הברייתא היא "כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה‬ גזרה על רבן גמליאל להריגה".
והרב ראפאפורט בערך מלין ערך אדריינוס עמוד ‪ 18‬גם הוא ירחיק את הדברים עד סמוך לימי ביתר ויאמר שם‪:
"ונראה שאש המרידה לא שקעה כולה על ידי פיוס ר׳ יהושע בן חנני' כי במעט זמן אחר כך חרש טורנוסרופוס את ההיכל, וזה גם כן שלא כדברי מינטער שהחרישה היתה אחר חרבן ביתר רק כדברי חכם עמנו אסט בהערות שם צד 182‬ בראי׳ ברורה שהביא מספור רבן גמליאל שנגזר‬ עליו הריגה אז בעת החרישה ור׳ גמליאל מת קודם ר׳ אליעזר ור׳ אליעזר קודם‬ ר' עקיבא וגם קודם חרבן ביתר ואף על פי שסדר לשון המשנה "ונלכדה ביתר ונחרשה העיר (בט׳ באב)" מסייעת קצת לדעה הראשונה צריך לאמר שלפי גודל הצרה קא חשיב ולא לפי סדר זמנים.־
והנה חכם הלאום כלו, יאסט, הוא גלה לנו מסטורין כי הי׳ זה בימי גזירותיו של אדריינוס לפני מלחמת ביתר, כמו שהם גם דברי קראכמאל,‬
מבלי לשום לב כי זה ודאי אשר רבן גמליאל כבר נפטר הרבה לפני ימי‬ אדריינוס.

‫רדיפת חנשיא רבן גמליאל‬
‫לז‬
 ‫וכולם יחד לא ראו עוד דבר פשוט כי גם לבד דבר רבן גמליאל שכבר מת, הנה גם ״נחרשה העיר" "ונחרש ההיכל״ אי אפשר להיות בימי גזירותיו של‬ אדריינוס לפני ימי ביתר.
כי גזירות אדריינוס היו להיפוך מזה, לא לחרוש העיר ולשום אותה לבמות יער, וכי תהי׳ בתה, כי אם להיפוך כי בנה אותה והקים חרבותיה, ולא לחרוש ההיכל, כי אם לבנותו מחדש לשם יופיטער.
וכידוע הי׳ דבר חרישת המקום אצל הרומיים להראות כי לא יבנה עוד ויהי׳ לשדה יער.‬ ודבר אדריינוס הי׳ להיפך להראות לבני ישראל כי יבנה המקדש מחדש‬ לשיקוץ משומם ויבנה העיר לבני נכר ובאמת רק על ידי זה באה המלחמה.
וקראכמאל הזקן בםפרו שם גזרות אדריינום והמעשים עד אחר המלחמה לא יכתוב דבר מזה בימי גזרותיו של אדריינוס לפני ימי‪-‬ביתר. ‬
אבל מה תועלת יש בסתר פנים והדברים מפורשים כן בדברי דיא קאססיוס‬ ‫‪69, 12‬ אשר הנהו הסופר הראשי בכל דבר מלחמת ביתר ויאמר שם:
"כאשר החליט אדריינוס לבנות במקום העיר החרבה ירושלים עיר חדשה‬ תחת השם אעליא קאפיטאלינא ועל המקום אשר עמד שם המקדש לאלקי ישראל היכל אחר לשם יופיטער יצאה מזה מלחמה גדולה ומסוכנת להרומיים וארוכה מאד, היהודים אשר להם היה הדבר למראה בלהות ‫של יגון ואנחה כי נכרים יתישבו בעירם ועבודה זרה נכריה תעבד שם" וכו׳.‬
‫ומבואר כי המקדש לא נחרש לשדה בימי אדריינוס לפני מלחמת ביתר כי אם להיפך, אימה חשכה נוראה ואיומה כי נבנה מחדש לשיקוץ משומם, ולא‬ ‫נחרשה העיר כי אם נבנתה מחדש להושיב שם עמי הנכר.
והחכם גרעץ בראותו גדר מזה וגדר מזה, שהרי זה ודאי שגם בראשית ימי‬ ‫אדריינוס כבר נפטר רבן גמליאל, ישתמש בהקמיע הידועה לכל החוקרים האלה כי כל אשר לא ידעו יכחישו.
ועל כן יאמר בח"ד נאטע ‪18‬ כי או שהדבר מוכחש או שצריך לגרוס רבן שמעון בן גמליאל, ויאמר שם:‬
"כמעט שאין צריך ראי׳ כי לא רבן גמליאל דיבנה הי׳ הנרדף מטורנוסרופוס נציב אדריינוס לולא אשר הטעות הזה היוצא מגירסא מוטעת בבבלי תענית כ״ט הוכפל אצל החוקרים פעמים רבות שם על דברי המשנה "ונחרשה העיר" בא בגמ׳ כשחרש טורנוסרופוס את ההיכל נגזר על רבן גמליאל להריגה הדבר יוצא ברור כי ידובר בימי אדריינוס וקשורה יחד עם הנציב טיניוסרופוס אבל אי אפשר שהנרדף הי׳ רבן גמליאל אשר נפטר עוד קודם ר׳ אליעזר ואשר גם ר׳ אליעזר כבר מת לפני מרידת בר כוכבא, ועל כן לא נשאר לפנינו כי אם או לאמר שאין זה כי אם דברי אגדה, אף כי גם בזה לא נרויח הרבה, או להגיה רבן שמעון בן גמליאל תחת רבן גמליאל".‬
‫וכמה מאושרים הם החוקרים האלה כי אצלם אין עיף ואין כושל. ‬
החכם גרעץ אשר הוא יאמר לנו בח״ד נאטע ‪22‬ "אך בצדק הוכיח אברהם קראכמאל שעל ר׳ שמעון בן גמליאל יסופר באיזה מקומות בתלמוד כי הי׳ תינוק‬ ‫בימי חרבן ביתר (עי׳ אצלינו ח״ב עמוד ‪3‬), ‬

‫‪74‬‬
‫רדיפת הנשיא רבן גמליאל‬

ואשר גם יאמר בחלק ד׳ עמוד 185‬ "אך ימי הרעה אחרי מלחמת ביתר‬ לא ארכו כי אם שלש שנים."‬
ואם כן הנה לדברי גרעץ גם בסוף ימי גזירות אדריינוס הי׳ רבן שמעון בן‬ גמליאל תינוק עדיין.
ובכל זה פתאום נעשה רבן שמעון בן גמליאל כבר בימים ההם לנשיא ראש הדור, ולמרות ימי הגזירות והשמד יושב לו בשלוה בבית המדרש ושר רומא בא לבית המדרש בעצם ימי השמד לאמר ולהודיע שם "בעל‬ החוטם מתבקש".
ומתוך דברים כאלה יבוא ויגיה בגמ׳ ויחליף את הזמנים וכל סידור המעשים.‬ אבל כל דברי הברייתא ברורים, ואך בטעות חשבו כל החוקרים האלה כי‬ אך טורנוסרופוס אחד היה שם, זה שהי׳ נציב בימי אדרינוס.‬
עד שהחכם גרעץ יאמר "הדבר יוצא ברור כי ידובר בימי אדרינוס וקשורה יחד עם הנציב טוניוסרופוס"
והדבר מפורש שהי׳ שם גם טורנוסרופוס אחר והוא הי׳ שם בימי רבן גמליאל בהימים אשר אחר החרבן.
והדברים יוצאים מפורשים גם ממקום אחר כי רבן גמליאל נרדף עוד בימי אספסינוס אבי טיטוס, והוא דבר מאורע אשר הי' באמת זמן קרוב לאחר החרבן,‬‬ ונבאר הדברים:‬‬  ‫פרק כ‪.‬‬
 כבר נתבאר לנו כי ברוחב דעתו וחכמתו השכיל רבן יוחנן בן זכאי להליט ‫לפני אספסינוס את דבר הנשיאות במעטפה של "‬שושילתא דרבן גמליאל" והרומי‬ לא הבין את כל רוחב הדבר הזה.
‫ידע רבן יוחנן בן זכאי עד כמה ינהרו כל העם אחר בית הנשיאים, וכאשר‬ ‫אך יורשה להם לשבת באין מפגיע ביבנה, המקום אשר הורשה לכל חכמי ישראל, "יבנה וחכמיה", אז יבוא דבר הנשיאות מעצמו ותבנה ותכונן אחדות כל העם על ידם, ובני ישראל ישובו לרקום עור ובשר תחת הנהגתם, ולאט לאט ישוב העם לכל כבודו הראשון. ‬
אבל המעשים עצמם מכיון שהתחילו לעשות דרכם הכריזו בפומבי על עושיהם, ובאמצם ברכים כושלות, ובקומם כל הרוס בישראל, בשלחם יד עזרה בכל המקום אשר הי׳ זה דרוש, ובסדרם חיי הקהלות והערים, ובקרבם עצם אל עצמו בתוך העם עצמו, גם בכל אשר השתדלו לבלי להראות אפי׳ פנים של זעיר אנפין בכל זה נראה פעולת הנשיאות גם מעצמה עד שגם הרומיים החלו להרגיש זה.‫
וביותר עוד כי הידועים אשר התהלכו עוד בין בני ישראל הציקו להם מאד במלשינותם עליהם לפניי הממשלה. והן דברי הגמ׳ בברכות ד׳ כ"ח:‬
"תנו רבנן וכו׳ אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה" וכו׳.‬
לפי שאז הותחלה עת אשר היתה השעה צריכה לכך, כי אבדן חוסן‬ ‫הלאומי וכל ניר של ממשלה פתחו שערים לפני הידועים לחשוב מחשבות הרס‬ 
‫רדיפת הנשיא רבן גמליאל‬
‫לח‬
 ‫ואבדון לכל הפליטה הנשארת. ובהיותם אז עוד מעורבים בין בני ישראל וידעו כל תנועת יד ורגל, הביאו דבתם רעה גם על הנשיאות בפרט וגם על העם כולו בכלל, לאמר כי לא אבדו תקוותם לשוב ולהיות לעם העומד ברשות עצמו וכי יקוו לאור כי יבנה המקדש וירושלים תשוב לקדמותה.
כי על כן החליטה אז הממשלה שני דברים להראות להעם כי תקוותם לא תבוא ויחרשו העיר ואת ההיכל וירדפו את הנשיא.‬
והן דברי הברייתא בתענית כ"ט שם‪:‬
"תניא כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר וכו'".
והדבר הזה מדבר רדיפת בית הנשיאים עוד בימי אספסינוס דהיינו זמן קצר ‫אחר החרבן בא מפורש גם אצל אייזעביוס קירכעננעשיכטע ‪III, 12‬ ויאמר שם‪: ‬
"לבד זה מסופר כי וועספאסיאן צוה אחר כבישת ירושלים לחפש ולמצוא את כל משפחת בית דוד למען אשר לא ישאר עוד אצל היהודים ניר מבית הממשלה והפקודה הזאת הביאה רדיפות רבות אצל היהודים."‬
ואף כי יאמר "אחר כבישת ירושלים" הדבר מתבאר מתוך דבריו שאין הכונה מיד לאחר כבישת ירושלים, כי אם לאחר זמן, איזה שנים אחר זה אחרי‬ אשר כבר שקטה הארץ ממלחמת החרבן.
שהרי יאמר כי חפקודה הזאת הביאה רדיפות רבות אצל היהודים בכלל.
ומיד אחרי כבישת ירושלים הרי נרדפו היהודים על צוארם, וימים רבים עשה טיטוס חגי שעשועים בערי יהודה וסיריען, ובני יהודה לאלפים ורבבות הוכרחו להאבק עם חיות טורפות, ועוד דברים רבים מבהילים כאלה, וכל חיי‬ היהודים היו הפקר אז ויהיו לבז ולמשסה.
ומה הי׳ אפשר אז להוסיף בנוגע להעם בכללו על ידי פקודה כזו בשעה שבלא זה השיגה אותם כל יד עמל באופן היותר נורא. ‬
ונאמר מפורש כי הפקודה הזאת הביאה רדיפות רבות להעם". ‬
‫אבל כן הדבר שהי׳ זה אחרי עבור הבהלה הראשונה, והעם התחיל לשוב מעט למנוחתו. ‬
ואייזעביוס אשר כתב דבריו מאות בשנים אחרי החרבן הי׳ אצלו גם ארבע‬ ‫וחמש שנים אחר החרבן בכלל "אחרי כבישת ירושלים" (לג)‪.
אף גם זאת יוודע לנו מדברי אייזעביוס כי לא‪ ‬הי׳ בזה דבר רדיפת הנשיא לבד, כי אם שיחד עם זה באו גם רדיפות להעם. ‫
וזה ישוב ויורה לנו ככל דברינו כי בא הדבר על ידי אשר ראו הרומיים‬ כי על ידי בית הנשיא נתחזק רוח העם, ראו והכירו כי על ידי פעולת הנשיאות התחיל העם לשוב ולהרגיש את נפשו ואת עצמו, ראו הרומיים והכירו כי לא נפזרו עצמיו לפי שאול ככל אשר חשבו אחר המלחמה, כי אם יתעודד ירפא שבריו ויקום לתחי׳ וגם ישוב לכל תקוותיו.‬ ‫ ------------- 
(לג) ‬‫ולפנינו בימי ביתר יבואר כי גם בכלל דבר לא הי׳ לאייזעביוס בנוגע לבני ישראל עם‬ צמצום דבר המאורעות.
מטרת דבריו לא היו דברי הימים כי אם לשמוח לאיד ולבשר בגוים כי בני ישראל נלקו בכפלים. ‬‬ 
‫‪76‬‬
‫רדיפת הנשיא רבן גמליאל‬
 ‫והן דברי הברייתא כי עשו אז הרומיים שני הדברים יחד‪:
חרשו את העיר ואת ההיכל להראות כי כלה ונחרצה מאת ממשלת רומא לבלי לתת לבני ישראל לשוב לקדמותם;
והתחילו להצר צעדי הנשיא, וגם החלו לחשוב מחשבות להרוג את הנשיא ולרדוף את בית הנשיאים בכלל.
ויעשו אז גם עוד דברים לשבר את כל מצב העם ככל אשר יבואר לפנינו.
ובמשנה בא את אשר הי׳ בתשעה באב, כי חרישת העיר הי׳ ביום ההוא עצמו ועל זה הוסיפו בברייתא כי בעת ההיא באשר נחרש גם ההיכל נרדף גם הנשיא רבן גמליאל:
"תניא כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל, (אז גם) נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה בא אדון אחד וכו׳" (לד).
וטורנוסרופוס זה אשר חרש את ההיכל הוא שר צבא רומי בירושלים,‬ אשר מאחרי המלחמה והחרבן היתה ירושלים ומקום המקדש תחת פקודתו ככל אשר הוא מבואר בדברי יאזעפוס ה"מלחמת היהודים" ‪VII, 2‬. ‬
ויאזעפוס יספר שם איך בא שמעון בן גיורא בשבי׳ אחרי אשר אזל הלחם מכליו כתוך המנהרה תחת המקדש אשר התחבא, ויאמר שם‪:
"שמעון לבש בגדים לבנים ועליהם בגד אדום ויצא מתוך המנהרה במקום אשר לפני זה עמד שם המקדש, בתחילה נבהלו מפניו אנשי הצבא הרואים אותו ויעמדו משתאים, אך אחר זה שב רוחם ויקראו לו "מי אתה", שמעון השיב להם רק זאת כי ישלחו לקרוא לראש שרי הצבא, ואנשי הצבא מהרו להודיע זה ‫לטערענטיוס רופוס ‪ Terentius Rufus‬אשר גם בא מיד, אותו השאיר טיטוס לראש על הצבא." ‬
ולא לבד כי מפורש בזה דבר טורנוסרופוס שר הצבא בירושלים עצמה ועל מקום המקדש בראשית ימי רבן גמליאל ביבנה,
כי אם גם הרבה יותר, שאך שם זה של שר הצבא הזה כפי אשר בא שמו אצל יאזעפוס אך הוא יתאים עם זה אשר בא בהברייתא, ולא שם הנציב‬ אשר הי׳ בימי ביתר.‬
כי הנציב בימי ביתר בכל אופני השם אשר נמצא עליו הי׳ שמו "טוניוס רופוס". ‬
"ושירער בח"א עמוד ‪ 647‬העמיד כמה אופני השם אשר נמצא בהמקורים על הנציב בימי ביתר והם ‪ Tineius Rufus‬ובמקור אחר יקרא ‪Tinnius Rufus‬‬ ‫ואצל היעראנימוס בא עליו ‪ Timo Rufus‬ושירער יאמר שם כי העיקר הוא שהי׳ שמו ‪Tineus Rufus‬.‬  -------------------- 
(לד) ובזה צדקו דברי ראפאפורט בערך ‬‫מלין ‪18‬ שכתב על דברי המשנה "וצריך לאמר דלפי גודל הצרה קא חשיב".
‫דבאמת דבר ביתר היתה אימה חשיכה כי נגדעה אז כל קרן ישראל. ומעם ארצו נעשו בני ישראל מאז ואילך לסחופים ומדולדלים וימעטו וישחו, ויתהלכו כצללים, ואת ארץ יהודה משוש תפארתם הוכרחו לעזוב כמעט לגמרי, ותהי צרתם ושברם כמעט גדול יותר מהחרבן עצמו.
ולשון רבנו הגדול הרמב״ם ז״ל על לכידת ביתר ״והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש״ (פרק ה׳ מהלכות תעניות ה״ג).
לעומת זה דבר חרישת העיר, ‬הנה כבר גם מלפני זה עמדה ירושלים חרבה ושממה מימי החרבן, ואז כבר גם נשרף המקדש. 
‫רריפת הנשיא רבן גמליאל‬
‫לט‬  וגם קראכמאל הזקן עצמו במורה נבוכי הזמן כפי אשר קרא בדברי חוקרי‬ ‫העמים יכתוב גם הוא עמוד ‪93‬ בלשונו:‬
"התקסר אדריינוס והסיר את קוויעטוס ויהי להגמון אניוס (רפוס) או‬ טוניוס רופוס.״
אבל גם אניוס רופוס גם טוניוס רופוס שניהם אינם טורנוס רופוס.‬
ורק זה שהניח טיטוס אחרי המלחמה לשר הצבא בירושלים ובמקום המקדש‬ הוא הי׳ באמת שמו טערענטיוס רופום, והוא בלשון הברייתא טורנוס רופוס. ‬
ומפני שהסופרים לא ידעו להבדיל בין טורנוסרופוס לטוניוס רופוס, על כן‬ גם החליפו בגמ׳ ובמדרשים את שם זה על זה.‬
ובירושלמי סוטה פרק ה׳ הלכה ה׳ נשאר עוד על השני אשר הי׳ בימי‬ ביתר השם טוניוס רופוס:‬ "ר' עקיבא הוה מתדין קומי טונוסרופוס הרשע אתת" וכו׳.‬ והוא המעשה אשר היתה במות ר׳ עקיבא אחרי ביתר אשר היתה באמת‬ עם טוניוס רופוס.
ונפלא הדבר לראות עד כמה לא נחקרו דברי ימינו עד שחשבו כולם ‫שבכל העת מן החרבן עד ימי ביתר לא הי׳ שם כי אם טוניוס רופוס אחד.‬
‫ועל ידי זה נשתבשו ונסתבכו כולם בדברי הברייתא בתענית שם.
שהרי לא יוכל להיות ספק כלל שלבד הנציב אשר הי׳ בימי ביתר הוזכר בגמ' ומדרשים גם טורנוסרופוס אחר אשר הי׳ בודאי הרבה לפני זה.
כי הנה טונוסרופוס שהי׳ בימי ביתר חי גם אחרי מות ר׳ עקיבא כי על ידו הומת ר׳ עקיבא, ובירושלמי סוטה פרק ה׳ הלכה ה׳:‬ ר׳ עקיבא הוה מתדין קומי טונוסרופוס הרשע אתת ענתה דקרית שמע שרי קרי וגחיך אמר ליה סבא סבא או חרש את או מבעט ביסורין את אמר ליה‬ תיפח רוחיה דההוא גברא לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אנא אלא כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה ואהבת את ד׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" וכו׳.‬
‫והדברים האלה עצמן שנאמרו בזה הירושלמי "ר' עקיבא הוה מתדין קומי טונוסרופוס הרשע" וכו׳ מפורש בבבלי ברכות דף ס"א שהי׳ זה בשעה שנהרג ר' עקיבא ובא שם: "תנו רבנן פעם אחת גזרה המלכות וכו׳ אמרו לא היו ימים מועטים עד‬ שתפסוהו לר׳ עקיבא וכו׳ בשעה שהוציאו את ר׳ עקיבא להריגה זמן קריאת שמע הי׳ והיו סורקים את בשרו וכו׳ אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה" וכו׳.‬
ומבואר כי הוא מעשה אחת(לה) ונהרג על ידי טונוסרופוס כמו שהוא בירושלמי.
והוא גם דבר ידוע בדברי הימים ומפורש גם אצל אייזעביוס (ומבואר בדברינו על ימי ביתר) כי טונוסרופוס הוא הי׳ המשחית המחבל אחרי לכידת ביתר, ור׳ עקיבא הלא נהרג אז. ‬ ----------------  (לה) רק ככל דרכי האגדות במקומות שונים שיש בהם שינוים בפרטים, אבל אין זה נוגע לדברינו כי העיקר הוא עצם הדבר עצמו.

‫‪8‬ז‬
‫רדיפת הנשיא רבן גמליאל‬
 ‫אבל הנה בגמ׳ במס׳ נדרים דף נ׳ נאמר ״מן שית מילי איעתר ר׳ עקיבא מן כלבא שבוע וכו׳ ומן אשתו של טורנוסרופוס״ וכו׳.‬
והאם אפשר להעלות על הדעת כי בחיי נציב המדינה הלכה אשתו ונתגיירה ונשאה ר' עקיבא ותביא אליו מבית בעלה עושר ונכסים וטורנוסרופוס‬ ראה ושתק, הן יקח איש את אשתו ולא יסקלוהו. ‬
ובאמת כי שם בנדרים דף נ׳ בא בדברי רש״י ז״ל מפורש "ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונשאת לו והביאה לו ממון גדול".
ורבינו גם הוא ידע כי ר׳ עקיבא נהרג על ידי טונוסרופוס, אבל הי׳ פשוט ‫לרבינו שזה טורנוסרופוס אחר, ימים רבים לפני זה, ולאחר מותו נשאת אשתו‬ לר׳ עקיבא. ‬
והדבר אי אפשר גם מצד אחר כי בימי טונוסרופוס הנציב אשר הי׳ נציב בארץ יהודה אחרי קוויעטוס דהיינו בימי ממשלת אדרייאנוס אז כבר הי׳ ר׳ עקיבא בזקנותו הגדולה והמופלגת, ועוד מעט וכל הארץ גם רגזה תחתיה, והגזירות באו בכל תקפם. ‬
והדבר פשוט שהבונה בנדרי‪-‬ם שם‪ ,‬לטורנוסדופוס אחר אם לשר הצבא‬ ‫בירושלים אשר חרש את ההיכל‪ ,‬או שהי׳ שם ‪,‬נם עוד •טליש* והשמות האלה‬ היו יטכיהים ׳מאד אצל הרומיים(לו)‪.‬‬ ‫
ובימים ההם הי׳ ר׳ עקיבא עוד בימי העמידה, ולקחה לאחר מות בעלה‪.‬‬ ‫
ונפלא מאד כי באמת יביא הבישאף‪-‬מינטער בס׳ Judische ‪Krieg unter den Kaisern Trajan und Hadrian‬ עמוד ‪ 42‬דברי היעראנאמוס בפירושו לזכרי׳ קאפיט׳ ח׳ יאמר שם:
"כי על פי קבלת היהודים צוה טיטוס לאניוס רופוס לחרוש את ההיכל."
ומינטער יאמר שם על זה "אבל זה הי׳ בימי אדרייאנוס".
והוא רק טעות מבואר כי בדברי היראינימוס אשך שמע קבלת היהודים כי הי׳ זה בימי טיטוס כן הוא. ‬
וכידוע כי בשעה שהי׳ אספסינוס קיסר, משל עמו יחד גם טיטוס בנו, והיהודים דברו מטיטוס הרבה יותר ממאספסינוס לפי שכל מצור ירושלים, החרבן, ההרג והשביה היו כולם על ידו.
ועל כן שמע זה היעראנימוס מהיהודים על שם טיטוס, והכל אחת והי׳ זה בימי טיטוס ואספסינוס, כמו שהם גם דברי אייזעביוס, אשר הי׳ אז רדיפת הנשיאות והעם.‬
וכל הדברים קוראים זה לזה ויתאימו יחד כי בימי אספסינוס וטיטוס נרדף רבן גמליאל, והי׳ זה בהזמן אשר נחרש ההיכל, ולפני זה כבר נחרשה העיר, ויחד‬ עם כל זה פגעו צרות רבות ורעות לכל העם.
וכן הדבר ככל אשר כבר נתבאר כי רבן גמליאל הי׳ אז הנשיא, וכל דבר חיזוק העם אחר החרבן ורקמם עור ובשר הלך על ידו, ועל כן פגע בו המבט לרעה של הרומיים.  ----------------------- 
(לו) ‫וגם בסוף ימי אויגוסטוס הי׳ נציב ביהודה אניוסרופוס כמו שהוא אצל יאזעפוס‬ ‫אלטטי׳ ‪XVIII, 2, 2‬.‬

‫רדיפת הנשיא רבן גמליאל‬
‫מ‬
 ‫וד׳ סכך עליו באברתו, וחמס מלאכי מות נשקע, ורבן גמליאל שב לעבודתו הגדולה וחפץ ד׳ הצליח בידו.  ‫
פרק כ״א‪.‬‬
 ‫‫יבנה וחכמיה, פעולות זקני הדור.‬ יחד עס עבודתם הגדולה לעודד את רוח העם, לנטלם ולנשאם להשיב את‬ רוחם ולהקימם לתחיה,‬ לא עזבו ראשי חכמי התורה גם בעת האיומה והנוראה ההיא, את המשך‬ פעולתם הגדולה לכל דבר התורה.
ובעצם ימי הטרוף לא הניחו את ידם‪ .‬ובאמצם ברכים כושלות, עסקו יחד עם זה גם להציל מקצוע שבתורה, אשר הי׳ הכרח גמור לעשות בשעה ההיא,‬ מבלי לאחר המועד, ואשר הי׳ הכרח כי יעסקו בזה מיד הזקנים מדור העבר אשר נשארו, ויחידי יחידיה אשר שרדו ליבנה.
דיני מעשי יום ויום בסדרי העבודה והקרבת תמידין ומוספין, מעשי יום הכפורים, מעשי פרה, מעשי הפסח וכו׳ וכן כל דבר בנין המקדש, המזבח וכלי‬ המקדש, כל הלשכות אשר היו שם בנויות בקדש ובחול, גגות ועליות, כל הדברים‬ ‫האלה וכיוצא בהן הרבה מאד (יבוארו לפנינו) לא באו על ידי אנשי כנסת הגדולה ביסוד המשנה.
כי לא סדרו רק יסודי הלכות של הוראה ולא דבר בנין המקדש אשר הי׳‬ בנוי ומשוכלל, ולא דבר המזבח וכל כליו אשר נמצאו, ולא פרטי מעשי העבודה‬ אשר היו ידועים ונעשים‪.
וכבר העיר רבינו הגדול הרמב"ם ז״ל בפירושו להמשנה במסכת מנחות‬ ‫פרק ד׳ וכתב‪:
‫‪"‬ודיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן, והברכות שחייבין לברך עליהן וכל הענינים התלוים בזה וכו׳ והמשנה לא דיברה על אלה המצוות דבר מיוחד לכלול דיניהן וכו׳ וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והי' ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהם נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר״ל נוסחה ואיך יתנהג שליח צבור לפי שהי׳ מפורסם.״
ואם בדברים המסורים לכל, סמכו על מה "שאין ענין מהם נפלא משום אדם״ ועל כן לא סדרו זה במשנה, אף כי בדברים המסורים רק לזריזין כמו מעשי הקרבנות עצמן, אשר נעשו בכל יום על ידי גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם.
ועל כן באמת לא בא ביסוד המשנה לא מעשי התמיד ולא מעשי הפסח, ולא סדר עבודת יום הכפורים, ולא סדרי הבאת בכורים והבאת מעשר, לא סדרי הפייסות אשר היו במקדש, ולא סדרי הולכת איברים לכבש ולמזבח, לא סדרי מעשי פרה, ולא סדר מעשי העומר, ולא סדרי הבאת השקלים ותרומתן, וכל כיוצא בזה‪.‬‬
וכן לא סדרו שם כל בנין המקדש והמזבח הלשכות העזרה האולמים והתאים. 
‫‪80‬‬
‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
 ‫שם באו‪ ‬בדבר הקרבנות רק יסודי הדברים של הוראה, דיני מחשבת פיגול, דיני נותר, דיני חוץ למקומו, או המעלה בחוץ, דיני פסולי ארבע עבודות ודיני הוראה הנוגעים לפסח, ודיני הוראה הנוגעים לפרה ולשקלים וכיוצא בזה.
אבל כאשר חרב המקדש, וכל המעשים עצמם גם הם לא היו חיים עוד,‬‬ אז שב הדבר להכרח גמור לסדר גם את כל זה.
ויותר מזה שהי׳ גם הכרח לסדר כל זה מיד אחר החרבן ולא הי׳ אפשר לדחות הדבר, לפי שהרוב היותר גדול מהיודעים, וכמעט כולם ספו תמו מבלהות.
‫ויאזעפוס במלחמת היהודים ‪VI, 9, 3‬ יאמר:‬
"מספר כל השבויים הי׳ תשעים ושבעה אלף ואלה אשר מתו ונהרגו במשך ימי המצור עולה למילליאן ומאת אלף הרוב מהם לא היו מירושלים כי נקבצו ובאו שם לחוג את חג הפסח ופתאום הושם עליהם המצור וכו'״. ‬
וכידוע כי תחת אשר בכל ימי השנה היו המשמרות מתחלפות ולא נמצא במקדש כי אם משמר אחד מכ״ד המשמרות, הנה שמשו ברגלים כל המשמרות כולם כמו שהוא במשנה במס׳ סוכה ד׳ נ"ה (פ"ה מ"ז) בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות וכו׳ ולשון רש"י ז"ל שם "בשלשה פרקים ‫בשלשה רגלים".
ובפרט בחג הפסח, אשר אז בא המצור פתאום, אשר בחג הפסח ביחוד נקבצו כל הכהנים עוד יותר מאשר בכל שאר הרגלים.
ורובם ככולם נפלו ביד אויב, והכהנים גם מסרו נפשם ביותר במקום המקדש ביחוד כמו שהוא גם בדברי יאזעפוס.
וכי גם בעצם ימי הבית היו היודעים כל פרטי המעשים נם בין הכהנים לא‬ רבים ועיקר הכל ידעו זה רק זקני כהונה ובית דין של כהנים, ובית דין הגדול עליהם אשר היו ממונים ומשגיחים על כל המעשים כולם.
כי המשמרות נתחלפו בכל שבוע, וכל משמר הי׳ שם רק שני שבועות בשנה (עי׳ רמב"ם ה׳ כלי המקדש פ"ד ה"ג).
וכל דבר המקדש עצמו בהיותו גם לעצמו עיר גדולה ככל היוצא מדברי המשניות וגם מדבריי יאזעפוס בכל דבריו על מלחמת פאמפיוס, ובמצור הורדוס,‬ ובמצור האחרון בימי טיטוס.
‫כי על כן אך כהנים מעטים ידעו כל מוצאיו ומובאיו, כל אולמיו וצריחיו‬ וכל לשכותיו לכל רוח, תחת הרצפה, גגים ועליות.
ויותר מזה שגם העבודה עצמה של תמידים ומוספים עבודת קרבנות צבור זכו בהם הכהנים אך פעם אחת לכמה שנים.
ובמס׳ יומא פרק ב׳ משנה ג׳ "הפייס השני מי שוחט מי זורק וכו׳ שלשה עשר כהנים זכו בו", ‬היינו בכל הפייס כלו, כל אחד במה שזכה.
‫והמשמרות עצמן גם הם נתחלקו לבתי אבות אשר אנשי בית אב נתחלפו
בכל יום (עי׳ רמב״ם ה׳ כלי המקדש פ"ד הי״א) והיינו ששמשו רק שני ימים בשנה, ‫והכהנים רבו למעלה לאלפים וגם לרבבות,
עד שבקטורת שדקדקו שיהיו רק כהנים חדשים כמו שהוא במשנה יומא כ"ו (פ"ב מ"ד) "הפייס השלישי חדשים לקטורת בואו והפיסו".
ובגמרא שם על זה "תנא מעולם לא שנה אדם בה",‬

‫פעולה זקני הדור אחר החרבן‬
‫מא‬ 
‫כי הי׳ מספר הכהנים גדול ורב כל כך עד שהי׳ אפשר לדקדק שיעשו זה רק פעם אחת בכל ימי חייהם.
ועל כן גם בשאר העבודות אף שלא דקדקו שיהיו דוקא חדשים, וגם מי‬ שכבר זכה לזה פעם בימי חייו הי׳ יכול גם הוא לעמוד בפייס, בכל זה בהיות הכהנים כל כך מרובים ומחולקים למשמרות ובתי אבות, אך מעטים מאד זכו לשנות הרבה פעמים בעבודה של קרבנות הצבור בכל ימי חייהם.
כי על כל זאת באמת היו שם ממונים המשגיחים על עבודת הכהנים שתהי׳ כדין, וכל זה עמד גם תחת עין פקוחה של בית דין כמו שהוא גם לשון המשנה במנחות פרק י׳ משנה ה׳: "מפני מה הרחוקים מותרים (לאכול חדש) מחצות היום ולהלן מפני שהיו יודעין שאין בית דין מתעצלין בו." ‬
ואפילו על הפייסות בא בתוספתא (ב', י') והובא בגמ׳ יומא ד׳ כ"ה "דתניא לשכת‬ ‫הגזית כמין בסילקי גדולה היתה פייס במזרחה וזקן יושב במערבה והכהנים מוקפין ועומדים" וכו׳.
ולשונו של רש״י ז"ל: "וזקן של בית דין המורה להן סדר הפייסין יושב במערבה".
ועל ידי כל זה יחד נשארו אחר החרבן רק מעטים מאד מעדי ראי׳ ומעשה יחד, ובצדק יראו כי יחסרו לגמרי בזמן קצר.
ותהי עתה חוב קדוש על השרידים היחידים מראשי זקני הדור אשר נשארו‬ לפלטה להקים כל זה על תלו ולהביא כל זה לתוך סדר המשנה ללמדה את בני ישראל שימה בפיהם לדורות עולם.
דברים רבים היו שם אשר יכלו להוסיף בתוך המסכתות הסדורות כבר, בתוך פרקי הענינים הסדורים כבר.
אבל נמצאו גם דברים אשר לא נסדר עוד על ענינם דבר כמו כל סדר הקרבת התמיד אשר הי׳ מעשה יום ויום, וכן סדר עבודת יום הכפורים אשר נעשה מדי שנה בשנה על ידי ראשי הכהנים תחת השגחת זקני כהונה ובית דין (לז), וכן כל מעשה פרה, וכן לא נסדר עדיין כל דבר "מדות" דהיינו כל בנין המקדש עצמו המזבח והעזרות והלשכות בנויות בקדש ובחול, ‬וכן כל דבר השקלים, והנוגע לאוצר המקדש, ודבר הכסף וכל כיוצא בזה.
‫ועל כל זה הוכרחו לחבר עתה או מסכתות שלמות חדשות, או פרקים שלמים, והם‬ מסכתות יומא מדות תמיד ופרקים שלמים אשר באו לפנינו ‫כמו במס׳ שקלים ובמס׳ פרה. 
‫פרק כ״ב‪.‬‬
 ‫ובמס׳ יומא ד׳ י״ד בא בגמ׳ על דברי המשנה שם:‬ "ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, אלמא קטורת ברישא והדר נרות ורמינהו (במס׳ תמיד) מי שזכה וכו׳ אמר רב הונא מאן תנא תמיד ר׳ שמעון‬  ‫
----------------------- 
(לז) ולשון המשנה ביומא פ"א מ״ג "מסרו לו זקנים מזקני בית דין״ וכו׳ ושם משנה ה׳ ‫״מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה״ וכו׳‪.‬‬ ‫

‫‪82‬‬
‫פעולות זקני הדור אחר החרבן‬
 איש המצפה הוא והא איפכא שמעינן ליה דתנן בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה ותני עלה ר׳ שמעון איש המצפה משנה בתמיד מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה אלא אמר ר׳ יוחנן מאן תנא סדר יומא ר׳ שמעון איש המצפה הוא".
וענין דברי הגמ׳ במקום הזה מוכיחים על עצמם שהכונה בדברי רב הונא ואחר זה בדברי ר׳ יוחנן על כל הסדר כלו במס׳ תמיד או במס׳ יומא, ולא רק‬ להמשנה ההיא לבד כמו שהוא בכל שאר מקומות כיוצא בזה.‬
שהרי קושית הגמ׳ במקום הזה על זה "והא איפכא שמעינן ליה דתנן בא לו וכו׳ ותני עלה ר׳ שמעון איש המצפה משנה בתמיד וכו׳ נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה" הוא לגמרי מענין אחר, ואין לו ענין כלל עם זה אם הטבת‬ הנרות קודמת או קטרת קודמת (לח).
וזה בהכרח מפני כי הם ידעו כי המסכתות האלה נסדרו לעצמם מראשי זקני הדור, ועל כן אף כי דברי רב הונא עצמו במס׳ עירובין ד׳ ע׳׳ט "מאן תנא‬ ‫אהלות ר׳ יוסי היא" הכונה רק להמשנה ממס׳ אהלות אשר הובאה שם, וכן המסקנא שם "אלא אמר רב אסי מאן תנא עירובין ר׳ יוסי היא״ הכונה רק להמשנה במס׳ עירובין אשר עליה בא השקלא וטרי׳ שם,
ידעו כי אין הדבר כן בהמסכתות האלה אשר נסדרו אחר החרבן תחת יד ראשי זקני הדור בבית הוועד אשר כל אחד מהם עסק בסידור כל יסודי‬ ‫הדבר כלו‪.‬‬ ‫
ועל כן ידעו כי באמור רב הונא "מאן תנא תמיד ר׳ שמעון איש המצפה היא" הכונה בהכרח על הסדר כלו,
כי על כן הקשו במקום הזה גם לגמרי ממקום אחר ולגמרי מענין אחר.‬
וכן הדבר יוצא מפורש גם מדברי ה[[ירושלמי יומא ב ב|ירושלמי במס׳ יומא פרק ב׳ הלכה ב׳]] שגם שם הקשו הקושי׳ הזאת עצמה של הבבלי וכפי׳ הפני משה שם ובא שם:‬
"הכא את אמר מטיב ואחר כך מקטיר והכא את אמר מקטיר ואחר כך ‫מטיב אמר ר׳ יוחנן תמיד דר׳ שמעון איש המצפה היא אמר ר׳ יעקב בר אחא ולא כולה אלא מילין צריכין לרבנן ר׳ חזקיה רב אחא בשם ר׳ אבהו מדות דר׳ אלעזר בן יעקב היא אמר ר׳ יוסי בי ר' בון ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן."
וט"ס נפל בירושלמי בדברי ר׳ יוחנן ובא "תמיד דר׳ שמעון איש המצפה‬ היא" וצ״ל "סדר יומא" כמו שהוא בבבלי(לט).
‫ובדברי ר׳ יעקב בר אחא ובדברי ר׳ יוסי בר בון "ולא כולה אלא מילין‬ צריכין לרבנן נבוכו מפרשי הירושלמי.

------------------------ 
(לח) ועל כן אין לזה ענין עם דברי רב הונא בעירובין ע״ט, זשם כשהקשו בעירובין "ר׳ יוסי איפכא שמעינן ליה״ הקשו רק מהדבר הזה עצמו דתניא ר׳ יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו וכו׳,‬ אשר דבריו שם הנם באמת על המשנה הזאת עצמה.
(לט) ויכול להיות שאף שגם להירושלמי כונת ר׳ יוחנן למס׳ יומא בכל זה נקיט ״תמיד״ ‫ואין צריך להגיה, והכונה כדברי רש״י על דברי ר׳ יוחנן בבבלי שכתב שם: "מאן תנא סדר יומא, מאן תנא לסדר תמיד דהן מסכת דמיירי בסדר יום הבפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד וכו'״‪.

‫‪82‬‬
‫פעולות זקני הדור אחר החרבן‬
 איש המצפה הוא והא איפכא שמעינן ליה דתנן בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה ותני עלה ר׳ שמעון איש המצפה משנה בתמיד מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה אלא אמר ר׳ יוחנן מאן תנא סדר יומא ר׳ שמעון איש המצפה הוא".
וענין דברי הגמ׳ במקום הזה מוכיחים על עצמם שהכונה בדברי רב הונא ואחר זה בדברי ר׳ יוחנן על כל הסדר כלו במס׳ תמיד או במס׳ יומא, ולא רק‬ להמשנה ההיא לבד כמו שהוא בכל שאר מקומות כיוצא בזה.‬
שהרי קושית הגמ׳ במקום הזה על זה "והא איפכא שמעינן ליה דתנן בא לו וכו׳ ותני עלה ר׳ שמעון איש המצפה משנה בתמיד וכו׳ נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה" הוא לגמרי מענין אחר, ואין לו ענין כלל עם זה אם הטבת‬ הנרות קודמת או קטרת קודמת (לח).
וזה בהכרח מפני כי הם ידעו כי המסכתות האלה נסדרו לעצמם מראשי זקני הדור, ועל כן אף כי דברי רב הונא עצמו במס׳ עירובין ד׳ ע׳׳ט "מאן תנא‬ ‫אהלות ר׳ יוסי היא" הכונה רק להמשנה ממס׳ אהלות אשר הובאה שם, וכן המסקנא שם "אלא אמר רב אסי מאן תנא עירובין ר׳ יוסי היא״ הכונה רק להמשנה במס׳ עירובין אשר עליה בא השקלא וטרי׳ שם,
ידעו כי אין הדבר כן בהמסכתות האלה אשר נסדרו אחר החרבן תחת יד ראשי זקני הדור בבית הוועד אשר כל אחד מהם עסק בסידור כל יסודי‬ ‫הדבר כלו‪.‬‬ ‫
ועל כן ידעו כי באמור רב הונא "מאן תנא תמיד ר׳ שמעון איש המצפה היא" הכונה בהכרח על הסדר כלו,
כי על כן הקשו במקום הזה גם לגמרי ממקום אחר ולגמרי מענין אחר.‬
וכן הדבר יוצא מפורש גם מדברי ה[[ירושלמי יומא ב ב|ירושלמי במס׳ יומא פרק ב׳ הלכה ב׳]] שגם שם הקשו הקושי׳ הזאת עצמה של הבבלי וכפי׳ הפני משה שם ובא שם:‬
"הכא את אמר מטיב ואחר כך מקטיר והכא את אמר מקטיר ואחר כך ‫מטיב אמר ר׳ יוחנן תמיד דר׳ שמעון איש המצפה היא אמר ר׳ יעקב בר אחא ולא כולה אלא מילין צריכין לרבנן ר׳ חזקיה רב אחא בשם ר׳ אבהו מדות דר׳ אלעזר בן יעקב היא אמר ר׳ יוסי בי ר' בון ולא כולה אלא מילין דצריכין לרבנן."
וט"ס נפל בירושלמי בדברי ר׳ יוחנן ובא "תמיד דר׳ שמעון איש המצפה‬ היא" וצ״ל "סדר יומא" כמו שהוא בבבלי(לט).
‫ובדברי ר׳ יעקב בר אחא ובדברי ר׳ יוסי בר בון "ולא כולה אלא מילין‬ צריכין לרבנן נבוכו מפרשי הירושלמי.

------------------------ 
(לח) ועל כן אין לזה ענין עם דברי רב הונא בעירובין ע״ט, זשם כשהקשו בעירובין "ר׳ יוסי איפכא שמעינן ליה״ הקשו רק מהדבר הזה עצמו דתניא ר׳ יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו וכו׳,‬ אשר דבריו שם הנם באמת על המשנה הזאת עצמה.
(לט) ויכול להיות שאף שגם להירושלמי כונת ר׳ יוחנן למס׳ יומא בכל זה נקיט ״תמיד״ ‫ואין צריך להגיה, והכונה כדברי רש״י על דברי ר׳ יוחנן בבבלי שכתב שם: "מאן תנא סדר יומא, מאן תנא לסדר תמיד דהן מסכת דמיירי בסדר יום הבפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד וכו'״‪.

‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
‫מב‬
 אבל דברי הירושלמי פשוטים, כי רב יעקב בר אחא על מס׳ יומא ור׳ יוסי בי ר׳ בון על מס׳ מדות יאמרו, כי אף שכן הדבר שנסדרה מר׳ שמעון איש המצפה ומס' מדות מר׳ אליעזר בן יעקב אבל לפנינו כבר יש שם דברים היוצאים מן הכלל אשר שם כבר שנו המתיבתות בשיטת רבנן.‬
והיינו דאף שר׳ שמעון איש המצפה הי' המסדר הכללי אבל אחרי שנמצאו מקומות אשר ידעו כי רבנן חולקים עליו שנו תנאי המתיבתות באיזה מקומות כאלה כשיטת רבנן החולקים.
‫ועל כן יש מקומות לפנינו דצריך לאוקמי כרבנן החולקים עליו, והן דבריהם:‬
"ולא כולה אלא (יש שם) מילין צריכין לרבנן" והדברים פשוטים (מ).
‫ומבואר דזה ודאי דהכונה בדברי ר׳ יוחנן ובדברי ר׳ אבהו על כל המסכתא בכלל,
‫רק שר׳ יעקב בר אחא ור׳ יוסי בי ר׳ בון יאמרו שיש שם גם יוצאים מן הכלל גם במס׳ תמיד (יומא) גם במס׳ מדות.
וכן הוא גם דבר הוכחת הבבלי יומא דף ט"ז בנוגע למס׳ מדות לכל המס׳ בכללה, זולת המקומות המעטים אשר לפנינו הנם כבר יוצאים מן הכלל, ובא שם:‬
"מאן תנא מדות ר׳ אליעזר בן יעקב היא דתנן עזרת נשים היתה וכו׳ וארבע לשכות היו וכו׳ ומה היו משמשות דרומית מזרחית וכו׳ מערבית דרומית אמר ר' אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת" וכו׳.
וכל עיקר מה שהובא זה במס׳ יומא שם הוא רק מתוך זה כמו שכתב שם רש"י ז"ל בדף ט"ו ד"ה תנן התם ולשונו שם:‬
"תנן התם במס׳ תמיד ולא שייך למיקבעיה בגמ׳ דיומא אלא משום דמיירי לעיל בשינוי כהאי גוונא מאן תנא סדר יומא ר׳ שמעון איש המצפה היא וכו׳ ואין שיטה כזאת מצויה בגמרא קבעה נמי להך גביה דמתוקמא נמי בהך שיטתא.‬"
ורבינו כתב סגנון דבריו שם "לא שמעינן ליה דאמר הכי אלא משום דשמעינן ליה דפליג אסדר תמיד".
ולפי דברינו דברי הגמ׳ פשוטים עוד יותר, דמשום דמיירי לעיל בשינוי ‬
 ---------------------- 
ורש״י הוצרך לכל זה שהרי כל הדברים האלו אינם בנוגע למעשי יום הכיפורים ביחוד כי אם לסדר התמיד שבכל יום.
אבל הנה זה שאמרו בגמ׳ ״מאן תנא סדר יומא״ הכונה כדברי רש׳׳י ״מאן תנא לסדר תמיד דהך מסכתא״ והן גם דברי ר׳ יוחנן בירושלמי ״אמר ר׳ יוחנן תמיד דר׳ שמעון איש המצפה״. (וכל זה לפירוש הפ״מ שם).‬ ‫
ובזה נבין גם מה שנדחקו התוס׳ אליבא דרב הונא וכתבו בתוס׳ ישנים שם "תימא דרב הונא מאי הוה סליק אדעתיה״ ובתוס׳ שלפנינו כתבו ״רב הונא קיבל דר׳ שמעון איש המצפה ורבנן פליגי בסדר‬ ‫‫העבודה אבל לא ידע היכי סבירא ליה״.
ולפי דברינו הדברים פשוטים דרב הונא באמת קבל בלשון זה כמו שאמר ״מאן תנא תמיד ר׳ שמעון איש המצפה״ אבל הכונה היתה על סדר יומא כמו שהוא מסקנת הגמ׳ וכמבואר.
ובבבלי נקטו בדברי ר׳ יוחנן סתם ״מאן תנא סדר יומא״ מפני שבאמת כן הדבר דכל סדר יומא דר׳ שמעון איש המצפה, ולא הוצרכו לפרש.
(מ) והן גם ענין דברי ר‪ ב‬פפא בגמ׳ יומא ד׳ ט״ו ״הא רבנן הא אבא שאול״ היינו שהשונים כבר גרסו זה אליבא דאבא שאול וזה אליבא דרבנן.‬
ואמרינן ״אמר לך רב פפא אין רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול״ ובזה ודאי הכונה שבא על‬ ידי תנאי המתיבתא, וכן הם גם ענין דברי הירושלמי‪,‬‬

‫‪8i‬‬
‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
 ‫כהאי גוונא שכל המס׳ נסדרה מזקני הדור שאחר החרבן קבעה נמי להך לאמר שגם במס׳ מדות הדבר כן.
והננו רואים לפנינו שגם בירושלמי נסמכו שני הדברים יחד, רק מפני זה.
והנה יצאו המסכתות האלה מכללן של כל מס׳ הש"ס כולו, ובכל הש"ס נמצא "מאן תנא״ רק על משנה יחידית אשר נתוספה שם על יסוד המשנה, משנה יחידית בדין מקרה הבא, איך הדין שם על פי דברי יסוד המשנה, או משנה יחידית בנוגע לגדר דברי יסוד המשנה, על זה יש בגמ׳ "מאן תנא״ לאמר שזה וזה נשנה מתוך יסודי המשנה בשיטת תנא פלוני.
אבל לא נמצא כן בשום מקום על מס׳ שלמה לאמר כי פלוני סידר את כל המס׳ הזאת.
לפי שלא היתה שם כזאת והם כולם נסדרו מבית הוועד הכללי בימי הסידור הכללי,
‫יסוד המשנה בכל הש"ס על ידי אנשי כנסת הגדולה, וסידור דברי התנאים‬ ‫עליה וחתימתה בימי הוועד בימים ההם ככל אשר כבר נתבאר לנו בכרך שלישי ויבואר לכל ענינו גם לפנינו במקומו.
ורק המסכתות האלה הנם יוצאים מן הכלל, לפי שכל ענינם לא בא בתוך סידור יסוד המשנה בימי אנשי כנסת הגדולה, ונסדרו רק אחר החרבן, אשר אך אז הגיע העת והצורך לזה.
וכמו שהוא גם לשונו של ר׳ אליעזר בן יעקב "שכחתי מה היתה משמשת שהלשון הזה יורה על עצמו שנאמר רק אחרי החרבן.
ובגמ׳ יומא דף ט״ז הביאו רק הלשון ממס׳ מדות פרק ב׳ משנה ה׳ "עזרת נשים וכו׳ מערבית דרומית אמר ר׳ אליעזר בן יעקב שכחתי״ וכו׳.
וכן הוא נם לענין אחר במס׳ מדות פרק ה׳ משנה ד׳ "לשכת העץ אמר ר׳ אליעזר בן יעקב שכחתי מה היתה משמשת"‪.
ונסדרו אז בבית הוועד, ‬ביחוד, על ידי זקני ראשי הדור, אשר לבד גדלם בתורה בכלל, היו בזה גם עדי ראי׳ וידיעה מיוחדת.
ור׳ שמעון איש המצפה כבר הי׳ גם הוא מזקני דור העבר אשר שרדו ליבנה בסוף ימיהם.
וכבר הי׳ לאיש בימי רבן גמליאל הזקן בהזמן אשר הסנהדרין ישבו עוד‬ בלשכת הגזית.
‫ובא במס׳ פאה פרק ב׳ משנה ו׳ "מעשה שזרע ר׳ שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל (הזקן) ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר מקובל אני״ וכו' ואחר החרבן כבר הי׳ מראשי זקני הדור ויהי הוא שם הראש להמסדרים את זכרון קדש בכל הדברים אשר באו בהמס׳ הזאת.
‫וכן הי׳ ר׳ אליעזר בן יעקב הראשון מראשוני ראשי זקני הדור מיד אחר החרבן.
‫והחכם קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן עמוד ‪ 189‬בא ובדה מלבו תהפוכות וזרות ויאמר שם:
"חכמינו קבלו ואמרו: מאן תנא מדות ר׳ אליעזר בן יעקב רצו בזה שהוא‬ ‫הי׳ הראשון שקבץ ההלכות במדות המקדש השני או לפי הדיוק מדות בנין 
‫‪86‬‬
‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
 "איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבוא דברי ר׳ עקיבא שמעון התימני אומר וכו' ר׳ יהושע אומר כל שחייבין עליו מיתת בית דין, אמר ר' שמעון בן עזאי מצאתי מגלת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש לקיים דברי ר׳ יהושע.
וכבר כתב שם גם רש"י ז"ל "לקיים דברי ר׳ יהושע לא הי׳ כתוב במגלה אלא ארישא קאי אמר ר׳ שמעון בן עזאי לקיים דברי ר׳ יהושע".
‫ודבר כזה שהביא בן עזאי לבית המדרש ראיה ממגלה הזאת לקיים דברי ר׳ יהושע, והדברים גם הובאו ונקבעו כן גם במשנה לפנינו, הלא בהכרה שנכתבו בירושלים בהיותה בבנינה, ובימי קיבוץ חכמי הדור כולו לתוכה.
ואחר החרבן גם אם נאמר שנתישבו שם איזה חכמים בודדים, וישבו שם מרעידים בין חיל רומא, אשר המו שם, אבל זה ודאי כי לא ישבו שם אז ראשי‬ הדור אחר החרבן אשר ידענו מקומותיהם, אף כי זה ודאי כי לא הי׳ שם אז וועד של ראשי חכמי הדור, אשר בן עזאי יביא ראי׳ מהם.
ומבואר הדבר שעוד לפני החרבן כתבו ו‬רשמו משנת ר' אליעזר בן יעקב ‫קב ונקי",
‫בהיותו באמת עוד לפני החרבן מראשי זקני הדור, ועל כן שמו עליו מיד אחר החרבן את דבר סידור מס׳ מדות בבית הוועד (מב)‪.
לעומת זה הי׳ יאזעפוס צעיר לימים מאד, ובעזבו לגמרי את ירושלים ימים רבים לפני המלחמה לא הי׳ עדיין אפילו בן שלשים שנה, כי כדבריו בראש ספרו ‪ Vita‬נולד בשנה הראשונה לממשלת הקיסר קיוס קליגולא.
וכמה עלובה היא חכמת ישראל עד כי דברים פשוטים כאלה נדרש לבאר שם, וכמה השתדלו לשחת פניה עד כי מכשולים כאלה נדרש להסיר משם.‬
 ‫
פרק כ״ג

והטעות הכללי הזה את אשר לא הבינו כל ענין המסכתות האלה אשר נסדרו כולם יחד מיד אחר החרבן על פי יחידי ראשי זקני הדור ואף אשר לא הבינו כי ענין המסכתות האלה הוא ענין לעצמו, אשר דברים כאלה לא נסדרו בכל יסוד המשנה, ודבר אין לזה עם הסדור הכללי של יסוד המשנה בימי אנשי‬ ‫כנסת הגדולה,‬
‫הטעות הזה הביא ערבובי׳ כללית אצל כל אלה אשר נשענו על דברי‬ ‫קראכמאל הזקן. ‫
כי אם על מס׳ מדות טעה קראכמאל לאמר כי נסדרה ימים רבים אחר החרבן אחרי מות זקני הדור, טעה בנוגע למס׳ יומא להיפך לאמר כי נסדרה ימים‬ רבים לפני החרבן.‬ ‫
ועל ידי זה טעו הנשענים עליו לאמר כי מצאו על ידי זה את כל זמן‬ הולדת ראשית והתחלת כל דבר המשנה כי הי׳ זה באחרית הימים בימי ממשלת‬ אגריפא הראשון.
‫ ----------- 
(מב) ולפנינו בפרק ‪ר' א‬ליעזר בן יעקב נבאר ענינו יותר, ובדברינו על ר׳ אלעזר בן עזריה יבוארו איזה ט"ס בגמ׳ שבא שם ר' אלעזר בן יעקב תחת ר׳ אלעזר בן עזריה. 
‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
‫סד‬
 כי על כל זאת ההכרח לבאר הדברים ולהעמידם על מקומם.
קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן שער י"ג עמוד ‪ 192‬יאמר לנו:‬
"שבגמ׳ יומא י"ד וכן מלשון התוספתא דיומא פ"א אלו דברי וכו׳ מוכח ברור שהי׳ קבלה ביד חז"ל שהשונה הראשון לסדר יומא הי׳ ר׳ שמעון איש‬ המצפה בזמנו של רבן גמליאל הזקן כדמוכח ממשנה (פאה פ"ב) והזכירו שם לשון ברייתא ר׳ שמעון איש המצפה משנה בתמיד, ונראה אם כן מזה שסדר תמיד שבמשנתינו מוקדם עוד לסדר יום הכפורים שנוסד בימי רבן גמליאל הזקן או מעט אחריו וכו׳ לפי דרכינו למדנו שמס׳ יומא מיסדה ר׳ שמעון איש המצפה בימי רבן גמליאל הזקן כשהי׳ הסנהדרין עדיין בלשכת הגזית."
ורק תמהון הוא לראות כי כל החוקרים האלה בבואם לימי הדורות הנם כחולמים.
כי מפני שר׳ שמעון איש המצפה שאל שאלה מרבן גמליאל הזקן בעוד הסנהדרין בלשכת הגזית על כן נלמד מזה כי מס׳ יומא נסדרה מר׳ שמעון איש המצפה ״בימי רבן גמליאל הזקן כשהי׳ הסנהדרין בלשכת הגזית." ‬
כאלו אחרי שאילתו זאת בהכרח נפטר ר׳ שמעון איש המצפה וחיים לכל ישראל שבק.
אבל הלא גם אם בשעה ששאל שאילתו הי׳ ר׳ שמעון איש המצפה כבר בן שלשים שנה, וגם אם מלשכת הגזית יצאו לסנהדרין ארבעים שנה בדיוק, בכל זה הי׳ ר׳ שמעון איש המצפה אחר החרבן רק בן שבעים שנה.
וכפי דרכם הטובה של כל החוקרים האלה יסתור גם את עצמו בנשימה אחת.
כי תחלה יאמר "ונראה א"כ מזה שסדר תמיד שבמשנתנו מוקדם עוד לסדר יום הכפורים שנוסד בימי רבן גמליאל הזקן או מעט אחריו״ ואיזה שורות אחר זה יבוא וירשום החלט באות לעצמו לאמר "לפי דרכנו למדנו שמס׳ יומא מיסדה וכו׳ בימי רבן גמליאל הזקן כשהי׳ הסנהדרין בלשכת הגזית".
ולא הסתפק קראכמאל במועט, ויסתור את עצמו עוד יותר, ושכח כי בעמוד‬ 183 כבר כתב הוא עצמו:
"וכן אמרו וכו׳ והעלו יומא י"ד ששונה סדר יומא הי׳ ר׳ שמעון איש המצפה שהי׳ בימי רבן גמליאל הזקן נכד הלל וראה החרבן.״
ואלו לא היו עוסקים בציונים הי׳ קראכמאל יכול להבין כי אי אפשר שנסדר כל זה בעוד הסנהדרין בלשכת הגזית או אחר זה בימי הבית, שהרי דברי המשנה במס' יומא פרק ב׳ משנה ג׳ הם "הפייס השני מי שוחט מי זורק וכו׳ ומי מעלה אברים לכבש, הראש והרגל ושתי הידים, העוקץ והרגל, החזה והגרה ושתי הדפנות, והקרביים והסולת והחביתין והיין שלשה עשר כהנים זכו בו."
ועל זה הוא שבא בתוספתא פ״א י״ג "אלו דברי ר׳ שמעון איש המצפה״, אבל הלא אחר זה באו במשנה שם החולקים על זה:
"אמר בן עזאי לפני ר׳ עקיבא משום ר׳ יהושע דרך הלוכו הי' קרב״,
‫דהיינו כמו שהוא בברייתא בגמ' שם "תנו רבנן כיצד ‫דרך הלוכו הראש‬ והרגל החזה והגרה ושתי הידים ושתי דפנות העוקץ והרגל". 
‫‪88‬‬
‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
 ‫ובברייתא בנמ׳ ד׳ כ"ה ובתוספתא שם באו עוד מחלקאות התנאים בזה כפי שקבלו הם מרבותיהם ומהם ר׳ יוסי הגלילי וגם ר׳ יוסי.
והאם אפשר שיהי׳ בזה איז׳ ספק שדברי ר׳ שמעון איש המצפה נסדרו אחר החרבן.‬
כי אם סידר בסדר משנה מס׳ שלמה וקבע דבריו בזמן שהדברים היו חיים ונעשים, בזמן שבית המקדש הי׳ קיים והתמיד ראש כל קרבנות צבור הי׳ נעשה שני פעמים ביום, לפניהם ולעיניהם ותחת השגחת בית דין של כל ישראל, איך אפשר שיחלוק עליו ר׳ יהושע אחר החרבן ויאמר שלא נעשה הדבר כן וכי "דרך הלוכו הי׳ קרב״.
והנה יאמרו לנו כי סדר (מסכת) תמיד נסדרה עוד קודם זה, אבל הנה גם במס׳ תמיד פרק ד׳ משנה ג׳ בא ממש כדברי ר׳ שמעון איש המצפה ועוד יותר מפורט והלשון שם:
"נמצאו כולם עומדים בשורה האברים בידם הראשון בראש וברגל הראש בימינו וכו׳ השני בשתי ידים של וכו׳ השלישי בעוקץ ורגל העוקץ בימינו וכו׳ הרביעי בחזה ובגרה וכו׳ החמישי בשתי הדפנות" וכו'
‫ונשנה גם עוד הפעם במס׳ תמיד פרק ד׳ משנה ג'‪:
״בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר הי׳ עולה בכבש והסגן בימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן לכהן גדול" וכו׳.
וכן הם גם דברי המשנה במס׳ תמיד פרק ג׳ משנה א׳.
‫והנה נסדרו לפי דבריהם שתי מסכתות בכל פרטי המעשים האלה ונקבעו בסדר משנה ונמסרו לכל ישראל בזמן שהיו הסנהדרין בלשכת הגזית ובזמן שכל הדברים האלה נעשו בכל יום תמיד פעמים בקרבן צבור היותר ראשי בעבודת המקדש ולא נחלק אדם על זה, ולא הי׳ אפשר לחלוק שהרי מסרו רק הנעשה וכפי שנעשה,
‫ואיך אפשר שאחר החרבן נחלק ר׳ יהושע על זה לאמר שלא כך הי׳ ולא כך נעשה אלא דרך הלוכו הי׳ קרב.
ובמקום הזה אי אפשר לאמר שהם לא נחלקו על דברי ר׳ שמעון איש המצפה כי אם שנחלקו בגירסת דבריו, שהרי לשון התוספתא ביומא שם "אלו דברי ר׳ שמעון איש המצפה ר׳ יוסי אומר הראש והרגל וכו׳ אמר בן עזאי לפני ר׳ עקיבא משום ר׳ יהושע דרך הלוכו הי׳ קרב" וכו׳.
ומבואר שנחלקו עם ר׳ שמעון איש המצפה איך הי׳ הדבר נעשה.
וכל זה אין לו ענין כלל ואי אפשר להיות אם מס׳ יומא ומס׳ תמיד נפרדו נקבעו ונמסרו לכל ישראל בעצם ימי הבית. והרי לא נסדר בזה דבר התלוי בסברא כי אם עצם המעשים אשר נעשו כפי שנעשו.
ולשונו של הרמב"ם ז״ל בהקדמתו לפי׳ המשניות והובא גם בתוס׳ יום טוב בריש מס׳ תמיד לאמר:
"והביא אחר מעילה מס׳ תמיד והניח אותה באחרונה בשביל שאין בה דבר לא על דרך חכמה ולא על איסור ועל היתר אלא ספור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד" וכו'.

‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
מה
 ‫ורק אם כל זה נעשה אחר החרבן כמו שנתבאר הננו מבינים המחלקאות היאך הי׳ הדבר נעשה בימי המקדש(מג)‪.
וכן גם בתמיד פרק ה׳ משנה ב׳ "אמר להם חדשים לקטרת באו והפיסו זכה מי שזכה, אמר להם חדשים עם ישנים באו והפיסו מי מעלה איברים מן הכבש למזבח ר׳ אליעזר בן יעקב אומר המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן על גבי המזבח".
ובמס' יומא ד׳ כ״ו במשנה (פ״ב מ"ד) "הפייס השלישי חדשים לקטרת באו והפיסו, הפייס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח".
‫ואם ר׳ שמעון איש המצפה סידר המסכתא ימים רבים בימי הבית. ועוד לפניו נסדר כן במס׳ תמיד (ככל דברי קראכמאל אשר יאמר כי תמיד נסדרה עוד קודם) ונמסר לרבים בעוד המעשים נעשים בכל יום לעיני כל ישראל "הפייס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח" ולא הי׳ אדם לעורר עליו,
איך אפשר שאחר החרבן יחלוק עליו ר׳ אליעזר בן יעקב על שני הדברים גם יחד, שלא הי׳ פייס הרביעי על זה וזאת שנית שגם לא הי׳ מקום לפייס כזה לפי שמי שהעלה אותן לכבש הוא גם העלה אותם על גבי המזבח‪.
והאם יוכל להיות ספק שגם מס׳ תמיד גם מס׳ יומא נסדרו אחר החרבן, אשר המעשים עצמן כבר לא היו עוד,
ורק שרידים יחידים נשארו שם אשר ראו את סדרי המעשים עצמן, ונסדר כל זה על פיהם בבית הוועד.
אבל טירוף העת האיומה אשר זה עתה עברה עליהם עשתה את שלה כי בנוגע להמעשים בהמקדש אשר נחרב לעיניהם נע לבבם כאלו עברו עשיריות בשנים ומראה איומה של אימה חשיכה עמדה לפניהם בדברם מכל המעשים ההם.
‫ועל כן בכל הסכמתם יחד ברוב הדברים, נמצאו גם פרטים אחדים יוצאים מן הכלל אשר נחלקו בהם.
וכמה מיעוט חקירה בדרכי המשנה נדרש לזה לאמר כי כל דבר מעשי ‫
-----------------------  (מג) ולא שמו לב ולא התבוננו גם באשר בין עיניהם במקומו ביומא ד׳ י״ד שם.
שהרי על דברי רב הונא ״מאן תנא תמיד ר׳ שמעון איש המצפה היא״ בא שם בגמ׳‪:
״והא איפכא שמעינן ליה דתנן בא לו לקרן מזרחית צפונית וכו׳ מערבית דרומית נותן מערבה דרומה ותני עלה ר׳ שמעון איש המצפה משנה בתמיד (ממתן כל שאר עולות) וכו׳ מערבית דרומית נותן מערבה ואחר כך נותן דרומה.״
אבל איך אפשר כלל מחלוקת בזמן שבית המקדש הי׳ קיים בנוגע לזריקת דם התמיד.
ואין זה ענין לדברים הנעשים בכל העם כמו המחלוקת של סמיכה ביו״ט ואם מביאין עולות ביו"ט, שאלה הנם דברים הנעשים בכל העם, וזמן קצר אחר אשר גזרו על השבותים בשבת ויום טוב כבר החלו להסתפק אם נוהג זה גם בשבות במקדש בסמיכה, וכבר נחלקו בזה עוד לפני ימי החשמונאים יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, וכן עולות ביום טוב אשר רוב העם הקריבו באמת כמו שעולה מתוך דברי בבא בן בוטי וכמו שכבר נתבאר לנו בכרך ג׳ עמוד ‪560‬, והמיעוט אשר נמנעו הרי זה רק שב ואל תעשה.
וכל זה אינו ענין לזריקת דם התמיד, עבודה היותר עיקר בקרבן צבור היותר כללי הדוחה שבת ונקרב בכל יום תמיד שתי פעמים תחת יד הממונים והבית דין הגדול אשר שם ודאי שהי׳ נעשה ככל דבר מוחלט כן וכן ולא באופן אחר.
ומחלוקת בזה הי׳ אפשר רק אחר החרכן אבל לא בימי המקדש בשעה שכל זה הי׳ חי ונעשה‬ בפומבי היותר גדול, וביום הכפורים עוד יותר שהי׳ זה נעשה דוקא על ידי הכהן הגדול עצמו אשר הי׳ עושה זה גם שבעת ימים לפני יום הכפורים. 
‫‪90‬‬
‫פעולת זקני חדור אחר החרבן‬
 ‫יום ויום במקדש, וכל דבר מעשי התמיד בכל יום, וכל דבר מעשי יום הכפורים נסדרו כולם במס׳ תמיד ויומא בימי הבית בשעה שעמדו כהנים בעבודתם והלוים בדוכנם,
והלא לא נעשה כן בכל המשנה גם בדברים הנעשים על ידי כל המון בית ישראל אף כי בדברים הנעשים במקדש על ידי הכהנים ובית דין של כהנים עמהם ובית דין של כל ישראל עומד עליהם.
והננו רואים כי באמת לא בא זה ביסוד המשנה, שהרי מפורש שזה נסדר על ידי ר׳ שמעון איש המצפה ור׳ אליעזר בן יעקב.
ולפנינו דרכי המשנה בכל מקום שלא לבד בדאורייתא סמכו בהמעשים עצמם על הידוע ונעשה, כי אם שגם בראשי התקנות מדרבנן גם שם סמכו על הידוע לכל ישראל.
ולדוגמא בדין אבלות לא יותחל במשנה ולא בא שם עצם הדין של חוב שבעת ימי אבלות וכל פרטי החיוב הזה,
כי אם שיותחל כבר מהפטור, והמקום שאין הדין שם, ודינים שהם הוראת חכם. ויותחל במס׳ מועד קטן פרק ג׳ משנה ב׳‪:
"הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמנה‬ ‫בטלה ממנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים" וכו׳.
והנה יותחלו הדברים מהמקום שזה אינו נוהג ומהפטור ודיני הוראה, אבל לא הוזכר לפני זה דבר החיוב, לא דבר החיוב משבעה ולא דבר החיוב משלשים, וענינם,
‫לפי שאין צריך לזה, שכל זה הי׳ ידוע ומפורסם בין כל העם.
ושם במס׳ מועד קטן במשנה ו׳ בנונע לעניני קריעה יותחל:
"אין קורעין ולא חולצין ולא מברין (במועד) אלא קרוביו של מת ואין‬ ‬מברין אלא על מטה זקופה" וכו׳.
ועצם הדין של קריעה לא הוזכר בזה כל עיקר.
וגם זה עצמו את אשר נסדר זה במס׳ מועד קטן, דהיינו בין דיני חול המועד, גם זה בא רק מתוך הסגנון הזה, שעיקרי הדברים הבאים בזה הנם צד הפטור של רגלים וחולו של מועד, שכל זה עניני הוראה הם, אבל עצם החיובים‬ ‫ועיקר הדבר עצמו זה ידוע לכל ישראל.
וכן בדמאי יותחל דבר המס׳ לא מן עצם דבר התקנה כי אם:‬
"הקלין שבדמאי (לאמר הפטורים מדין דמאי) השיתין והרימין והעוזרדין‬ ובנות שוח" וכו׳.
ולא יותחל מעצם התקנה והחיוב לפי שזה הי׳ ידוע לכל וחי מעצמו בתוך העם.
‫ונראה בזה דבר נפלא מאד במס׳ פסחים ריש פרק מקום שנהגו ד׳ נ׳‬ ‫שבא שם‪:‬‬
"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקים שעושין למקום שאין עושין" וכו׳.
ויפלא מאד דנקטו כל דיני "עד חצות" ואין בכל המשנה מראשה לסופה‬ דבר דין "אחר חצות".

‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
‫מו‬ 
והדברים מתבארים רק על פי כל דברינו שהם קבעו במשנה רק דין עד חצות לפי שבזה היו מנהגים שונים בין יהודה וגליל,
אבל אחר חצות שבזה היו כל ישראל שוין ולא עשו מלאכה בשום מקום גם לא סדרו במשנה כל עיקר.
וכן נראה גם מדבר "חנוכה" כי בכל אשר הוזכר זה במשנה לענינים שונים בכל זה לא נסדר שם הדין של מעשה ההדלקה וחיובה, לפי שזה הי׳ דבר ידוע לכל.
והוזכר שם מעניני חנוכה" דברים שונים של הוראה הנוגעים לחנוכה כמו בראש השנה פרק א' משנה ג':
"על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח וכו׳ על כסלו מפני החנוכה."
והיינו לדעת זמן מצות הדלקת נר חנוכה אבל עצם הדבר עצמו לא בא במשנה בשום מקום.
וכן במגילה פרק ג׳ משנה ו׳ "בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים וכו׳ בחנוכה בנשיאים וכו׳".
ובמס׳ בבא קמא פרק ו׳ משנה ו׳ "גץ שיצא מתחת הפטיש וכו׳ גמל שהי׳ טעון פשתן וכו׳ הניח חנוני נרו מבהוץ החנוני חייב ר׳ יהודה אומר בנר חנוכה פטור."
וכל הפטור של ר׳ יהודה הוא רק מפני חיוב מצוה של מעשה ההדלקה אבל עצם הדבר הזה לא בא בכל המשנה.
וכל זה מפני שבמשנה לא באו עצם הדברים עצמם של המעשים אשר דינם ידועים לכל.
וזה הוא באמת עדות לישראל, לדעת כי לא לבד דיני התורה כי אם גם כל התקנות מדרבנן אשר יצאו מבית דין הגדול של ישראל הי׳ מושרשים‬ בכל העם, עד שלא הי׳ נדרש להביא זה ולסדר הדברים בהמשנה.
וזה הוא באמת כל דרכי המשנה מראשה לסופה בין בדאורייתא בין בדרבנן.
וכאשר הננו רואים במס׳ תמיד ובמס׳ יומא ומדות ובפרקים ממס׳ שקלים ופרה שבאו ונסדרו שם כל דבר המעשים עצמם,
הדברים מבררים את עצמם שהי' זה אחר החרבן בשעה שבטלה העבודה עד אשר ירחם ד׳ את עמו, אשר אז הי׳ הכרח גמור לסדר גם את כל זה בסדר המשנה למען ישארו הדברים לדורות וללמדה את בני ישראל שימה בפיהם.
ולא ראו החוקרים האלה גם כל הלשונות בהמס׳ האלה המעידים על עצמם שהי׳ זה אחר החרבן.
והנה יאמר קראכמאל שם כי מס׳ תמיד קדמה עוד גם למס׳ יומא, אבל הנה הלשונות במס׳ תמיד הם כבר בפרק א׳ משנה א׳:
"בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש בבית אבטינוס ובבית הניצוץ ובבית המוקד, בית אבטינוס ובית הניצוץ היו עליות והרובים שומרים שם, בית המוקד כיפה ובית גדול הי׳ מוקף רובדים של אבן וזקני בית אב ישנים שם וכו׳ ופרחי כהונה איש כסתו בארץ לא היו ישנים בבגדי קדש וכו'

‫‪92‬‬
פעולת זקני הדור אחר החרבן ‬
‫
ומדורה היתה שם ובית וכו׳ וזה הי׳ כבודו וכו׳ ‬היו בודקין והולכין וכו' לא היו רואין אותו" וכו׳‪.
ושם פרק ב׳ משנה ב׳:
"החלו מעלין באפר על גבי התפוח ותפוח הי׳ באמצע המזבח וכו' וברגלים לא היו מדשנין אותו מפני וכו׳ המערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה וראשי הגזרין הפנימיים היו נוגעים בתפוח וריוח הי׳ בין הגיזרים שהיו מציתין את האליתא משם וכו׳ ששם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים."
פרק ג׳ משנה ג׳ "אמר להם וכו׳ והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית וארבע לשכות היו שם וכו׳ ואחת לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים וכו׳ בית המטבחים הי' לצפונו של מזבח וכו׳ ואנקליות של ברזל היו קבועים בהן שלשה סדרים הי׳ לכל אחד ואחד וכו׳ מי שזכה בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין וכו׳ ושני פשפשין היו לו לשער הגדול וכו׳ לא הי׳ שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול וכו׳ מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח מיריחו היו שומעין קול המגריפה מיריחו היו שומעין קול העץ וכו׳ מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז מיריחו היו שומעין קול החליל מיריחו היו שומעיין קול הצלצל מיריחו היו שומעין וכו׳ מי שזכה וכו׳ והי׳ חופן ונותן לתוכו וכו׳ ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש" וכו׳.
‫וכל הדברים מעידים על עצמם גם מתוך לשונם הברור אשר בולט שידובר אחר ימי הבית ומה שהי׳ ואיך הי׳.
‫גם מתוך ענינים אשר רק אחרי ימי הבית הי׳ נדרש לסדר כל זה כסדר המשנה‪.
והדברים ילכו כן בכל המס' ובא בפרק ד׳ משנה א׳: "לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו וכו׳ וכך היתה עקידתו וכו׳ של שחר הי׳ נשחט על וכו׳ על טבעת שניה ושל בין הערביים הי׳ נשחט וכו׳ שירי הדם הי׳ שופך אל יסוד דרומי לא הי׳ שובר בו את הרגל וכו׳ הי׳ מפשיט וכו׳ נטל את הסכין וכו׳ ולא הי׳ נוגע וכו׳ וכך הי׳ מניח בחברתה".
ורק בדברי ימי ישראל אשר עסקו בציונים מבלי לראות את ענין הדברים עצמם הי׳ אפשר לטעות בכל זה.
והדבר ידוע שלא נסדר במשנה אפי׳ כיצד התפילין נעשים, לפי שהי׳ כל זה ידוע ומפורסם בישראל אף שאין זה נעשה תחת יד ממונים מיוחדים וזקני כהונה וזקני בית דין משגיחים גם עליהם, וכן הוא דרכי המשנה בכל מקום.
ורק מפני שכל הדברים האלה נסדרו אחר החרבן הוכרחו לקבוע כל זה במטבע קבועה בסדר המשנה הקבוע ועומד.
ובא שם אחר זה בפרק ה׳ משנה ג׳ "מסרום לחזנים היו מפשיטין אותם את בגדיהם ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד וחלונות היו שם וכתוב עליהם וכו׳ מי שזכה הי׳ נוטל את הכף וכו׳ והבזך הי׳ בתוכו וכו' וכסוי הי׳ לו וכמין מטולטלת הי' עליו מלמעלה וכו׳ נתפזר ממנו בכף גחלים והי׳ מכבדן לאמה ובשבת הי׳ כופה עליהן פסכתר ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך ושתי שרשרות היו בה וכו׳ ושלשה דברים היתה משמשת וכו׳ נטל אחד את המגרפה וכו׳ ושלשה דברים היתה משמשת" וכו׳‪.‬‬ ‫
‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
‫מז‬
‫
פרק ו׳ משנה א׳ "החלו עולים במעלות האולם מי שזכו וכו׳ היו מקדימין לפניהם וכו׳ מי שזכה בקטרת הי׳ נוטל את הבזך וכו׳ לא הי׳ המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר לו הקטר".
‫פרק ז׳ משנה ב׳ ״במקדש היו אומרים את וכו׳ בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר הי' ‫עולה בכבש וכו׳ וכך היו מושיטין לו שאר כל וכו׳ זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלקינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן. השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון היו אומרים" וכו׳.
והנה עברנו משער לשער את כל המסכת אשר הם הסכימו כי היא נסדרה ראשונה בין הדברים הנוגעים למעשה העבודה והמקדש ובנינו והיא עצמה תעיד לנו יותר ממאה עדים שנכתבה אחר החרבן.
ודבר אין לכל זה עם דבר כל סידור ״יסוד המשנה" כולה אשר נסדר מאנשי כנסת הגדולה. ‫
‫פרק כ״ד‪.‬‬ ‫
‫ אמנם להיפך גם זה ודאי שנסדרו כל המסכתות האלה מיד אחר החרבן.
והדבר גם אין צריך ראיה כלל, לפי שאך זה הי׳ חסר ביסוד המשנה, מפני שכל ימי הבית לא הי׳ מקום לזה ככל דרכי יסוד המשנה כמו שנתבאר.
‫עכשיו שנחרב הבית הי׳ זה חובת ראשי חכמי ישראל ״כי לא תשכח‬ מפי זרעו."
והנה הדבר גם מפורש בגמ׳ על מס׳ יומא ומדות (ומזה גם מס' תמיד) כי נסדרו על ידי זקני הדור אחר החרבן ר׳ שמעון איש המצפה ור׳ אליעזר בן יעקב.
וכן הוא גם בנוגע לסידור מעשי פרה בפרק גדול מיוחד לעצמו במם׳ פרה פרק ג׳ ובא הסגנון הזה עצמו כמו במס׳ יומא:
שבעת ימים קודם לשרפת הפרה מפרישין כהן גדול השורף את הפרה מביתו ללשכה שעל פני הבירה צפונה מזרחה ובית אבן היתה נקראת ומזין עליו וכו׳ חצרות היו בירושלים בנויות וכו׳ מביאין נשים וכו׳ ובפתח העזרה הי׳ מתוקן קלל של חטאת וכו׳ לא היו עושין לא חטאת על גבי וכו' וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה וכו׳ וזקני ישראל היו מקדימין ברגליהם להר המשחה ובית הטבילה הי׳ שם ומטמאין היו וכו' ועצים היו וכו׳ אחד ניתן בחיל ואחד ניתן בהר המשחה ואחד הי׳ מתחלק לכל המשמרות."
ובאו שם כבר במשנה א׳ דברי ר׳ חנינא סגן הכהנים:
‫״ר׳ חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין כל שבעת הימים ועל של יום הכפורים לא היו מזין עליו אלא בשלישי ושביעי בלבד."
ומבוארים לפנינו(מד) שני הצדדים יחד, מצד אחד הננו יודעים שהי׳ כל הסידור הזה אחר החרבן, ככל ענין סגנון הדברים כולם וכמו שבכר נתבאר‪.
ומצד השני ידענו שהי׳ זה מיד אחר החרבן בימו ראשי זקני דור העבר כמו שהוא ר׳ חנינא סגן הכהנים, וגם הוא יאמר בלשונו "ועל של יום הכפורים לא היו מזין" וכו׳. ‫ ----------------------- ‫ (מד) ודברי ר׳ יוסי אשר באו שם אין ספק שקבל זה ‬מרבותיו שגם אביו וגם ר׳ יוחנן ב‬ן נורי רבו חיו גם בימי הבית וחם חלקו על דברי חמשנה שנסדרה גם הייא אחר החרבן. ‫
‫‪94‬‬
‫‪פ‬עולת זקני הדור אחר החרבן‬
‫ והוא גם ענין הדברים במס׳ שקלים פרק א׳ משנה ד׳:
"אמר ר׳ יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן כל מנחת כהן כליל תהי׳ לא תאכל הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלים."
ודברי ר' יהודה מעדות בן בוכרי ביבנה ודברי רבן יוחנן בן זכאי על זה‬ הם בנוגע לדברי המשנה שלפני זה ששם נאמר:
"בעשרים וחמשה (באדר) ישבו במקדש משישבו במקדש התחילו למשכן‬ את מי ממשכנין לוים וישראלים גרים וכו׳ ואין ממשכנין את הכהנים״ וכו׳. ובסדרם שם את הדברים מה שהי׳ נהוג ובא בימי הבית שלא היו ממשכנין את הכהנים אז נולד הספק בבות הוועד אם זה שלא משכנו את הכהנים הוא מפני שהכהנים פטורים, או שגם הם חייבין ובכל זה לא משכנו אותם.
וככל דבר עדות בכל מקום אשר באה להכרעת הספק בבית הוועד(מה) כן בא גם בזה עדות בן בוכרי ודברי רבן יוחנן בן זכאי נגד דבריו.
‫ועל כן בהכריעם כדברי רבן יוחנן בן זכאי סידרו "ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום" כלומר אבל מעיקר הדין חייבין גם הם.
‫ואך על פי זה גם נבין את אשר נשתנה בזה כל לשון המשנה.
‫כי בדברי בן בוכרי בא "כל כהן ששוקל אינו חוטא" ובדברי רבן יוחנן בן זכאי בא "לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא".
ולשונם הי׳ צריך להיות "העיד בן בוכרי ביבנה שהכהנים פטורים מלשקול ואם בא לשקול שוקל רבן יוחנן כן זכאי אומר חייבין״.
אבל כן הדבר כי דבריהם באו על חקירת הוועד בחקרם אז בכל הדברים האלה לסדרם לדורות עולם.
ותהי חקירתם דבר שני הצדדים, המה ידעו כי את הכהנים לא משכנו, ולהיפך הי׳ בכל זח הרבה כהנים ששקלו שקליהם וקבלו מהם.
ועל כן היתה אז חקירתם להבין מעשי הדברים משני הצדדים, אם הם חייבין אם כן יקשה מדוע לא משכנו את הכהנים הבלתי משלמים(מו),
ולהיפך אם הם פטורים איך קבלו שקלי הכהנים המשלמים, שהרי אם כן קרבן צבור קרב משל יחיד.
‫ועל כן היתה באמת עדותו של בן בוכרי על הצד הזה,
שכן הדבר שהכהנים פטורים ובכל זה "כל כהן ששוקל אינו חוטא" לפי‬ שאין כאן קרבן צבור קרב משל יחיד לפי שהוא מוסרו לצבור, אף שאין זה בתור חוב של מחצית השקל‪.‬‬
ועל כן ישיב רבן יוחנן בן זכאי על דבריו גם הוא בלשון הזח עצמו: ‫ -------------------------- ‫ ‫(מה) ויבואר מתוך כל דברינו "בימי יבנה״ בגוגע למס׳ עדיות.
(מו) דברי רבותינו בעלי התוס׳ במנחות ד׳ כ׳׳א אשר צרפו לזה גם את הלוים תמוהים מאד והרמב״ן ז"ל בנמוקי החומש פרשת כי תשא כתב בפשיטות שלא כדברי התוס׳ ויאמר שם:
״וכן נראה לי כי שלש תרומות שרמז כאן האחת לקרבנות הצבור איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות לוים הייבים בהם לדברי הכל (אפי' לבן בוכרי) וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה כמו שמפורש במס׳ שקלים.״
ויבואר לפנינו בדברינו על הדרשות בכלל‪.‬

‫‪94‬‬
‫‪פ‬עולת זקני הדור אחר החרבן‬
‫ והוא גם ענין הדברים במס׳ שקלים פרק א׳ משנה ד׳:
"אמר ר׳ יהודה העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששוקל אינו חוטא אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן כל מנחת כהן כליל תהי׳ לא תאכל הואיל והעומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היאך נאכלים."
ודברי ר' יהודה מעדות בן בוכרי ביבנה ודברי רבן יוחנן בן זכאי על זה‬ הם בנוגע לדברי המשנה שלפני זה ששם נאמר:
"בעשרים וחמשה (באדר) ישבו במקדש משישבו במקדש התחילו למשכן‬ את מי ממשכנין לוים וישראלים גרים וכו׳ ואין ממשכנין את הכהנים״ וכו׳. ובסדרם שם את הדברים מה שהי׳ נהוג ובא בימי הבית שלא היו ממשכנין את הכהנים אז נולד הספק בבות הוועד אם זה שלא משכנו את הכהנים הוא מפני שהכהנים פטורים, או שגם הם חייבין ובכל זה לא משכנו אותם.
וככל דבר עדות בכל מקום אשר באה להכרעת הספק בבית הוועד(מה) כן בא גם בזה עדות בן בוכרי ודברי רבן יוחנן בן זכאי נגד דבריו.
‫ועל כן בהכריעם כדברי רבן יוחנן בן זכאי סידרו "ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום" כלומר אבל מעיקר הדין חייבין גם הם.
‫ואך על פי זה גם נבין את אשר נשתנה בזה כל לשון המשנה.
‫כי בדברי בן בוכרי בא "כל כהן ששוקל אינו חוטא" ובדברי רבן יוחנן בן זכאי בא "לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא".
ולשונם הי׳ צריך להיות "העיד בן בוכרי ביבנה שהכהנים פטורים מלשקול ואם בא לשקול שוקל רבן יוחנן כן זכאי אומר חייבין״.
אבל כן הדבר כי דבריהם באו על חקירת הוועד בחקרם אז בכל הדברים האלה לסדרם לדורות עולם.
ותהי חקירתם דבר שני הצדדים, המה ידעו כי את הכהנים לא משכנו, ולהיפך הי׳ בכל זח הרבה כהנים ששקלו שקליהם וקבלו מהם.
ועל כן היתה אז חקירתם להבין מעשי הדברים משני הצדדים, אם הם חייבין אם כן יקשה מדוע לא משכנו את הכהנים הבלתי משלמים(מו),
ולהיפך אם הם פטורים איך קבלו שקלי הכהנים המשלמים, שהרי אם כן קרבן צבור קרב משל יחיד.
‫ועל כן היתה באמת עדותו של בן בוכרי על הצד הזה,
שכן הדבר שהכהנים פטורים ובכל זה "כל כהן ששוקל אינו חוטא" לפי‬ שאין כאן קרבן צבור קרב משל יחיד לפי שהוא מוסרו לצבור, אף שאין זה בתור חוב של מחצית השקל‪.‬‬
ועל כן ישיב רבן יוחנן בן זכאי על דבריו גם הוא בלשון הזח עצמו: ‫ -------------------------- ‫ ‫(מה) ויבואר מתוך כל דברינו "בימי יבנה״ בגוגע למס׳ עדיות.
(מו) דברי רבותינו בעלי התוס׳ במנחות ד׳ כ׳׳א אשר צרפו לזה גם את הלוים תמוהים מאד והרמב״ן ז"ל בנמוקי החומש פרשת כי תשא כתב בפשיטות שלא כדברי התוס׳ ויאמר שם:
״וכן נראה לי כי שלש תרומות שרמז כאן האחת לקרבנות הצבור איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות לוים הייבים בהם לדברי הכל (אפי' לבן בוכרי) וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה כמו שמפורש במס׳ שקלים.״
ויבואר לפנינו בדברינו על הדרשות בכלל‪.‬

‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
‫סח‬ ‫
"אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים־ וכו'.
ועל פי דבריו הכריעו וסדרו במשנתנו "ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום".
‫ומבואר מדברי רבן יוחנן בן זכאי ודבר עדות בן בוכרי ביבנה שהי׳ כל זה בבית הוועד ביבנה זמן קצר אחרי החרבן, בזמן כל ראשי זקני דור העבר ורבן יוחנן בן זכאי בראשם.
‫וכל דבר אשר הי׳ אפשר לחברו אל יסוד המשנה, קבעו זה שם.
כמו במס׳ כלים פרק ו׳ משנה ב׳ אצל המשנה:
"האבן שהי׳ שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח טמאה, עליה ועל האבן עליה ועל הסלע עליה ועל הכותל טהורה.״
סדרו שם‪: "וזו היתה כירת הנזירים שבירושלים שכנגד הסלע."
וכן הוסיפו אז במס׳ מנחות במקום דיני העומר כל דברי המעשים במנחת העומר, וכמו שנתבאר שמשחרב המקדש הי׳ הכרח גמור שיהי׳ גם כל זה קבוע וטבוע בהמשנה.
‫ובא במנחות דף ס"ג פרק י׳ משנה א׳‪:
"ר׳ חנינא סגן הכהנים אומר בשבת הי׳ נקצר ביחיד ובמגל אחד ובקופה אחת ובחול בשלשה ובשלש קופות ובשלשה מגלות וחכמים אומרים אחד בשבת ואחד בחול בשלשה ובשלש קופות ובשלשה מגלות."
ומדבר ר׳ חנינא סגן הכהנים עצמו ומלשונו יחד הננו יודעים שהי' כל זה בבית הועד אחר החרבן.
וחכמים החולקים עמו הנם גם הם ראשי זקני הדור, אשר אחר החרבן השתדלו כולם יחד לקיים לדורות את כל פרטי פרטים הנוגעים לעבודת המקדש, אשר כמבואר לא באו בימי הבית ביסוד המשנה.
‫ואחר זה במשנה ג׳ בא שם‪:
"כיצד היו עושין שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב" וכו'.
וכל הדברים יתאימו יחד ויבררו לנו כי עסקו אז בזה ראשוני ראשי זקני הדור מיד אחר החרבן.
ולפנינו יבואר כי בית שמאי בכללם נמשך זמנם עד ערך כעשר שנים אחר החרבן, דהיינו עד אחר הבירור הכללי ביבנה לכל מחלוקותיהם, אחת אחת.
ועל כן הנה בהיות מעשי זקני הדור בכל זה זמן קצר אחרי ימי החרבן אחרי אשר נחו מאויביהם מעט, הנה אז עדיין לא נתבטלו בית שמאי בכללם.
והן הדברים במס׳ מעשר שני פרק ה׳ משנה ז׳:
"מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיע שעת הביעור בית שמאי אומרים צריך לחללן על כסף ובית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות."
והדברים האלה היו בהגיע שנת הביעור הראשון אחר החרבן.
וכן הם הדברים בברייתא מנחות דף ס"ג ת"ר בית שמאי אומרים האומר‬ הרי עלי מרחשת יהא מונח עד שיבוא אליהו מספקא להו וכו' ובית הלל אומרים כלי הי׳ במקדש ומרחשת שמה ודומה כמין" וכו׳.

‫‪96‬‬
‫פעולת זקני הדור אחר החרבן‬
‫ וכל זה הי׳ בזמן ההוא הקרוב לימי החרבן.
ואז גם הוסיפו במס׳ מעשר שני שם פרק ה׳ משנה י׳:
״במנחה ביום טוב האחרון היו מתודין כיצד הי׳ הוידוי בערתי הקדש מן הבית״ וכו׳.
וכן הוסיפו אז בסדר המשנה במס׳ בכורים פרק ג׳ משנה ב':
"כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנים ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולמשכים הי׳ הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ד׳ וכו׳ השור הולך לפניהם וכו׳ החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית הגיעו להר הבית אפי׳ אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה" וכו׳.
ומפני שכל זקני הדור ראו את מעשי אגריפס הראשון, אשר בימי היותו מלך בירושלים התנהג בכל דרכי התורה, וזה דרכם של מאורי ישראל לבלי‬ לקפח שכר מעשי הטוב כללו גם זה בתוך זכרון המעשים.
וכן הוסיפו אז במס׳ פסחים את כל מעשי הפסה וכמו שכבר נתבאר כללו גם בזה את כל דבר המעשים.
וכן הוסיפו אז פרק ה׳ ממס׳ סוכה, ועוד כיוצא בזה.
‫
‫פרק כ״ה‪
‫‬ ‫הממונים שהיו במקדש.
בעמדנו על הפרק בדבר כל מעשי ראשי זקני הדור מיד אחר החרבן בנוגע לכל מעשי הקדש והמקדש,
‫עלינו להביא בזה גם דבר הממונים שהיו במקדש אשר גם זה נתוסף אז ונקבע על ידם בהמשנה.
ומפני שהדברים לא נתבארו בא בזה ערבובי׳ גדולה, והחוקרים החדשים תחת להשתדל לברר הדברים בנו על זה מצודים וישתמשו בהם איש כפתרון חלומו.
כי על כן עלינו להעמיד הדברים על ענינם ולהשיבם למקומם.
במס׳ שקלים פרק ה׳ משנה א׳ בא:
"אלו הן הממונים שהיו במקדש יוחנן בן פנחס על החותמות, אחיה על הנסכים, מתתיה בן שמואל על הפייסות, פתחיה על הקינין, פתחיה זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון, בן אחיה על חולי מעיים, נחוניה חופר שיחין, גביני כרוז, בן גבר על נעילת שערים, בן בבי על הפקיע, בן ארזא על הצלצל, הוגרס בן לוי על השיר, בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשי הקטרת, אלעזר על הפרוכת, ופנחס על המלבוש."
ובירושלמי שם אצל המשנה "חזקיה אמר ר׳ סימן ורבנן חד אמר כשירי‬ דור ודור בא למנות עליהן וחרנה אמר מי שהי׳ באותו דור מנה מה שבדורו".
ואחרי שזה ודאי כי "פתחיה על הקינין" היה בראשית ימי הבית אם כן הסובר בירושלמי שכולם בני דור אחד ״מי שהי׳ באותו דור מנה מה שבדורו" הנה כולם בני הדור ההוא.
‫
‫הממונים שהיו במקדש‬
‫מט‬
‫‬
וכן הבין זה הקרבן עדה וכתב שם "מי שהי' באותו דור כשעלו ישראל מן הגולה מנה אותן שהיו בדורו" וכן פירשו זה מפרשי המשנה ככל אשר נראה לפנינו.
והן דברי המשנה על פתחיה "פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי ולמה נקרא שמו מרדכי שהי' פותח בדברים״ וכו'.
והלשון הזה יורה על עצמו שידובר בזה על מרדכי הידוע, מרדכי שבכתבי הקדש.
וכן הוא באמת מפורש בבבלי מנחות ד׳ ס"ה ובא שם:
"והיינו דתנן פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי וכו' ויודע שבעים לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי וכו' אלא דהוה בייל לישני ודריש והיינו דכתיב במרדכי בלשן״ (נחמי' ז׳).
ומבואר שפירשו בפשיטות כי "פתחיה זה מרדכי" האמור במשנתנו הכונה למרדכי שבכתבי הקדש, מרדכי בלשן האמור בנחמיה ‫שם כי אך זה הם דברי המשנה.
ולשונו של רש"י ז״ל במנחות שם "מרדכי שהי׳ בימי אחשורוש".
ובמנחות ס״ד על דברי המשנה "מעשה שבא העומר מגנות צריפין ושתי‬ ‫הלחם מבקעת עין סוכר" בא על זה בגמ׳:
"מעשה שבא וכו' תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והי׳ הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין וכו׳ למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר וכו' ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין וכו' כי מטא עומר לא הוו ידעי מהיכא אייתא אתא ההוא חרשא וכו' אמר להו מרדכי" וכו'.
והתוס' שם ‫כתבו "אמר להו מרדכי פירוש בקונטרס דהוא מרדכי שהי׳ בימי אחשורוש ותימא הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי‬ שכל ומדע"(מז).
והנה הסכימו גם הם שזה ודאי כי מרדכי הראשון המוזכר במשנתנו במס׳ שקלים שם בין הממונים שהיו במקדש היינו מרדכי שבכתבי הקדש, רק שכתבו שעל שמו נקראו אחר זה כל הממונים על הקינין.
ועל כן הנה זה אשר מלא מקומו בימי הורקנוס ואריסטובלוס נקרא גם הוא כן, ועליו הוא שבאו כאן הדברים בגמ׳(מח)‪.‬‬ ‫‬ ----------------------- ‬
(מז) הרב בעל תפארת ישראל ז"ל פירש גם הוא בפשיטות כהלשון השני בירושלמי שהנם‬ בני דור אחד בתחלת הבית השני וכתב אחר זה ״ועי׳ תוס׳ מנחות ד׳ ס"ד ב׳ ד"ה אמר וי"א דהתנא מנה אותן שהיו בדורו ‬וכו׳ ואת״ל דהמשנה באמת כבר היתה מזמן מרדכי וכו׳ א״כ זה הוא ממש כדברינו הנ"ל שבימי מרדכי היו הראשונים שנתמנו והרי אז נשנית המשנה ומתורץ ג״כ בזה קושית תוס׳ מנחות הנ״ל דתימא שהאריך מרדכי ימים כל כך וליתא דהרי בימיו נשנית המשנה״ אלה דבריו.
והנה כתב על דברי התוס׳ וליתא ובמח״כ טעה בפשט הפשוט של דברי התוס׳.
והי׳ סבור שקושית התוס׳ ״ותימא שהאריך (מרדכי) ימים כל כך" הכוונה עד הימים שנשנית המשנה, והוא טעות ‫פשוט כי קושית התוס׳ היא ״ותימא שהאריך מרדכי ימים כל כך״ עד ימי הורקנוס ואריסטובלוס אשר על זה בא בגמ׳ ששאלו את מרדכי.
(מז) ודברי הגמ׳ ״והיינו דתנן״ הוא לפי שהממונים על זה בדורות שאחריו גם עליהם
‬
‫‪98‬‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
‬ ‫וזקני הדור אחר החרבן קבעו כל דבר הממונים האלה במשנה לזכר עולם בידעם וקבלם כל זה ממה שהי׳ בזכרונות דברי המקדש.
וכן הדבר גם למי שיאמר בירושלמי שם ״כשירי דור ודור בא למנות‬ ‫עליהן."
והיינו לאמר שעל הדור הראשון בא למנות נם המצויינים הגדולים ביתר הדורות.
ועל כן אין כולם בני דור אחד, כי אם שעל הראשונים כמו מרדכי וחביריו נתוספו במשנתנו גם המצוינים היותר גדולים בני הדורות שאחריהם אשר נרשמו בזכרונות של המקדש ונשארו שמותיהם לזכר עולם.
והארכנו בכל הדברים הפשוטים האלה, לפי שבדברי ימינו נתהפכו הדברים בכל מקום.
ועל כן בא החכם קראכמאל הזקן במורה נבוכי הזמן עמוד ‪ 193‬ומבלי להבין כלל דברי הגמ׳ במנחות יאמר ששם מפורש כי כל הממונים אשר נזכרו במשנת שקלים היו כולם בסוף ימי החשמונאים. ויאמר שם:
"בפרק חמישי משקלים מונה השונה חמשה עשר הממונים שהיו במקדש וכו׳ וכדברי האומר בירושלמי שם מי שהי׳ באותו הדור מנה מה שבדורו שהם עיקר מכמה ראיות והנה אחד הממונים נזכר שם בשני שמות מרדכי ופתחיה וכו׳ והנה בברייתא הובאה במנחות ד׳ ס"ד כשצרו בית חשמונאי זה ‫על זה וכו׳ והנה זכרו חז"ל בבבלי ובירושלמי שאותי פתחיה הנזכר הוא שביאר להם הרמיזות וכו׳ יצא לנו מכל האמור כי המשנה ההיא בשקלים הלל שנאה שהי׳ סמוך לזמן מלחמת האחים הנזכרים ואז היו גם הממונים הנקובים בשמותם פתחיה וחביריו.״
ומה אפשר לאמר לדברים בטלים הנכתבים לשם חקירה שלמה.
‫והאם יוכל להיות איזה ספק שלפי דברי הגמרא הכונה למררכי שבכתבי הקדש והרי דבריהם במנחות שם מפורשים על דברי המשנה בשקלים: ״והיינו דתנן פתחיה על הקינין פתחיה זה מרדכי ולמה נקרא שמו פתחיה שהי׳ פותח בדברים וכו׳ והיינו דכתיב (נחמיה ז׳) במרדכי בלשן."
ועל כן לדברי האומר "מי שהי׳ באותו הדור מנה מה שבדורו" זמן‬ כולם אז.
‫והנה בא קראכמאל ודוקא מתוך דברי הגמ׳ הוא רואה כי כל הממונים ההם זמנם הראשון הוא בסוף ימי החשמונאים.
וכמה נשתומם לראות חקירות שלמות בלא חקירה של כלום, שהרי יסוד כל דברי קראכמאל הוא שהעיקר כהאומר בירושלמי שהוא דור אחד וגם לא ירצה בדברי התוס׳ שעל שם הראשונים נקראו כולם אחר זה.
כי אם יחפוץ אשר פתחיה ומרדכי אשר בא בגמ׳ בימי החשמונאים זה הוא גם האמור במשנה ועל כן אך זה דור כולם בימי החשמונאים.
‬ ------------------ ‬ ‫דקדקו שיהיו בקיאין ומומחים בכל זה, וכמו שכתבו התוס׳ "לפי שאין ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע״‪. ‫ובמעשים כאלה השתמשו הבאים אחריו בדרכו בימיו.
‫אבל במס׳ ב״ק פ״ב ד״ה ועל כתבו התוס׳ דמעשה דשלש נשים עומדת לעצמה ואין לה ענין עם זמן המעשים מהעומר ושתי הלחם וכתבו ״ואותו מעשה דג׳ נשים דמייתי התם נראה שהי׳ מרדכי ממש דקאמר והיינו דתנן פתחיה על הקינין״. ובודאי שכן הם פשטן של דברים‪.‬‬
‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
נ
‬
אבל הלא מפורש גם בירושלמי גם בבבלי דבר "גביני כרוז" בימי אגריפא.
ובא בירושלמי שקלים שם פרק ה׳ הלכה א׳ "גביני כרוז, שהי׳ מכריז בבית המקדש, ומה הי׳ אומר עמדו כהנים לעבודה ולוים לדוכן וישראל למעמד אגריפס המלך שמע קולו ברחוק ה׳ פרסי ונתן לו מתנות הרבה".
ובבבלי יומא ד׳ כ' "תניא כותיה דרב גביני כרוז מה הוא אומר עמדו כהנים לעבודתכם ולויס וכו׳ מעשה באגריפס המלך שהי׳ בא בדרך ושמע קולו בג׳ פרסאות וכשבא לביתו שיגר לו מתנות".
ואחר אשר גם לדברי קראכמאל זה ודאי כי פתחיה־מרדכי הי׳ לכל הפחות בימי החשמונאים, אם כן הדבר מבואר או שאינם בני דור אחד, שהרי זה ודאי שהי׳ "גביני כרוז" בימי אגריפא, או שנקראו על שם הראשונים.
והנשענים על קראכמאל אשר להם הי׳ נדרש לתת את המשנה למולדת ‫ימי אגריפא עשו להיפך כי נתנו את זמן כל הממונים האלה יחד לימי אגריפא וגם כן על פי דברי האומר בירושלמי ״מי שהי׳ באותו הדור מנה מה שבדורו".
‫אבל לבד את אשר הי׳ להם ההר הגדול למישור ולא שמו לב כל עיקר לדברי הגמ׳ המפורשין כי פתחי׳ ומדרכי אשר בא במשנה הוא מרדכי שבכתבי הקדש, וכן הנם באמת גם דברי המשנה עצמה באין לנטות ימין ושמאל.
הנה הוסיפו גם לבלי להביט על דברי הברייתא והגמ׳ שגם פתחיה השני הי׳ בימי החשמונאים.
ובהיות הדברים מפורשים כל כך עד כי אין דרך לנטות, הנה אין עיף ואין כושל בדרכי החקירות האלה, ועל כן הוכחשו לגמרי דברי הגמ׳ ויאמרו:
"מוקשים הם קצת (!) עי"ז דברי הגמ׳ מנחות ד׳ ס"ד וכו׳ אבל כבר התוס׳ שם ד"ה ועל מעירים מצד אחד שיש כאן חילוק בין התלמוד ירושלמי והתלמוד בבלי ובידיעות היסטוריות אפשר לאמר שהירושלמי מדויק יותר‪.
וזה באמת דרך נוחה וקלה להכחיש הדברים על פי עצת החוקרים החדשים "כי בידיעות היסטוריות הירושלמי מדויק יותר".
אבל הנה דוקא במקום הזה לא יועיל זה כל מאומה, ודוקא במקום הזה אין דרך לאמר כן,
‫לפי שכל דברי הירושלמי במקום הזה לקוחים מבבל, מאמורא בבלאי אשר מעולם לא הי׳ בארץ ישראל כי אם שדבריו הובאו מבבל לארץ ישראל‬ ומתוך קבלתו בבבל, ומזה נקבעו הדברים בירושלמי.
‫כי באו בירושלמי על שם רב חסדא מבבל.‬‬ ‫והנה את אשר כתבו שם התוס׳ במנחות בד"ה על, זה הוא‪:
"ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגנות צריפין בירושלמי שקלים פ"ה תני לה אאידך עובדא שפעם אחת נשדפה ארץ ישראל״ וכו׳.
וכן הדבר, ולשון הירושלמי שם על זה "פתהיה על הקינין וכו׳ ויודע בע׳ לשון וכו׳ א״ר חסדא(מט) פעם אחת יבשה ארץ ישראל ולא ידעו מהיכן להביא העומר והי׳ תמן חד אילם וכו׳ אייתיניה קמיה דפתחיה" וכו׳. ‫‬ ---------------- ‬ (מט) להשלמת הדברים בפנים ולהסיר מכשול מלפני המעיין ההכרח להביא דברי פראנקעל במבוא הירושלמי ערך רב חסדא.
‫‬
‫‪100‬‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
‬
והן כל הדברים ההם עצמם אשר באו גם בבבלי שם (כמו שגם יבואר‬ ‫עוד) אשר לקחו בירושלמי מדברי הבבליים, ושמעו זה בשם רב חסדא.
כי באמת גם "בנוגע לידיעות היסטוריות״ הדבר להיפך מדברי החוקרים האחרונים, והתלמוד הבבלי הוא גם שם העיקר, ובפרט בנוגע לידיעות מימים הראשונים.
לפי שהידיעות האלה הי׳ עיקר מקומם בזכרוני בתי אולפנא, בתי הסדרא והמתיבתות, כמו שהננו רואים גם אצל רב שרירא גאון אשר גם בדברים שהיו הרבה מאות שנים לפניו, וגם בימי האמוראים פעמים רבות אשר ירשום גם השנה והחדש וגם היום.
כי כל זה מצא רשום לפניו בזכרונות, אשר נשארו שם והונחו מימים הראשונים. ‬ ----------------------------------- ‬ כי אחרי אשר יאמר שם ״רב חסדא האמורא הבבלי הידוע וכו׳ ונזכר הרבה פעמים בירושלמי״ וכו׳ יוסיף לאמר: "אך בכל זאת יש מקום גדול להספק אם רב חסדא דהירושלמי הוא בכל מקום רב חסדא דבבלי״ וכו׳.
ומקור ספיקו זה הוא בשני ראיות אשר יש לו כי באו דברי רב חסדא בירושלמי ולא הוזכרו בבבלי.
‫כי בבבלי שבועות מ׳ באו דברי שמואל דבעד אחד אפי׳ לא טענו אלא פרוטה חייב שבועה. וזה בא גם בירושלמי שבועות פ״ו ה׳׳א אבל בא שם "ר' חסדא וחבורתיה פליגי שבועת הדיינין כל שבועות הדיינין״ ובבבלי לא הוזכרו דברי רב חסדא.
ובדרכי ראיות כאלה אפשר גם להוכיח שגם ר׳ יוחנן וריש לקיש היו גם שניים בבבל שהרי נמצאו מהם דברים רבים בבבלי שאינם בירושלמי.
ותהי להיפך שרק רב חסדא האמורא המובהק רבן של בני דורו, וראש מתיבתת סורא, אפשר שיחלוק על שמואל, ואפשר שיהי׳ נאמר עליו "ר׳ חסדא וחבורתיה פליגי״,
אבל אי אפשר זה באמורא אשר גם אם נקיים מציאותו באו דבריו רק באיזה מקומות בודדים ובלתי בולטים עד כי אין רשומו לעצמו ניכר כלל.
אבל הנה יש לו לפראנקעל עוד ראיה גדולה ויאמר גם המאמר דחלה פ״א (ור״ה פ״א ה״ד) דרב חסדא אמר לבני בבל שלא יכניסו עצמן לספק לצום תרי יומא דכפורי מורה שזה רב חסדא אינו רב חסדא דבבלי דהא איתא בבבלי ר"ה כ״א רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי וכו׳ ואיך לא חש לדברי רבו, וגם מה שהבבלי שם לא מזכיר כלל דברי רב חסדא אלה נראה זר מאד.
‫ומה אפשר לאמר לראיה מהופכת כזאת, והלא המקום הזה ראיה ברורה הוא שאף שלא הוזכר זה בבבלי בכל זה הוא רק רב חסדא מבבל, שהרי לשון הירושלמי שם הוא:
״תמן חשין לצומא רבה תרין יומא אמר לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה חזקה‬ שאין בית דין מתעצלין.״
והאם יוכל להיות דברים יותר ברורים שהי׳ כל זה בבבל, והרי אין לזה מקום בארץ ישראל כי אם‬ ‫בבבל, ולשון הירושלמי גם מפורש "תמן חשין לצומא רבה" וכו׳ דהיינו בבבל, שכל זה הוא רק בבבל, ומבואר‬ באין ספק שזה רב חסדא האמורא הידוע בבבל.
ורבא בבבל החמיר על עצמו, ובפרט שבימי רבא רבו וגדלו הגזירות והרדיפות בארץ ישראל ככל אשר כבר נתבאר לנו בח״ב וגם ״חזקה שאין בית דין מתעצלין נתבטלה שם על ידי זה וכמו שבא באמת בבבלי שם על ימי רבא ״זמנא חדא אשתכח כוותיה״ וכמו שגם קרה אז לרב נחמן רבו המובהק "רב נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומא דכפורי לאורתא אתא ההוא גברא א״ל למחר יומא רבה במערבא״ כמו שהוא בגמ׳ בר״ה שם. ‬
אבל הנה לבד הראיות הנה יש לו לפראנקעל גם הוכחה מצד אחר שהרי רב חסדא מוזכר גם בירושלמי זרעים ואמוראי בבל לא עסקו בסדר זרעים.
והאם יש קץ לדברי חלומות, ועל ידי ראי׳ כזו הי׳ פראנקעל יכול להוכיח שיש לנו גם רב וגם שמואל חדשים בארץ ישראל, שהרי גס הם הוזכרו בירושלמי סדר זרעים.
‬
‫‪100‬‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
‬
והן כל הדברים ההם עצמם אשר באו גם בבבלי שם (כמו שגם יבואר‬ ‫עוד) אשר לקחו בירושלמי מדברי הבבליים, ושמעו זה בשם רב חסדא.
כי באמת גם "בנוגע לידיעות היסטוריות״ הדבר להיפך מדברי החוקרים האחרונים, והתלמוד הבבלי הוא גם שם העיקר, ובפרט בנוגע לידיעות מימים הראשונים.
לפי שהידיעות האלה הי׳ עיקר מקומם בזכרוני בתי אולפנא, בתי הסדרא והמתיבתות, כמו שהננו רואים גם אצל רב שרירא גאון אשר גם בדברים שהיו הרבה מאות שנים לפניו, וגם בימי האמוראים פעמים רבות אשר ירשום גם השנה והחדש וגם היום.
כי כל זה מצא רשום לפניו בזכרונות, אשר נשארו שם והונחו מימים הראשונים. ‬ ----------------------------------- ‬ כי אחרי אשר יאמר שם ״רב חסדא האמורא הבבלי הידוע וכו׳ ונזכר הרבה פעמים בירושלמי״ וכו׳ יוסיף לאמר: "אך בכל זאת יש מקום גדול להספק אם רב חסדא דהירושלמי הוא בכל מקום רב חסדא דבבלי״ וכו׳.
ומקור ספיקו זה הוא בשני ראיות אשר יש לו כי באו דברי רב חסדא בירושלמי ולא הוזכרו בבבלי.
‫כי בבבלי שבועות מ׳ באו דברי שמואל דבעד אחד אפי׳ לא טענו אלא פרוטה חייב שבועה. וזה בא גם בירושלמי שבועות פ״ו ה׳׳א אבל בא שם "ר' חסדא וחבורתיה פליגי שבועת הדיינין כל שבועות הדיינין״ ובבבלי לא הוזכרו דברי רב חסדא.
ובדרכי ראיות כאלה אפשר גם להוכיח שגם ר׳ יוחנן וריש לקיש היו גם שניים בבבל שהרי נמצאו מהם דברים רבים בבבלי שאינם בירושלמי.
ותהי להיפך שרק רב חסדא האמורא המובהק רבן של בני דורו, וראש מתיבתת סורא, אפשר שיחלוק על שמואל, ואפשר שיהי׳ נאמר עליו "ר׳ חסדא וחבורתיה פליגי״,
אבל אי אפשר זה באמורא אשר גם אם נקיים מציאותו באו דבריו רק באיזה מקומות בודדים ובלתי בולטים עד כי אין רשומו לעצמו ניכר כלל.
אבל הנה יש לו לפראנקעל עוד ראיה גדולה ויאמר גם המאמר דחלה פ״א (ור״ה פ״א ה״ד) דרב חסדא אמר לבני בבל שלא יכניסו עצמן לספק לצום תרי יומא דכפורי מורה שזה רב חסדא אינו רב חסדא דבבלי דהא איתא בבבלי ר"ה כ״א רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי וכו׳ ואיך לא חש לדברי רבו, וגם מה שהבבלי שם לא מזכיר כלל דברי רב חסדא אלה נראה זר מאד.
‫ומה אפשר לאמר לראיה מהופכת כזאת, והלא המקום הזה ראיה ברורה הוא שאף שלא הוזכר זה בבבלי בכל זה הוא רק רב חסדא מבבל, שהרי לשון הירושלמי שם הוא:
״תמן חשין לצומא רבה תרין יומא אמר לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה חזקה‬ שאין בית דין מתעצלין.״
והאם יוכל להיות דברים יותר ברורים שהי׳ כל זה בבבל, והרי אין לזה מקום בארץ ישראל כי אם‬ ‫בבבל, ולשון הירושלמי גם מפורש "תמן חשין לצומא רבה" וכו׳ דהיינו בבבל, שכל זה הוא רק בבבל, ומבואר‬ באין ספק שזה רב חסדא האמורא הידוע בבבל.
ורבא בבבל החמיר על עצמו, ובפרט שבימי רבא רבו וגדלו הגזירות והרדיפות בארץ ישראל ככל אשר כבר נתבאר לנו בח״ב וגם ״חזקה שאין בית דין מתעצלין נתבטלה שם על ידי זה וכמו שבא באמת בבבלי שם על ימי רבא ״זמנא חדא אשתכח כוותיה״ וכמו שגם קרה אז לרב נחמן רבו המובהק "רב נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומא דכפורי לאורתא אתא ההוא גברא א״ל למחר יומא רבה במערבא״ כמו שהוא בגמ׳ בר״ה שם. ‬
אבל הנה לבד הראיות הנה יש לו לפראנקעל גם הוכחה מצד אחר שהרי רב חסדא מוזכר גם בירושלמי זרעים ואמוראי בבל לא עסקו בסדר זרעים.
והאם יש קץ לדברי חלומות, ועל ידי ראי׳ כזו הי׳ פראנקעל יכול להוכיח שיש לנו גם רב וגם שמואל חדשים בארץ ישראל, שהרי גס הם הוזכרו בירושלמי סדר זרעים.
‬
‫הממונים שהיו כמקדש‬
נא‬
‬ ‫
וכידוע אך בבבל ישבו על מלאת מהימים היותר ראשונים מראשית ימי הגולה עד סוף ימי האמוראים, לא כן בארץ ישראל אשר מהחרבן עד אחרי ימי ביתר והשמד, נחרבו בתי המדרש, וחכמי הדור נדדו ונתפזרו.
‫כי על כן הי׳ שם דברים הרבה אשר לקחו מהידיעות אשר נשארו בבבל.
והברייתא הזאת במנחות שם, וסיום הדברים עליה "ועל אותה שעה שנינו וכו׳ אין בה גם כל סגנון של אגדה, והיא מהברייתות שמתחלתן נבראו לזכרוני דברי הימים והמעשים שהיו, כמו שהוא גם הברייתא במס׳ קדושין ד׳ ס״ו ודומיהם.
אשר כל זה הי׳ ונשאר בידיהם בבבל, בספרי זכרונותיהם אשר הונחו ונתקיימו בבתי אולפנא לזכרון עולם, וגם להבנת דברי המשנה.
‫ואמנם כי מפני אשר הדבר הזה לבד ממה שנוגע לכל דבר הממונים אשר השאירו במשנה לזכרון קדש, הנה הוא נוגע במקומות הרבה לכל חקירת וידיעת דברי הימים, עלינו לבאר הדברים יותר ויבוא המקום הזה אשר נכשלו בו וידון על הכלל כולו.
ונראה במקום הזה שני הדברים יחד כי דברי הבבלי והירושלמי אינם סותרים כלל זה את זה, כי אם להיפך ישלימו זה את זה כמו שהוא באמת ברוב המקומות.
וזאת שנית נראה עד כמה מדויקים הדברים בהבבלי יחד עם דברי הירושלמי, ככל דברי ידיעות היסטוריות.
והנה כבר הובא לשון הגמרא בבבלי מנחות דף ס"ד שם על דברי המשנה
"מעשה שבא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם" וכו׳:
"מעשה שבא עומר וכו׳ תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה והי׳ הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים בכל יום ויום היו משלשלין להן דינרין בקופה ומעלין להן תמידין וכו׳ למחר שלשלו להן דינרין בקופה והעלו להן חזיר וכו׳ ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין וכו׳.
‫ומפני שרש"י ז״ל כתב שם "ועל אותה שעה וכו׳ שאותן חיילות החריבו כל סביבות ירושלים", על כן כתבו התוס׳ "בירושלמי דשקלים פ״ה תני לה אאידך עובדא שפעם אחת נשדפה ארץ ישראל" וכו׳.
‫וכבודם הגדול של רבותינו במקומו כי לא הי׳ זה מעין מלאכתם.
כי כאמת אין כוונת דברי הגמרא כלל שמפני המלחמה החריבו כל סביבות ירושלים, ועל כן לא הי׳ מהיכן להקריב העומר.
כל דברי הגמ׳ "ועל אותה שעה שנינו" וכו׳ הכוונה רק זאת לסיים את הזמן מתי הי׳ זה, ולאמר שבזמן המלחמה הזאת של הורקנוס ואריסטובלוס שהי׳ אז המעשה עם התמיד, באותו זמן הי׳ גם דבר המשנה במנחות שם שלא מצאו מהיכן להקריב העומר.
אבל לא הי׳ זה מפני שהחיילות החריבו ארץ ישראל, כי אם מפני שאז באותה שעה גם "נשדפה ארץ ישראל" כמו שהם דברי הירושלמי(נ). ‬ -------------------------- ‬ (נ) לפנינו הגירסא בירושלמי ״יבשה ארץ ישראל" אבל הגירסא הנכונה היא כפי שהביא התוס׳ דברי הירושלמי ״נשדפה ארץ ישראל״ וכמו שמבואר בפנים.
ובירושלמי שם נפל עוד ט״ס שגם בו לא הרגישו המפרשים כי בעובדא השני׳ אשר גם היא כמו בבבלי על שתי הלחם, בא בירושלמי:
‬
‫‪102‬‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
‬ וכל שלשה הדברים האלה היוצאים בזה מהבבלי והירושלמי יחד א) כי מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס היתה לפני ימי הפסח אשר אז יבוא גם זמן העומר ב) ושהי׳ אז גם המעשה עם התמיד ג) ושנשדפה אז ארץ ישראל.
כל הדברים האלה יוצאים מפורשים כן גם מדברי יאזעפוס בדבריו אלטטי' ‫XIV, 2, 1‬ בספרו גם הוא שם את דבר מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס.
ואחרי אשר יספר שם לפני זה כי על פי הסתת אנטיפטר אבי הורדוס ברח הורקנוס אל ארעטאס מלך הערביים, וכי הבטיחו כי ישיב לו הארץ עם שנים עשר הערים, יאמר:
על פי ההבטחות האלה יצא ארעטאס נגד אריסטובלוס וינצחהו, וכאשר עזבוהו גם אנשיו ברח לירושלים, ומלך הערביים עם חילו באו אחריו וכו׳.
וארעטאס יחד עם חיל הורקנוס שמו מצור על המקדש, אשר שם הי׳ אריסטובלוס והכהנים וכו׳ בתוך ימי המצור הזה הגיע זמן חג המצות וכו׳ כפי האמור הי' אז לפני חג הפסח, אשר אז בימי החג יביאו בני ישראל קרבנות הרבה, ואחרי אשר לא הי׳ לאריסטובלוס ואנשיו מה להקריב, בקשו מהיהודים אשד מבחוץ לתת זה להם ויבטיחו לתת במחירם ככל אשר ירצו, ואלה בקשו אלף דראכמען בעד כל אחד, אבל כאשר הורידו להם המחיר לא נתנו להם וכו׳ וד׳ לא האריך אפו כי אם העניש אותם מיד כי בא סערת ארקאן אשר השחית את כל תבואת הארץ מסביב, עד כי הי' אחר זה כל מדה (Modius) חיטים במחיר אחד עשר דראבמען." ‬
‫ומפני שהי׳ זה סמוך לימי החג חשב יאזעפוס שהי׳ זה לצורך קרבנות החג שגם הם צריכים ביקור, והיה זה איזה ימים לפני החג.
ודברי הברייתא בגמ' מדוקדקים יותר שהי׳ זה לצורך הקרבת התמיד עצמו שגם זה כבר לא הי׳ להם.
וזה אינו נוגע לדברינו.
אבל הנה כל הדברים יתאימו יחד כי באותה שעה נשדפה ארץ ישראל ועל כן הנה בזמן ההוא בימי מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס אשר הי׳ הדבר עם הקרבת התמיד, בזמן ההוא בבוא חג הפסח הי׳ הדבר גם עם הקרבת העומר וכמבואר‪.
ולא לבד שאין בזה שום סתירה בין הבבלי והירושלמי כי אם שהדברים שפה ‬אחת ודברים אחדים.
ומבואר כי כדברי הבבלי והירושלמי יחד כן הוא כי המעשים אשר באו בבבלי ובירושלמי על פתחיה מרדכי היו בימי הורקנוס ואריסטובלוס.
ובבבלי מבואר כי פתחיה מרדכי האמור במשנתנו הכונה למרדכי הראשון אשר בכתבי הקדש, וכן הם גם דברי המשנה עצמה.
‬ ---------------------- ‬
‫״אמר ר׳ יוסי בי ר׳ בון (כבר נתבאר לנו בח״ב עמוד ‪ 461‬ובח״ג עמוד 122 כי הוא הי׳ ימים רבים בבבל) פעם אחת נשדף העולם כלו ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר והוה תמן חד אילם דהוה יהיב ידיה על עיניה וידיה על סוכרא אייתיניה קמיה דפתחיה וכו׳ אמר אית אתר דמתקריא עין סוכר״ וכו׳,
‫אבל הלא דבר ״עין סוכר״ מפורש במשנה שהי׳ בשתי הלחם ולא עם העומר, ״מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר״,
והדבר פשוט שבהמעשה השניה מענין ״עין סוכר״ צריך להיות גם בירושלמי כמו שהוא בבבלי ״ולא היו יודעין מהיכן להביא שתי הלחם״.
‬
‫‪102‬‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
‬ וכל שלשה הדברים האלה היוצאים בזה מהבבלי והירושלמי יחד א) כי מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס היתה לפני ימי הפסח אשר אז יבוא גם זמן העומר ב) ושהי׳ אז גם המעשה עם התמיד ג) ושנשדפה אז ארץ ישראל.
כל הדברים האלה יוצאים מפורשים כן גם מדברי יאזעפוס בדבריו אלטטי' ‫XIV, 2, 1‬ בספרו גם הוא שם את דבר מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס.
ואחרי אשר יספר שם לפני זה כי על פי הסתת אנטיפטר אבי הורדוס ברח הורקנוס אל ארעטאס מלך הערביים, וכי הבטיחו כי ישיב לו הארץ עם שנים עשר הערים, יאמר:
על פי ההבטחות האלה יצא ארעטאס נגד אריסטובלוס וינצחהו, וכאשר עזבוהו גם אנשיו ברח לירושלים, ומלך הערביים עם חילו באו אחריו וכו׳.
וארעטאס יחד עם חיל הורקנוס שמו מצור על המקדש, אשר שם הי׳ אריסטובלוס והכהנים וכו׳ בתוך ימי המצור הזה הגיע זמן חג המצות וכו׳ כפי האמור הי' אז לפני חג הפסח, אשר אז בימי החג יביאו בני ישראל קרבנות הרבה, ואחרי אשר לא הי׳ לאריסטובלוס ואנשיו מה להקריב, בקשו מהיהודים אשד מבחוץ לתת זה להם ויבטיחו לתת במחירם ככל אשר ירצו, ואלה בקשו אלף דראכמען בעד כל אחד, אבל כאשר הורידו להם המחיר לא נתנו להם וכו׳ וד׳ לא האריך אפו כי אם העניש אותם מיד כי בא סערת ארקאן אשר השחית את כל תבואת הארץ מסביב, עד כי הי' אחר זה כל מדה (Modius) חיטים במחיר אחד עשר דראבמען." ‬
‫ומפני שהי׳ זה סמוך לימי החג חשב יאזעפוס שהי׳ זה לצורך קרבנות החג שגם הם צריכים ביקור, והיה זה איזה ימים לפני החג.
ודברי הברייתא בגמ' מדוקדקים יותר שהי׳ זה לצורך הקרבת התמיד עצמו שגם זה כבר לא הי׳ להם.
וזה אינו נוגע לדברינו.
אבל הנה כל הדברים יתאימו יחד כי באותה שעה נשדפה ארץ ישראל ועל כן הנה בזמן ההוא בימי מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס אשר הי׳ הדבר עם הקרבת התמיד, בזמן ההוא בבוא חג הפסח הי׳ הדבר גם עם הקרבת העומר וכמבואר‪.
ולא לבד שאין בזה שום סתירה בין הבבלי והירושלמי כי אם שהדברים שפה ‬אחת ודברים אחדים.
ומבואר כי כדברי הבבלי והירושלמי יחד כן הוא כי המעשים אשר באו בבבלי ובירושלמי על פתחיה מרדכי היו בימי הורקנוס ואריסטובלוס.
ובבבלי מבואר כי פתחיה מרדכי האמור במשנתנו הכונה למרדכי הראשון אשר בכתבי הקדש, וכן הם גם דברי המשנה עצמה.
‬ ---------------------- ‬
‫״אמר ר׳ יוסי בי ר׳ בון (כבר נתבאר לנו בח״ב עמוד ‪ 461‬ובח״ג עמוד 122 כי הוא הי׳ ימים רבים בבבל) פעם אחת נשדף העולם כלו ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר והוה תמן חד אילם דהוה יהיב ידיה על עיניה וידיה על סוכרא אייתיניה קמיה דפתחיה וכו׳ אמר אית אתר דמתקריא עין סוכר״ וכו׳,
‫אבל הלא דבר ״עין סוכר״ מפורש במשנה שהי׳ בשתי הלחם ולא עם העומר, ״מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר״,
והדבר פשוט שבהמעשה השניה מענין ״עין סוכר״ צריך להיות גם בירושלמי כמו שהוא בבבלי ״ולא היו יודעין מהיכן להביא שתי הלחם״.
‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
נב‬
‬ וכן הדבר לשני הלשונות שבירושלמי, בין ללשון ראשון "כשירי דור ודור בא למנות עליהן", היינו שהנמנים הם מן מרדכי אשר בכתבי הקדש עד סוף,
‬וכשירי דור דור הכונה הגדולים והמצויינים שבהם אשר נשארו זכרונם בזכרוני המקדש.
וללשון השני שבירושלמי "מי שהי׳ באותו הדור מנה מה שבדורו" היינו שכשם שמרדכי הי׳ בראשית הימים כן היו גם כל הממונים בני דורו, והבאים‬ אחריהם נקראו על שמם.
וכך פירשו זה המפרשים, ולשונו של הר"ב שם אשר הביא שני הלשונות שבירושלמי:
"אלו הן הממונים, מיהו הנך גברי דחשיב לא בזמן אחד היו אלא החסידים והכשירים שבכל דור ודור הוא מונה ורבותי פירשו על שם שהממונים הראשונים שנתמנו על כך כך הי' שמם לפיכך נקראו הבאים אהריהס על שמם."
והתוס׳ יום טוב, השיג עליו וכתב "אבל מה שכתב הר׳ב דלא בזמן אחד היו שכן לשון הירושלמי וכו׳ וכתב עוד ורבותי פירשו וכו׳ אפשר שנתכון לבעלי התוס׳ במס׳ מנחות וכו׳ ולמד הר"ב לומר כן על כולם, ויש לתמוה שאף שכתב פירוש הירושלמי תפס גם כן פירוש רבותיו ולמה לא תפס גם כן לאידך פירוש דבירושלמי דחד אמר מי שהי׳ באותו דור מנה מה שבדורו, ועוד הסברא הפשוטה היא נוטה כך יותר משני הפירושים האלו דמסתמא המונה מונה אותם שבדורו.״
ובמח״כ לחנם השיג על הר״ב, לפי שבאמת הביא הר״ב שני פירושי הירושלמי, ושני פירושי הר״ב הם שני‪-‬פירושי הירושלמי,
רק שהפירוש השני שבירושלמי אין לו פירוש כי אם על פי דברי התוס׳ שמדור הראשון ואילך נקראו על שמם.
ועל כן כלל הר״ב את זה בתוך דברי התוס׳ ועמהם יחד, והן דבריו:
"ור‬בותי פירשו על שם שהממונים הראשונים (אלה הנזכרים במשנתנו) שנתמנו על כך, כך הי' שמם, לפיכך נקראו הבאים אחריהם על שמם."
והיינו לאמר שהנזכרים במשנתנו הנם בני דור אחד, וזה שנמצא לפנינו איזה מהם בדורות שאחר זה הוא מפני "שנקראו על שמם."
ובמשנה באו הממונים הראשונים (והם) כך הי׳ שמם והם הנם בני דור אחד.
‫ורק דבר פלא הוא איך לא ראה רבינו התוס׳ יום טוב שזה הוא ענין דברי הר״ב, שהרי זה ודאי שמה שכתב הר״ב "לפיכך נקראו הבאים אחריהם על שמם" אין זה פירוש להממונים שהוזכרו במשנה.
כי אם לבאר את אשר נמצא אחדים גם בדורות הבאים.
ובמשנה באו הממונים הראשוניס כהלשון השני שבירושלמי ואלה היו בני דור אחד.
והדברים פשוטים וברורים.
‫וסוף דבר זה ודאי שדברי המשנה הוא מן הימים הראשונים ואילך.
והכוונה או מן הימים הראשונים עד סוף "כשירי דור ודור בא למנות עליהן".
‫או הימים הראשונים לבד "מי שהי׳ באותו דור מנה מה שבדור" ומאז ואילך נקראו על שמם. ‬
‫‪104‬‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
‬ ושרי קדש אחר החרבן, זקני דור העבר שמו זה למשמרת לדור אחרון, וקבעו זה לזכר עולם במשנה.
ובתוספתא בא "אלו הן הממונים שהיו במקדש" ונחשבו שם אנשים אחרים ומינוים אחרים ומפרשי התוספתא לא ידעו מה לעשות בזה.
אבל הדברים פשוטים כי התוספתא אשר כל עיקר ענינה להוסיף ולהשלים על דברי המשנה, בא שם גם במקום הזה כן.
‫ואחרי אשר רשמו שם הפיסקא מהמשנה "אלו הן הממונין שהיו במקדש" כמו שרגיל בגמ׳ בבואם לפרש דברי המשנה, וכמו שיש גם בתוספתא במקומות שונים, וכמו שיש כן גם במשנה עצמה על יסוד המשנה כמו שכבר נתבאר לנו(נא) בא שם אחר זה:
"יוחנן בן גודגדא על נעילת שערים בן טוטפת על המפתחות בן דופאי על הלולב בן ארזא על הדוכן בנימין על התנורין שמואל על החביתין ובן מקליט על המלח בן פלח על העצים.״
והדבר פשוט כי המשנה אשר חשבה הממונים הראשים אשר משמרתם‬ ‫היתה גדולה ורהבה (יבואר לפנינו) לא חשבה כל המשמרות האלה, לפי שבימים הראשונים היו כלולים בתוך המשמרות אשר נחשבו.
ורק בהמשך הימים נתחדש זה לעשות ממונים לעצמם גם על זה.
ולהאומר בירושלמי שלא נחשבו כי אם החסידים והמצויינים שבכל הדורות אשר באו זכרונותיהם ביחוד בזכרוני המקדש, דברי התוספתא פשוטים עוד יותר, כי השלימו שם דבר יתר ההתמנות, אשר במשנה לא הוזכרו כל עיקר לא לבד אנשים מהם, כי אם שלא הוזכר שם גם המינוי, וראוי ונדרש להשאיר גם המדרגה השני׳ הזאת לדורות ובא זה בתוספתא.
ור׳ יוחנן בן גודגדא היחידי מכל ממוני המקדש אשד נשארו בחיים, ואשר המקדש נחרב בימי משרתו, ואשר כבר הוזכרה דבר ההתמנות הזאת במשנה "בן גבר על נעילת שערים" ואשר גם הי' חי עמהם בבית הוועד כשנקבע זה ואין מזכירין דברי החיים ולשתי הלשונות שבירושלמי לא הי׳ מקום להזכירו בדברי המשנה,
הנה בהיותו הממונה היחידי אשר נשאר חי אחר החרבן קבעו שמו בתוספתא לזכר עולם אחרי מותו.
ולהשלמת הבנת ענין דברי המשנה ודבר הממונים האלה ראוי לנו להעיר, כי ההתמנות האלה היו גדולים ורחבים הרבה ונקראו במשנה רק כפי קיצור השם אשר נקראו במקדש.
כי הנה במשנה השניה בשקלים שם בא:
"אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין ואין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרוכת שאותן קבלו רוב הצבור עליהן."
ואלעזר זה אשר קנה מקומו באופן משובח כזה בדברי המשנה נמצא לפנינו באמצע ימי הבית, בהזמן אשר כבר נשאר בידינו דברי הימים.
‬ --------------
‬
(נא) עי׳ כרך שלישי עמוד ‪ 232‬ולהלן, ויבואר עוד לפנינו במקומו.
<קטע פרק=הערות כה/>‬
‫הממונים שהיו במקדש‬
‫נג‬ ‬
‫ונמצאהו בדברי יאזעפוס בימי הורקנוס החשמונאי אלטטי׳ ‪XIV 7, 1‬ ויאמר שם:
״כאשר הלך קראסוס (שר צבא רומי) למלחמה נגד הפרתים, בא אל ארץ‬ ‫יהודה וישלול אוצר המקדש, כל אוצר הכסף אשר פאמפעיוס לא נגע בו סך הכל שני אלפים טאלאנטים, וכו׳ בתוך יתר הדברים לקח נם מוט זהב אשר הי' משקלה שלש מאות מינען, את המוט הזה נתן לו הכהן אשר הי׳ ממונה על האוצר אלעזר שמו, הוא לא עשה זה בכונה לרעה כי הוא הי׳ איש צדיק וישר, אבל עשה כן מפני זה, כי אלעזר זה הי׳ ממונה גם על הפרוכת אשר היו יקרים מאד יפים ונהדרים להפליא והיו פרושים למסך בתוך המוט הזה, וכאשר ראה אלעזר עד כמה גדלה תשוקת קראסיס לזהב, וירא לבלי ישלול את כל הנמצא במקדש, נתן לו את המוט הזה למען אשר יניח ידו מכל יתר הדברים כולם, וקראסוס השבע לו כי לא תגע ידו בדבר זולת זה והמוט הזה הי׳ מונח תוך מוט אחר של עץ ועל כן לא ידע איש ממוט הזה זולתי אלעזר לבדו."
ומבואר לנו בזה כי אלעזר זה שעל הפרוכת הי׳ יחד עם זה גם הממונה על האוצר.
וכמה יאירו לפנינו על ידי כל זה דברי המשנה "חוץ מאחיה וכו׳ ואלעזר שעל הפרוכות שאותן קבלו רוב הצבור עליהם".
וכמוהו הי׳ גם בן אחיה על חולי מעיים כי הי׳ לו שם יחד עם זה משרה נכבדה, אשר רק על ידי זה נוכל להבין לשון המשנה "אין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר׳׳ וכו׳,
כי גם לבן אחיה הי׳ שם ענין רחב של משרה בדבר שבממון אבל רוב הצבור קבלוהו עליהם, ובא במשנה כפי קצור השם אשר נקרא במקדש.
והתוס׳ יום טוב תמה וכתב "חוץ מבן אחי׳ וכו׳ ותימא דפתהיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין גם כן בדבר שבממון היו ויחידים הם" ונשאר בתמי׳.
‫אבל דבריו תמוהים שהרי זה הוא דברי המשנה שבכל דבר שבממון היו שם שנים והי׳ אצל כל אהד גם משנה אליו "חוץ מבן אחיה ואלעזר שאותן קבלו רוב הצבור עליהן" ועל כן גם לא ניתן להם עוד שני עמהם ויהיו יחידים.
ובמשנתנו לא נחשבו רק ראשי המינוי, והרי למאן דאמר שנחשבו רק החסידים והמצויינים שבכל הדורות כולם, לא נחשבו גם הממונים עצמם שבכל הדורות כולם.
והדברים פשוטים שאך זה הם דברי המשנה, ואך זה הם פירוש הדברים "אין עושין וכו׳ חוץ מבן אחיה וכו' ואלעזר״ וכו׳.
והדברים האלה את אשר מצאנו את אלעזר שעל הפרוכת בזמן החשמונאים ישובו ויאירו לנו גם הם לדעת כי דבר הממונים שבמשנתנו אינם הדור האחרון לפני החרבן, כי אם או שכשירי דור ודור בא למנות או שחשבו מימים היותר ראשונים ועל שמם נקראו הבאים אחריהם.
שהרי זה ודאי כי "גביני כרוז" הי׳ בימי אגריפא "ואלעזר שעל הפרוכת" הי׳ גם בימי החשמונאים‪.‬ ‬
‫‪106‬‬
‫הממונים שהיו במקדש
‬ ‫והנה לנו מפורש אחד בימי החשמונאים גם בלא דברי הגמ׳ במנחות ד׳ ס"ד שם בנוגע לפתחיה.
הארכנו לבאר כל הדברים האלה, כי גדלה מאד זכרון קדש זה אצל ראשי חכמי התורה עד כי קבעו זה לדורות עולם בהמשנה ככל דבר הקדש והמקדש. ‬
‫פרק כ״ו ‫
‬ ‫מירושלים ליבנה‪.‬‬ ‫
ועלינו לשום לב במקום הזה לדברי החוקרים האחרונים אשר לא הי׳ עינם ולבם כי אם לבית מלחמתם, ומצרותיהם של ישראל בחרבן ירושלים והמקדש והלכם ליבנה מצאו החוקרים ההם מקום להתגלות לבם והפיכת פני הדברים.
ובתוך נאד ‫הדמעות של ראשי זקני ישראל על חרבן המקדש ראו הם שובע שמחות.
ויאמר לנו החכם גרעץ בח"ד עמוד 13: ‬
"כאשר באה השמועה כי נפלה ירושלים ונשרף המקדש קרעו רבן יוחנן בן זכאי ותלמיריו את בגדיהם וכו' אבל הרב לא הי׳ כמתיאש כהתלמידים כי הוא הכיר אשר היהדות איננה קשורה בהמקדש והמזבח למען הכחד מן הארץ יחד עמהם, הוא נחם את תלמידיו על אבדן מקום הכפרה בדברים הללו כי גמילות חסדים היא תחת הקרבנות כאמור כי חסד חפצתי ולא זבח ההשקפה החפשית הזאת על טיב הקרבנות נתנה לו להכיר הכרה ברורה כי לכל לראש נחוץ להקים מקום כללי חדש תחת המקדש וכו׳ ובזה עצמו את אשר לקח רבן יוחנן בן זכאי את הסנהדרין מבית המקדש ויעבירם ליבנה בזה עצמו העביר את כל היהדות בכללה מכל עבודת הקרבנות וישחרר אותה מזה ויעמידה לעצמה. המעשה הזה לא קבלה כל התנגדות מאיזה צד ממי שיהי׳ ויבנה היתה מעתה את אשר היתה ירושלים לפניה ותחליף אותה לכל פרטי פרטיה."
והנה העמיד פנים לפני הקורא כאלו בזמן אשר ירושלים ישבה על מלאות, חרב לא עבר בארץ, וכל העם שוקט ובוטח, המקדש בבנינו וכל רום תפארתו, כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם, בתוך שלות השקט זאת עזבו רבן יוחנן בן זכאי וחביריו את המקדש ואת ירושלים, ויהפכו עורף להקרבנות וימאסו במקדש ד׳ ולא חפצו להיות נתלים עוד בהמקדש, ויעבירו את הסנהדרין ליבנה ובזה עצמו העבירו את כל היהדות בכללה מכל עבודת הקרבנות וכל דבר המקדש וישחררו אותה מזה.
ומה אפשר לאמר להבלי תעתועים כאלה, ומה אפשר לאמר לדברים כאלה בדברי הימים כי הרשו להם להפוך כל הדברים ולעשות צחוק מר מכל אסונם של ישראל למען לבוא אל המטרה הגבוהה להכחיש את עצמנו.
והאם לא ידעו גרעץ וחבריו כי כל זה הי׳ בשעה שהמקדש נחרב וירושלים נהפכה לגלי עיים.
והאם לא ידעו גרעץ וחבריו כי המה באו ליבנה כדברי רבן יוחנן בן זכאי לאבא סיקרא "חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוה הצלה פורתא" למצוא ‬
‫מירושלים ליבנה‬
‫נד‬
‬ שריד במעט לכל האומה אשר הי׳ גדול כים שברה, לברוא להם מקום להניח שם ראשם למען אשר לא יפוצו בני ישראל איש מעל אחיו, להכין מקום אשר יהי׳ אפשר לפתוח משם חלון להביא איזה שביבי אור, למען אשר יוכלו לחזק עמדתם ולשוב לתחיה.
והנה עשה לו גרעץ שחוק של קלות ראש ומספר לקוראיו גם דבר פלא "כי המעשה הזאת של רבן יוחנן בן זכאי גם לא קבלה כל התנגדות",
לאמר כי כל חכמי הדור וכל העם השלוים וחשוקטים לא אמרו נתנה ראש ונשובה לירושלים האהובה היושבת לבטח, ולמקדש הבנוי כמו רמים.
‫ובדרכים כאלה כתבו את דברי ימי ישראל ובהבלים כאלה כסו פניה.
והנה מצא גרעץ גם דברים מפורשים מאת אשר אמר רבן יוחנן בן זכאי לנחם את ר׳ יהושע ימים רבים אחר החרבן בהלכם לבקר את חורבות ירושלים ויחבר זה אל מעשה האבלות בשעה ששמעו שנחרב המקדש ומזה כבר יש לו דברים מפורשים על חפשיות השקפת רבן יוחנן בן זכאי על הקרבנות.
והלשון מזה באבות דר׳ נתן פרק ד׳ הוא "פעם אחת הי׳ רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והי׳ ר׳ יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב אמר ר׳ יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחת (צ׳׳ל אחרת) שהיא כמותה, ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר כי חסד חפצתי ולא זבח".
‫ועל הדברים הפשוטים והברורים האלה יקרא גרעץ "ההשקפה החפשית הזאת על טיב הקרבנות נתנה לו להכיר כי נחוץ להקים מקום חדש תחת המקדש". ‫
וכמושבע ועומד יענה אחריו החכם ווייס בקול (ח״ב עמוד ‪3‬):‬
"מתוך הדברים האלה יציצו מחשבות הנביאים הנאמנים אשר מעולם לא מצאו חפץ בקרבנות."
וכפי הנראה לא ראו החוקרים האלה ניחום אבלים מימיהם, אשר כל אחד ימצא לו צד של תנחומין למען הפג את הצער.
ובאבות דר׳ נתן פרק י"ד נאמר "כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי וכו׳ נכנס ר׳ אליעזר וישב לפניו אמר וכו׳ אמר אדם הראשון הי׳ לו בן ומת וכו׳ נכנס ר׳ אלעזר בן ערך וכו׳ אמר אמשול לך משל למה הדבר דומה לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון וכו׳ אף אתה רבי הי׳ לך בן קרא תורה וכו׳ ונפטר מן העולם בלא חטא ויש לך לקבל תנחומין כשהחזרת את פקדונך שלם אמר לו אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין״.
והחוקרים האלה היו יכולים ללמוד מזה כי טוב לגבר אשר מתו בניו.
אבל מה ענין צרי למכאובים עם בריות גופא ונהורא מעליא ומה ענין תנחומין עם זרעא חיא וקימא,
ומה ענין את אשר נחם רבן יוחנן בן זכאי בימי היות המקדש בחורבנו וידו פרש צר על כל מחמדי עין, מה ענין לזה עם דברי התורה בהעבודה במקדש הקדש בזמן שבית המקדש קיים, וד׳ שמה, והקרבנות נקרבים בעבודה כללית של כל ישראל בכל חקי התורה. ‫
ואך חרפה היא לראות כי חוקרים אשר נולדו על ברכי ישראל יעלו גרה את דברי חוקרי העמים להונות את ישראל מנחלתו ולאמר כי הנביאים לא מצאו
‬
‫‪108‬‬
‫מירושלים ליבנה
‬
‫חפץ בקרבנות וזה אות כי עדין לא נתנה תורה לישראל, והנביאים לא ידעו מכל דברי התורה בקרבנות,
מבלי להבין ומבלי לדעת כי אין בכל דברי הנביאים אף מקום אחד אשר ‫יתנגדו לקרבנות צבור חיובי התורה ועבודה כללית של כל האומה.
כל התנגדותם של הנביאים, וכל דבריהם היו נגד חלק מההמון אשר הפרסום הגדול מקדושת המקדש ושכינת ד׳ שם הביאם להאמין, כי גם כל עון וכל חטאת אשר יעשו במזיד יכופר להם על ידי הקרבנות אשר יקריבו בבית ד'.
והן דברי ירמיהו ז' הברורים והמפורשים:
"אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ד׳ היכל ד׳ היכל ד׳ וכו׳ הנה אתם בוטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל הגנב רצח ונאף ‫והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ובאתם ועמרתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה המערת פרצים הי׳ הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם."
ומבואר ומפורש כי אך זה הי׳ כל דברי הנביאים פה אהד מפני שנמצאו בתוך המון העם כאלה, אשר טעו וחשבו כי מקדש הקדש והעבודה תכפר על כל הפשעים כולם גם אם יהיו במזיד גמור.
‫ודברי ר׳ יהושע על בית המקדש "אוי לנו שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל הנם דבר כללי מפורסם באומה מימי המשכן ואילך ומפורשים בתורה.
‫וההמון הבלתי יורד לעומק דברי התורה וחלק מהם הלהוטים אחרי גנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל(נב) חשבו כי על כל פשעים יכסה‬ המקדש והעבודה שם.
על כן הרעישו הנביאים על כל זה להודיעם כי עיקר הכל לפני ד׳ הוא לשמוע בקול ד׳ ולעשות הישר והטוב.
והן גם דברי ישעי׳ א׳:
"למה לי רב זבחיכם יאמר ד׳ וכו׳ כי תכאו לראות פני (כדין שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ד׳) מי בקש זאת מידכם רמס חצרי וכו׳ חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וכו׳ ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שמע ידיכם דמים מלאו רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע" וכו׳.
והנה ידבר בזה ישעי׳ גם נגד רוב זבחיהם וגם נגד תפלותיהם, וכשם שזה ודאי שאין דבריו נגד התפלה עצמה, כן אין דבריו נגד הקרבנות עצמם.
דבריו הם נגד רוב הקרבת קרבנות יחידים מבלי אשר הסירו רוע מעלליהם, וכן הם דבריו נגד דבר התפלות כשידיהם דמים מלאו טרם אשר הסירו רוע מעלליהם.
ולא לבד המקדש ועבודה כי אם גם גמילות חסדים וצדקה לאביונים ועניים ‬ --------------------- ‬ (נב) בכרך הקודם בדברינו על הבלי הגוים בהביבעלקריטיק מבואר באורך כי גם כל אלה אשר עבדו אלקים אחרים בימי הבית הראשון קיימו את כל מצוות התורה באין מחסור דבר, ושם יבוארו ‫לנו כל הדבריס האלה לכל ענינם, ודברי הכתובים האלה בירמי׳ שם גם הם יבארו זה‪.‬‬ ‬
‫מירושלים ליבנה‬
‫נה‬
‬ ‫אשר הנם מהמושכלות היותר ראשונות ודבר מוסכם לכל העולם לטוב גמור, אלו היינו רואים חבר גנבים ורוצחי נפשות עושים להם היתר לגנוב ולרצח, וליתן משללם מעשר לעניים וליסד בתי חסד האם לא היו הנביאים מרעישים על זה ונגד זה, ולוא גם נתנו המחצה ממנה לעניים ולאביונים ואפילו אם נתנו את כולה.
‫ואיך הי׳ אפשר להנביאים לבלי להרעיש נגד אלה, אשר הנביאים יאמרו להם:
״הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וכו' ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה המערת פרצים הי׳ הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם."
ותחת מה שחשבו חוקרי העמים להראות מתוך דברי הנביאים נגד הקרבנות כי עוד לא נתנה תורה לישראל, וכי לא ידעו בני ישראל בימי הבית הראשון ממקדש הקדש ולא ידעו מדברי התורה בדבר המקום אשר יבחר ד׳,
הדבר יוצא משם לגמרי להיפך, כי כל כך התפשטו דברי התורה אז גם בין השדרות היותר נמוכות של ההמון, וכל כך נקדש קדוש קדושת המקדש לכל ישראל ועבודת הקדש תמידין כסדרן,
עד שנמצאו בין ההמון כאלה אשר השבו כי כפרת עבודת המקדש תשתרע גם על רצח גנב ונאף בשאט נפש, ובלי כל תשובה וחרטה ועזיבת החטא ובלי ״רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם חדלו הרע".
‫וכל הדברים האלה גדולים ורחבים בדברי הנביאים, ויבוארו לנו לכל פרטיהם בדברינו נגד כל הבלי הגוים בהביבעלקריטיק בכל הנוגע לדברי התורה ודברי הנביאים בכלל ודברי התורה ודברי הנביאים בנוגע למקדש הקדש והקרבנות בפרט.
והנה באו החוקרים האלה ויעלו גרה את דברי חוקרי העמים בנוגע להנביאים והקרבנות נגד דברי התורה.
ויבחרו להם סגנון כאלו מצאו דברים ומעשים לרבן יוחנן בן זכאי בימי שלות השקט של ירושלים והמקדש וכי רבן יוחנן בן זכאי הי׳ לו השקפה חפשית על המקדש והקרבנות נגד דברי התורה.
ובחפזם לא הבינו החוקרים האלה כי גם אלו היו דברי רבן יוחנן בן זכאי לר׳ יהושע בימי המקדש ואלו גם אמר זה אז ״יש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים" הנה גם אז לא היו בדבריו לא השקפה חפשית ולא דבר חדש כל עיקר.
והוא דבר מוסכם ומקובל מכל חכמי ישראל ככל הדברים הכלליים יסודי התורה המוסכמים וידועים לכל ישראל.
ומשנה שלמה שנינו במס׳ אבות פרק א׳ משנה ב׳:‬
"שמעון הצדיק הי׳ משיירי כנסת הגדולה הוא הי׳ אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים." ‫
וגדולה מזו אמרו במס׳ ראש השנה ד׳ י"ח:
"לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה אמר רבה בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר כתורה אביי אמר בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים."
ומה אפשר לאמר לדברי הבאי אשר יאמר גרעץ‪: ‬
‫‪110‬‬
‫מירושלים ליבנה‬
‬
"אבל הרב לא הי׳ מתיאש כתלמידיו כי הוא הכיר אשר היהדות איננה קשורה בהמקדש והמזבח למען הכחד מן הארץ יחד עמהם",
כאלו יתר חכמי הדור ותלמידי רבן יוחנן בן זכאי חשבו כי כאשר נחרב המקדש בטלה התורה ונתבטלה היהדות.
אבל אפילו תינוק שבישראל יודע כי המקדש וכל עבודת המקדש בכל היותם קדש קדשים אינם כי אם הלק בתורה, ולא כל התורה בכללה, אשר גם דבר אחד מדבריה לא יוכל להבטל ולא יבטל לעולם.
ואפילו תינוק מישראל יודע שגם מי שאין לו לולב מחויב בכל זה לשבת בסוכה, וגם מי שאין לו שופר חייב בכל מצות יום טוב בראש השנה.
ואפילו תינוק שבישראל יודע כי אין מצות שבת ויום טוב, מאכלות אסורות, תפילין וציצית, סוכה ולולב, כל מצות עשה ולא תעשה שייכים להמקדש ועבודת המקדש.
ומה ענין בדברי הימים לבדות דברים אשר אין להם שחר ולקרוא עליהם שם הגדול של דברי ימי ישראל.
דברי הימים אינם כי אם דברים כמו שהם ומעשים שהיו ולא הבלים אשר יבדה הכותב כדי להוציא את רוחו.
‬
‫פרק כ"ז.
‬ ואמנם כי לא הסתפקו החוקרים האלה בדבריהם על דבר המקדש והקרבנות לבד לאמר כי לא הי׳ לרבן יוחנן בן זכאי חפץ בהם,
כי אם שהלכו בדבריהם עוד הלאה וממעשי רבן יוהנן בן זכאי ביבנה ראו עוד דבר גדול ויבואו לאמר כי אך שקר הדבר כי כח הסנהדרין הגדולה בדיני התורה המיוחדים לזה "המקום גורם" בישבם בלשכת הגזית, המקום הנבחר מקום המקדש.
ויאמר החכם גרעץ בח"ד עמוד ‪ 14‬שם‪:‬
"ההשקפה החפשית של רבן יוחנן בן זכאי על הקרבנות נתנה לו להכיר הכרה ברורה כי לכל לראש נחוץ להקים מקום כללי חדש תחת המקדש, ועל כן קבע סנהדרין ביבנה והוא הי׳ לראש עליהן וכו׳, להסנהדרין ביבנה נתן רבן יוחנן בן זכאי הכח על עניני הדת בכל אשר הי׳ להסנהדרין בירושלים אשר הי׳ קשור יחד עם כח המשפט של בית המשפט היותר גבוה, רק האויטאריטעט הגדול של רבן יוחנן בן זכאי יכלה לברוא סנהדרין ולחזקה בתוך מעמד כזה כי היו מעשיו נגד הדעה השולטת כי רק בלשכת הגזית יש להסנהדרין הכח במעשיהם אבל במקום אחר אין להם כח המשפט ולא כח החק, ואינם באי כח כל העם, עד אז היו הסנהדרין רק הלק מהמקדש ובלא זה לא היו כלום״ וכו׳.
והנה כי כן מתוך השקפתו החפשית על הקרבנות, אשר רבן יוחנן בן זכאי לא חפץ לדעת מהם, הי׳ אצלו גם המקדש ולא כלום, וממילא אין מקום ללשכת הגזית ואין מקום להמקום גורם,
‫ועל כן הנה קרבנות אינם כלום, המקדש אינו כלום, לשכת הגזית אינה כלום, ויסד סנהדרין ביבנה.‬
‬
‫מירושלים ליכגה‬
‫נו‬
‬ וכמושבע ועומד יענה אחריו בקול גדול החכם ווייס ח"ב עמוד ‪ 37‬ויאמר:
"ר׳ יוחנן בן זכאי נשא חן וחסד מלפני השר והשיג ממנו רשיון לקבץ תלמידיו וחביריו וכו׳ אחת משאלות הזמן הזה היתה אם הבית דין הגדול או הסנהדרין אשר יסדו עתה ביבנה אם הוא ככל משפטו וחוקתו אשר לסנהדרין שהי׳ לפנים בירושלים וכו׳ מאין לו הזכות והכח להיות כבית דין הגדול בירושלים אחרי שאיננו במקום הנבחר, אבל ר׳ יוחנן בן זכאי ראה כי נחוץ ליסד בית דין הגדול עתה חוץ לירושלים לקיום התורה והדת על כן לא ענה את רוחו בדקדוקי דברים ועשה את הדרוש לזמנו וכו׳ ובדבר הזה נתפרסם ענין חדש והוא כי אין המקום גורם להקדיש הבית דין כי אם הבית דין מקדש מקומו."
ואנחנו לא נדע על מה להתפלאות יותר, אם על הדבר עצמו אשר הרימו ‫פתחם להיות שופטי דמים, במקום שאין ידם מגעת,
או להשתומם עד היכן הגיעה בולמוס של החפץ להטעות את הקוראים.
כי הלא הדבר ידוע ומפורסם כי באמת לא הי׳ להבית דין שביבנה כל כח בהדברים המיוחדים להבית דין שבלשכת הגזית.
ולא לבד שלא לקחו לעצמם הכח של בית דין הגדול שבלשכת הגזית, כי אם שגם לא נתנו לעצמם אפי׳ כח של סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה.
ובכל הש"ס המשנה התלמוד הבבלי והירושלמי לא נמצא אפי׳ במקום אחד שדנו ביבנה דיני נפשות כי לא היתה שם כזאת.
‫ואך תמהון הוא לראות כי חוקרים מבני ישראל באים לדבר בדבר גדול וכללי כזה דבר הבית דין הגדול של ישראל מבלי אשר ידעו ענינם כלל.
הן משנה מפורשת היא במס׳ סנהדרין פרק א׳ משנה ה׳ מה הי׳ ענינם המיוחד של סנהדרי גדולה, אשר גם דבר לא הי׳ מזה ביבנה, ובא שם:
"אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, אין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד."
ואחרי אשר זה ודאי כי ביבנה לא דנו לא את השבט ולא את נביא השקר ולא כהן גדול ולא דבר יציאה למלחמת הרשות, ולא להוסיף על העיר והעזרות, ולא עשו שם סנהדראות לשבטים ולא עיר הנדחת,
איזה ענין יש לבית הוועד שביבנה עם דבר הבית דין הגדול של כל ישראל אשר ישבו בלשכת הגזית אשר בכל דיניו המיוחדים יהי׳ המקום גורם.
והנה באו החוקרים האלה ומבלי כל ידיעה מה הי׳ דבר הסנהדרין הגדולה הרימו קול יחדיו כי רבן יוחנן בן זכאי וחביריו בבואם ליבנה שנו דת ודין, מבלי לדעת את ענין הדברים כל עיקר.
אמנם אף כי דבר מעשי הוועד ביבנה והסנהדרין שם אין זה ענין לדבר הסנהדרין בלשכת הגזית, והוא דבר פשוט אשר לא הי׳ צריך לדבר על זה,
‬
‫מירושלים ליכגה‬
‫נו‬
‬ וכמושבע ועומד יענה אחריו בקול גדול החכם ווייס ח"ב עמוד ‪ 37‬ויאמר:
"ר׳ יוחנן בן זכאי נשא חן וחסד מלפני השר והשיג ממנו רשיון לקבץ תלמידיו וחביריו וכו׳ אחת משאלות הזמן הזה היתה אם הבית דין הגדול או הסנהדרין אשר יסדו עתה ביבנה אם הוא ככל משפטו וחוקתו אשר לסנהדרין שהי׳ לפנים בירושלים וכו׳ מאין לו הזכות והכח להיות כבית דין הגדול בירושלים אחרי שאיננו במקום הנבחר, אבל ר׳ יוחנן בן זכאי ראה כי נחוץ ליסד בית דין הגדול עתה חוץ לירושלים לקיום התורה והדת על כן לא ענה את רוחו בדקדוקי דברים ועשה את הדרוש לזמנו וכו׳ ובדבר הזה נתפרסם ענין חדש והוא כי אין המקום גורם להקדיש הבית דין כי אם הבית דין מקדש מקומו."
ואנחנו לא נדע על מה להתפלאות יותר, אם על הדבר עצמו אשר הרימו ‫פתחם להיות שופטי דמים, במקום שאין ידם מגעת,
או להשתומם עד היכן הגיעה בולמוס של החפץ להטעות את הקוראים.
כי הלא הדבר ידוע ומפורסם כי באמת לא הי׳ להבית דין שביבנה כל כח בהדברים המיוחדים להבית דין שבלשכת הגזית.
ולא לבד שלא לקחו לעצמם הכח של בית דין הגדול שבלשכת הגזית, כי אם שגם לא נתנו לעצמם אפי׳ כח של סנהדרי קטנה של עשרים ושלשה.
ובכל הש"ס המשנה התלמוד הבבלי והירושלמי לא נמצא אפי׳ במקום אחד שדנו ביבנה דיני נפשות כי לא היתה שם כזאת.
‫ואך תמהון הוא לראות כי חוקרים מבני ישראל באים לדבר בדבר גדול וכללי כזה דבר הבית דין הגדול של ישראל מבלי אשר ידעו ענינם כלל.
הן משנה מפורשת היא במס׳ סנהדרין פרק א׳ משנה ה׳ מה הי׳ ענינם המיוחד של סנהדרי גדולה, אשר גם דבר לא הי׳ מזה ביבנה, ובא שם:
"אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, אין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד."
ואחרי אשר זה ודאי כי ביבנה לא דנו לא את השבט ולא את נביא השקר ולא כהן גדול ולא דבר יציאה למלחמת הרשות, ולא להוסיף על העיר והעזרות, ולא עשו שם סנהדראות לשבטים ולא עיר הנדחת,
איזה ענין יש לבית הוועד שביבנה עם דבר הבית דין הגדול של כל ישראל אשר ישבו בלשכת הגזית אשר בכל דיניו המיוחדים יהי׳ המקום גורם.
והנה באו החוקרים האלה ומבלי כל ידיעה מה הי׳ דבר הסנהדרין הגדולה הרימו קול יחדיו כי רבן יוחנן בן זכאי וחביריו בבואם ליבנה שנו דת ודין, מבלי לדעת את ענין הדברים כל עיקר.
אמנם אף כי דבר מעשי הוועד ביבנה והסנהדרין שם אין זה ענין לדבר הסנהדרין בלשכת הגזית, והוא דבר פשוט אשר לא הי׳ צריך לדבר על זה,
‬
‫מירושלים ליבנה
‫‪112‬‬
‬ אבל בהיות דבר הסנהדרי גדולה ענין כללי גדול מאד בדברי ימי ישראל, בין בזמן היותם בכל כחם בישבם בלשכת הגזית, ובין ענינם אחר זה בזמן המתיבתות אשר הותחל עתה ביבנה והלך כן בקו ישר מאז ואילך בכל ימי המתיבתות באושא שפרעם בית שערים צפורי טבריא, וסורא ופומבדיתא בבבל,
ורבותינו הראשונים לא ביררו הדברים מפני שאין זה נוגע להלכה בזמן הזה, כי על כן חובתנו להפיץ אור על כל הדבר ולהעמידו על מה שהוא, בהיות זה פרק גדול ורחב מאד בדברי ימי ישראל על פי התורה והמצוה, וכי יהי׳ נדרש לנו גם לכל הדברים לפנינו. ‬
פרק כ״ח‪.‬‬ ‫
‬
סנהדרין בלשכת הגזית ובהמתיבתות.
דבר מפורש הוא במס' שבת ד׳ ט״ו שלא לבד שביבנה לא דנו דיני נפשות כי אם שמאז עזבו הסנהדרין את לשכת הגזית נתבטלו דיני נפשות מדין התורה אף שישבו עוד בירושלים ובא שם‪:
"ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנוית למאי הלכתא אמר רב יצחק בר אבדימי לאמר שלא דנו דיני קנסות דיני קנסות ס״ד אלא אימא שלא דנו דיני נפשות."
ורבותינו בעלי התוס׳ בד"ה אלא שלא דנו דיני נפשות כתבו "תימא ד"וקמת ועלית אל המקום" דדרשינן מיניה (סנהדרין ד' פ"ז) מלמד שהמקום גורם לא כתיב אלא בזקן ממרא ובזקן ממרא גופיה לא כתיב אלא בהמראתו שצריך שימרה עליהם במקומן אבל לדונו יכול אע״פ שאין בי"ד הגדול בלשכת הגזית ואין נראה לומר דבעי שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ויעשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לא".
והנה לא תירצו כלום, ובמס׳ ע"ז ד׳ ח׳ המציאו מעצמם דרשה חדשה‬ ‫לתרץ זה וכתבו שם בד"ה מלמד שהמקום גורם‪:‬‬ ‫"וא"ת מנלן קפידא במקום שאר חייבי מיתות שלא בזקן ממרא דקרא לא כתיב אלא בזקן ממרא וי"ל דדרשינן כל זמן שסנהדרין גדולה במקומה כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות."
והנה מפני דוחק קושיתם המציאו ודרשו דרשה חדשה שאין זכר מזה בגמ'.
ותהי להיפך כי בגמ׳ מפורש שאין זה מדרשה זו, ובא שם בדברי הגמ':‬
"אמר רב נחמן בר יצחק לא תימא דיני קנסות אלא שלא דנו דיני נפשות מאי טעמא כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום‬ ‫ההוא מלמד שהמקום גורם(נג)‪.‬‬ ‬ --------------- ‬
(נג) וכבר נדחק בזה שם המהרש"א, ‫וגם אחר כל דוחק דבריו זה ודאי שהתוס׳ המציאו דרשה חדשה שאין זכר מזה בגמ'.
‬
‫הסנהדרין בלשכת הגזית, ‬ובהמתיבתות‬
‫נז‬
‬ אבל לא נוכל לדעת מדוע נכנסו רבותינו בעלי התוספות בפרצות דחוקות שהרי דברי הגמ׳ פשוטים וברורים.
ואין אנו צריכים לדרשות כי אם שהדברים מפורשים בדברי התורה.
ומאד תמיהני כי רבותינו העלו יחד שני דברים שונים שאינם ענין זה לזה.
והנה קושיתס היא שהרי כל דברי הגמ׳ בסנהדרין י"ד וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם הוא רק בזקן ממרא שצריך שימרא עליהם במקומם.
וזה ודאי כן הוא, אבל איך העלו רבותינו ענין דברי הגמ׳ שם שידובר על הזמן שמקומם הקכוע של הסנהדרין הגדולה הוא כדין בלשכת הגזית, רק שיצאו משם כולם יחד לצורך שעה, שזה הוא באמת רק בזקן ממרא.
שהרי מקומם הקבוע ־הוא בלשכת הגזית ויש להם כל דיני הבית דין הגדול‪.
ומה ענין זה להזמן שעזבו מקומם בלשכת הגזית והלכו להם וקבעו מקומם במקום אחר,
שאז אין להם כלל דיני התורה המיוחדים לבית דין הגדול, שזה דוקא בשעה שמקומם קבוע בלשכת הגזית.
שם בסנהדרין דף י"ד אצל זקן ממרא ביחוד ידובר:
"מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם.״
‫ומפורש על זה שם בגמ׳ דאיירי בזמן שהמקום הקבוע הוא בלשכת הגזית ויצאו אבית פגי רק לצורך איזה דבר ובא שם: "דנפוק כמה וכו׳ אלא פשיטא דנפוק כולהו למאי אילימא לדבר הרשות מי מצו נפקי וכו׳ אלא פשיטא לדבר מצוה היכי דמי לאו למדידת עגלה וכו׳ אמר ליה אביי לא כגון שיצאו להוסיף על העיר ועל העזרות וכו׳.
ובזה כשמקומם הקבוע הוא כדין בלשכת הגזית אז באמת אין זה כי אם רק בזקן ממרא שמצאן אבית פגי והמרה עליהן אין בזה דין המראה של זקן ממרא אבל סנהדרי קטנה דנין אז דיני נפשות וכן כל דבר, שהרי יש אז בית דין הגדול בישראל.
אבל רבותינו בתוס' ידמו לזה כשגלו מלשכת הגזית וקבעו מקומם בחנות.
וזה פלא שמה ענין זה לזה שהרי אז אין להם עוד דין בית דין הגדול של כל ישראל שעל זה הקפידה תורה שיהי׳ מקומם הקבוע דוקא בלשכת הגזית, היינו במקום המקדש, שהרי זה הוא לשון הכתובים בפרשת שופטים:
"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם וכו׳ וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ד׳ אלקיך בו ובאת וכו׳ ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך ‬‫מן המקום ההוא אשר יבהר ד׳" וכו׳. ‫
והאם יכול להיות ספק שענין דברי התורה הם שמקום הבית־דין הגדול של כל ישראל הוא במקום אשר יבחר ד׳.
‫וכל אריכות דברי התמיהות של רבותינו בעלי התוס׳ שכתבו‪:
"ואין נראה לומר דבעינן שיהיו במקומן בשעת עבירה כמו בזקן ממרא דהא בזקן ממרא לא על המראתו לבד מיחייב אלא עד שיחזור לעירו ועשה כהוראתו ואהא לא כתיב מקום ועוד דלא מצינו בשום מקום שהיו בודקין אם היו בית דין בלשכת הגזית בשעת עבירה אם לאו."
‬
‫‪114‬‬
‫הסנהדרין בלשכת הגזית ובהמתיבתות‬
‬
וכל זה רק פלא, זה ודאי דאין צריכין אצל מחלל שבת או רוצח שיהיו בית דין בשעת עבירה בלשכת הגזית.
אבל זה ודאי שצריך שיהי׳ מקומם הקבוע בלשכת הגזית שאם לא כן אינם בית דין הגדול לכל דיני התורה המיוחדים בהם.
ובשעה שאין בית דין הגדול, בזמן ההוא אין גם דין סנהדרי קטנה לדון דיני נפשות,
כי הסנהדרין של כ"ג, סנהדרי קטנה שבכל עיר ועיר, אינם כי אם באי כחם של הבית דין הגדול של כל ישראל, ואך מפיהם גם נתמנו.
וכלשון המשנה במסכת סנהדרין פרק א׳ משנה ה׳ "אין עושין סנהדראות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".
‫ולשונו של הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ה׳ הלכה א׳:
"ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" וכו'.
ועל כן בשעה שבטל כח הבית דין הגדול באותה שעה בטל נם כח סנהדרי קטנה.
והן דברי הגמ׳ המפורשים דישבו להם וקבעו מקומם בחנות ועקרו מקומם מלשכת הגזית: "כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב ניגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם(נד)‪.
והיינו שאז אין בית דין הגדול לכל הדינים המיוחדים להם, וממילא גם בטל כח סנהדרי קטנה לדיני נפשות.
וכל זה אפי׳ בישבם להם בחנות בירושלים ובזמן המקדש רק שלא ישבו במקום המקדש ומי מדבר בעזבם גם את ירושלים והמקדש נחרב, וגלו ליבנה.
ואמנם כי עוד יותר מזה משנה שלמה שנינו, בנוגע ליבנה בשעתה, שגם זקן ממרא אשר המרה בזמן אשר ישבו עוד בלשכת הגזית והורה בעירו וכבר נגמר דינו בשעה שדנו דיני נפשות ולא נהרג עד עתה אין יכולים להורגו ביבנה, ובא במשנה סנהדרין דף פ"ט (פי"א מ״ד):
"אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים."
וברורים בזה מאד דברי התוס׳ יום טוב שם שכתב: "והתוס׳ הקשו קושיות רבות והעלו דדוקא כשנגמר דינו קודם שגלתה דלאחר שגלתה בטלו דיני נפשות ע"כ ולי הי׳ נראה לומר דאלא מעלין אינו חוזר על ולא בבית דין שביבנה אלא על לא בבית דין שבעירו בלבד.“
ובודאי שבעיקר הדבר צדקו דבריו רק שלא ביאר לא איך אין זה חוזר על "ולא בבית דין שביבנה" ולא לאיזה דין בא במשנה "ולא בבית דין שביבנה״.
‬
----------------------- ‬
(נד) ‪ ושאלת הגמ׳ "למאי הלכתא״ היא לפי שאי אפשר לאמר שעזכו מקומם בלשכת הגזית‬ ‫והלכו וישבו להם בחנויות מפני יתר דברי המשנה ״אין דנין לא את השבט וכו׳ נביא השקר" וכו׳ שהרי הדברים האלה אינם שכיחים ולא היו אז.
‬
הסנהדרין בלשכת הגזית, ובהמתיבתות‬
‫נח‬
‬
אבל כבר נתבאר לנו שכל המשנה מראשה לסופה יש שם יסוד המשנה, ודברי התנאים עליה מימי הלל ושמאי ואילך.
וכן הוא גם במקום הזה, כי לשון יסוד המשנה הי׳ כדברי התוס׳ יום טוב רק "בית דין שבעירו" בלבד.
"אין ממיתין אותו בבית דין שבעירו אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים."
ובבואם ליבנה אשר הוסיפו אז ענינים רבים אצל יסוד המשנה כמו שנתבאר,
הוסיפו אז גם את זה אצל יסוד המשנה "ולא בבית דין שביבנה", ונבאר הדבר יותר.
כי הנה סגנון דברי התוס׳ יום טוב הוא כאלו על פי דבריו אין צריך למה שכתבו התוס׳ "דדוקא כשנגמר דינו קודם״,
‫וכבודו הגדול במקומו, אבל הלא גם כל דברי המשנה גם "אין ממיתין אותו בבית דין שבעירו אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים" הולכים גם הם כשכבר נגמר דינו,
שהרי זקן ממרא נידון בעירו על פי בית דין של כ״ג כמו שמפורש במס׳ סנהדרין ד' ט"ז:
"והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בעשרין ותלתא.״
ולשונו של רש״י שם: "דכי כתיב וקמת ועלית בהוראה כתיב שבאין לשאול מה יורו וחוזר לעירו ואם הורה לעשות כבתחלה נידון כשאר המומתין בעשרים ושלשה דהא לא תני במתניתין דף ב׳ (פ״א מ"ה) ולא את זקן ממרא."
ומבואר מעצמו שזה שנאמר במשנה "אין ממיתין אותו בבית דין שבעירו אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים־ היינו רק להמיתו שם למען יפורסם הדבר לכל ישראל,
אבל אחרי אשר כבר דנו דינו לחיוב בבית דין שבעירו‬.
והן דברי הרמב"ם המפורשים בהלכות ממרים פרק ג׳ הלכה ה׳:
"וכיצד דנין זקן ממרא וכו׳ חזר זה החכם לעירו וכו׳ הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה וכו׳ אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ‫וכו׳ אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים וכו׳ שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה."
ומבואר ומפורש כי "אלא מעלין אותו לירושלים" היינו אחר שדנו אותו ונגמר דינו בעירו.
‫וזה הם דברי המשנה "אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה״ היינו אחר שכבר נגמר דינו.
וכדבר פלא הם דברי רבינו הכסף משנה בהלכות סנהדרין פרק ה׳ הלכה א׳ שלא ראה דברי הרמב"ם אלה וכתב שם‪:
"ובפרק קמא דסנהדרין ד׳ ט״ז אמרינן דמיתת זקן ממרא בסנהדרין של עשרים ושלשה והמראתו בעי על פי בית דין של שבעים ואחד ונראה שלזה
‬
‫‪116‬‬
הסנהדרין בלשכת הגזית, ובהמתיבתות‬
‬
נתכוין רבינו שכתב אין עושין זקן ממרא ולא כתב אין ממיתין זקן ממרא וקשיא לן מדתנן בפרק בתרא דסנהדרין גבי זקן ממרא אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים.
והנה נשאר בקושיא, אבל הדברים פשוטים ד"אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים", אינו לדונו שם כי אם רק להמיתו שם אחרי שכבר דנוהו למיתה בעירו כמו שמפורש בדברי הרמב״ם בהלכות ממרים שם.‬
ומבואר שדברי המשנה אין ממיתין אותו לא בבית דין שביבנה הכונה אחר מה שהמרה לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, ואחרי מה שכבר דנו אותו‬ בעירו ונתחייב,‬
‫והיינו כדברי התוס׳ יום טוב וכפי מה שנתבארו הדברים כי "ולא בבית דין שביבנה״ הוא תוספת מה שהוסיפו אז אחר החרבן אצל יסוד המשנה, לאמר דאף אם כבר נגמר הכל בימי הבית בכל זה אין ממיתין אותו ביבנה.
והדברים האלה באמת ראוים להרים אותם על נס לדעת מהם אורם ואמתם של ראשי חכמי התורה. ‬
כי הנה הוסיפו אצל יסוד המשגה "ולא בבית דין שביבנה" אף שזה לא‬ ‫הי׳ יכול להיות כלל, ‬
‫שהרי הדברים האלה אינם על להבא כי אם על מה שעבר אם המרה‬ בישבם עוד בלשכת הגזית וכבר גם נידון למיתה, וכולנו ידענו כי לא הי׳ שם ביבנה עמהם חכם מופלא אשר כבר שאל מלשכת הגזית והמרה על הוראתם‬ וכבר נידון למיתה בעירו בזמן שדנו דיני נפשות,‬
ואם כן הנה אין זה בגדר של מציאות רחוק הבא לפעמים כי אם בגדר דבר העבר שלא הי׳ ולא יכול להיות עוד. ‬
וכל כונתם בהוסיפם זה בהמשנה לא הי׳ יכול להיות כי אם זאת לפרסם כי יבנה איננה במקום ירושלים לשום דין מדיני התורה‪. ‬
כי כל דבר התלוי במקדש הקדש ובירושלים עברו ובטלו עד אשר‬ ‫ישוב ד׳ וירחם על עמו.‬ ‬
‫פרק כ״ט‪.‬‬
‬ הסנהדרין ביבנה ובהמתיבתות בכלל.
אמנם דבר הבית דין של שבעים ואחד אשר היה ביבנה כמו שמפורש במשנה ריש מסכת זבחים "אמר בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן" ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה״. ‬
ודבר הסנהדרין אחר זה בכל המתיבתות עד שהתמידו גם כל ימי הגאונים, זה הוא ענין אחר לגמרי.
ואף שדבר לא הי׳ להם לא עם כל הענינים המיוחדים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית ולא עם הסנהדרין של כל עיר ועיר בימי הבית,
הי׳ להם בכל זה ענין כללי גדול מאד, ענין כללי עצמי מיוחד, וזה ‬הוא:
‬
‫הםנהדרין ביבנה ובהמתיבתות בכלל‬
‫נט‬ ‬ הננו רואים מדברי התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט שרצון התורה היה אשר בספק הנופל בדברי תורה ישאלו לבית דין של כל ישראל, ואף שלא חייבה תורה מיתה לזקן ממרא כי אם כשהמרה לבית דין הגדול היושב במקום אשר יבחר ד' לשכן שמו שם,
זה הוא רק בנוגע לדבר מות האיש ההוא שגם כל דיני נפשות אינם כי אם בזמן שהסנהדרין בלשכת הגזית היינו בזמן שיש להם כל דיני התורה המיוחדים לבית דין הגדול.
אבל דין זה שכל ספק הנופל ישאלו בוועד של כל ראשי חכמי התורה בישבם יחד, אצל כל חכמי ישראל המוסכמים לכל הלאום כלו על זה,
זה דבר אין לו עם משפטי סנהדרי גדולה המיוחדים בתנאי התורה בישבם במקומם אשר יבחר ד' והוא ענין לעצמו, לשאול מהם ספקותיהם, ולסמוך ולקיים דבר הכרעיתם,
ככל דבר התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט.
והן דברי הספרי במקומו שם, ונתפרש בירושלמי סנהדרין פרק הנחנקין הלכה ג׳‪:
"ובאת לרבות בית דין שביבנה, ר׳ זעירא אומר לשאילה."
והדבר פשוט דבאמרם "בית דין שביבנה״ הכונה לכל בית דין של כל ישראל אשר הי׳ בהמתיבתות אשר יבנה היתה הראשונה וכולם נמשכו ובאו אחריה,
אשר בכל הזמן הזה היו הם הבית דין הגדול של כל ישראל, ראשי כל חכמי התורה, אשר כל ענינם התורה, ודרכי התורה, ואשר נתקבלו אז מכל ישראל לראשי הלאום בכל הנוגע לתורה ובירורי משפטי התורה.
והן דברי ר׳ זעירא לשאילה, והיינו כמו שנתבאר שגם בבית הועד של כל חכמי ישראל אף בזמן שאינם בלשכת הגזית מצוה להציע כל ספק וחובה לשמוע להכרעתם.
והרב פני משה במח"כ נשתבש שם בפי' דברי הירושלמי וכתב:
"לרבות בית דין שביבנה אם היו דנים שם וכדמפרש ר׳ זעירא לשאילה שהיו שואלין שם לפני בית דין הגדול דאלו למיתה הא תנן לקמן אין ממיתין אותו בבית דין שביבנה, אלא שאם שאלו ביבנה בעוד שהי׳ הבית דין הגדול שם ואחר כך חזרו ללשכת הגזית ממיתין אותו אם המרה אחר כך על פי השאלה שביבנה."
ונפלא הדבר לראות דברים מהופכים כאלה.
והנה בא לאמר דאיירי בדין זקן סמרא וכי אין העיקר בזקן ממרא השאלה, כי השאלה תוכל להיות גם בישבם במקום אחר, והעיקר הוא המעשה אחר כך שאז צריך שיהיו בלשכת הגזית.
אבל הלא הדבר להיפך וברייתא מפורשת היא בסנהדרין דף י"ד באין חולק: "מצאן אבית פגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם."
והפני משה ראה דברי הגמ׳ אלה, רק שבמח"כ טעה שם בפשט הפשוט וכתב בתוספותיו:
"‬ר׳ זעירא אמר לשאילה כדפרישית דהמראה צריך שיהי׳ נם כן כשהן יושבין בלשכת הנזית כדאמרינן בבבלי פ״ק מצאן אבית פגי וכו׳ וקאמר הכא ‬
‫‪118‬‬
‫הסנהדרין ביבנה ובהמתיבתות בכלל‬
‬ דהשאלה אין צריך שיהי׳ דוקא בלשכת הגזית אלא אפי׳ אם היתה השאלה מהן חוץ ללשכת הגזית כשהיו ביבנה אם חזרו אחר כך ללשכת הגזית והמרה הויא המראה והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ממרים הלכה ז׳ כתב כלישנא דש"ס דילן הנזכר ומשמע נמי דהמראה דוקא קאמר."
"ובמח"כ טעה בפשט דברי הגמ׳, והי׳ סבור דמצאן אבית פאגי והמרה בהן ‫הכוונה שכבר שאל מהם ההוראה, רק שבבית פאגי המרה ועשה נגד הוראתן.
‫והוא טעות פשוט דמצאן אבית פני והמרה בהן היינו על השאלה ששם שאל מהם הדין, והם השיבו לו שם בבית פגי והוא המרה בהן אחר זה בעירו.
והוא מפורש שם גם בדברי הגמ׳ שהכונה ששם בבית פגי היתה השאלה, ונאמר שם‪:
״ת״ש מצאן אבית פאגי והמרה בהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם דנפוק במה אילימא מקצתן דלמא הנך דאיבא גוואי קיימו כוותיה אלא פשיטא דנפוק כולהו" וכו׳.
‫ומבואר ומפורש דבהשאילה איירי ששאל מהם בשעה שהיו אבית פגי ועל כן אמרינן "דילמא הנך דאיכא בפנים קיימי כוותיה״ בעיקר השאלה.
ואין זה צריך לפנים שהרי משנתינו היא זו בסנהדרין דף פ"ו:
"ואם לאו אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאה תורה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ד׳ חזר לעירו שנה ולמד כדרך שהי׳ למד פטור ואם הורה לעשות חייב שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון אינו חייב עד שיורה לעשות."
והדברים מפורשים דההמראה אף שהיתה בעירו חייב אם רק הורה לעשות וכל מה שבא על הבית דין הגדול בלשכת הגזית אינו כי אם השאלה,
שגם אם ההרה בהן אחר זה אין זה דין זקן ממרא למיתה כי אם כשהשאלה היתה בלשכת הגזית.
והפני משה בא ויאמר שמדברי הרמב"ם בפ"ג מה׳ ממרים הלכה ז׳ "משמע נמי דההמראה דוקא קאמר".
ולא ידעתי איך לא ראה דברי הרמב"ם שם מיד אחר זה בהלכה ח׳ שכתב גם הוא:
"וכיצד דנין זקן ממרא בעת שיפלא דבר וכו׳ הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים וכו׳ ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ד׳ ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור הורה לעשות או שעשה בהוראתו חייב מיתה וכו׳ כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו."
הנה הדברים ברורים ומפורשים דההמראה תוכל להיות גם בעירו ואין צריך שתהי׳ לא אצל בית דין הגדול ולא במקומן. ‫
כל מה שצריך להיות אצל בית דין הגדול ודוקא בישבם במקדש הוא דבר השאלה עצמה. ‬
‫הסנהדרין ביבנה, והמתיבתות בכלל
ס
‬
אבל פירוש דברי הירושלמי "לשאילה" הוא כמו שנתבאר, לאמר שאף שאין דין זקן ממרא למיתה כי אם, אם המרה על פסק בית דין הגדול שבלשכת הגזית,
אבל עצם הדין של "כי יפלא ממך דבר למשפט״ הוא גם בבית דין הגדול של כל ישראל אף ביבנה לאמר גם בבית דין הגדול של כל ישראל אשר בהמתיבתות והיינו לשאול ולשמור ולעשות ולקיים.
וזה הי׳ תחלה ביבנה ואחר זה באושא שפרעם בית שערים צפורי וטבריא, ולבסוף בפומבדיתא וסורא.
ובא לפנינו על ידי חתימת המשנה וחתימת התלמוד וקבלת כל ישראל.
וסוף דבר כי לא לבד אשר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו לא באו לעשות מיבנה לשכת הגזית ומקדש הקדש ככל אשר בדו להם חוקרי תהו מתוך חסרון ידיעה,
כי אם שראשי זקני הדור אחר החרבן הם עצמם לפרסם ולהודיע כי יבנה אינה כלום נגד לשכת הגזית קבעו אצל יסוד המשנה דבר שלא הי׳ יכול להיות רק להודיע ולפרסם כי יבנה לא יוכלה אפילו לגמור את אשר כבר הותחל ונעשה בלשכת הגזית.
ועל כן גם לא הי׳ ליבנה אפילו דין של סנהדרי קטנה לדון דיני נפשות, לפי שהי׳ חסר אז דין סנהדרי גדולה לכל הדינים המיוחדים לסנהדרי גדולה וכמבואר.
‬
‫פרק שלשים‪.‬‬
‬
התקנות אשר תקנו אז‪.‬‬
במס׳ ראש השנה דף ל"א בא בגמ׳ כי רבן יוחנן בן זכאי (וחביריו) תקנו תשע תקנות, מהם אשר באו במשנה ומהם אשר באו בברייתות.
ועלינו לבא את דבר התקנות האלה וענינם.
אחת מהתקנות האלה הוא את אשר בא במשנה ראש השנה דף כ"ט:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין."
והדבר ידוע כי מעיקר הדין צריך לתקוע בכל מקום גם כשחל ראש השנה בשבת לפי שתקיעת שופר אינה מלאכה.
רק ‪‬משום גזירה שמא יעבירנה ד׳ אמות ברשות הרבים גזרו עוד בימי הבית לבלי לתקוע, אבל במקדש ולהרמב"ם גם בכל ירושלים היו תוקעין.
ועתה שחרב המקדש הורה רבן יוחנן בן זכאי כי במקום בית דין אינו בכלל התקנה, וכלשונו של הרמב״ם בהלכות שופר פרק ב' הלכה ח׳‪:
"כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהי׳ בית המקדש קיים והי' בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת וכו׳ ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין
‬
‫הסנהדרין ביבנה, והמתיבתות בכלל
ס
‬
אבל פירוש דברי הירושלמי "לשאילה" הוא כמו שנתבאר, לאמר שאף שאין דין זקן ממרא למיתה כי אם, אם המרה על פסק בית דין הגדול שבלשכת הגזית,
אבל עצם הדין של "כי יפלא ממך דבר למשפט״ הוא גם בבית דין הגדול של כל ישראל אף ביבנה לאמר גם בבית דין הגדול של כל ישראל אשר בהמתיבתות והיינו לשאול ולשמור ולעשות ולקיים.
וזה הי׳ תחלה ביבנה ואחר זה באושא שפרעם בית שערים צפורי וטבריא, ולבסוף בפומבדיתא וסורא.
ובא לפנינו על ידי חתימת המשנה וחתימת התלמוד וקבלת כל ישראל.
וסוף דבר כי לא לבד אשר רבן יוחנן בן זכאי וחביריו לא באו לעשות מיבנה לשכת הגזית ומקדש הקדש ככל אשר בדו להם חוקרי תהו מתוך חסרון ידיעה,
כי אם שראשי זקני הדור אחר החרבן הם עצמם לפרסם ולהודיע כי יבנה אינה כלום נגד לשכת הגזית קבעו אצל יסוד המשנה דבר שלא הי׳ יכול להיות רק להודיע ולפרסם כי יבנה לא יוכלה אפילו לגמור את אשר כבר הותחל ונעשה בלשכת הגזית.
ועל כן גם לא הי׳ ליבנה אפילו דין של סנהדרי קטנה לדון דיני נפשות, לפי שהי׳ חסר אז דין סנהדרי גדולה לכל הדינים המיוחדים לסנהדרי גדולה וכמבואר.
‬
‫פרק שלשים‪.‬‬
‬
התקנות אשר תקנו אז‪.‬‬
במס׳ ראש השנה דף ל"א בא בגמ׳ כי רבן יוחנן בן זכאי (וחביריו) תקנו תשע תקנות, מהם אשר באו במשנה ומהם אשר באו בברייתות.
ועלינו לבא את דבר התקנות האלה וענינם.
אחת מהתקנות האלה הוא את אשר בא במשנה ראש השנה דף כ"ט:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין."
והדבר ידוע כי מעיקר הדין צריך לתקוע בכל מקום גם כשחל ראש השנה בשבת לפי שתקיעת שופר אינה מלאכה.
רק ‪‬משום גזירה שמא יעבירנה ד׳ אמות ברשות הרבים גזרו עוד בימי הבית לבלי לתקוע, אבל במקדש ולהרמב"ם גם בכל ירושלים היו תוקעין.
ועתה שחרב המקדש הורה רבן יוחנן בן זכאי כי במקום בית דין אינו בכלל התקנה, וכלשונו של הרמב״ם בהלכות שופר פרק ב' הלכה ח׳‪:
"כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהי׳ בית המקדש קיים והי' בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת וכו׳ ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין
‬
‫‪122‬‬
‫התקנות אחר החרבן‬

אלא דבר הנוהג בזמן הזה, והוא הי׳ מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין (כלומר לאו דוקא מקום הוועד של שבעים ואחד) אלא בית דין מופלג וגדול בדורו ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן."
והנה כי כן היו החוקרים האלה יכולים לעשות את רב אלפס ז"ל לרעפארמאטאר יותר גדול מרבן יוחנן בן זכאי, כי רבן יוחנן בן זכאי עשה זה בארץ ישראל ורב אלפס הורה כן בערי ספרד.
ואם יש קץ לדברי רוח וסוף לכל הדברים בטלים אשר קראו בשם חקירה.
והרא״ש ז"ל יסיים ויאמ־ "ולא נהנו תלמידיו אחריו לעשות כן".
ולדעתי הדבר פשוט שלא עשו כן לפי שגם אם היום יעשו זה רק ראשוני ראשי הדור, יבוא מזה כי מחר יעשו כן הבינונים, ולבסוף יעשה כן כל דיין בעירו.
ואחרי אשר הסרנו כל מכשול מדרכי החקירה נוכל לדבר על דבר התקנות עצמם גם על זמנם גם על ענינם.

פרק לא
‬ ‫בגמ׳ במס׳ ראש השנה דף ל"א נחשבו תשע תקנות על שם רבן יוחנן בן זכאי.
וכבר הערנו כי אחדים מהתקנות האלה באו במשנה ויתרם בברייתות.
אבל הנה במשנה סוכה דף מ"א (פ"ג משנה י״ב) באו רק שתי תקנות יחד, אף שהאחת אין לה ענין כלל במס׳ סוכה, ואף שאין לשתי התקנות האלה דבר‬ זו עם זו, ולשון המשנה שם:
"בראשונה הי׳ לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור."
וזה פלא שהרי יום הנף כולו אסור דבר אין לזה עם שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, ואם באו לחשוב תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי הלא יש עוד הרבה.
וכבר הרגיש בזה הר"ן והתוס׳ יום טוב מלא אחריו לבאר הדבר יותר וכתבו:‬
"ושיהא יום הנף וכו׳ במשנה ג' פ"ד דראש השנה קתני הרבה תקנות שהתקין ואילו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי ומשמע שתקנם ביחד והילכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשניה דעמה אבל במשנה ה׳ פ״ק י׳ דמנחות דאיצטריך לסיפא לא תני רישא אגב סיפא, הר"ן אלא שהוצרכתי להוסיף קצת"
אלה דברי התוס׳ יו"ט שם.
אבל הנה גם אחר זה נשארו הדברים בלא ביאור.
‫כי איזה רישא וסיפא יש בשתי תקנות ואחרי שבאו יהד במס׳ סוכה מפני שנתקנו יחד, אם כן הלא אף כן הי׳ צריך להיות גם במס׳ מנחות, ומדוע בא במנחות רק זה לבד "שיהא יום הנף כולו אסור".
‫וכן הדבר כדבריהם דשתי התקנות האלה נתקנו יחד, אבל הצעת הדבר כך הוא:‬
‫המקדש נחרב בחדש אב, ועל כן באמת יש לנו בזה רישא וסיפא, כי‬ ‫אחר חדש אב ואלול בבוא מועד חג הסוכות תקן שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש.

‫התקנות אחר החרבן‬
‫סב‬
‬ ויחד עם זה הודיע אז ברבים, ודרש להם להודיעם כי בבוא מועד חג המצות, והעומר אינו נקרב, יהי׳ מעתה יום הנף כולו אסור כי עתה אין לנו עומר המתיר מיד אחר ההקרבה.
והוכרח להודיע זה עתה, לפי שלא כל הבאים אז יבואו אחר זה בחג המצות, וגם כי ישמעו רחוקים וידעו ולא יכשלו באיסור, ובפרט בהיות אז עוד כל סדרי המדינה מהורסים, ואי אפשר הי׳ לסמוך להודיעם בשעה האחרונה.
‫והרמב״ם(נז) הרי״ף והרא״ש כולם פסקו דיום הנף אסור מדאורייתא, והוא כדברי ר׳ יהודה במשנתנו, אשר באמת כן הוא מסקנת הגמ׳ דאך זה דעת רבן יוחנן בן זכאי, ואין זה תקנה מדרבנן כי אם דין גמור, והודיע ברבים שעתה אשר המקדש נחרב ואין לנו עומר להתיר אסור כל היום מדאורייתא.
ומזה עצמו הדבר מבואר שהי׳ זה בשנה הראשונה אחר החרבן שאחרי שזה אסור מדאורייתא בודאי שלא הניח להם להכשל, כי אם שדרש להם והודיעם מזה בשנה הראשונה לאפרושי מאיסורא‪.‬
והלשון במשנה במנחות שם הוא:
"משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן(נח), משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, אמר ר' יהודה והלא מן התורה הוא אסור שנאמר (ויקרא כ"ג) עד עצם היום הזה מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן מפני יטד‪.‬ן יודעין שאין בית דין‬ ‫מתעצלין בו‪“.‬‬
ולא יוכל להיות ספק שלא יחלוק ר׳ יהודה על רבן יוחנן בן זכאי וסייעתו.‬
ומחלוקתו הוא על תנאי המתיבתות, ודברי ר׳ יהודה הם ששלא כדין נקטו על זה לשון התקין שהרי זה אסור מדאורייתא.
ומסקנת הגמ׳ במס׳ סוכה מ"א ומנחות ס"ח דגם תיק לא פליג, ואין כאן מחלוקת בדברי רבן יוחנן בן זכאי.
"רב נחמן בר יצחק אמר רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר׳ יהודה אמרה (לדברי הכל) דאמר מן התורה הוא אסור וכו׳ ומי סבר ליה כוותיה (לדברי ת"ק) וכו׳ דתנן וכו׳ ר׳ יהודה הוא דקטעי (בלשון הקבוע) הוא סבר מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר, והא התקין קאמר (בדברי ת"ק דר' יהודה) מאי התקין דרש והתקין."
והוא מסקנת הגמ׳ גם במנחות גם בסוכה.
ורש"י ז"ל בסוכה שם על "דרש והתקין" כתב "דרש המקרא עד ועד בכלל והתקין לפי שהי׳ רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהי' הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן".
וכבודו הגדול של רבינו במקומו אבל לא נוכל להבין ענין לזה, כי דרש היינו "דרש המקרא".
וכי מניין ידעו זה שהוא עצמו חידש זה מדעתו ומסברתו ולא קבל זה מרבותיו שכן הדין. ‬ ------------------ ‬
(נז) עיין רמב״ם פרק י׳ מהלכות מאבלות אסורות הלכה ב׳ וברי"ף ורא״ש סוף מס׳ פסחים ובטור יו"ד סימן רצ"ג.
(נח) זה הי׳ לשון יסוד המשנה וזה הוא שאלת ר' יהודה מיסוד המשנה "מפני מה הרחוקים ‫מותרים מחצות היום ולהלן" האמור במשנתנו‪.‬‬
‬
‫התקנות אחר החרבן‬
‫סב‬
‬ ויחד עם זה הודיע אז ברבים, ודרש להם להודיעם כי בבוא מועד חג המצות, והעומר אינו נקרב, יהי׳ מעתה יום הנף כולו אסור כי עתה אין לנו עומר המתיר מיד אחר ההקרבה.
והוכרח להודיע זה עתה, לפי שלא כל הבאים אז יבואו אחר זה בחג המצות, וגם כי ישמעו רחוקים וידעו ולא יכשלו באיסור, ובפרט בהיות אז עוד כל סדרי המדינה מהורסים, ואי אפשר הי׳ לסמוך להודיעם בשעה האחרונה.
‫והרמב״ם(נז) הרי״ף והרא״ש כולם פסקו דיום הנף אסור מדאורייתא, והוא כדברי ר׳ יהודה במשנתנו, אשר באמת כן הוא מסקנת הגמ׳ דאך זה דעת רבן יוחנן בן זכאי, ואין זה תקנה מדרבנן כי אם דין גמור, והודיע ברבים שעתה אשר המקדש נחרב ואין לנו עומר להתיר אסור כל היום מדאורייתא.
ומזה עצמו הדבר מבואר שהי׳ זה בשנה הראשונה אחר החרבן שאחרי שזה אסור מדאורייתא בודאי שלא הניח להם להכשל, כי אם שדרש להם והודיעם מזה בשנה הראשונה לאפרושי מאיסורא‪.‬
והלשון במשנה במנחות שם הוא:
"משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן(נח), משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, אמר ר' יהודה והלא מן התורה הוא אסור שנאמר (ויקרא כ"ג) עד עצם היום הזה מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן מפני יטד‪.‬ן יודעין שאין בית דין‬ ‫מתעצלין בו‪“.‬‬
ולא יוכל להיות ספק שלא יחלוק ר׳ יהודה על רבן יוחנן בן זכאי וסייעתו.‬
ומחלוקתו הוא על תנאי המתיבתות, ודברי ר׳ יהודה הם ששלא כדין נקטו על זה לשון התקין שהרי זה אסור מדאורייתא.
ומסקנת הגמ׳ במס׳ סוכה מ"א ומנחות ס"ח דגם תיק לא פליג, ואין כאן מחלוקת בדברי רבן יוחנן בן זכאי.
"רב נחמן בר יצחק אמר רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר׳ יהודה אמרה (לדברי הכל) דאמר מן התורה הוא אסור וכו׳ ומי סבר ליה כוותיה (לדברי ת"ק) וכו׳ דתנן וכו׳ ר׳ יהודה הוא דקטעי (בלשון הקבוע) הוא סבר מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר, והא התקין קאמר (בדברי ת"ק דר' יהודה) מאי התקין דרש והתקין."
והוא מסקנת הגמ׳ גם במנחות גם בסוכה.
ורש"י ז"ל בסוכה שם על "דרש והתקין" כתב "דרש המקרא עד ועד בכלל והתקין לפי שהי׳ רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהי' הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן".
וכבודו הגדול של רבינו במקומו אבל לא נוכל להבין ענין לזה, כי דרש היינו "דרש המקרא".
וכי מניין ידעו זה שהוא עצמו חידש זה מדעתו ומסברתו ולא קבל זה מרבותיו שכן הדין. ‬ ------------------ ‬
(נז) עיין רמב״ם פרק י׳ מהלכות מאבלות אסורות הלכה ב׳ וברי"ף ורא״ש סוף מס׳ פסחים ובטור יו"ד סימן רצ"ג.
(נח) זה הי׳ לשון יסוד המשנה וזה הוא שאלת ר' יהודה מיסוד המשנה "מפני מה הרחוקים ‫מותרים מחצות היום ולהלן" האמור במשנתנו‪.‬‬
‬
‫‪124‬‬
‫התקנות אחר החרבן
‬
וגם כי אם כן חסר העיקר בתירוץ הגמ׳ שמפני שדרש כן מקרא על כן יתכן על זה לשון התקין.
אבל כן הדבר כי לא יחסר כלום בתירוץ הגמ׳ כי "דרש" היינו "דרש לרבים״ כמו שבא הלשון הזה "דרש" במקומות הרבה בגמ'.
כמו לדוגמא בחולין דף ק' "אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן‬ טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה״.
והנה אין בזה לא מקראות ולא דרשות, כי אם רק זאת שהודיע ברבים שהדין כך וכך.
ועיין סוטה דף ל״ט "וכי מהדר אפי׳ (כהן) מצבורא מאי אמר אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש רבש״ע עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו" וכו׳.
ועיין ביצה כ״א ״אדבריה רבא למר שמואל ודרש מזמנין את העכו"ם בשבת ואין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו".
ועיין פסחים דף קט״ו "אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש נטל ידיו בטבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני".
‫ועיין ע"ז דף ל"ו "דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא ואמר דרש ר׳ שימלאי בנציבין שמן ר׳ יהודה ובית דינו נמנו עליו והתירוהו".
ועיין ביצה כ"ט "אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב אבל קודר הוא" וכו׳.
ובמס׳ חולין י"ד על המשנה "השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשי שחיטתו כשירה" בא בגמ׳ "אמר רב הונא דרש חייא ‬בר רב‬ משמיה דרב אסורה באכילה ליומא".
ובכל זה אין הכונה כי אם הודיע לרבים ואין כל זה ענין לדרשי דקרא.
ועיין פסחים דף ל׳ "דאמר שמואל להני דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרשינא לכו כר׳ שמעון(נט).
וכן הנם דברי הגמ׳ על רבן יוחנן בן זכאי "מאי התקין דרש והתקין" ובלשונו של רש״י ז"ל "והתקין לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן (כל הרחוקים) כשהי' הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן".
וכן הדבר כלשונו של רש־י ז"ל שעשו כן "עד עכשיו" לפי שכל זה הי׳ בשנה הראשונה אחר החרבן וכמבואר.
‬ -------------- ‬ (נט) ומענין הזה עצמו הם גם דברי הגמ׳ בפסחים דף ע׳ ״תניא יהודא בן דורתאי פירש וכו׳ אמר וכו׳ תמיהני על שני גדולי הדור שמעי׳ ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא‬ אמרו להם לישראל חגיגה דוחה את השבת".
והחכם ווייס בח"א עמוד ‪ 153‬בנה על זה מצודים גדולים וכתב כי ״בימי שמעיה ואבטליון החלו לפלוס מסילות חדשות בדרישות התורה ואלה שני הראשים היו מתוארים בשם הכבוד ״דרשנים גדולים״.
ואיזה חקרנים הלכו אחריו וכולם יחד בנו מזה מגדלים גדולים בנוגע להדרשות מקראי, כי אז הותחל זה, ואין כל זה כי אם דברים בטלים, ובכל הש״ס אין דרשות מקראי משמעיה ואבטליון.
והכונה ״דרשנים גדולים״ כמו שנתבאר בפנים, דורשים בפני העם להודיעם חוקי התורה ומשפטיה וכמו גם בפסחים דף כ"ו:
״דתניא אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כלו״ וכו׳.
‫וכן ממש הכונה גם אצל שמעי׳ ואבטליון והן באמת דברי יהודא בן דורתאי ולשונו ״ולא אמרו להם לישראל" והדברים פשוטים ומבארים את עצמן‪.‬‬ ‬
‫התקנות אחר החרבן‬
‫סג‬
‬ ואין זה רק בדבר הזה לבד, כי אם שרוב תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי הנם רק על דרך זה, ונבאר הדברים‪.‬‬
‬
‫פרק לב.
‬
כשנתבונן בהתקנות אשר באו על שם רבן יוחנן בן זכאי לאחר החרבן, נמצא כי רובם דבר אין להם עם מובן של "תקנות" במובנם הרגיל.
לפי שרוב התקנות האלה אינם לא לסייג וגדר, בתור של משמרת למשמרתי, וגם אינם בתור של תקנות לתוספת מצוה,
וענינם הם, הוא ענין אחר לגמרי, מה שהעמיד רבן יוחנן בן זכאי הדבר על עיקר הדין אשר צריך להיות כאשר נחרב המקדש.
כמו שהוא בדבר חדש, שבאין מקרש ואין עומר נקרב אסור חדש כל היום.
ודרש ברבים והודיע איך ינהגו מעתה בבוא יום הקרבת העומר.
ובמס' ראש השנה דף ל"א בחשבם את התקנות האלה בא "שית דהאי פירקא וחדא דפירקא קמא״.
וחדא דפירקא קמא הוא כמו שכתב רש״י ז"ל שם ״חדא דפירקא קמא שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד״.
ולשון המשנה מזה בראש השנה ד׳ כ"א "על שני חדשים מחללין (העדים) את השבת על ניסן ועל תשרי שבהן שלוחין יוצאין לסוריא ובהן מתקנין את המועדות וכשהי׳ בית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן (קרבן מוסף של ר"ח).
ובברייתא בגמ׳ שם "תנו רבנן בראשונה היו מחללין אף על כולן משחרב בית המקרש אמר להן רבן יוהנן בן זבאי וכי יש קרבן התקינו שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד".
ובמקום הזה גם לא הוזכר במשנה כל שם תקנה, ולא הוזכר על זה גם שם רבן יוחנן בן זכאי ובא בלשון דין גמור "על שני חדשים מחללין וכו׳ וכשהי׳ בית המקדש קיים מחללין אף על כולן״ וכו׳.
לפי שכל הדבר אין לו ענין כלל עם תקנה כי אם הוראה פשוטה שבזמן המקדש חללו מפני תקנת הקרבן, אבל משחרב בית המקדש שאין כאן תקנת קרבן, אין מחללין אלא על ניסן ותשרי שיש כאן תקנת המועדות.
והברייתא תקרא זה בשם "התקינו" כדברי הגמ׳ על חדש "מאי התקין דרש והתקין" והיינו שהודיע לרבים בהודעה כוללת שעתה שאין קרבן אין העדים רשאין לחלל השבת על שאר החדשים זולת ניסן ותשרי שיש שם תקנת המועדות.
ובכל זה עשה זה רבן יוחנן בן זכאי רק יחד עם חביריו בבית הועד, ובלשון הברייתא "התקינו שלא יהיו מחללין אלא" וכו׳‪.
וכן דבר התקנה במשנה ראש השנה ד׳ ל׳ "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש, משהרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום".
‬
‫התקנות אחר החרבן‬
‫סד‬
‬ "ותנאי הי׳ אימתי שיבנה בית המקדש יחזור הדבר לכמות שהי'."
הנה גם לא בטלו את התקנה כל עיקר וכל מעשי רבן יוחנן וחביריו הי׳ רק זאת כי עתה, אשר לבד שבטל הטעם הוא גם דבר שאי אפשר, בכל זה צריך מניין להתירו.
ודבר גר שנתגייר לשון הגמ׳ על זה:
"‬ואידך דתניא גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו אמר­ ר׳ שמעון בן אלעזר כבר נמנה עליה רבן יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה."
והנה מפורש בזה שכל הדבר גם מתחלתו הי׳ רק "בזמן הזה" דהיינו אחר החרבן.
אבל זה ודאי שלא היתה זה לתקנה אחר החרבן, שהרי אין דעת רבן יוחנן בן זכאי כן, ואיך אפשר שעשו אז דבר נגד דעת רבן יוחנן בן זכאי.
והצעת הדבר זה הוא: אחר החרבן התחילו בבית הוועד להורות גר שנתגייר אז צריך להפריש רובע לקנו(ס),
וכאשר שמע מזה רבן יוהנן בן זכאי נמנה על זה בבית הועד ובטל הדבר.
וכלשונו של ר׳ שמעון בן אלעזר "כבר נמנה עליה רבן יוחנן בן זכאי ובטלה."
וכל התקנות האלו אינם ענין לתקנות במובן הרגיל.
לבד תקנת "שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן".
וכל הדברים האלו נעשו בהזמן היותר קרוב אחר החרבן וכבר נתבאר כי שיהי׳ לולב ניטל במדינה ושיהי׳ יום הנף אסור נעשו מיד אחר החרבן שניהם יחד.
אבל כן באו אז גם שאר התקנות זו אחר זו, כמו התקנה שלא יהיו העדים מחללין שבת על שאר החדשים חוץ מניסן ותשרי, שבא על זה "אמר להם רבן יוחנן בן זכאי וכי יש קרבן" שאין ספק שאמר זה בפעם הראשון שחל זה בשבת, וכן גם כל יתר הדברים כל אחת בשעתו.
והתקנה "שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד״,
כבר נתבאר (עמוד ‪68‬) שהי׳ זה אחרי אשר נסדרו הדברים ביבנה, אשר אז הניח רבן יוחנן בן זכאי את יבנה והתיישב בברור חיל אשר איננה רחוקה משם. ונבוא למצב הדברים בהמדינה בכלל.
‬
‫פרק ל"ג‪.‬‬
‬
‫הגזרות בימי אספסינוס.
אחר עבור הבהלות והאסונות הראשונות מהחרבן, הרג ההרוגים למילליאנים, והשביה הגדולה, אחרי עבור ההפקר מחיי בני ישראל אשר ימים רבים אחרי ‬ ---------------

(ס) וראוי להעיר על הדבר הנפלא הזה שגם מיד אחר החרבן, בכל היות אז בני ישראל ‫סחופים ומדולדלים‪ ,‬בכל זה כבר פשטה אז קדושת תורתם ואצילות אמונתם עד כי גם אז נמצאו רבים מהגוים אשר נתגיירו.
וזה הי׳ אז כל דבר המלחמה הקשה אשר לחמו הידועים נגד בני ישראל, והדברים ארוכים מאד.

‫‪128‬‬
‫הגזרות בימי אספסינוס‪.‬‬
‬
החרבן היו לאכול וטרף לשני כל אויב ומתנקם, אחרי אשר שקטה הארץ כמעט מהתלאות הנוראות,
‫אז הותחל שבט הנוגש בתואר של חוקיט מעיקים, גזרות קשות ורדיפות, וכל יד עמל בארחות של פקידות הקיסר.
ובדברי יאזעפוס נמצא עוד בימי אספסינוס גזל משפט, אשר גם זה הי׳ עוד בחיי רבן יוחנן בן זכאי.
ובמלחמת היהודים ‪ VII, 6, 6‬אחרי אריכות דבריו בדבר כבישת המבצרים האחרונים בארץ יהודה אשר כל זה נמשך איזה שנים אחרי החרבן, יאמר יאזעפוס שם:
"בעת ההיא שלח וועטפסינוס לבאססוס ולליבעריוס מאקסימוס המושל בארץ יהודה מכתב פקודה למכור את כל ארצות היהודים, וכי לא ירצה כי תבנה שם עיר חדשה, וכי כל שדות העבודה יקח הקיסר לעצמו, ורק לשמונה מאות אנשי הצבא אשר גמרו את זמן עבודתם ינתן ארץ לשבת בפלך עמאוס הרחוקה שלשים ‫סטאדיען מירושלים, וכי כל היהודים בכל ממשלת רומא מחויבים מעתה לתת מס גלגולת בכל שנה שני דרכמונים להקאפיטאל כמו שנתנו עד עתה להמקדש בירושלים, ככה הי׳ המצב המדוכא של היהודים אז.־
ויאזעפוס בכל היות לשונו ארוך מאד בדברו על הגוים ועל הממלכות, ועל כל מעשי הרומיים וממשלת הארץ בכלל, הנה בבואו לדבר על הנוגע לבני‬ ישראל, ולחייהם הפרטים ביחוד שם תקצר ידו וישים לו סתר פנים.
וגם במסרו דבר כללי כזה בנוגע לכל ארץ יהודה, לכל חיי העם בארצם, וכל דבר המעשים אשר עשה אז אספסינוס עם היהודים, סגר דבריו בחותם צר.
אף כי המקום הזה לבדו הנהו כל דבריו בנוגע להיהודים אחר החרבן וכל מצבם אז, עד כי הוא עצמו הרגיש בזה ויסיים דבריו אלה במאמרו "ככה הי׳ המצב המדוכא של היהודים אז" בכל זה סתם דבריו.
ובשורה אחת יאמר "כי פקד למכור ארצות היהודים״ מבלי לבאר לא תוכן דבר הפקודה ולא ענינה.
ועל כן לא ידעו החוקרים האחרונים כולם מה לעשות בדבריו אלה‬.
והחכם גרעץ בח"ג עמוד ‪ 544‬יאמר "אספסיאנוס הוציא פקודה כי כל ארץ יהודה תהי׳ כולה שלו, ופקד על שרי רומא למכור אותה קרעים ‫קרעים לכל המרבה במחירה״.
ולא התבונן גרעץ שזה דבר שאי אפשר, כי דבר כזה הי׳ נשאר זכרונו במשנה ובגמ׳, בהיות בזה נפקא מינה לדברים הרבה.
ולפנינו יבואר מדברים מפורשים שלא הי׳ שם כזאת.
והפראפעסאר מאמזען בחלק ‪ V‬מספרו עמוד ‪ 539‬בהערה יאמר כי בהכרח יש טעות סופר בדברי יאזעפוס אלה שהרי דבריו אלה סותרים זה את זה, כי יאמר "כל השדות יקח הקיסר לעצמו" ולפני זה יאמר כי "צוה למכור את כל ארץ יהודה.״
ושירער הלק א' עמוד ‪ 640‬הערה ‪ 141‬ישיב על דבריו ויאמר "כי אך אז יהי׳ סתירה בדברי יאזעפוס אם נפרש את המלה ‪ d n o d o a ih n‬שהכונה למכור אבל אפשר לפרש גם על שכירות קרקע, ועל כן אין כאן סתירה".
‬
‫הגזרות בימי אספסינוס‬
‫סח‬
‬
ואין כל זה כי אם דקדוקי תהו, כן הדבר כי דברי יאזעפוס קצרים וסתומים אבל אין בהם כל סתירה.
הקיסר החליט לקחת הקרקעות לעצמו כלשונו של יאזעפוס "כי כל השדות‬ יקח הקיסר לעצמו",
אבל בודאי שכל הבא לקנות ולשלם בכסף מלא ימכרו לו.
ואך לזה לקחם הקיסר למען אשר ימכרו אחר זה וכסף מקנתם יפול לאוצר המיוחד של הקיסר.
ומאהבת הכסף של הקיסר הזה די להזכיר דברי דיא קאסיוס ‪66, 14 אשר יספר שם:‬
"כי אחדים מהסאנאטארען הציעו לפני אספסינוס להקים לו עמוד פאר ולהוציא על זה רבע מיליאן דינרים, ויפשוט אספסינום את ידו ויאמר להם "לא כן הכסף תנו על ידי, וההדום להעמוד פאר תהי ידי".
וגם מאמזען טעה לחשוב כי הכונה אשר הקיסר לקח את שדות ארץ יהודה כולה ועל כן נם יאמר שם:
"עם לקיחת הקרקעות מידי בעליהם יתאים גם את אשר נראה כי בתור חסד ניתן לאחדים מבעלי הקרקעות קרקע במקום אחר, יאזעפוס ‪Vita 16‬ (צ"ל ‪76‬).
אבל טעה בדברים פשוטים, שהרי דברי יאזעפוס בספרו ‪ Vita‬שם, הם את אשר הי׳ מיד אחר המלחמה, ודבר פקודת אספסינוס הי׳ זמן רב אחר זה.
ודברי יאזעפוס בספרו ‪ Vita‬שם הם:
"אחרי המלחמה ראה טיטוס ומצא כי אדמתי במחוז ירושלים לא יוצלח לפני כי רצה להושיב שם את צבא המצור, ויתן לי חבל ארץ בהעמק וכאשר רצה לשוב לרומא לקח גם אותי עמו" וכו׳.
מבואר ומפורש כי דבר חבל הארץ אשר נתן ליאזעפוס הי׳ מיד אחרי כבישת ירושלים כמו שהם כל דברי יאזעפוס שם, לא לבד טרם אשר שב טיטוס לרומא כי אם גם טרם אשר עזב את מקום המערכה סביב לירושלים.
לעומת זה הי' דבר פקודת אספסינוס בנוגע לקרקעות המדינה זמן רב אחרי אשר כבר שב טיטוס לרומא.
ושירער ח"א עמוד ‪ 640‬כתב זה גם אחרי כבישת מצודת מאסאדא אשר ירשום לאפריל שנת ‪73‬.
וזה טעות מבואר כי מצודת מאסאדא נלכדה על ידי פלאוויס סילווא אחרי מות באססוס כמו שמפורש אצל יאזעפוס שם ‪ VII, 8, 1‬ופקודת אספסינוס מפורש אצל יאזעפוס ‪ VII, 6, 6‬שנשלחה לבאססוס.
אבל זה ודאי כי היתה זמן רב אחרי שוב טיטוס לרומא, כי גם כל ביאת באססוס לארץ יהודה היתה כבר אחרי שוב טיטוס לרומא כמו שהם דברי יאזעפוס שם ‪VII, 6, 1‬ וימים רבים היו עד אשר אסף את החיל, ועד אשר שם מצור על מצודת מכוור, וגם ימי הפצור ארכו הרבה(סא).
וגם גרעץ שם טעה וכתב דבר פקודת אספסינוס מיד אחר המלחמה לפני אשר עזב טיטוס את המערכה אצל ירושלים.
‬ -------------------- ‬ (סא) בכרך הקרוב בדברינו על כל פרטי המלחמה יבוארו כל סדרי זמנים האלה.
‬
‫‪130‬‬
הגזרות בימי אספסינוס‬
‬
ועל ידי אשר לא חקרו לדעת סדרי הדברים, לא עמדו גם על ענין הדברים עצמם. ‬
פרק ל"ד.
‬
‫ברורי הדברים‪.‬‬ ‫
דברי יאזעפוס הסתומים הנם ענין כללי מהימים ההם, אשר נמצאהו באמת גם במשנה גם בגמרא.
ופקודת אספסינוס לא היתה על כל נכסי המדינה כולם, כי אם בנוגע לכל הנכסים הרבים אשר נשארו בלא בעלים אחרי המלחמה וההרג הרב מאד, כל הנכסים הרבים של הרוגי המלחמה אשר רבו מאד בכל ארץ יהודה.
ואחרי אשר על ידי פקודה זו באו אז כל נכסי היהודים תחת יד שרי רומא לברר נכסי הרוגי מלחמה ככל אשר יבואר עוד,
כי על כן הנה יאזעפוס אשר סתם דבריו, בצדק הי׳ יכול לדבר מכל ארץ יהודה בכלל, כי השדות האלה רבו למעלה בכל ארץ יהודה, וכי מתחלה גם נלקחו כל הנכסים עד שנתבררו בעליהם.
גם אחר ביתר אשר אז היו גזרותיו של אדרינוס איומים ונוראים הרבה יותר מאת אשר עשו טיטוס ואספסינוס אחר החרבן עד כי גם שמד גזרו אז,
‫בכל זה לא לקחו שדותיהם של כל העם, כי אם רק נכסי ההרוגים.
ואייזעביוס קירכענגעשיכטע ‪IV, 8‬ יאמר על מעשי טונוסרופוס אחר המלחמה:
״לאלפים אנשים יחד גברים ונשים וטף המית ויקח את שדותיהם למלכות על פי חוקי המלחמה.״
וכן הי׳ הדבר גם אחרי המלחמה הגדולה מלחמת החרבן אשר נהרגו אז אלפי אלפים ומשפחות שלמות גם בתוך חללי בת עמי בירושלים, וגם בהערים מסביב ובהמצודות אשר נהרגו והומתו שם אנשים נשים וטף,
ונשארו אז נכסים רבים אשר כרנע לא היו עליהם בעלים מסויימים,
ואם כי אין לך אדם מישראל אשר אין לו גואלים וקרובים,
כל זה הוא בדיני ישראל, אבל עתה אחר החרבן אשר הארץ באה גם בכל עניניה הפנימים תחת יד הרומיים, ובהיות הדבר נוגע לנכסים רבים מאד במדינה, ודבר הירושה וחילוק נכסים הי׳ עתה דבר כללי גדול מאד, ונגע לחלק גדול מהארץ,
צוה אז הקיסר בפקודה מיוחדת לקחת את כל נכסי המדינה תחת יד הקיסר עצמו,
ולברר אחר זה על ידי פקידים מיוחדים מהרומיים, אם נשארו בעליהם בחיים, או שנשארו בניהם אחריהם.
וכל שלא נשארו הבעלים עצמם או בניהם ובנותיהם החליטו בתור נכסי הקיסר, ונמכרו לכל המרבה במחירם.
והפקידים הרומיים הדבר ידוע כי הכסף עמד ברום עולמם ובלא שוחד לא הי׳ אפשר לאיש להגיע לזכיותיו, ועל כן נגע זה באמת בכל נכסי היהודים בכל ארץ יהודה.
‬
‫הגזרות בימי אספסינוס‬
‫סו‬ ‬ וזה הוא את אשר נמצא בעת ההיא דבר כזה בין רבן גמליאל ואחותו אימא שלום אשת ר׳ אליעזר במס׳ שבת דף קט"ז.
והמאמר כמו שהוא סתום וחתום ורק על פי כל הדברים האלה יגלה שם כל תעלומה ולשון הגמ׳:
"אימא שלום דביתהו דר׳ אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא בעו לאחוכי‬ ביה אעיילה ליה שרגא דדהבא ואזול לקמיה אמרה ליה בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי אמר להו פלוגו אמר ליה כתיב לן במקום ברא ברתא לא תירות אמר ליה מיומא דגליתון מארעכון (מיום שחרבה ירושלים) איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת אורייתא אחריתי וכתיב ביה ברא וברתא כחדא ירתון למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא אמר להו שפילית לסיפא דספרא וכתוב ביה אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי וכתיב ביה במקום ברא ברתא לא תירות אמרה ליה נהור נהורך בשרגא אמר ליה רבן גמליאל אתא חמרא ובטש לשרגא.־
והנה באו הדברים בסגנון של אגדה אבל ענינם זה הוא:
זה ודאי כי רבן גמליאל ואחותו אימא שלום דביתהו דר׳ אליעזר לא רצו להוציא משפטם ודינם בנוגע להם על ידי שוחד, ועל כן באמת נתפרש זה "בעו לאחוכי עליה".
אבל גם להיפך לא יכול להיות ספק כי רק סגנון דבריהם עמו הי׳ לאחוכי אבל לא מעשיהם.
והאם יעלה על הדעת כי אימא שלום אשת ר׳ אליעזר נתנה לאיש נכרי שרגא דדהבא רק כדי לעשות איזה צחוק. וגם חמרא לובא הי׳ מחירו גדול בימים ההם, וכי גם רבן גמליאל לא הי׳ ענינו לעסוק בענינים כאלה.
אבל כן הדבר כי עיקר מעשיהם הי׳ באמת הכרח גמור, והננו רואים כי הי׳ להרומי הזה כח על נכסיהם ועל ירושת אביהם והננו רואים גם זאת כי הרומי הזה הי׳ איש מלומד (פילוסופא) וישב שם לדון ולשפוט בכח המלכות,
שאך זה ענין הדברים "דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא" והיינו שהי׳ לו כח לדון על פי המלכות.
וראינו גם זאת כי חלוקת הנכסים שלהם היו תלוים בו "אמרה ליה בעינא דנפלוגי לי בנכסי דבי נשי",
ובבוא פקודת הקיסר, ועל כל אחד הי׳ לברר זכותו, הנה אצל שרי רומא הי׳ הבירור היותר טוב על ידע בצע כסף.
ובהיותו מתנהג לפילוסוף ומתראה כאיש בלתי מקבל שוחד, הי׳ להם גם להערים בנתנם לו, ויתנו לו את השוחד בתור מתנה שרגא דדהבא וחמרא לובא.
‫ובהביאה היא ראשונה מתנתה, אף כי לא בקשה דבר, ולא שאלה לתת לה בחלק הבנים כי אם המגיע לה כדין, "בנכסי דבי נשי״, לקחה מתנתה את כל לבבו, ופקד עליהם "אמר להו פלוגו".
ואלו לא הביא לו גם רבן גמליאל חמרא לובא הי׳ עושה לו עוד צרות(סב) ‬ -----------------
‬ (סב) ונראים הדברים ומבוארים כי הפילוסוף הזה הי׳ מהידועים.
והן דבריו ״שפילית לסיפא דספרא וכתוב ביה ‬אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי ולא לאוספי‬ ‬ ‫
‫‪132‬‬
‫הגזרות בימי אספסינוס‬
‬ ‫רבות ורעות ובפרט כי הי' צריך לקיים הדברים בכתבי המלכות ולכתוב שם כי נתחלק בין היורשים כדין.
ומכל זה מבואר לנו כל הדבר כמו שהוא:
א) כי כן הדבר שבאו כל הנכסים בארץ יהודה תחת יד המלכות, והן דברי יאזעפוס אשר באו סתומים.
ב) אבל זה הננו רואים מפורש כי לבנים ולבנות השיבו את נכסי אביהם ואף כי להבעלים עצמם.
ועל כן מבואר כי לא נחלט לגנזי המלך כי אם נכסי ההרוגים אשר מתו הם ובניהם.
ג) וגם מזה מבואר כדברי יאזעפוס שהי׳ זה לא רחוק מימי החרבן "אמרה ליה בעינא דניפלגו לי בנכסי דבי נשי",
והיינו שהי׳ זה מיד אחרי אשר שקטה הארץ, כי רבן שמעון בן גמליאל מת או נהרג בימי מצור ירושלים, ועדיין לא נתחלקו הנכסים מירושת אביהם.
ואמנם שיש לנו על זה גם משנה מפורשת בנוגע להדינים היוצאים מזה.
ורק מפני ששם באו הדברים יחד עם דין סיקריקון חשבו שזה ענין אחד.
אבל באמת הנה מפורש במשנה עצמה שהם שני ענינים. ונבאר הדברים‪:
‬ ‫
פרק ל״ה.
‬‬
במשנה ובגמ׳ גיטין ד׳ נ"ה באו לפנינו דברים מפורשים בנוגע לנכסי ההרוגים שנהרגו כבר בשעת המלחמה.
והמשנה עצמה תבדיל מפורש בין זה ובין את אשר הי׳ אחר המלחמה אשר קמו סיקריקון פרטים ולקחו שדותיהם בחזקה.
אבל מפני שרבותינו הראשונים ז״ל לא היתה זה מעין מלאכתם לחקור חקירות דברי הימים, נשארו הדברים שם סתומים, כי נתחברו דבר הרוגי המלחמה אשר הבעלים מתו ונהרגו ונכסיהם נשארו אחריהם, עם סיקריקין אשר הבעלים עצמם חיים ונכסיהם נלקחו מהם בחזקה.
ועל ידי זה הוכרחו רבותינו הראשונים לאמר כי הגמ׳ שם והתוספתא חולקים בעיקר התקנה.
ועל ידי זה הוכרחו לאמר שגם הבבלי והירושלמי חולקים, אם כי בדברים כאלה אין מקום למחלוקת.
ועל ידי כל זה גם הוכרחו להוציא את המשנה עצמה מפשטה.
ועל ידי כל זה גם בא שם בגמ׳ טעות סופר קטן ובא "דאמר רב אסי" תחת "אמר רב אסי",
לפי שדברי רב אסי הנם באמת דבר חדש ולא קאי כלל על הדברים הקודמים. ‬ -------------------- ‬ ‫על אורייתא דמשה אתיתי״, ובימים ההם היו כתביהם כחומר חותם וכל אחד הטם לחפצו וכפי רצונו באותה שעה.
ואחר זה באו בלולים יחד, וגם דבריו לפני זה ודבריו אחר זה יש שם כהנה וכהנה ויבואר לנו במקומו.
‬
‫הגזרות בימי אספסינוס‬
‫סז‬
‬‬
‫ונבאר את כל הדברים האלה על ענינם ויתברר לנו על ידי זה גם כל מעמד הדברים בימים הנוראים מיד אחר החרבן טרם שקטה הארץ כמעט.
במשנה גיטין ד' נ"ה נאמר:
"לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה, מהרוגי מלחמה ואילך יש בה (ביהודה) סיקריקון, כיצד (יש סיקריקון מהרוגי מלחמה ואילך) לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים.״
ובגמ' מיד אחר המשנה בא:
"השתא בהרוגי מלחמה לא היו בה סיקריקון מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סיקריקון אמר רב יהודה לא דנו בה דין סיקריקון קאמר, דאמר רב אסי שלשה גזרות גזרו גזרתא קמייתא כל דלא קטיל לקטלוהו מציעתא כל דקטיל לייתי ארבע זוזי בתרייתא כל דקטיל לקטלוהו, הלכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני בתרייתא אמר האידנא לשקול למחר תבענא ליה לדינא.״
ומפני שהי׳ חסר הביאור כי על הרוגי מלחמה באה פקודה מיוחדת מאת הקיסר, ואין זה ענין כלל לא לכל דלא קטיל לקטלוהו ולא לכל דבר גזלנים פרטים לוקחי שדות ישראל בחזקה אשר רבו אז מאד,
על כן נתחברו יחד דברי רב יהודה ודברי רב אסי כאלו רב אסי גם הוא ילכו דבריו על דבר הרוגי מלחמה, וכאלו הנם שייכים לדברי רב יהודה ומבארים אותם.
אבל כל זה רק דבר פלא ורבותינו עצמם גם הם הרגישו כי הדבר נסתר מכל צד.
א) ורבינו הרשב״א ז"ל כתב שם בחידושיו "לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ופירוש רש״י ז"ל בגמ׳ לא היו דנין דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרי ומקני אבל מהרוגי מלחמה ואילך יש בה דין סיקריקון דלא גמרי ומקני ומימר אמרי לישקול השתא וכו׳ ואף על גב דקיי"ל כרב הונא דאמר תלוהו וזבין וכו אבל הכא דבלא כסף, דסיקריקון בלא דמי הוא דשקיל לא גמר ומקני דתלוהו ויהיב אין מתנתו מתנה ומיהו בהרוגי מלחמה אף על גב דלא יהיב דמי אין בו דין סיקריקון, דאגב אונסייהו גמרי ומקני הואיל והפקירה אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד.״
והנה תלה רבינו דין של הרוגי מלחמה בדין דאגב אונסייהו גמרי ומקני האמור בדברי רב אסי.
אבל הרשב"א עצמו הרגיש כי לפי זה יהיו דברי התוספתא והירושלמי נגד זה.
שהרי לפי דברי הרשב״א, וכמו שהבין שכן הם גם דברי רש"י, יהיו דברי רישא דמתניתין בדין הרוגי מלחמה מדינא, ולא הי׳ בזה שום תקנה, שהרי לפי פירוש זה נאמרו על זה דברי רב אסי "אגב אונסייהו גמרי ומקני".
אבל הנה הדבר מפורש בתוספתא דגם רישא דמתניתן אינה כי אם מתקנות העולם דאיירי ביה כולה פירקין, ולא מדינא, ולשון התוספתא:
"ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון "משום ישוב המדינה" במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה ובשעת המלחמה״ וכו׳. ‬‬
134‬
‫הגזרות בימי אספסינוס
‬‬
ומפורש דרישא דמתניתין אינה מדינא כי אם "משום ישוב המדינה".
ב) והרשב״א עצמו בהרגישו זה כתב:
"ומסתברא דמשנה ראשונה דהיינו תרי בבי דרישא לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ומהרוגי מלחמה ואילך יש בה סיקריקון דינא קתני דבהרוגי מלחמה אין בה דין סיקריקון משום דגמרי ומקני כדאיתא בגמ' אבל משנה אחרונה תני תקנתא וכו' ואף על פי שנראה מהתוספתא והירושלמי שאמרנו שהתקנה היתה למשנה ראשונה (הרישא) שאמרו שלא יהא סיקריקון ביהודה אף על פי כן נראה לי שזה שלא כדרך מה שאמרו בגמ׳ דהא מדקאמרינן בגמ' קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקני משמע דמדינא קני ולית בה דין סיקריקון, ואנו אין לנו אלא כגמרתנו ואי משום דקיי"ל דתלוהו ויהיב אין מתנתו מתנה הכא שהפקירה אותם המלכות שאני דגמרי ומקני וכמו שכתבנו למעלה."
והנה דחה רבינו דברי התוספתא והירושלמי המפורשים מפני שפי׳ דברי הבבלי שדברי רב אסי הולכים על הרישא.
וכבודו הגדול של רבינו במקומו, אבל לא נוכל לדעת איך אפשר לאמר דרב אסי דאיירי באנשים פרטים יש להם ענין עם "הרוגי מלחמה" האמור ברישא דמתניתן.
ג) ואמנם כי יפלא הפלא ופלא איך אפשר לאמר שדברי רב אסי ילכו על "הרוגי מלחמה״ אם כן איך יאמר ״אגב אונסייהו גמרי ומקני״ כדי שלא יהרג, והרי הרוגי מלחמה נהרגו.
והרי לשונו של רש״י ז״ל על דברי הגמרא ״קמייתא כל דלא קטיל לקטלוהו" וכתב:
"כל דלא קטיל ישראל כל היכא דמשכח ליה, לקטלוהו, הלכך אגב אונסיה כי אמר ליה שא קרקע זו והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם״ וכו׳.
וזה באמת כן הי׳ דבר הסיקריקון אחר המלחמה אשר לקחו הקרקע ולא קטלו להבעלים אשר את כל נתנו בעד נפשם ״שא קרקע זו והניחני ואקנייה ליה בלב שלם״.
אבל מה ענין זה להרוגי מלחמה, אשר נהרגו במלחמה ולא נשארו בחיים, ולא הקנו וכבר נהרגו.
ד) ויפלא גם זאת הנה רב אסי יאמר שלשה גזרות גזרו גזרתא קמייתא כל דלא קטיל לקטלוהו מציעתא כל דקטיל ליתי ארבע זוזי וכו׳ הלכך קמייתא ומציעתא כיון דקטיל אגב אונסיה גמר ומקני".
ולדברי הרשב״א קמייתא ומציעתא הן דברי המשנה "לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה״.
וזה דבר פלא שאיך אפשר שבהרוגי מלחמה אמרו ״כל דקטיל ליתי ארבע זוזי״ ונענש על זה.
והרי בהרוגי מלחמה רצו רק להרוג ולאבד להשחית ולחבל.
ה) וגם זה עצמו דבר פלא לאמר שבתוך ימי המלחמה היו שם שני זמנים שונים ולא עוד אלא שהזמן השני הי' יותר טוב לבני ישראל וכבר התחילו הרומיים להיטיב עמהם ואמרו כל דקטיל מהם יענש, והלא הדבר ידוע שכל מה
‬‬
‫הגזרות בימי אספסינוס
‫סח‬
‬‬
שנתארכה המלחמה יותר, רב כעס הרומיים יותר ככל אשר הוא בכל דברי יאזעפוס והוא גם דבר המובן מעצמו.
ואיך אפשר שדברי רב אסי ילכו על עצם ימי המלחמה.
ו) והרי זו לא יוכל להיות כל ספק שדברי המשנה "לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה הכונה בהרוגי מלחמה שנהרגו בשעת המלחמה עצמה, שהרי בזה ודאי דברי המשנה והתוספתא אחת הם, ולשון התוספתא מפורש:
"ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון משום ישוב המדינה במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה ובשעת המלחמה.״
והן דברי המשנה "לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה" היינו בהרוגים שנהרגו בשעת המלחמה (וגם לפני המלחמה, ויבואר לפנינו) בעצם ימי המלחמה.
ואיך יאמר רב אסי על העת ההיא "מציעתא כל דקטיל לייתי ארבע זוזי" והרי כל הזמן ההוא לא נשתנה דבר וכל ימי המלחמה הי׳ כל עמל הרומיים לבלוע בני יהודה חיים. ‫
ז) גם את אשר תלה זה הרשב"א ז"ל ברש״י וכתב "לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה ופירש"י ז"ל "בגמרא לא הי׳ דין סיקריקון דאגב אונסייהו גמרו ומקני",
לא ידעתי היכן ראה רבינו בדברי רש״י על הרוגי מלחמה הלשון הזה "דאגב אונסייהו גמרי ומקני" האמור בדברי רב אסי על סיקריקון.
ורק מפני שחשב רבינו הרשב"א דקמייתא ומציעתא שבדברי רב אםי הנם ענין אחד עם הרוגי מלחמה האמור במשנה, על כן צירף על הרוגי מלחמה דברי רש"י אצל רב אסי שכתב על כל דלא קטיל לקטלוהו:
"לקטלוהו הלכך אגב אונסיה כי אמר ליה שא קרקע זו והניחני אקנייה‬ ניהליה בלב שלם וקיי"ל תלוהו וזבין" וכו׳.
וזה ודאי כן הוא והוא גם מפורש בגמ׳ על קמייתא ומציעתא "כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני".
אבל בנוגע להרוגי מלחמה האמור במשנה לא כתב זה רש"י לפי שבאמת אין זה מדינא כי אם מתקנה וכמו שהוא בתוספתא ובירושלמי, וקנו מדין התקנה.
ואחרי שהערנו על כל זה נוכל לבאר הדברים על ענינם.
‬‬ ‫
פרק ל"ו
‬‬
כן הדבר כי דברי המשנה התוספתא הבבלי והירושלמי אחת הם, ואין ביניהם כל מחלוקת, ולא סתירה של כלום.
ודברי המשנה כפשטה דגם בבא דרישא בדין הרוגי מלחמה גם זה תקנתא ולא מדינא בכל דברי המשניות האלה כולם.
וכבר הערנו ויבואר עוד לפנינו מדברי יאזעפוס כי גזרת אספסינוס על נכסי הרוגי מלחמה לא היתח מיד אחרי כבישת ירושלים כי אם אחרי אשר שקטה הארץ.
ואז תקנו בנוגע לגזלנים פרטים דין סיקריקון, דהלוקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל.
כאשר בא אז הזמן השלישי שבדברי רב אסי "בתרייתא כל דקטיל לקטלוהו וכו׳ אמר האידנא לשקול למחר תבענא ליה בדינא".
‬‬
‫‪136‬‬
‫הגזרות בימי אספסינוס‬
‬‬
בכל זה לא דנו דין זה בנכסי הרוגי מלחמה.
כי אחרי אשר באה פקודת הקיסר לקחת לגנזי הקיסר את כל שדות הרוגי מלחמה אשר נהרגו גם בניהם, ולמכור אותן לכל המרבה במחירן,
הנה בהמכרם עתה חשבו הקרובים שגם זח נכנס תחת דין סיקריקון, וערערו על המכירה.
ועל ידי זה התחילו היהודים למנוע מלקחת והיתה הארץ חלוטה בידי המלכות.
ועל כן תקנו שבנכסי הרוגי מלחמה לא יהי׳ דין סיקריקון.
והן דברי המשנה "לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סיקריקון".
וכדברי הגמ׳ על זה השתא בהרוגי מלחמה לא היו בה סיקריקון מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סיקריקון אמר רב יהודה לא דנו בה דין סיקריקון קאמרי והיינו שבזמן ההוא עצמו שכבר דנו דין סיקריקון לא דנו זה בהרוגי מלחמה אף שגם זה שלקח אספסינוס לו לעצמו נכסי הרוגי מלחמה לא הי׳ מדינא דמלכותא של הלכות מדינה כי אם בתור סיקריקון וגזל משפט ורדיפות היהודים והפקר נכסיהם, כי גם רובם לא היו מאנשי המלחמה, ומתו ברעב ויגון ושביה.
ואספסינוס עצמו לא שם זה לדבר המדינה וכללות המלכות, כי אם ככל דבר הסיקריקון אז לקח זה גם הוא לעצמו,
בכל זה לא דנו גם בזה דין סיקריקון מפני ישוב המדינה.
והן דברי התוספתא על המשנה "ארץ יהודה אין בה משום (דין) סיקריקון משום ישוב המדינה במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה (יבואר לפנינו) ובשעת המלחמה".
והן דברי הירושלמי המפורשים יותר, ומשם גם יבואר כי ידובר על מעשי הממשלה, ובא שם מיד אחר המשנה:
"בראשונה גזרו שמד על יהודה שכן מסורת בידם מאבותם יהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך(סג) והיו הולכין ומשעבדין בהן ונוטלין שדותיהן (מבעלי המשפחה קרובי המת) ומוכרין אותן לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין (על ידי בית דין ישראל) נמנעו מליקח(סד) והיתה הארץ חלוטה בידי סיקריקין התקינו שלא יהיו ‬‬ ------------- ‬‬‬ (סג) בח״ב עמוד ‪ 284‬נגענו בקצרה בדברי הירושלמי אלה ולא נתתי לב שראשית דברי הירושלמי הנם דברי אגדה לעצמם שאינם שייכים להענין, ועל כן הי׳ אז פשוט אצלי שהלשון ״בראשונה גזרו שמד על יהודה״ אי אפשר שילך על אחר החרבן שכידוע לא הי׳ אז שמד על יהודה.
אבל ראיתי אחר זח שצדקו דברי רש"י ז"ל שפירש דברי המשנה ״בהרוגי מלחמה מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים״ וכתב שם גם אחר זה כן ״דאמר רב אסי שלש גזרות גזר טיטוס בפולמוס שלו״.
כי הנה הדבר מבואר מדברי יאזעפוס ומדברי הגמ׳ בשבת קט״ו אצל רבן גמליאל ואחותו שהי׳ כן זמן קצר אחר החרבן, וכמו שנבאר.
ודברי הירושלמי "בראשונה גזרו שמד על יהודה״, באו כאן דרך אגב כדרך הירושלמי וכבר בא כן ממש בכתובות פרק א׳ הלכה ה׳ על מתניתין דהאוכל אצל חמיו ביהודה.
והוא דרך הירושלמי במקומות הרבה כמו שנתבאר לנו בח״ב מעמוד ‪ 529‬ולהלן.
ובמקום הזה עוד יותר לפי שכל זה שב והי׳ כן גם אחרי ביתר כמו שהובאו דברי אייזעבאוס ויבואר לפנינו בדברינו על הזמן ״מאחרי ימי ביתר עד סוף ימי רבי״ פ"א.
(סד) לפנינו הגירסא להיפך ״והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון נמנעו מליקח״ והדבר פשוט שצ״ל ״נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה בידי סיקריקון". ‬‬‬
‫הגזרות בימי אספסינוס
‫סס‬ ‬‬‬ סיקריקון ביהודה במה דברים אמורים בהרוגי מלחמה לפני המלחמה אבל הרוגים‬ ‫שנהרגו מן המלחמה ואילך יש בהן משום סיקריקון."
והדבר פשוט שנשמט בירושלמי "בשעת המלחמה״ וציל "בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה ובשעת המלחמה" כמו שהוא בתוספתא שהן דברי הירושלמי.
וכמו שהוא גם לשון המשנה "בהרוגי מלחמה" הכולל שעת המלחמה בודאי.
והוא מוכח גם מדברי הירושלמי עצמו שיאמר "במה דברים אמורים וכו' אבל הרוגים שנהרגו מן המלחמה ואילך״ וכו' ומבואר שלפני זה איירי גם בשעת המלחמה.
וכן בא שם ט״ס בהלשון "והיתה הארץ חלוטה בידי סיקריקון״ וצ״ל רק "והיתה הארץ חלוטה״ שהרי הדברים הולכים על הרוגי מלחמה(סה).
וכל הדברים מבארים את עצמן כי דברי הירושלמי יבארו גם הם הרישא כדין הרוגי מלחמה. ‬
ומפרשי זה כמו בתוספתא דזה שלא דנו בהם דין סיקריקון היינו מתקנה ולא מדינא.
"נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה בידי סיקריקין התקינו שלא יהיו סיקריקון ביהודה."
‫והדברים גם מוכיחין על עצמם שידובר במעשה הממשלה, כי גם אם לא נשים לב לההקדמה מן "מסורת בידם״ (עי׳ בהערה ס״ג) הנה יוכיח על זה גם הלשון "והיו הולכין ומשתעבדין בהן ונוטלין שדותיהם".
ואחר הרישא בא דבר סיקריקון במשנה ובתוספתא ובירושלמי.
ועל זה באו בבבלי דברי רב אסי לאמר מתי הותחל אחר המלחמה דין סיקריקון, ונבאר הדברים בהיותם גם לבד ענינם לעצמם גם פרק בדברי הימים האיומים ההם אחר החרבן,
אשר כללו זה בספרי זכרונותיהם בבבל בדברים קצרים ואיומים מאד. ‬
פרק ל"ז.

המעשים אחר החרבן.
בהזמן הראשון אחר החרבן בתוך זמן קצר של יותר משתי שנים היו שם שלשה מצבים שונים, כולם נוראים מאד, אבל אין פרצופיהם דומים זה לזה.
ובבבל אשר כתבו בהסידרא ואחר זה בהמתיבתא ושמרו שם זכרונות דברי ימי ישראל תארו שם גם את זה בדברים קצרים ואיומים מאד היורדים ונוקבים, וכפי אשר שננו זה בקצרה מסר לנו רב אסי:
"אמר רב אסי שלש גזרות גזרו קמייתא כל דלא קטיל לקטלוהו מציעתא כל דקטיל לייתי ארבע זוזי בתרייתא כל דקט־ל לקטלוהו.״ וכל שלשה הזמנים האלה היו כולם אחר המלחמה.
‬‬
-----------------
‬‬
(סה) ואמנם כי זה אין צריך למחוק לפי שסיקריקון כבר נעשה אצלם לשם מלאכותי לכל הדברים האלה כמו שבא בלשון המשנה "לא היו סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה״ שהכונה כדמפרש בגמ׳ שלא דנו בה דין סיקריקון.״
‬‬‬
‫‪138‬‬
‫הימים אחר החרבן, והגזרות

ודברי רב אסי הנם לפרש דין סיקריקון שבמשנתנו ולאמר שהותחל בהזמן ‬‫השלישי אשר יקרא אותה "בתרייתא".
הראשונה כללו בלשון קצר "כל דלא קטיל לקטלוהו",
וכוונו בזה לזמן הפקודה הראשונה אחרי אשר נלכדה ירושלים להמית את כל איש אשר יתראה שם לפני הרומיים אנשי המלחמה כל אשר יוצא ממחבואו, וכל הזמן אשר הוליכו רבבות שבוים להאבק עם חיות טורפות בשחוק שעשועים, אשר כל זה נמשך כן משך זמן, כתשעה חדשים אחר החרבן כי ירושלים עיר הקדש נלכדה ונחרבה בחדש אב והרדיפות הנוראות ההם נמשכו עד אשר עברו כל ימי החרף עד אשר שב טיטוס לרומא והוחג חג הנצחון.
ויאזעפוס במלחמת היהודים ‪ VI 9, 2‬בדברו מהמעשים אחרי המלחמה יאמר:
"אחרי אשר צבא הלוחמים כבר נלאו להרוג ולהמית, ואחרי אשר (כבר חשבו כי לא נשאר איש מאנשי ירושלים) נראו בכל זה אנשים יוצאים מחוריהם אז פקד טיטוס להרוג רק (!) את החמושים בנשק והמראים התנגדות (!) ולקהת שבי את יתר העם אבל אנשי הצבא לא שמעיו לקולו וימיתו גם זקנים וחלשים, ולהיפך הנערים גבורי כח הניסו אותם אל הר הבית ויסגרו, אותם בעזרת הנשים, ויפקיד טיטוס עליהם וכו׳ את פראנטא אוהבו והוא המית הרבה מהם וישאיר רק את היותר יפים למען שים אותם במסע פאר בעיר רומא וכו׳ והרוב מהנשארים שלח להערים ושם במחנה שעשועים או נפלו בחרב, (איש בחרב רעהו) או הומתו בהלחמם עם חיות‪-‬טורפות, ואלה אשר לא הגיעו עוד לשבע עשרה שנה נמכרו ממכרת עבד. במשך הזמן אשר ארכו ימי הבקור אצל הפקיד פראנטא מתו ברעב אחד עשר אלף איש."
ואין ספק אשר כל ההמון הגדול הזה לא היו אנשים אשר רק נראו בירושלים כאשר יתחיל יאזעפוס דבריו לסמא עיני הקוראים,
כי אם ‫המון גדול אשר נסחבו מכל עבר ופנה בכל המקומות הקרובים והרחוקים אשר היתה שם אז רגל חיל הרומיים, וכל אשר נפל בידם הי׳ לאכול.
ושם ‪VII, 2, 1‬ יאמר:
"בתוך זה נסע טיטוס מקיסרין ויסע לצעזארעא פהיליפעי אשר ישב שם ימים רבים ויערוך שם שחוק שעשועים ושם (ביחוד) הומתו רבים מאד‬ מהשבוים בהלחמם עם חיות טורפות או בהלחמם יחד.״
‫ושם ‪VII, 3, 1‬ יאמר:
"בהיות טיטוס שם (עוד הפעם בקיסרין) חגג את יום הולדת דאמיטיאן אחיו ויצו עוד הפעם להמית הרבה מהשבוים, יותר משני אלפים וחמש מאות הומתו, מהם בהלחמם איש עם רעהו ומהם בהלחמם עם חיות טורפות ומהם גם אשר נשרפו חיים בראש הומיות, ובכל זה הי׳ הדבר בעיני הרומיים כאלו לא נתמלאה עוד מדת הדין ויהי בעיניהם כאלו לא נענשו היהודים עוד די חטאתם. ויסע טיטוס משם לביירוט ויתעכב גם שם ימים רבים ויחוג שם את יום הולדת אביו וכו׳ וגם שם הומתו בשחוק שעשועים רבים משבויי יהודה."
וזה הי׳ כבר החדש החמישי אחר החרבן.
ואחר זה שם ‪VII, 5, 1‬ יאמר: 
‫הימים אחר החרבן, והגזרות‬
ע‬

"זמן רב ישב טיטוס בביירוט ומשם בא לערי סיריען זו אחר זו ובכל אחת מהערים האלה עשה שחוק שעשועים והומתו רבים מהיהודים בגי חזיון וכו' מאנטוכיא נסע טיטוס למצרים ויעבור דרך ירושליס, וכו' וכאשר בא לאלכסנדריא צוה לבחור ובו׳ ללכת ברומא אחרי מרכבת פאר" וכו'.
ורק אחרי אשר נגמר ברומא כל זה, רק אז נתבטל דבר ההפקר הגמור אשר הופקרו לפני זה חיי כל בני ישראל.
ולא יוכל להיות ספק כמו שכבר הערנו כי כל אלה לא הי' משבי ירושלים, ‫כי איך אפשר להאמין כי אל כל המקום אשר הלך טיטוס סחבו לשם‬ ‫את כל השבוים הרבים לאלפים ולרבבות‪ ,‬ובכל עיר לקחו מקצתם וישאירו רובם‬ ‫וילוו אל טיטוס בכל הדרך אשר הלך.
אבל כי בני ישראל היו אז הפקר לכל, ואל כל המקום אשר הלך טיטוס נסחבו שבוי בני ישראל מכל עבר ופנה, וכדברי יאזעפוס חשבו כי חסד הם עושים עם אלה אשר ישאירו בחיים, ועל כן הנה בצדק רשמו בבבל את כל העת הזאת, תחת השם הקצר "כל דלא קטיל לקטלוהו"(סו)‪.
ובימים ההם היו בני ישראל בטוחים מפחד אויב מהגוים אשר סביבותיהם, רק בהערים והכפרים אשר היו כולם מישראל.
אבל במקומות אשר ישבו בין בני הנכר היו צפוים לכל יד עמל.
ובזמן הזה היינו מיד אחר החרבן הותחל דבר הסיקריקון, אשר גזלו שדותיהם, ובני ישראל גם יראו לדבר מזה.
‫ועל כן יאמר רב אסי כי בזמן ההוא עדיין לא דנו דין סיקריקון שיהי' המקח בטל לפי "שאגב אונסייהו גמרי ומקני".
אחרי חג הנצחון ברומא נתבטל המעמד הנורא של והי' לאכול, ולא נסחבו מכל עבר להיות לשבויי מלחמה וטרף לשיני חיות טורפות בשחוק שעשועים.
והותחל מעמד שני אשר כללו בדברים קצרים שנונים ונמלצים המגידים יותר מעמודים שלמים, הזמן אשר הי׳ המעמד "כל דקטיל לייתי ארבע זוזי".
לאמר שלא היו לגמרי הפקר, אבל לא שבו לחסות בצל חוקי המדינה, וכל דקטיל נענש באיזה עונש של ולא כלום.
והדבר הזה נמשך מאחרי חג הנצחון כל הזמן אשר נכלל בספור יאזעפוס ‪VII, 6, 1‬ אשר יאמר:
"בתוך זה (אחר גמר חג הנצחון ברומא) נשלח לארץ יהודה לוציליוס באססוס בראש החיל אשר לקח מן צערעאליס וויטעלליאנוס ויכריח את היהודים במבצר העראדיום להתמסר ויאסוף את כל הצבא אשר היו מפוזרין במקומות שונים ויביאם יחד עם הלגיון העשירי (הוא הלגיון אשר נשאר בארץ יהודה בתור צבא תמידי שם ‪VII, 1, 2‬) ויצר על המבצר מאכערוס כי הי׳ נחוץ להרוס גם את המבצר הזה לבלי יעלה על לב היהודים להשגב שם" וכו׳.
 ---------------------------- 
(סו) דרכם בספרי זכרונותיהם הי׳ כי כתבו דבר קצר כולל, ועל זה מסרו הביאור והסיפורים השייכים לזה בעל פה.
ונשאר בידינו כן במגילת תענית אשר רק היא לבדה נשארה לנו מכל ספרי זכרונות דברי הימים ‬‫בהיות זה נוגע לדין הספד ותענית.

‫‪140‬‬
‫הימים אחר החרבן, והגזרות‬

ויארכו שם הדברים אצל יאזעפוס מהמון דברים רבים, ומעשים מלכידת המבצר והריגת היהודים, ואחר זה לחם גם עם המסתתרים ביערות ויהרוג גם אותם.
ועל זה יאמר רב אסי שגם אז עדיין לא דנו דין סיקריקון "הלכך קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסיה גמר ומקני".
ואחרי כל הדברים האלה אשר ארכו ימים רבים ונתבטל גם כל צל של מרד, אז הושיבו הרומיים את חוקי הארץ למקומם גם בנוגע לבני ישראל, ואז הותחל הזמן אשר כדברי רב אסי רשמו ונקראו בשם "בתרייתא כל דקטיל לקטלוהו".
ואחרי אשר שבו הסדרים למקומם, ולא יראו עוד מסיקריקון כי יהרגם ולא נתרצו להחליט בידו אז תקנו לדון דין סיקריקון "בתרייתא כל דקטיל לקטלוהו אמרי האידנא לישקול למחר תבענא ליה לדינא".
ובתוך הזמן הזה באה גם פקודת הקיסר כמו שהם דברי יאזעפוס ‪VII, 6, 6‬‬:
"בימים ההם (אחרי כבישת המבצרים) שלח אספסינוס את פקודתו לבאססוס ולליבעריוס מאקסימוס אשר הי׳ אז הנציב פקודה בכתב מיוחד למכור את כל ארץ יהודה וכו' וכי כל שדות העבודה יקח הקיסר לעצמו" וכו'‪.
ועל כן באמת הנה בשעה זו עצמה שהתחילו לדון דין סיקריקון, והקונה מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, הוציאו מתוך התקנה הזאת נכסי הרוגי מלחמה, אשר כבר באה לפני זה פקודת הקיסר על זה, ואשר נמכרו על יד על יד על ידי שרי המדינה, "משום ישוב המדינה".
ונפלא הדבר עד כמה יתאימו הדברים ועד כמה הם מבררים את עצמם.
כי כפי מה שהבינו הדברים עד היום הרי לשונו של רב אסי בלתי מובן כלל.
כי אם "הרוגי מלחמה" הם שני הזמנים הראשונים של רב אסי, אם כן איך בא "אמר רב אסי שלשה גזרות גזרו קמייתא וכו׳ מציעתא וכו׳ בתרייתא כל דקטיל לקטלוהו".
וזה פלא איך יש כאן שלשה גזרות והלא בתרייתא היא להיפך תשועה גדולה מאד כל דקטיל איש יהודי יהרג" דמה ענין גזרה לכאן.
ומאז ואילך באמת גם לא יראו מאומה "אמרי האידנא לישקול למחר תבענא ליה בדינא",
ואיך יאמר "שלש גזרות גזרו".
והוא דבר פלא איך לא הרגישו בזה.
אבל לפי המבואר הדברים פשוטים ומובנים.
כי בעת ההיא עצמה ששקטה הארץ ושבו הסדרים למקומם ואמרו כבר כל דקטיל ליקטלוהו בעת ההיא עצמה באו רדיפות משונות בפקודת הקיסר לקחת את כל נכסי הרוגי מלחמה מידי הקרובים ועל ידי זה באו אז כל נכסי המדינה תחת ידי שרי רומא לבררם וכל הארץ נבוכה, ותהי לחרדה.
ועל כן בצדק בא בספרי זכרונותיהם "שלש גזרות גזרו"(סז).
וכשהתחילו לדון דיני סיקריקון כאשר שקטה הארץ, הוציאו מתוך זה נכסי הרוגי מלחמה אשר נמכרו אז על יד על יד על ידי ממוני הקיסר.
 ---------------------------  (סז) ועל פי כל זה יש לקיים גם כל הגירסא כמו שהיא ״דאמר רב אסי" לפי שדברי רב אסי "שלש גזרות גזרו" כוללים גם דבר נכסי הרוגי מלחמה, אף שדבריו בפירושו לא ילכו על הרוגי מלחמה.

הימים אחר החרבן, והגזרות‬
‫עא‬

והן דברי המשנה כפי דברי הגמ׳ וככל דברי התוספתא והירושלמי:
"לא דנו דין סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה (בנכסי הרוגי מלחמה) מהרוגי מלחמה ואילך (מזמן דין נכסי הרוגי מלחמה בפקודת המלכות ואילך) יש בה ‬סיקריקון".
ומבואר לנו גם מדברי המשנה הזאת כל ענין הדבר כמו שהוא,
כי גזרת אספסינוס לא היתה לקחת את כל נכסי המדינה, כי אם רק את נכסי הרוגי מלחמה.

‫פרק ל"ח.

נכסי ההרוגים לפני המלחמה‪.‬‬
נשאר לנו לבאר עוד דבר "לפני המלחמה" האמור בתוספתא, ואשר גם בא על זה ענין שלם בירושלמי.
ולשון התוספתא במס׳ גיטין שם אשר כבר הובאו הוא:
"ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון מפני ישוב המדינה במה דברים אמורים בהרוגים שנהרגו לפני המלחמה ובשעת המלחמה אבל הרוגים שנהרגו(סח) מן המלחמה ואילך יש בה סיקריקון."
ודברי התוספתא הובאו גם בירושלמי והירושלמי מקשה על זה ומבאר:
"והרוגים שלפני המלחמה לא כלאחר המלחמה הן תפתר שבא סיקריקון וגזל וחמס ולא הספיק לכתוב טרפו עד שבא סיקריקין לכל העולם שלא תהא הלכה למחצה.״
וקושית הירושלמי היא "והרוגים שלפני המלחמה לא כלאחר המלחמה הן"
ומדוע לא דנו בהם דין סיקריקון,
שהרי לפני המלחמה היתה יד בית דין של ישראל תקיפא והסדרים על מקומם, ומכיון שנמסרו אז להיורשים הרי כבר הם הבעלים עוד לפני המלחמה ופקורת הקיסר על נכסי הרוגי מלחמה לא נגעה בהם,
ועל זה ישיב הירושלמי דהכונה על אלה אשר היו קרוב להמלחמה והבית דין עדין לא העמידו את הקרובים לירד לנכסיו.
וענין הדבר מההרוגים לפני המלחמה הוא את אשר יספר יאזעפוס באריכות גדולה במלחמת היהודים ‪II, 18‬ ולהלן ממה שהי׳ ביהודה מלפני המלחמה.
ואחרי אשר לפני זה יספר ממה שנעשה בירושלים מהמצב הקטן מחיל הרומיים אשר השאיר פלארוס יאמר אחר זה:
"ביום ההוא הי׳ הדבר כי היונים תושבי קיסרין הרגו את כל היהודים תושבי העיר יותר מעשרים אלף איש, ולא נשאר מהם איש כי גם הבורחים נשבו על ידי פלארוס אשר הושיבם לחוף האניות.״
ויאמר שם אחר זה "כל ארץ סוריא נמצאה אז בתוך סופת סערה, וכל עיר ועיר נמצאה בין שתי מערכות אשר עמדו לבלוע חיים זה את זה״. ‫ ----------------------- 
(סח) הדבר ברור כי בסוף דברי התוספתא יש ט"ס וצריך להיות כמו שהוא במשנה "אבל ‫מן המלחמה ואילך‬ יש בה סיקריקון".
ורק מפני שלפני זה באו הדברים על ההרוגים טעו וכתבו גם בזה ‬״הרוגים שנהרגו״.‬

‫‪142‬‬
‫נכסי ההרוגים לפני המלחמה‬
 והולך ומספר שם גם מהריגת כל היהודים בסקיטאפאליס, וכן גם מהריגת היהודים באשקלון עכו חיפה וגדרה וערים רבות עוד כאלה וכאלה.
וכל אלה השאירו אחריהם שדות ועבודה רבה מאד ועל הבית דין הי׳ לברר את היורשים אשר נשארו אחריהם על הרוב במקומות אחרים לפי שבמקומות ההם עצמם לבד ממה שנהרגו גם נשיהם וטפם נהרגו על הרוב גם הקרובים שהרי נהרגו או רוב אנשי העיר או גם כולם כמו שיאמר מפורש על קיסרין "לא נשאר מהם איש".
ובימים ההם הלכו עוד סדרי המשפטים ויעשו דרכם, כי הי׳ זה עוד לפני בוא טיטוס ואספסינוס לארץ יהודה, ועל כן הי׳ שם הרבה נכסים אשר הובררו על ידי ישראל על פי בית דין ויבואו לרשות הקרובים ויהיו הם הבעלים עוד מלפני המלחמה וגזל משפט אספסינוס לא נגע בהם. אבל נשארו נכסים רבים אשר היונים התישבו בהם, והיורשים לא הובררו לפני המלחמה, ולא הספיקו לכתוב זכות היורשים, וכי יכולים לטרוף מכל אשר באו לידם.
וכאשר שקטה הארץ אחר המלחמה אף שהתחילו לדון דין סיקריקון בנכסים שגזלו אנשים פרטים עתה מחדש, בכל זה לא דנו גם אז דין סיקריקון במה שנעשה לפני המלחמה.
ואף שלא היו בזה שני הטעמים, לא פקודת הקיסר, ושיקנו מידם, "משום ישוב המדינה" ולא "אגב אונסייהו גמרי ומקני", שהרי הבעלים נהרגו והשדות נלקחו אחר זה, אבל דנו כן כדברי הירושלמי "שלא תהא הלכה למחצה".
‫כי אחרי אשר מפני פקודת הקיסר הוכרחו להוציא מדין סיקריקון הרוגי מלחמה ולקבוע כי אין דין סיקריקון כי אם משם ואילך, הוציאו גם ההרוגים לפני המלחמה מהכלל.
ואף שכללו זה בירושלמי במאמר כללי "שלא תהא הלכה למחצה" נוכל גם להבין זה,
כי יראו חכמי ישראל, אשר אם יתחילו הם לברור מי היו ההרוגים לפני המלחמה ומי היו ההרוגים במלחמה, יוכלו גם הרומיים להמשיך פקודת הקיסר על כל ההרוגים יחד גם אלה אשר נהרגו לפני המלחמה, אף אלה אשר כבר באו על ידי בית דין לרשות הקרובים, וגם אלה אשר לא נגזלו ונחמסו, ולגזול את הכל יחד כמו שעשו להרוגי מלחמה.
כי על כן ראו ומצאו כי יותר טוב לתקון המדינה להשוות דין כל ההרוגים בין לאחר המלחמה ובין מלפניה, ולבלי לבדוק אחרי מעשי הממשלה בהרוגי המלחמה "שלא תהא הלכה למחצה".
ונוכל לדעת ולהבין מתוך כל זה את המעמד הנורא גם אחרי אשר שקטה הארץ, וגם אחרי אשר הממשלה הכירה אותם לטוב ופקדו "כל דקטיל (איש ישראל) לקטלוהו",
הנה באה אז פקודת הקיסר לקחת את כל נכסי היהודים תחת רשות שרי רומא ולברר מי נשאר בחיים והוא עומד על נכסיו, ומי מהרוגי המלחמה השאיר אחריו בנים ובנות אשר הם ירשו את נחלתו.

‫נכסי ההרוגים לפני המלחמה‬
‫עב‬
 וכל הרוגי מלחמה אשר לא השאירו בנים ובנות, אין לקרוביהם בנכסיהם ‬‫כלום, ויוקחו כולם לשם הקיסר וימכרו לכל המרבה במחירם.
ונוכל להבין את השערוריה הכללית ואת כל מהומת העם בעת ההיא,
ובפרט אשר כידוע הנה בלא כסף ובלא מחיר לא עשו שרי רומא משפט ואף כי אצל בני ישראל אשר כל אוכליו לא יאשמו. ועל כן גם אלה אשר לא היו בכלל פקודת חקיסר, אך אחרי עמל רב ושוחד בחיק יכלו להשיג נכסיהם.
והננו רואים כי גם בעת ההיא אשר כבר אמרו כל דקטיל לקטלוהו, ועל כן כאשר נגזלו מאיש יהודי שדותיו על ידי חמסנים פרטים לא גמר ומקני ואמר "השתא לשקול למחר תבענא ליה בדינא.״
אבל כמה רחוק הי' ה"למחר" הזה וכמה יראה ופחד סבלו גם אז, נראה מדברי משנתנו "מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סיקריקון כיצד לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל, מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון מקחו קיים.״
ומזה עצמו נובל להבין את גזל המשפט אצל שרי רומא אשר שרר במדינה גם אחרי אשר שקטה הארץ וגם אחרי אשר על רציחה והריגה דנו משפט מות.
ולבד כל זה גזרו אז כדברי יאזעפוס שם VII, 6, 6‬ כי לא תבנה עיר חדשה בארץ יהודה וכו׳ וכי כל היהודים בכל ממשלת רומא יתחייבו מעתה לתת להקאפיטאל ברומא מס גולגולת שני אדרכמונים בכל שנה ושנה כמו שנתנו עד עתה להמקדש בירושלים."
וכל הדברים האלה דכאו אותם עד לעפר ואם יאזעפוס יאמר שני דרכמונים ידענו ממקום אחר כי המסים החדשים האלה כולם יחד עלו לבני ישראל לחמשה עשר שקלים.
ובמכילתא שמות י״ט א׳ באו דברי רבן יוחנן בן זכאי:
"ואומר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך ועבדת את אויביך כבר הי' רבן יוחנן בן זכאי עולה למעון יהודה ראה ריבה אחת מלקטת שעורים וכו׳ לא רציתם להשתעבד לשמים הרי אתם משועבדים לפני אויבים לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת הרי אתם שוקלים חמשה עשר שקלים במלכות אויביכם לא רציתם לתקן הדרכים והרחובות לעולי רגליס הרי אתם מתקנין את הבורגנין לעולי כרמי מלכים.״
אשר מזה גם נודע כי גם השתעבדו עם בני ישראל לעבוד להם עבודת חנם, והן גם ענין דברי הירושלמי בגיטין שם "והיו הולכין ומשתעבדין בהן״.
וכאשר נצרף יחד את כל גזרותיו של אספסינוס אשר כבר נתבארו לנו הן:
א) כי צוה לחרוש את ההיכל להודיע לכל ישראל כי אפסה תקותם.
ב) רדפו את רבן גמליאל והי' גם עת אשר רצו להמיתו, וזה הי' בעת ההיא עצמה כאשר חרשו ההיכל (עי' דברינו בפרק כ׳).
ג) כל נכסי הרוגי מלחמה מכל אלה אשר נהרגו ומתו גם בניהם ובנותיהם, נלקחו עבור הקיסר אף כי היו להם קרובים יורשים. ועל ידי זה באו אז כל נכסי היהודים תחת יד שרי רומא עד כי יבורר זכותם, אשר בלי כסף ומחיר לא הי' אפשר כי יהי' הברור הזה.
ד) לא הניחו להם לבנות עיר חדשה ולקומם הריסותם. 
‫‪144‬‬
‫הגזרות בימי אספסינוס‬
 ה) ולשלם מסים "חמש עשרה שקל" ובתוך זה שני דרכמונים להיכל הקאפיטאל ברומא.
וכאשר נתבונן בכל הדברים האלה נראה ונשתומם על עם ד' ועל חכמי ישראל אשר עמדו בראשם כי התנשאו על כל התלאות הנוראות ובתוך כל הבהלות והגזרות רקמו אחדותם וירימו את דגלם. ובכל דבר הנוגע לתורה ומצוה עמדו גם אז ברום עולמם.
וכאשר נסב עינינו מכל מראה בלהות ומעוף צוקה של הרומיים, נראה לפנינו את כל העם שוכן מרומים בימי הרגל ביבנה וחכמי ישראל משתדלים להחיות חיי הקהלות, ולעודד את רוח העם, ובית הוועד הגדול פתוח לרוחה, וחכמי הדור בידם האחת ינטלו וינשאו את בני ישראל להקימם מעפר לקרב עצם אל עצם ולפחת בהם רוח חיים.
ובידם השנית עוררים הם בתורה בראש הומיות לתלמידים אשר ישבו סביבם בכרם ביבנה, ויחד כולם יסדרו כל קבלותיהם על יסודי המשנה למען אשר לא ישכח דבר מפי זרעו, ולבלי יאבד אות מתורת ד׳ תמימה.
זה הוא באמת כחם הגדול של ראשי חכמי התורה, וזה הי׳ פרי עבודתם הגדולה גם בכל העתים אשר עברו על עם ד׳, והיא שעמדה לאבותינו ולנו לחיותנו כהיום הזה. 
פרק ל"ט.
 ‫התפלות בישראל.
בכל צעדי בני ישראל, ובכל פנות אשר הם פונים עומד אצלם ברום עולמם דבר הכלל כולו, דבר הלאום יחד, צרכי הרבים של האומה כולה, ודבר כל ישראל בכללו.
גם בתפלותיהם של ישראל, התפלה היותר עיקרית תפלת "שמנה עשרה" רוב ענינה וכל סגנונה אינו דבר בקשת יחידים לעצמם, כי אם דבר הצבור בכללו, דבר הלאום וצרכיהם הם.
כי על כן בהשתנות עתה אחר החרבן כל מצבם של ישראל, הי׳ הכרח לתקן הסגנון של הברכות בהתפלה הכוללת הזאת שיהי׳ מתאים עם מעמד האומה ומשאלותיהם עתה.
בהבטל עתה כל ניר של ממשלה אצל בני ישראל לעצמם, כאשר גם נחרבה עיר הקדש ירושלים ונחרב מקדש הקדש, ובהבטל עבודת הכהנים וכל קרבנות חובה ונדבה, ובבוא עתה עול גלות עול ברזל על שכם בני ישראל גם בארצם, הי׳ עתה ההכרח לעשות ולתקן את נוסחי הברכות בתפלת "שמנה עשרה" על פי כל המעשים האלה.
ואף כי בתוך ברכות "שמנה עשרה" יש כאלה אשר נקבעו גם הם בתוך ימי גלותם, בימי גלות בבל (יבואר במקומו), אבל כל זח נגמר ונשתכלל אחר זה בימי הבית השני בימי הכנסיה הגדולה, אשר הם היו גם בכל יתר הדברים הגדולים בישראל "בעלי חיתום האחרון".

‫עג‬
‫התפלות בישראל‬
 וזה נעשה עתה בבית הוועד על פי הוועד הכללי ולא נקרא על שם יחיד העומד בראש, ככל אשר נעשה הדבר מתחלתו על ידי אנשי כנסת הגדולה, ולא נקרא על שם ראש מיוחד.
אבל עוד מלאכה גדולה וארוכה שמו אז עליהם, והוא להקים ולהשיב את הסידור הכללי למקומו ולבלי יהי' כל שינוי נוסחאות בין מדינה למדינה ובין מקום למקום.
והדבר הזה שמו בבית הוועד על שכם הדווקנים המומחים לזה, ושמעון הפקולי בראשם.
כאשר גדל עתה אחר החרבן דבר פזורן של ישראל יתר הרבה מאד, וכאשר גם היו עתה בלי מעמד קבוע ואיתן גם בארצם, יראו חכמי הדור כי יכול לבוא ערבוביא גדולה על ידי שינוי הנוסחאות אשר בא ברבות הימים.
הן נראה גם בימינו לעיניני כי אף שנוסח התפלה ביסודו מקורו אחד אצל האשכנזים והספרדים, בכל זה באו שם שנויים ברוב הימים, גם בתפלת "שמנה עשרה".
אף כי בא הדבר כן והרבה יותר מזה בימים היותר ראשונים, אשר נוסחאות כתובים לא היו והתפללו על פה.
והבית יוסף או"ח סוף סי׳ קי"ג כתב "כתב ה"ר דוד אבודרהם יש אנשים שמנו התיבות שיש בכל ברכה וברכה משמנה עשרה והביאו פסוקים על כל ברכה מענינה שעולין תיבותיהן כמנין תיבות הברכה וכן עשיתי אני בראשונה מנין כזה ואחר כך נראה לי שאין לו יסוד ולא שרש כי לא תמצא מקום בעולם שאומרים שמנה עשרה בענין אחד תיבה בתיבה אלא יש מוסיפין תיבות ויש גורעין ואם כן המנין הזה אינו מועיל אלא למי שעשאו ולא לזולתו".
ואם בסוף ימי ספרד הי׳ הדבר כן, אף כי אז לא לבד שהיו סידורים כתובים כי אם שגם כבר נתחברו ספרים רבים עם נוסחאות התפלה לכל פרטיהם, איך הי׳ אפשר להיות בימים היותר ראשונים אשר כל אלה עדין לא היו.
כי על ידי אשר על פי הדין יכולים לחדש בה דבר ורשאים לפי צרכיהם להוסיף בכל ברכה וברכה מעין כל ברכה, לא הי׳ אפשר כלל להעמיד הדברים בחזקת שימור, ועל ידי כל זה גם לא נשמרו.
ועל כן אחר החרבן אשר כל מעמד העם נהרס, היתה השעה היותר נחוצה להשיב הסדר בכל זה למקומו הראשון,
והן דברי הגמרא בברכות ד׳ כ"ח:
"תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברבות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה.״
ותלמידי רבינו יונה כתבו שם על זה שמתחלה לא היו מתפללין אותה על הסדר אלא כל אחד ואחד הברכה שהיתה צריכה לו ובא שמעון הפקולי לסדור אותם אחר כך על הסדר ולמד הסדר מכח הפסוקים כדאיתא בגמ׳ דמגילה ד׳ י"ז.״
וכבודם הגדול במקומו, כי לא חקרו בדברים כאלה, אבל דבריהם תמוהים, כי שמעון הפקולי לא עשה בזה דבר ולא חידש כל מאומה, וגם לפני זה מימי אנשי כנסת הגדולה התפללו אותה על הסדר ולא כל אחד ואחד הברכה שהיתה 
‫‪146‬‬
‫התפלות בישראל‬

צריכה לו, וכל השתדלותו ומעשיו של שמעון הפקולי הי' רק זאת לברר הדברים ולההזיר הדבר לישנו ולמה שהי׳ מתחלתו.
והדברים מפורשים שם כן במגילה ד׳ י״ז והלשון שם:
"דתניא שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה, אמר ר׳ יוחנן ואמרי לה במתניתא תנא מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאיס תקנו שמנה עשרה ברבות על הסדר."
ובמגילה שם ד׳ י"ח אחרי כל הסמיכות על הפסוקים נאמר על זה:
"וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תקנו תפלה על הסדר שמעון הפקולי מאי הסדיר שכחום וחזר וסדרם."
ומבואר כי שמעון הפקולי לא עשה בזה דבר, כל מעשיו היו להשיב הדבר על מכונו אחרי שנוי נוסחאות וסדרי התיבות והברכות אשר באו בהכרח בשנות מאות רבות.
ורבינו הגדול הרמב"ם ז״ל באמת לא הביא דבר שמעון הפקולי כי אם דבר התקנה הראשונה, כי אחריה לא נתחדש דבר ביסוד הדבר עצמו וסדרו, וכתב בפ"א מה׳ תפלה ה״ד "וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר."
לפי שאנו אין לנו ביסוד הדבר ובסדרו כי אם הנעשה מאנשי כנסת הגדולה. ושמעון הפקולי גם לא "למד הסדר מכח הפסוקים" כלשונם של תלמידי רבינו יונה(סט)‪,
כי אם שהוא בראש מיוחדים לזה מחכמי הוועד בררו את הסדר אשר הי׳ בתחלה, בין בנוגע לסדרי התיבות ונוסחם בין בנוגע לסדרי הברכות עצמן זה אחר זה, וביררו כל זה בכל דרכי הבירור,
כמו שבירר רבי בזמנו את נוסחאות המשנה כמו שהוא במס׳ עירובין ד׳ נ״ג אמר רבי(ע) אי איכא דמשאיל להו לבני יהודה דדייקי לישני מאברין תנן או‬ ‫מעברין תנן אכוזו תנן או עכוזו תנן", וכן בירושלמי מעשר שני ריש פרק ה׳ "זונין שאל לרבי מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי אמר לון פוקון שאלון לר׳ יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא".
וכן ממש ביררו אז אחר החרבן סגנון תפלת "שמנה עשרה״ על ידי בקיאים ודווקנין ומומחין אשר מזה הי׳ גם שמעון הפקולי עצמו.
ומכל ענין הברייתא במס' ברכות שם אשר כל לשונה הוא:
"תנו רבנן שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם יודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה."
הננו רואים שני דברים כוללים בזה, האחת, כי לא עשה זה שמעון הפקולי לעצמו כי אם בבית הוועד,
 ---------------------
 (סט) ודברי הברייתא במגילה י"ז בסמיכות סדר הברכות על הפסוקים גם הם הולכים‬ ‫לאסמכתות על מעשי אנשי כנסת הגדולה, ובאו שם במגילה אחר דברי ר׳ יוחנן ״מאה ועשרים זקנים ומהם‬ ‫כמה נביאים תקנו שמנה עשרה ברכות על הסדר״.
(ע) בגמ׳ לפנינו בא שם ט"ס וכתוב‬ "ר' ‫אבא״ וכבר נתבאר לנו בח״ב עמוד ‪ 87‬שעיקר הגירסא שם הוא ״רבי״ כמו שכתב רב שרירא גאון באגרתו.

‫התפלות בישראל‬
‫עד‬
 וזאת שנית, והוא עיקר הכל, את אשר הננו רואים בזה כי שמעון הפקולי רק הסדיר התיבות והברכות על סגנונם וסדרם אבל לא הי׳ ענינו לחדש שום דבר.
כי אלו הי׳ דבר שמעון הפקולי אז לתקן גם ענינים חדשים בתפלת "שמנה עשרה" ולא לבד אלו תקן ברכות חדשות, כי אם אלו הי׳ ענינו גם לחדש דבר הנוסחאות כפי הצורך בעת אחר החרבן, איזה ענין יש לשאלת רבן גמליאל "אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים".
והרי שמעון הפקולי עמד לפניו והוא "הסדיר לפניו" ומי שעשה עתה כל זה הוא יעשה גם את זה, והנה לפניו האיש אשר הוא מבקש.
והננו רואים כי גם בעצמו של דבר לא נמסר זה לשמעון הפקולי כי אם לאחר, "עמד שמואל הקטן ותקנה".
והדברים מעידים על עצמם שכל מה שעשה שמעון הפקולי, וכל מה שסמכו עליו בבית הוועד, וכל מה שמסרו לו, הי' רק להעמיד ולברר סגנון התיבות והברכות על הסדר הקדום, הסדר הראשון אשר הי׳ להם, כמו שהנם כן באמת ‬‫דברי הברייתא והמפורשים.
"שמעון הפקולי הסדיר וכו׳ לפני רבן גמליאל על הסדר" וכו׳ וכמו שהוא גם לשון הגמ׳ על מעשיו ״שכחום וחזר וסדרם".
אבל כשנדרש להם אז תקון ברכה חדשה ברכת המינים חפש רבן גמליאל בין החכמים "כלום יש אדם" ונתפרש כי תקנה שמואל הקטן.
ומזה גם נוכל להבין כי דבר הנוסחאות החדשות לפי צורך השעה עתה אחר החרבן, בהכרח כי נעשה בבית הוועד הכללי מחכמי הוועד עצמם.
ומזה עצמו את אשר נתפרש בנוגע לברכת המינים "אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה",
הננו שבים לדעת בברור שאין אחריו כלום כי רק ברכת המינים היא לבדה נתקנה אז, ולשון הגמרא בברכות שם על המשנה:
"הני תמני סרי תשסרי הוויין אמר ר׳ לוי ברכת המינים ביבנה תקנוה."
וכל הדברים פשוטים ומבוארים כי עצם תפלת "שמנה עשרה" לבד ברכת המינים, הוא דבר אשר הי׳ בישראל מהימים הראשונים מימי אנשי כנסת הגדולה ובני ישראל התפללו כן מאז ואילך, בבתי כנסיות אשר הי׳ להם, ופשט בכל ישראל, לתפלות הצבור.
אבל בדברי ימי ישראל ההכרח לבאר גם דברים היותר פשוטים, והבולמוס אשר אחז את החוקרים החדשים לאמר יחד עם חוקרי העמים כי אך תמול אנחנו, הביאם לראות בכל מקום רק את מחשבת לבם.
וגם במקום הזה גמגמו ויגלגלו ויתהפכו בלשונם מצד אל צד עד כי יכלו לאמר כי רבן גמליאל הוא שתקן את כל דבר התפלה בישראל וכי ראשי הוועד גם התנגדו לו התנגדות גמורה, ככל סגנון דרכי החוקרים האלה בכל מקום.
כי על כן ההכרח להסיר כל מכשול מדרך החקירה ולברר הדברים ולהעמידם על מה שהם.
‫ואחרי אשר המאסף לכל המחנות החכם ווייס כלל כל דברי החוקרים האחרונים יחד, עלינו לראות דבריו מה הם.

‫‪148‬‬
‫התפלות בישראל‬
‫פרק ארבעים.

בעמוד ‪ 73‬מח"ב יעמוד החכם ווייס ויקרא:
"תקנה נחוצה בעתו תקן (רבן גמליאל) בבחינת עבודת אלקים הן אמנם כבר מקדם נהגו העם להתפלל שלש פעמים והגיעה אלינו הקבלה כי בהיות ישראל בגולה בבבל הי׳ מנהגם כן (דניאל ו' י"א) גם בימי הבית נהגו הכהנים והעם להתפלל קצת תפלות בעת קרבן השחר (תמיד פ"ד מ"א) ואולי גם בעת קרבן התמיד של בין הערבים אבל לא מצאנו רמז כי בעוד עבודת הקרבנות על מכונה שהי' חק קבוע להתפלל שלש פעמים ביום, ואף שלא יסופק שהיחידים התפללו איש איש בהגיון לבו מכל מקום לא היתה עבודת צבור תמידית וקבועה בתפלה כי העבודה הקבועה היתה עבודת הקרבנות, אמנם אחרי שחרב הבית ונהרסו המזבחות ופסקו הקרבנות הלא שבתה עבודת הצבור על כן ראה רבן גמליאל למנות החסרון הזה ביסדו עבודת התפלה תחת העבודה שפסקה" וכו׳ אלה דבריו.
וכמה מאושרים הם החוקרים האלה, עד כי גם כל תהפוכות וזרות ילכו אצלם למשרים.
ובכל אשר הנהו מוכרח להתהפך בלשונו למען השמט מלפני הקורא, ובכל אשר הוכרח להודות כי כבר היו מקצת תפלות, באשר ידעו גם בעלי אסופות אלה מדברי המשנה תמיד פ"ה, ובכל אשר על ידי זה הוכרח לאמר "גם בימי הבית נהגו הכהנים והעם להתפלל קצת תפלות בעת קרבן השחר (תמיד פ"ה),
בכל זה מצא את לבבו ישר לשכוח גם את המעט הזה, ולהכריז ולאמר כי כל עבודת הצבור בתפלה היא רק חדשה בישראל, ולפני החרבן לא ידעו מזה בני ישראל, ויעמוד ויקרא:
"אחרי שחרב הבית ונהרסו המזבחות ופסקו הקרבנות הלא שבתה עבודת הצבור על כן ראה רבן גמליאל למנות החסרון הזה ביסד‬ו עבודת התפלה תחת העבודה שפסקה."
ובעמוד ‪ 92‬כבר יאמר זה החכם ווייס להלכה פסוקה, וחלומו שם כבר שב ויהי׳ לדבר שכבר בא לו האות והמופת ויאמר:
"כבר ראינו כי תחת נשיאותו של רבן גמליאל נוסדה תפלת שמנה עשרה ונקבע שתהי׳ עתה עבודת התפלה תחת עבודת הקרבנות."
ומה נעשה להם לכל החוקרים האלה כי נשאו מדברותיהם, גם מבלי לדעת את דברי ימי ישראל.
כי הדבר הולך ומתבאר כי לא לבד אשר היתה עבודת הצבור בתפלה בכל מובנה היותר רחב לפני ימי רבן גמליאל ולפני ימי החרבן בכל ימי הבית,
כי אם שהי׳ הדבר כן מימי עולם גם עוד לפני ימי הבית השני בימי גלות בבל.
ויותר מזה שהי' הדבר כן גם עוד בכל ימי הבית הראשון. 
‫התפלות בישראל‬
‫עה‬
 ולא איזה מקצת תפלות היו לבני ישראל בימי הבית השני כי אם כל התפלות כולם "שמנה עשרה" לחול, ו"תפלת שבע" לשבתות וימים טובים, ואפילו הזכרת ראש חדש (יעלה ויבוא) וחול המועד, חנוכה ופורים, והזכרת משיב הרוח ומוריד הגשם בברכת תחית המתים ושאלת ותן "טל ומטר" בברכת השנים.
ולא לבד שאך בטעות יאמר ווייס "כי לא מצאנו רמז כי בעוד עבודת הקרבנות על מכונה הי׳ חק קבוע להתפלל שלש פעמים ביום",
כי אם שהדברים חיים ופרושים לפנינו אשר התפללו אז גם אפילו תפלת המוספים,
וכל זה הנם דברים מפורשים ועומדים חיים לפנינו.
ונבאר את הדברים האלה, על הסדר ונדבר בראשונה בנוגע לדבר עבודת תפלה בצבור בישראל מימי עולם ונתחיל דברינו מהנוגע להזמן אשר לפני ימי החרבן בימי הבית השני.
והדברים מפורשים כי הי׳ להם גם אז בתי כנסיות לתפלה רבים מאר בכל עריהם להתפלל תפלה בצבור בעבודה קבועה.
ולא נדבר בכל זה מהאמור בגמ׳ ומדרשים כמו בכתובות דף ק״ה "אמר ר׳ פנחס אמר ר׳ אושעי׳ שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים וכנגדן בתי כנסיות וכנגדן בתי מדרשות",
כי אם שגם בהספרים הכתובים יונית הנאמנים ביותר אצל כל החוקרים האלה, גם משם הדבר ידוע ומפורסם כי בימי הבית השני היו בתי כנסיות לצבור בכל ערי ישראל.
ויאזעפום לפני מלחמת החרבן יספר מאת אשר הי׳ בין היהודים והיונים בקיסרין העיר ההומי׳ אשר בנה הורדוס האדומי רק לבני הנכר, כי הריב שם בין היונים והיהודים איזה שנים לפני החרבן יצא בראש הומיות רק על ידי דבר בית הכנסת לצבור אשר היתה שם לבני ישראל.
ויאמר במלחמת היהודים ‪II, 14, 4‬:
"בתוך כך עלה בידי היונים מקיסרין לפעול אצל הקיסר נערא וכו׳ ובזה הותחלה המלחמה וכו׳ היהודים אשר בקיסרין הי׳ להם בית הכנסת אשר עמדה על מגרש אחד היונים, הרבה פעמים נסו היהודים לקנות את המגרש הזה, אבל היוני לא הטה אזנו להם, ועוד פעל ועשה המון דברים להכעיס את היהודים ויבן שם על המגרש הזה בנינים הרבה, ולא הניח להיהודים כי אם משעול צר ללכת וכו׳ לא נשאר לפני היהודים עצה אחרת כי אם לשחד את הנציב פלארוס ויתנו לו שמנה טאלאנטים, אבל הוא קבל הכסף ויסע מקיסרין ולמחרת היום ההוא ביום השבת בשעה שהיו כל היהודים נאספים בבית הכנסת העמיד אחד היונים וכו׳ שר הצבא הרומי התערב בדבר אבל לא יכול להועיל מאומה, אז מהרו היהודים ויוציאו מבית הכנסת את ספרי התורה וילכו לעיר נארבאטא הסמוכה אשר היתה מיושבת כולה מיהודים" וכו׳.
ופהילא האלכסנדרוני בספרו המלאכות אל קאיוס, בספרו שם המעשים אשר היו באלכסנדריא בימי הקיסר קאיוס קאליגולא יאמר:
"ובידי הנציב הי׳ חיל ועוז די להשקיט את שאון המתקוממים האלה על נקלה אבל הוא ראה און ולא שם לב וכו' וגם חזק לב מרעים וכו׳ אז החליפו

‫‪150‬‬
‫התפלות בישראל‬
 היונים כח ויבואו בקרדומות להרוס את המון בתי כנסיות אשר הי' לנו למרבה בחלק העיר ההוא מקצתם ערו עד היסוד בידיהם ומקצתם שלהו באש" וכו'.
וכל הדברים האלה הנם עדות לישראל כי מראשית הימים היו להם לבני ישראל עבודת תפלה בצבור והמון בתי כנסיות לפי ערך הערים הגדולות והקטנות ככל הנהוג בקהלות ישראל בימינו אלה.
והמון בתי כנסיות באלכסנדריא לא נבנו אז בימי הקיסר קאליגולא, כי אם שהי׳ נהוג ובא כן בישראל מראשית ימי התישבם שם.
ואחר זה בספרו שם יוסיף פהילא לאמר:
"ויוסיפו היונים לעשות חונף להקיסר קאיוס ויטמאו עוד גם את יתר בתי כנסיות, אשר לא היו לבער, ואשר לא יכלו להרסם, כי הגינו עליהם היהודים הדרים שם סביבותיהם, ויוסיפו היונים ויציגו בהם צלמי הקיסר למען טמאום ובהגדול אשר בתוכם הציגו מצבת ברזל גדולה נשואה במרכבה עומדת על ארבעה סוסים" וכו׳.
ומכל דבריו יחד הננו רואים ומבינים את כל סדרי הקהלות אז, כי היו גם אז בתי כנסיות בכל חלקי העיר השונים ובכל רחובותיהם, מהם גדולים ומהם קטנים, ככל הדרוש להרחוב ההוא וכרוב העם באי שעריהם, בכל חוצות העיר ורחובותיה.
וכל זה יורה לנו כי הית׳ אז עבודת תפלה מסודרת לכל פרטיה ככל אשר הוא בערי ישראל היותר טובים בימינו אלה.
ויאזעפוס בספרו ‪ Vita LVI‬בדברו שם מהמעשים בהגליל לפני המלחמה יאמר: "אחד מאנשי טבריא חנניה בשמו הציע בפני העדה (בטבריא) לקרוא צום למחר וכו׳ ואני צויתי לשנים משומרי ראשי וכו׳ וגם אני בעצמי חגרתי חרב מתחת למדי והסתרתיו ככל אשר יכולתי והלכתי לבית הכנסת אבל יהושע הארכאנט לא נתן לכל שומרי ראשי להכנס כי עמד אצל הפתח בביאה ולא הרשה לי להכנס כי אם עם אוהביי, וכאשר כבר כלינו בבית הכנסת את החוקים הדרושים לזה והתחלנו להתפלל קם יהושע" וכו׳.
וכל הדברים הולכים ומבארים את עצמן כי הי׳ אז כל דבר התפלות בצבור בבתי כנסיות וכל עבודת הצבור בכלל מסודרות לכל פרטיהן.
ונשובה ונראה עוד יותר מזה הרבה, כי דבר בתי כנסיות לתפלה בצבור היו מסודרות כל כך בכל ימי המקדש, עד כי גם בהמקדש עצמו במקום הקרבת כל קרבנותיהם של ישראל, גם שם הי׳ בית הכנסת כללית לתפלה בצבור.
ובמשנה יומא דף ס"ה פרקי ז׳ משנה א׳ בא:
"בא לו כהן גדול לקרות אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באצטלית לבן משלו חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסנן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה שמנה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העון ועל המקדש

‫התפלות בישראל‬
‫עו‬
 בפני עצמו ועל ישראל בפני עצמן, ועל ירושלים בפני עצמה ועל הכהנים בפני עצמן, ועל שאר התפלה."
וכבר כתב שם רש״י ז"ל "בית הכנסת הי' סמוך לעזרה בהר הבית, חזן הכנסת, שמש, ראש הכנסת, על פיו נחתכין צרכי הכנסת מי מפטיר, מי פורס על שמע, מי עובר לפני התיבה.״
ומבואר לפנינו שאפי׳ בבית המקדש עצמו היתה שם תפלה בצבור מתוקנת כל צרכה לכל פרטיה.
ובהר הבית שם הי׳ בית הכנסת, ובכל סגנון הדברים וסדרו כמו שהוא בידינו היום.
‫לפי שדבר התפלות וכל סדור של תפלה בצבור התפשטד‪ -‬בישראל מדיימים‬ היותר ראשונים ככל אשר עוד יבואר.
‫והננו רואים גם זאת כי אף שבמקדש נעשה כל עבודת הקרבנות האמורים באחרי מות וקרבנות האמורים בחומש הפקודים מוספי היום בכל זה נקראו גם שם הפרשיות האלה בתורה, כדברי המשנה המפורשים "וכהן גדול וכו׳ וקורא אחרי מות ואך בעשור וכו׳ ובעשור שבחומש הפקודים״ וכו'.
‫ובברייתא במס׳ יומא ד׳ ע׳ נאמר כי אחרי אשר גמר הכהן הגדול הברכות "אחר כך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו (ומערב יום הכפורים הביאום שם, רש״י) וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים."
וכל זה הי׳ בבית המקדש עצמו במקום הקרבת הקרבנות.
כי באמת לא הי׳ בכל הדברים האלה חילוק של כלום בין זמן המקדש לבין אחר זה וכל הדברים הלכו כן מסודרים מהימים היותר ראשונים.
ובמס׳ תענית פרק ב׳ משנה ב׳ נאמר:
עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו וכו' ואומר לפניהם עשרים וארבע ברכות שמנה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש ואלו הן זכרונות ושופרות אל ד׳ בצרתה לי קראתי ויענני וכו׳ על הראשונה הוא אומר מי שענה וכו׳ ברוך אתה וכו׳(עא).
ועל זה בא שם במשנה אחר זה:
"מעשה בימי ר' חלפתא ור׳ חנניה בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה‬ וגמר את הברכה כולה ולא ענו אחריו אמן תקעו הכהנים תקעו מי שענה וכו' הריעו בני אהרן הריעו מי שענה וכו׳ וכשבא דבר אצל חכמים (ביבנה) אמרו לא היינו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית."
וגירסת הרמב״ם וכפי מה שפירשה הר"ן וכתב על זה "כך היא עיקר הגירסא וכיון שבסדר המשנה מתחלתה לא אמרו בסדר התרעות כלום הי׳ נראה לאמר שעל סדר התרעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית,
 -------------------------- ‬

(עא) במשנה שם בא ״ר׳ יהודה אומר לא הי׳ צריך לאמר זכרונות ושופרות אלא אומר תחתיהן רעב כי יהי׳ בארץ דבר כי יהי׳ בארץ אשר הי׳ דבר ד׳ אל ירמיה על דברי הבצרות ואומר חותמיהן.״
וכבר כתב שם הר"ן ״ולא פליגי ר׳ יהודה ורבנן אלא בתענית גשמים דרבנן סברי שאומרים זכרונות ושופרות ור׳ יהודה סבר שאומרים תחתיהן רעב כי יהי׳ בארץ וכו׳ אבל מכל מקום הכל מודים שעל כל הצרות עושין כסדר משנתנו וכן נראה עיקר".
ונחלקו רק בדין המשנה עצמה.

‫‪152‬‬
‫התפלות בישראל‬
 אבל בגבולין אומרים הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהן בהתרעות וכן דעת הרמב״ם ז"ל בפ״ד מהלכות תענית" וכו׳(עב).
וכל הדברים יתאימו יחד כי כל סדר התפלות כולם באין מחסור דבר לא לבד שהיו מסודרים כן בכל ימי הבית השני בכל ערי ישראל, כי אם שהי׳ כן גם בירושלים וגם במקדש עצמו.
ויאזעפוס בספרו נגד אפיאן ‪I, 22‬ בסופו אשר יעתיק שם דברי היוני אנאטהארכידעס, אשר כתב דבריו נגד כל אמונה ודת בכלל, ויתקלס שם גם בהיהודים ובמעשיהם אשר עשו בימי תלמי לאגי מלך מצרים דהיינו בהזמן אשר מיד אחר אלכסנדר המוקדני בימי שמעון הצדיק יאמר שם:
"היהודים יש להם עיר בצורה מאד אשר תקרא ירושלים, והנם רגילים לשבת ביום השביעי בחבוק ידים וגם לא ישאו חרב ומלחמה ביום ההוא ולא יעשו כל עבודה בשדה כי אם ישבו בבתים מקודשים וישאו את ידיהם קדש עד הערב וכאשר בא תלמי לאגי עם חילו לירושלים" וכו׳.
וכבר נתבאר לנו בכרך שלישי מחלק זה עמוד ‪ 329‬כי יטעה היוני הזה, כי באמת לא התפללו היהודים כל יום השבת מהבוקר עד הערב, כי אם למדו שם תורתם ככל אשר הי׳ נהוג בכל ישראל מימי הבית הראשון ללמוד עם העם ביום השבת.
אבל הנה אך מזה בא טעותו של היוני הקדמון הזה, מפני שידע מדבר תפלותיהם של ישראל בבתי כנסיות ועל כן חשב שישיבתם בבתי המדרש ביום השבת, אשר היו בנוים אצל בתי הכנסיות, הי׳ כי התפללו גם שם, וכי ביום השבת התפללו כל היום.
כי כן הדבר אשר הרבה עוד לפני ימי תלמי לאגי וגם עוד לפני ימי אנשי כנסת הגדולה כבר היו שם אצל בני ישראל עבודת תפלה בצבור ותפלות קבועות וסדורות לרבים, אשר אנשי כנסת הגדולה בחיתום האחרון השתמשו בהם ויקבעום בסדר "שמנה עשרה" בקצרה, כראוי לסדר תפלה בכל יום, ונבאר הדברים.

‫פרק מ״א.
 ‫כי הנה במגלת אסתר ט׳ ל׳ בא:
"וישלח ספרים אל כל היהודים וכו׳ דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם."
וכבר כתב שם גם הר"א אבן עזרא, ולפי דעתי וכו׳ וטעם דברי הצומות על הנזכרים בספר זכריה שהן בתמוז ואב ותשרי וטבת והטעם כי קיימו היהודים על נפשם לשמוח ביום הפורים כאשר קיימו על נפשם ועל זרעם להתענות בימי אבלם כאשר הובקעה העיר ונשרף הבית וכו' וטעם וזעקתם להתפלל ולזעוק אל ד׳ בימי התענית."
 ------------------------  (עב) ויש בזה פירושים שונים ע׳ בר״ן שם ובתוספת הרי"ד לתענית, ואין זה נוגע לדברינו. ועי׳ בדברי הרמב"ם הלכות תענית פ״ד הלכה י״ז.

‫התפלות בישראל‬
‫עז‬
 ודבריו ברורים והנם דברי הכתובים עצמם המפורשים.
ודבר שאין צריך לאמר הוא כי קבלה על נפשם ועל זרעם אי אפשר להיות כי אם דברים קבועים בנוסח קבוע לכל הצבור לכל ישראל.
ומבואר לנו בזה כי מיד אחר החרבן (יתבאר לפנינו) תקנו חכמי התורה והנביאים שבדור, יחד עם הצומות גם תפלות קבועות אשר התפללו בימי הצומות האלה תפלות קבועות הראויות לזה, כמו שיבת מלכות בית דוד, בנין ירושלים, תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותינו, ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים וכל הדומה לזה.
והננו רואים שאז בימי מרדכי ואסתר כבר פשט הדבר כל כך בכל ישראל בקבלה חלוטה לכל העם כלו, עד כי כאשר רצו אז שיקבלו בני ישראל עליהם ועל זרעם לדורותם לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם שלחו להם "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם וגו׳ וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם".
כי באמת כבר עברו ימים רבים מאז אשר נתקנו "דברי הצומות וזעקתם" ומאז אשר קבלו זה כל ישראל עליהם, כמו שהם דברי הכתוב בזכריה ז׳ ה׳:
"ויהי דבר ד׳ וגו׳ אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני.״
והיינו כי מיד אחר החרבן אשר נחרב הבית ובאו לבבל קימו וקבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם.
ובימים הראשונים ההם אשר זכרו עוד את כל מחמדיהם היו התפלות ההם נאמרים מהצבור בבכי ובזעקה, עד שלבד מה שבא בזה על זה "דברי הצומות וזעקתם״,
הנה נראה עוד יותר כי דברי הצומות נכללו תוך דבר התפלות האלה, אשר הם היו באמת העיקר בכל הצומות כולם ככל אשר יבואר לפנינו.
ובשלחם לירושלים בראשית ימי הבית השני לשאול אם יצומו עתה בתשעה באב ויתפללו תפלותיהם אשר נתקנו לזה היתה שאילתם סתם "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים."
והדבר מבואר מתשובת ד' על ידי זכריה כי נכלל בזה גם דבר הצום וגם דבר התפלות, ולשון הכתובים מכל זה זכריה ז׳ א׳:
"ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך הי׳ דבר ד׳ אל זכריה בארבעה לחדש התשיעי בכסלו וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את פני ד׳ לאמר אל הכהנים אשר לבית ד׳ צבאות ואל הנביאים לאמר האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים ויהי דבר ד׳ וכו׳ לאמר אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמשי ובשביעי הצום צמתני אני" וכו׳.
והנה בא בתשובת הנביא "כי צמתם וספוד" ובדבריהם הם "האבכה הנזר".
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו כי "הנזר" הכונה מן היין לפני הצום, כי בדבריהם לא הזכירו היום, כי אם "בחדש החמשי" ונכלל בזה גם ההנהגה לפני התענית.
ומבואר כי "האבכה" הוא דבר התפלות כלשון הכתובים בספר [[שופטים כ'|שופטים כ']] כ״ג "ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ד׳ עד הערב" וכו'.

‫‪154‬‬
‫התפלות בישראל‬
 והנה כללו גם את הצום בתוך דבריהם "האבכה" לפי שכל עיקר דבר התענית הוא דבר התפלות בכל אשר יבואר.
ועל כן גם השיבם הנביא לגמרי בסגנון אחר מאשר אמרו הם, לבלי לדבר נגד תפלותיהם של ישראל בבקשותיהם כי ישיב ד' את שבותם כבראשונה וירחמם אשר אך זה הי־ דבר התפלות בימי הצומות האלה.
כי על כן הזכיר רק דבר הצומות עצמם ודבר הקינות אשר אמרו גם זה בימי הצומות.
וכידוע הי׳ גם זה לחק בישראל וגם זה נעשה ברבים בעבודת הצבור כמפורש בספר דברי הימים ב׳ ל"ה כ"ה:
"ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויאמר כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום ויתנום להק על ישראל והנם כתובים על הקינות.״
ועל כן הנביא אשר לא רצה לדבר נגד תפלות ישראל הכוללות להשיב שבותם הזכיר רק את הצום עצמו ואת הקינות "כי צמתם וספוד בחמשי ובשביעי(עג) וזה שבעים שנה הצום צמתני אני" וכו'.
אמנם גם אם נרצה, לאמר כי "הנזר" הכונה על הצום, אבל זה ודאי כי הקדימו התפלות "האבכה" בחדש ההמשי הנזר כאשר וכו׳ ובקבלתם דברי הצומות‬ ‫וזעקתם הנה הי׳ אצלם "זעקתם" העיקר(עד).
ואם כי הצומות האלה היו כבר אחר חרבן הבית הראשון, הנה נשובה ונראה כל דבר הצומות והתפלות בישראל לא לבד מראשית ימי הבית הראשון כי אם גם לפני זה, והוא דבר עבודת הצבור בתפלה.
והנה הדבר ידוע כי עיקר דין התורה בעבודת הצבור בתפלה הוא בכל צרה שלא תבא על הצבור(עה).
ובזה הדברים מפורשים כי מראשית ימי ישראל קימו ועשו ככל דין התורה הזה, ובהיות זה אז לא דבר הנעשה בכל יום, הי׳ דרכם יהד עם זה לקבל עליהם גם צום ולצום כל היום.
ונמצא זכר הדבר כבר בימי שפוט השופטים ובא בספר שופטים כי במלחמת ישראל עם בנימן, כאשר נגפו לפני בני בנימן ובא שם כ׳ כ"ג "ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ד' עד הערב" וכו׳.
וכאשר לא הועילה תפלתם ונגפו עוד הפעם לפני בני בנימן בא שם אחר זה שם כ"ו:
"ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ד׳ ויצומו ביום ההוא עד הערב."  ------------------------------------- 
(עג) אצלינו נשארו הקינות רק בחמישי, אבל הלא זה ודאי כי מתחלה בקוננם על יאשיהו עשו זה ביום הריגתו ולא בתשעה באב אשר בהריגת יאשיהו לא היה עדין ליום אבל, וכן קוננו גם בשביעי על הריגת גדליהו בן אחיקם.
ואצלנו נקבע כל זה רק על תשעה באב לבד.
(עד) הדבר ידוע כי הונח זה רק על התפלה כמו באיכה ג׳ ה׳ ״גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי״ וכמו בספר שמואל א׳ ט״ו י״א ״ויחר לשמואל ויזעק אל ד׳ כל הלילה׳׳ ודומיהם הרבה.
וכבר הובאו דברי הר״א בן עזרא על זה.
(עה) עי׳ בספר המצות להרמב״ם ז״ל עשין מצוה ה׳ ובדברי הרמב"ם שם, ויבואר לפנינו‬ בדברינו על ״הקבלה והדרשות״.

‫התפלות בישראל‬
‫עח‬
 ‫וכבר נתבאר לנו כי "ויבכו״ בכל הדברים האלה הוא דבר התפלות, עד כי בזכריה שם בשאלם אם לעשות עתה "דברי הצומות וזעקתם" אמרו סתם "האבכה".
ובשמואל א׳ ז׳ ה׳ "ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ד׳ ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד׳ ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לד'."
ונשוב ונראה הרבה יותר מכל זה, כי דבר הצומות האלה, ועבודת הצבור‬ בתפלה, היו כל כך דברים קבועים ורגילים בימי הבית הראשון, עד אשר באו‬ ‫לעיתים קרובות מאד וידעו מראש כי בודאי בזמן קרוב יבוא זה.
והן דברי הכתובים הברורים והמפורשים בירמי׳ סי׳ ל״ו ובא שם בפסוק ה׳:‬
"ויצוה ירמיהו את ברוך לאמר אני עצור לא אוכל לבוא בית ד׳ ובאת אתה וקראת במגלה אשר כתבת מפי את דברי ד׳ באזני העם בית ד' ביום צום וגם באזני כל יהודה הבאים מעריהם תקראם אולי תפול תחנתם לפני ד׳ וישובו איש מדרכו הרעה כי גדול האף וכו׳ ויהי בשנה החמשית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה בחדש התשיעי קראו צום לפני ד׳ כל העם בירושלם וכל העם הבאים מערי יהודה בירושלם ויקרא ברוך בספר וכו׳ פתח שער בית ד׳ באזני כל העם.״
והדברים מבוארים כי בימי ירמיהו כבר נתפשט הדבר כל כך עד שכבר הי׳ זה כפעם בפעם לעתים מזומנים וקרובים והי׳ לדבר נהוג ובא, וכלשונו של ירמי׳ לברוך:
"ויצוה ירמיהו את ברוך לאמר אני עצור לא אוכל לבוא וכו׳ ובאת אתה וקראת וכו׳ ביום צום״, ‬
דהיינו כי כאשר יבוא יום צום הראשון אשר יקראו זקני ישראל בדרכם לעשות כן כפעם בפעם, אז תעשה כן.
בידעו מראש על פי כל מהלך הדברים וסדרם, כי זה יבוא בקרוב, עד שגם טרם אשר נעשה זה ידבר על הדבר במדבר קבוע.
וכבר פשט הדבר בכל ישראל עוד בימי הדורות הראשונים לימי הבית הראשון.
עד אשר לא לבד בארץ יהודה הי' כל זה נהוג ובא, כי אם נם בארץ עשרת השבטים, וגם בימים היותר איומים, בימי אחאב ואיזבל הימים אשר רבה העזובה שם יותר מבכל הזמנים.
‫וכאשר רצתה איזבל להמית את נבות, וכי יהי׳ המשפט לעיני כל העם למען יאמינו כי הי׳ הדבר על פי חוקי משפט, הי׳ עצתה לקרוא צום אשר על ידי זה בהכרח יאספו כל העם לעבודת הצבור בתפלה, ובא במלכים א׳ כ״א ז':
"ותאמר אליו איזבל אשתו וכו׳ אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי ותכתוב ספרים בשם אחאב ותחתם בחתמו וכו׳ אל הזקנים ואל החרים וכו׳ ותכתוב בספרים לאמר קראו צום והשיבו את נבות בראש העם והושיבו שנים אנשים" וכו׳.
כי הי׳ הדבר רגיל כל כך, עד אשר בכל עת אשר ראו זקני עיר ועיר צורך בזה קראו את העם יחד לעבודת הצבור בתפלה אשר בימים ההם קראו יחד

‫התפלות בישראל‬
‫עט‬
 ‫היינו "בראש העם" הנאסף ביום הצום להמקום המיוחד לזה.
ובימי גלות בבל הקרובים אלינו יותר כבר נשארו בידינו הוד קול הבתי כנסיות לתפלה.
ובא במגלת אסתר ד' ט״ז "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי".
וכבר הערנו כי לצום לבד אין צריך לכנוס ולקבץ את כל היהודים יחד כי לבלי לאכול ולבלי לשתות זה הוא דבר אשר יעשה כל אחד לעצמו.
והדברים מבוארים כי בהיות כל עיקר דבר הצומות לעמוד בתפלה, עבודת‬ הצבור בתפלה יחד, על כן היו דבריה:
"לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי",
לאמר כי יאספם לבתי כנסיות לעמוד בתפלה מתוך צום(עח).
ובימים ההם כבר מימים רבים נתקנה גם חפלה בכל יום כמו שמפורש בדניאל ו׳ י"א "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומורא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה.״
ובמסכת עירובין דף כ״א בא בגמ׳ "אמר ליה רב חסדא למרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמי' בר אבא אמרי אתיתו מברנש לבי כנישתא דדניאל דהוה תלתא פרסי בשבתא אמאי סמכיתו אבוגרנין הא אמר וכו׳.
והנה עמד בימיהם עוד "בי כנישתא" אשר היתה נקראת "בי כנישתא דדניאל״.
והוא גם דבר הנהוג ובא, וגם בימינו אלה בכל הגרושים וטלטולים הרבים, אשר ברוב המקומות לא נשארו בני ישראל במקומם, בכל זה נשארו לפליטה איזה בתי תפלה משנות מאות רבות.
אף כי בבבל אשר ישבו שם בני ישראל בתוך מושב הראשי אשר התישבו בבואם היינו בנהרדעא והערים מסביב, בכל שלות השקט, וכמעט אשר איש לא הרגיז מנוחתם עד סוף ימי האמוראים ועל כן נשארו הבתי כנסיות הראשיות מהימים הראשונים.
וכן בא עוד בגמ' מגילה דף כ"ט "תניא ר׳ שמעון בן יוחאי אומר בא וראה כמה חביבין ישראל וכו׳ בבבל היכא אמר אביי בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא" וכו׳.
ולשונו של רש"י ז״ל "דשף ויתיב ובנאה יכניה וסייעתו".
ודבריו לקוחין מקבלת הגאונים אשר ישבו שם ולשונו של רב שרירא גאון באגרתו:
"דמעיקרא כד גלו ישראל בגלות יכניה והחרש והמסגר וכמה נביאי עמהם אייתינהו לנהרדעא ובנו יכניה מלך יהודה וסיעתו בי כנישתא ויסדוה וכו׳ וקרוה לההוא בי כנישתא "בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא" כלומר וכו׳ כדאמרינן במגילה בבבל היכא רב אמר בכנישתא דהוצל ושמואל אמר בכנישתא דשף ויתיב  ----------------------- 
(עח) והלשון הזה הבא סתם נמצא כן גם במשנה כמו במס׳ תענית פ״ד מ״ב: ״הגיע זמן המשמר לעלות כהנים ולוים עולים לירושלים וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם וקורין במעשה בראשית״ וכו׳.
והדבר פשוט כי ״מתכנסין לעריהן״ הכונה מתכנסין לבתי כנסיות שבעריהן.

‫‪158‬‬
‫התפלות בישראל‬
 בנהרדעא ולא תימא הכא ולאו הכא אלא זימנין הכא וזימנין הכא וכו׳ וחדא כנישתא דהוצל קרובה היא לבית מדרשו של עזרא הסופר" וכו׳.
ולבד קבלת הגאונים אשר ישבו במקומות ההם, הנה הי׳ להם כל הדברים האלה בספרי זכרונותיהם אשר היו במתיבתא כמו שכבר נתבאר וכמו שהם כל הענינים האלה באגרת רב שרירא.
והדברים האלה בנוגע לבי כנישתא דהוצל ובי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא הנם באמת רק פירוש דברי רב ושמואל בגמרא, אשר ידעו את כל עניני בבל מהימים הראשונים.
ובתי כנסיות אלו נשארו מימי ראשית גלות בבל, אשר כבר בנו להם בתי כנסיות לתפלה לעבודת הצבור בתפלה.
כי כן הדבר אשר דבר התפלה בצבור נהג בישראל מהימים היותר ראשונים כל ימי הבית הראשון. 
‫פרק מ״ב. ‫
ונשוב אל הדבר השני והוא דבר הנוסח של התפלות, דבר התפלה הראשית אשר בידינו, הוא דבר תפלת "שמנה עישרה", אשר החכם ווייס בהשתדלותו הגדולה לאמר כי תמול אנחנו, רצה להראות כי רבן גמליאל הוא שתקנה ויסדה.
ולא הסתפק החכם ווייס גם בזה, כי אם כי בהיותו עשיר גדול בראיות הנה יש לו גם דברים ברורים, כי ראשי חכמי הדור ההוא גם התנגדו לרבן גמליאל במעשיו אלה.
ובודאי שראוי לראות את הדברים הגדולים ההם של החכם ווייס, והנה יאמר שם בעמוד ‪73‬:
"והנה אחרי שהיתה התפלה סדורה ומתוקנת, כיאות לזמנו, שם רבן גמליאל לחק קבוע שבכל יום יתפלל אדם שמנה עשרה ומחויב כל אדם להתפלל שלש פעמים בכל יום תפלת השחר תפלת המנחה ותפלת הערב (ברכות פ"ד מ"א) תחת עבודת הקרבנות התמיד של שחר וכו׳ נגד עיקר התקנה להתפלל שלש פעמים בכל יום לא מצאנו אחד שנטה ממנה זולתי ר׳ נחוניא בן הקנה אשר לא התפלל בלתי אם תפלה קצרה בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, ‬אבל על דבר החובה להתפלל בנוסחא הקבועה מאתו היו לו מתנגדים. ר׳ יהושע חשב שאין הנוסח עיקר כי אם תוכן התפלה ועל כן די שיתפלל מעין שמנה עשרה. ר׳ עקיבא עשה פשרה בחשבו שבודאי טוב שינתן ביד המתפללים נוסחא קבועה אבל אין הנוסחא מעכבת, ועל כן אם אין הנוסחא שגורה בפיו יתפלל "מעין שמנה עשרה" (שם משנה ג') אבל ר׳ אליעזר המתנגד לכל דבר חדש התנגד לו מכל וכל באמרו שהתפלה ראויה שתהי׳ רחמים ותחנונים לפני המקום ועל כן לא יעשנה האדם קבע ובנוסחא קבועה אלא יתפלל כפי משאלות לבו ובדברים היוצאים מלבו ובזמן הכשר לו לפי הגיון לבו (שם משנה ד׳).
וקשה הדבר להאמין כי טעה בכל זה החכם ווייס וקשה הדבר להאמין כי לא בזדון רצה להטעות הקוראים.

‫התפלות בישראל
‫
כי האם אפשר להאמין כי לא ידע החכם ווייס דברים פ‬שוטים כאלה כי ר׳ נחוניא בן הקנה לא התפלל תפלה קצרה תחת שמנה עשרה.
‫והאם אפשר הדבר כי לא ידע החכם ווייס כי התפלה קצרה שהתפלל ר׳ נחוניא בן הקנה בכניסתו לבית המדרש וביציאתו גם דבר אין לה עם תפלת‬ "שמנה עשרה" של תפלת הצבור אשר התפלל ככל בני ישראל, ועם כל ישראל בבית הכנסת.
ולשון המשנה בברכות פ"ד משנה ב':
"ר׳ נחוניא בן הקנה הי׳ מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי."
והאם יוכל להיות בזה איזה ספק שהכונה שלבד תפלותיו בבית הכנסת שלש פעמים בכל יום עם הצבור יחד הי׳ מתפלל גם בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה.
והדברים גם מפורשים כי התפלל תפלתו זאת בבית המדרש המקום המיוחד ללימוד ולכל עניני הלימוד ושם התפלל באמת רק מעין מעשיו בבית המדרש שלא תארע לו שם תקלה של הוראה על ידו והודיה על חלקו.
ועל כן טרם ידעו חכמי הדור ענין תפלתו זאת בבית המדרש גם התפלאו על זה "אמרו לו מה מקום לתפלה זו".
וכפי הנראה חשב החכם ווייס כי חכמי הדור של ר׳ נהוניא בן הקנה היו צרי עין, ואף שהם התפללו בבית הכנסת עם הצבור תפלות גדולות וארוכות של "שמנה עשרה" ברכות שלש פעמים ביום, ואף שידעו כי ר׳ נחוניא בן הקנה לא יבא עמהם לבית הכנסת כל עיקר (ככל דברי ווייס), ולא התפלל עם הצבור "שמנה עשרה", בכל זה הי׳ עינם צרה בו על כי יתפלל לכל הפחות איזה תפלה קצרה בבית המדרש, ויבואו וישאלו גם על זה "מה מקום לתפלה זו",
כאלו הם רשאים להתפלל ולא ר׳ נחוניא בן הקנה.
וכמה עלובה היא חכמת ישראל עד כי גם דברים פשוטים כאלה ההכרח לבאר, וכמה ירדה פלאים על ידי לבלרים כתבנים עד כי ראיות כאלה נאמרו שם למען הפיל אור פניה.
אבל הנה החכם ווייס יש לו עוד דברים ברורים ממתנגדי תקנת רבן גמליאל אשר בדה מלבו ויאמר:
"אבל על דבר החובה להתפלל בנוסחא הקבועה מאתו היו לו מתנגדים ר׳ יהושע חשב שאין הנוסחא עיקר כי אם תוכן התפלה ועל כן די שיתפלל מעין "שמונה עשרה" ר׳ עקיבא עושה פשרה בחשבו שבודאי טוב שינתן ביד המתפללים נוסחא קבועה, אבל אין הנוסחא מעכבת, ועל כן אם אין הנוסחא שגורה בפיו יתפלל "מעין שמנה עשרה" (שם משנה ג׳).
ובחפזו לא שמע החכם ווייס את אשר ידבר, הן כל תכלית דבריו הוא על דבר תפלת הצבור והנה הוא בא ומביא מה שנאמר בתפלת יחיד כשהוא לעצמו.
הן תכלית ויסוד כל דברי החכם ווייס הם "אמנם אחרי שחרב הבית ונהרסו המזבחות ופסקו הקרבנות הלא שבתה עבודת הצבור על כן ראה רבן גמליאל למנות החסרון הזה ביסדו עבודת התפלה תחת העבודה שפסקה",
‫
‫‪160‬‬
‫התפלות בישראל‬
‫ ופתאום ישנה אה דברי עצמו ובא ומביא מתנגדים לרבן גמליאל מדברי ר׳ יהושע ור׳ עקיבא אשר כל דבריהם אינם כי אם ביחיד המתפלל לעצמו.
ולשון המשנה שם (ברכות כ״ח) ״רבן גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם "שמנה עשרה" ר׳ יהושע אומר "מעין שמנה עשרה" ר׳ עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל "שמנה עשרה" ואם לאו "מעין שמנה עשרה".
‫ובאמת הלכה כר׳ עקיבא, ואין זה ענין כלל לא לתקנת אנשי כנסת הגדולה ולא לשום תקנה בעולם.
ולשונו של הרמב"ם בפרק ב׳ מהלכות תפלה הלכה ב׳ אחרי הביאו גם ברכת המינים שתקנו ביבנה ותהי השמנה עשרה לתשע עשרה, ויאמר שם:
"בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשעה עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים בשמצא דעתו מכונת, ולשונו תמהר לקרות, אבל אם הי׳ טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות".
ואין כל זה ענין כלל עם תפלת הצבור בבית הכנסת ועבודת הצבור בתפלה.
ואמנם כי החכם ווייס הנהו עשיר גדול במתנגדים לכל דבר גדול בישראל, והנה מצא את ר׳ אליעזר להמתנגד מכל וכל ויאמר:
"אבל ר׳ אליעזר המתנגד לכל דבר חדש התנגד לו מכל וכל באמרו שהתפלה ראויה שתהי' רחמים ותחנונים לפני המקום ועל כן לא יעשנה האדם קבע ובנוסחא קבוע אלא יתפלל כפי משאלות לבו ובדברים היוצאים מלבו ובזמן הכשר לו לפי הגיון לבו (שם משנה ד׳)."
וזו באמת רעה חולה גדולה מאד כי כל החוקרים האלה בראיותיהם הבל, לא יביאו הדברים עצמם אשר משם פרים נמצא, כי אם ידברו ויביעו ככל העולה על רוחם, ולהטעות את הקוראים יציינו שם ושם.
ולשון המשנה הוא "ר׳ אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים".
ולא ידע החכם ווייס שאין זה רק דברי ר׳ אליעזר "המתנגד לכל דבר חדש כי אם גם דברי ר׳ שמעון, ובא במשנה אבות פרק ב׳ משנה י״ח:
"ר' שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום שנאמר כי חנון ורחום הוא" וכו'.
והנה מפורש בדברי ר׳ שמעון "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה" דהיינו בקריאת שמע ובתפלה הקבועים ועומדים (עי' ‬דברינו בפ׳ מ״ג) והידועים לכל.
ובכל זה יאמר ממש כדברי ר' אליעזר "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום",
דהיינו שהתפלה הידועה והקבועה תהי׳ רק בדרך של בקשת רחמים ותחנונים לפני המקום, והן דברי הגמ׳ בברכות דף כ״ט שם:
"מאי קבע אמר ר׳ יעקב בר אידי אמר ר׳ יהושע בן לוי כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר" וכו".
‫
‫התפלות בישראל‬
‫פא‬
‫
וממש כן הוא גם בירושלמי שם אצל המשנה "ר׳ אבהו בשם ר' אליעזר ובלבד שלא יהא כקורא באגרת ר' אחא בשם ר׳ יוסי צריך לחדש בה דבר בכל יום".
ונמשכנו אחרי דברי החכם ווייס בכל זה רק למען הסר מכשול מדרך החקירה, אבל בעצמו של דבר שלחו החוקרים האלה את לשונם למקום שאין ידם מגעת.
כי דוקא מכל דברי התנאים האלה במקומות הרבה, מדברי ר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל הדבר מתברר ומתבאר כי תפלת "שמנה עשרה" בחול, ותפלת שבע בשבת, ואפילו הזכרת ראש חדש (יעלה ויבא) בשמנה עשרה של חול ובתפלת שבת, וגם הזכרת חול המועד בתפלת "שמנה עשרה", ואפילו תפלת המוספין כל זה וכיוצא בזה הי׳ כבר בימיהם חק לישראל ודברים קבועים מימים רבים ופשט בכל ישראל לחוב גמור מאז, ככל מעשי אנשי כנסת הגדולה בחיתום האחרון מכל הדברים היותר גדולים אשר קבלו עליהם מאז. ונבאר הדברים. ‫
פרק מ״ג.
‫ ועי׳ לדוגמא במס׳ עבודה זרה ד' ז' אשר בא שם:
"דתניא ר׳ אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל (ואחר כך יתפלל שמנה עשרה, רש"י) שנאמר וכו׳ ר׳ יהושע אומר יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו שנאמר וכו׳ וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.״
וראשונה הנה מבואר ומפורש בזה כי גם ר׳ אליעזר וגם ר׳ יהושע וגם חכמים החולקים עמהם, דברי כולם אחת, וכל דבריהם הולכים בנוגע לתפלת "שמנה עשרה" הקבועה לכל ישראל וחיובה לכל.
ותהי להיפך כי גם ר׳ אליעזר וגם ר׳ יהושע הנם מחמירים גם לבלי להפסיק בה אפי׳ "בשומע תפלה" לשאול בה צרכיו לעצמו, כי אם לר׳ אליעזר ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל "שמנה עשרה", ולר׳ יהושע יתפלל "שמנה עשרה" ואחר כך ישאל צרכיו.
וחכמים חולקים עמהם וסוברים כי יוכל לשאול צרכיו גם בתוך תפלת "שמנה עשרה" במקום הראוי לזה דהיינו בברכות אמצעיות בשומע תפלה.
ובין החכמים החולקים על ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הי׳ גם נחום המדי אשר לדברי ר׳ נתן בכתובות ד׳ ק"ה כבר הי׳ בימי הבית מגוזרי גזירות שבירושלים.
ובא שם במס׳ עבודה זרה "דתניא נחום המדי אומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה‪."
ונשוב ונראה עוד יותר גם מלשונם של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אשר יעמידו אותנו בקרן אורה ויבררו לנו את כל הדבר כמו שהוא.
כי לשונו של ר׳ אליעזר הוא "שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל" וכן לשונו של ר׳ יהושע "יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו",
אשר מזה נבין כי בכל הדברים האלה ובכל סננון דברי חכמים בכל כיוצא בזה תקרא "תפלה" סתם רק התפלה הקבועה מאנשי כנסת הגדולה, התפלה הכללית אשר פשטה בכל ישראל ותהי היא לבדה תפלת כולם.
‫
‫‪162‬‬
‫התפלות בישראל‬
‫
אבל משאלות לבו של אדם אשר יבקש מלפני ד׳ לכל צרכיו והגיון לבו ומשאלותיו, כל זה, כל התפלות והבקשות האלה לא תקרא "תפלה" בנוגע לתפלת חובה.
וגם אחר אשר הרבה תחנה ובקשה על כל צרכיו עדיין לא התפלל.
והן דברי ר' אליעזר הברורים והמפורשים אשר הם לבדם דים לברר לנו הכל:
"ר׳ אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל."
וכמה הדברים ברורים וכמה הם מאירים לראות ולדעת, כי אך תפלה אחת יש לכל ישראל, לא בקשת האדם לצרכיו, כי אם "התפלה" הידועה לכל, התפלה אשר נקבעה מראשית הימים לתפלה כללית לכל ישראל, ותהי להק ולחובה בישראל לכולם יחד.
וכלשונו של ר׳ אליעזר כן הם גם דברי ר׳ יהושע "ר׳ יהושע אומר יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו".
ודברי שניהם אחת כי תפלה היא תפלה כללית של כל ישראל, ותהי לחק ולחובה.
ומשנה שלמה שנינו בריש מס׳ תענית מדברי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע:
"מאימתי מזכירין (בתפלת "שמנה עשרה״) גבורות גשמים ר׳ אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר׳ יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג אמר לו ר׳ יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר אמר לו ר׳ אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול (בקשת ותן טל ומטר בברכת השנים) אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו אמר לו אם כן לעולם יהא מזכיר (אף בימי הקיץ)."
ודברי ר׳ אליעזר "אף אני לא אמרתי לשאול" מבוארים שגם הוא מודה לבלי לשאול בחול המועד בתפלת "שמנה עשרה" בברכת השנים "ותן טל ומטר" לפי שהגשמים בחג סימן קללה.
והדברים פרושים לפנינו כי לא לבד עצם התפלה עצמה של "שמנה עשרה" כי אם שגם את אשר נקבע בתוכה בימי הגשמים להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ולשאול "ותן טל ומטר" כל זה הי׳ קבוע לפניהם כמו שהוא בידינו.
אבל מפני שהיו בזה ברבות הימים מנהגים שונים (יבואר לפנינו) בתוך העם מתי להתחיל דין אמירת משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת "שמנה עשרה",
על כן נחלקו הם איך להכריע כמו שהם כל מחלקאות התנאים בכל כיוצא בזה.
כמו שגם נחלקו שם אחר זה במשנה ג׳ רבן גמליאל וחכמים בדין של שאלה מתי יותחל זמן של שאלה "ותן טל ומטר" בברכת השנה של תפלת ״שמנה עשרה".
״בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת."
וענין דברי רבן גמליאל הנם מבארים את עצמן כי בא לאמר ולהכריע מעיקר התקנה מתחלתה שהיתה בימי המקדש והעליה לרגל שבהכרח העיקר להתחיל משבעה במרחשון.
‫
‫התפלות בישראל‬
‫פב‬

שהרי בזמן שבית המקדש הי׳ קיים שאז נתקן לשאול בתוך שמנה עשרה "ותן טל ומטר" בודאי שלא תקנו להתחיל זה לפני שבעה במרחשון "חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת״(עט).
ובמס׳ ביצה ד׳ י"ז "תנו רבנן שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ר׳ אליעזר אומר בהודאה ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע".
ומחלוקת זו עצמה של ר׳ אליעזר וחכמים היכן לאמר יעלה ויבוא (מעין המאורע של ראש הדש או חול המועד) בתפלת "שבע" של שבת, כן ממש בא בתוספתא ברכות פרק ג׳ בכל ראש הדש וחול המועד בתפלת "שמנה עשרה" של חול. ובא שם:
"כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל ש‬מנה עשרה ואומר מעין המאורע בהודאה ואם לא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו, וכל שיש בו מוסף כגון ראש חדש וחולו של מועד שחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה ר׳ אליעזר אומר בהודאה ואם לאו מחזירין אותו ובמוספין מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע" וכו׳.
ובהגהות אור הגנוז ובנוסחי ב"י כבר באו והגיהו בתוספתא כמו בגמ' ביצה שם "שבת שחל להיות בר"ח או בחולו של מועד" וכו׳ וגם הרב בעל מנחת בכורים כתב שם "בש"ס גרסינן פלוגתייהו בר"ח או בחוה"מ שחל בשבת" וכו׳.
ואין כל זה כי אם טעות, כי הנם שני ברייתות מר אמר חדא ומר אמר חדא, כי ר׳ אליעזר וחכמים נחלקו בזה בין בר"ח וחול המועד שחלו בשבת בין בחול.  ----------------- 
(עט) ועל פי דברינו בפנים יאיר לנו גם את אשר נתקשה רבינו הר״ן ז"ל וכמעט שלא תירץ כלום, וכתב שם:
״אמר ר׳ אלעזר הלכה כרבן גמליאל וכו׳ ואיכא למידק הכא היכי פסק ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל דהא ר"ג לא אמר הכי אלא מפני תקנתן של עולי רגלים והאידנא בתר חרבן ליכא למיחש לתקנתייהו וכו׳ איכא למימר דבגמ׳ אמרינן דהיכא דאית ליה פירא בדברא וכו׳ והרב אלפס לא הזכיר בהלכותיו פירי דדברא וכתב הא דאמר ר׳ אלעזר הלכה כרבן גמליאל וכו׳ ואף הרמב״ם ז"ל כתב בפ״ב וכו׳ ולדבריהם צריך לאמר דכי איפסקא הלכתא כר"ג היינו אפי׳ לאחר החרבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים״ וכו׳‪.‬‬
ומלבד הדוחק הגדול הזה אשר כידוע לא היתה שם כזאת ובפרט כפי מה שצריך הדבר להיות כפי דברי רבינו בתירוצו,
הנה גם לבד זה דברי רבינו תמוהים שהרי מפורש בב״מ ד׳ כ"ה דזה ודאי דאיירי בימי המקדש, ועל הקושיא ממשנה שם בא ״אמר רב יוסף לא קשי׳ כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני וכו׳ אמר לי׳‬ אביי והא כתיב וכו׳ וכיון דהכי הוא איפכא מסתברא מקדש ראשון וכו׳ מקדש שני״ וכו׳ ועי׳ גם בתענית דף ד׳ ע״ב.
וגם עיקר דברי רבינו בלתי מובנים, כי האם מחלוקת רבן גמליאל ורבנן הוא מחלוקת חדשה בדבר אשר עד היום לא הי׳, והרי גם לשונם מוכח על עצמו כי כל מחלקותם על עיקר התקנה איך היתה.
ועל כן הדבר מבואר מעצמו כי דברי ר״ג אינם טעם לדבריו, כי אם ראי׳ והוכחה שזה ודאי שעיקר התקנה היתה בשבעה, והן דבריו ״רבן גמליאל אומר בשבעה בו כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת".
והדברים ברורים ומבארים את עצמן.
‫
‫התפלות בישראל‬
‫פב‬

שהרי בזמן שבית המקדש הי׳ קיים שאז נתקן לשאול בתוך שמנה עשרה "ותן טל ומטר" בודאי שלא תקנו להתחיל זה לפני שבעה במרחשון "חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת״(עט).
ובמס׳ ביצה ד׳ י"ז "תנו רבנן שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ר׳ אליעזר אומר בהודאה ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע".
ומחלוקת זו עצמה של ר׳ אליעזר וחכמים היכן לאמר יעלה ויבוא (מעין המאורע של ראש הדש או חול המועד) בתפלת "שבע" של שבת, כן ממש בא בתוספתא ברכות פרק ג׳ בכל ראש הדש וחול המועד בתפלת "שמנה עשרה" של חול. ובא שם:
"כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל ש‬מנה עשרה ואומר מעין המאורע בהודאה ואם לא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו, וכל שיש בו מוסף כגון ראש חדש וחולו של מועד שחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה ר׳ אליעזר אומר בהודאה ואם לאו מחזירין אותו ובמוספין מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע" וכו׳.
ובהגהות אור הגנוז ובנוסחי ב"י כבר באו והגיהו בתוספתא כמו בגמ' ביצה שם "שבת שחל להיות בר"ח או בחולו של מועד" וכו׳ וגם הרב בעל מנחת בכורים כתב שם "בש"ס גרסינן פלוגתייהו בר"ח או בחוה"מ שחל בשבת" וכו׳.
ואין כל זה כי אם טעות, כי הנם שני ברייתות מר אמר חדא ומר אמר חדא, כי ר׳ אליעזר וחכמים נחלקו בזה בין בר"ח וחול המועד שחלו בשבת בין בחול.  ----------------- 
(עט) ועל פי דברינו בפנים יאיר לנו גם את אשר נתקשה רבינו הר״ן ז"ל וכמעט שלא תירץ כלום, וכתב שם:
״אמר ר׳ אלעזר הלכה כרבן גמליאל וכו׳ ואיכא למידק הכא היכי פסק ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל דהא ר"ג לא אמר הכי אלא מפני תקנתן של עולי רגלים והאידנא בתר חרבן ליכא למיחש לתקנתייהו וכו׳ איכא למימר דבגמ׳ אמרינן דהיכא דאית ליה פירא בדברא וכו׳ והרב אלפס לא הזכיר בהלכותיו פירי דדברא וכתב הא דאמר ר׳ אלעזר הלכה כרבן גמליאל וכו׳ ואף הרמב״ם ז"ל כתב בפ״ב וכו׳ ולדבריהם צריך לאמר דכי איפסקא הלכתא כר"ג היינו אפי׳ לאחר החרבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים״ וכו׳‪.‬‬
ומלבד הדוחק הגדול הזה אשר כידוע לא היתה שם כזאת ובפרט כפי מה שצריך הדבר להיות כפי דברי רבינו בתירוצו,
הנה גם לבד זה דברי רבינו תמוהים שהרי מפורש בב״מ ד׳ כ"ה דזה ודאי דאיירי בימי המקדש, ועל הקושיא ממשנה שם בא ״אמר רב יוסף לא קשי׳ כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני וכו׳ אמר לי׳‬ אביי והא כתיב וכו׳ וכיון דהכי הוא איפכא מסתברא מקדש ראשון וכו׳ מקדש שני״ וכו׳ ועי׳ גם בתענית דף ד׳ ע״ב.
וגם עיקר דברי רבינו בלתי מובנים, כי האם מחלוקת רבן גמליאל ורבנן הוא מחלוקת חדשה בדבר אשר עד היום לא הי׳, והרי גם לשונם מוכח על עצמו כי כל מחלקותם על עיקר התקנה איך היתה.
ועל כן הדבר מבואר מעצמו כי דברי ר״ג אינם טעם לדבריו, כי אם ראי׳ והוכחה שזה ודאי שעיקר התקנה היתה בשבעה, והן דבריו ״רבן גמליאל אומר בשבעה בו כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת".
והדברים ברורים ומבארים את עצמן.
‫
‫‪164‬‬
‫התפלות בישראל‬

והתוספות במס׳ ברכות ד׳ כ״א ע״ב בה־ד‪ .‬עד שלא יגיע והרא"ש שם סי׳ י״ח הביאו בשם הר"ר חיים את דברי התוספתא אלה לראי׳ על מנהגינו להתפלל במוסף של ר"ח וחוה״מ שחל בחול תפלת שבע, וכתבו:
"ועוד אומר הר"ר חיים דאיתא בתוספתא בהדיא כמנהגינו דקאמר התם ימים שיש בהם קרבן מוסף כנון ר"ח וח"ה ערבית ושחרית מתפלל י"ח שלמות ואומר מעין המאורע בעבודה וכו׳ ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת ‬‫היום״ וכו׳(פ).
ומבואר ומפורש בדבריהם שהיתה גם לפניהם הגירסא בתוספתא כמו שהיא לפנינו, דבראש חדש וחול המועד שחל להיות בחול איירי.
ודברי התוספתא מפורשים שחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר קדושת היום (יעלה ויבוא) בעבודה ר׳ אליעזר אומר בהודאה ואם לאו מחזירין אותו".
ומבואר לפנינו כי לא לבד שדבר תפלת שמנה עשרה בחול ותפלת ״שבע" בשבת ויום טוב היו קבועים ועומדים מהימים הראשונים לפניהם, כמו לפנינו,
כי אם שגם דבר הזכרת משיב הרוח במחי׳ המתים, ותן טל ומטר בברכת השנים, ויעלה ויבוא בראש חדש, גם כל זה הי׳ קבוע ועומד מהימים הראשונים.
רק שברבות הימים שנות מאות רבות באו שינוים שונים בין המקומות, מתוך הוראת חכמי המקום, או טעמים שונים, בדין מתי להתחיל, או בדין של באיזה ברכה משמנה עשרה נקבע זה.
כמו גם במקום הזה שלדברי שניהם גם לדברי חכמים גם לדברי ר׳ אליעזר צריך לאמר יעלה ויבוא בשלש ברכות אחרונות רק שחכמים סוברים שהעיקר לאמר זה בברכת רצה, ור׳ אליעזר סובר שהעיקר לאמר זה בברכה שאחר זה בברכת מודים.
ולדברי כולם אם לא הזכיר זה כלל מחזירין אותו,
בהיות כל זה דינים קבועים לכל ישראל מראשית הימים ופשטו כבר ונתקבלו בכל ישראל לחובה.
וכל הדברים הולכים יחד ומבארים לנו את כל הדבר כמו שהוא, כי ראשי הדור אחר החרבן, גם ר׳ אליעזר גם ר׳ יהושע גם רבן גמליאל, וכל יתר ראשי הוועד עסקו אז בהשוואת כל מנהגי ישראל בתפלה הקבועה וידועה, אשר ברבות הימים באו שם בהכרה מנהגים שונים, ואחר החרבן ראו זקני הדור הכרח גמור עתה כאשר נהרס מצב בני ישראל, לעשות כי יהי׳ דבר אחד ומנהג אחד לכל.

----------------------- 
(פ) רק שהתוס׳ העתיקו הנדרש לענינם ודלגו על מחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים שאין זה נוגע לדבריהם, והדבר הלא מפורש גם במס׳ ביצה שם שנחלקו בזה ר׳ אליעזר וחכמים.
ויש שם גם טעות סופר אחד שהעתיקו בדברי התוספתא ״ערבית ושחרית" וצ״ל ״שחרית ומנחה״ כמו בתוספתא לפנינו, שהרי איירי גם בר״ח ובערבית אין מחזירין אותו.
ובגמ׳ שבת ד׳ כ״ד בא מעין זה בשם ר׳ אושעיא והיא ברייתא לעצמה.
והוא כלל גדול בנוגע להברייתות שבגמ׳ והתוספתא אשר הגיהו בבל פעם דברי התוספתא על פי דברי הברייתות בגמ׳, ואין הדבר כן, כי פעמים רבות הנם ברייתות שונות ומר אמר חדא וכו׳ ודבר זה צריך כל פעם חקירה מיוחדת, ובמקומות רבים נוכל להבין הדברים רק מדברי שניהם יחד בהיותם עומדים זה לעצמו וזה לעצמו.

‫‪ התפלות‬בישראל‬
‫פג‬

וכבר הותחל גם זה עוד לפני החרבן, כמו בביצה דף י״ז שם "תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמנה ואומר של שבת בפני עצמה, ושל יום טוב בפני עצמה, ובית הלל אומרים "מתפלל שבע" מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע".
והדברים מבוארים כי דבר "תפלת שבע" בשבת, ודבר "תפלת שבע" ביום טוב זה הי' דבר קבוע לכל לפניהם כמו לפנינו.
ומזה עצמו הדבר מבואר כי מחלקותם הם ביום טוב שחל להיות בשבת, אם שבע או שמנה, בא רק איך להכריע בין המנהגים השונים.
שהרי כיון שזה ודאי אשר "תפלת שבע" בכל שבת ובכל יום טוב, הי' דבר קבוע לכל, אם כן ממילא הלא הי' להם לדעת איך יעשו ואיך נהגו העם כשחל יום טוב להיות בשבת, אשר יבוא כמעט בכל שנה אם יום טוב של פסח או של שבועות וסוכות.
והדבר פשוט ומבואר מעצמו כי מפני שכשחל יום טוב להיות בשבת כבר נתחלקו הדעות והמנהגים אחר ימי התקנה הראשונה(פא) ונמשבו השינוים, עד אשר בסוף בא זה לפנינו בתור מחלוקת של בית שמאי ובית הלל, שהכונה במחלקותם איך העיקר ואיך להכריע.
אבל זה הננו רואים מדברי כולם יחד כי זה ודאי אשר התפלות עצמם, "שמנה עשרה" של חול, ו"שבע" של שבת לעצמו, ויום טוב לעצמו, ואפילו האזכרות כולן בהם, של משיב הרוח, ותן טל ומטר ויעלה ויבוא, כל תפלות שחרית ערבית ומנחה, ושל מוספין, כל זה הי׳ קבוע ובא ויהי לעבודת הצבור בתפלה בימי המקדש כאחר החרבן, ובימי יבנה לא נתקן בזה מאומה.
ומאיר ובא לפנינו לשונו של ר׳ יהושע בברייתא במסכת סוכה דף נ"ג מדרכם בירושלים בימי הבית:
"תניא אמר ר׳ יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה".
ור' יהושע יספר דבר הנהוג ובא‪ ,‬דרכי ההנהגה אשר הי' ערוך ומסודר בירושלים.
וכל הדברים עומדים חיים לפנינו כי כן היו כל חיובי התפלות מראשית הימים, ותהי להם לעבודת הצבור בתפלה, אצל הקרבת הקרבנות, וגם בהלכם, לעבודת הקרבת קרבן מוסף, הלכו אחר זה משם לבית הכנסת לתפלת המוסף, ואחרי היותם בבית המדרש ובביתם טרם הלכו לעבודת תמיד של בין הערבים הלכו לבית הכנסת לעבודת "תפלת המנחה".
ובמס׳ סוכה דף מ"א ובתוספתא שם פ"ב "תניא ר' אלעזר בר' צדוק אומר כך הי׳ מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו
 --------------------- 
(פא) ממש כמו שנראה הדבר לפנינו עם שבות של סמיכה ביום טוב, אשר באה כבר זמן לא רחוק אחר עיקר תקנת השבותים עצמם, ותהי למחלוקת הראשונים עוד לפני ימי החשמונאים עד שלבסוף היתה למחלוקת של בית שמאי ובית הלל איך להכריע הדבר‪. ‬
‫‬
‫‪ התפלות‬בישראל‬
‫פג‬

וכבר הותחל גם זה עוד לפני החרבן, כמו בביצה דף י״ז שם "תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמנה ואומר של שבת בפני עצמה, ושל יום טוב בפני עצמה, ובית הלל אומרים "מתפלל שבע" מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע".
והדברים מבוארים כי דבר "תפלת שבע" בשבת, ודבר "תפלת שבע" ביום טוב זה הי' דבר קבוע לכל לפניהם כמו לפנינו.
ומזה עצמו הדבר מבואר כי מחלקותם הם ביום טוב שחל להיות בשבת, אם שבע או שמנה, בא רק איך להכריע בין המנהגים השונים.
שהרי כיון שזה ודאי אשר "תפלת שבע" בכל שבת ובכל יום טוב, הי' דבר קבוע לכל, אם כן ממילא הלא הי' להם לדעת איך יעשו ואיך נהגו העם כשחל יום טוב להיות בשבת, אשר יבוא כמעט בכל שנה אם יום טוב של פסח או של שבועות וסוכות.
והדבר פשוט ומבואר מעצמו כי מפני שכשחל יום טוב להיות בשבת כבר נתחלקו הדעות והמנהגים אחר ימי התקנה הראשונה(פא) ונמשבו השינוים, עד אשר בסוף בא זה לפנינו בתור מחלוקת של בית שמאי ובית הלל, שהכונה במחלקותם איך העיקר ואיך להכריע.
אבל זה הננו רואים מדברי כולם יחד כי זה ודאי אשר התפלות עצמם, "שמנה עשרה" של חול, ו"שבע" של שבת לעצמו, ויום טוב לעצמו, ואפילו האזכרות כולן בהם, של משיב הרוח, ותן טל ומטר ויעלה ויבוא, כל תפלות שחרית ערבית ומנחה, ושל מוספין, כל זה הי׳ קבוע ובא ויהי לעבודת הצבור בתפלה בימי המקדש כאחר החרבן, ובימי יבנה לא נתקן בזה מאומה.
ומאיר ובא לפנינו לשונו של ר׳ יהושע בברייתא במסכת סוכה דף נ"ג מדרכם בירושלים בימי הבית:
"תניא אמר ר׳ יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה".
ור' יהושע יספר דבר הנהוג ובא‪ ,‬דרכי ההנהגה אשר הי' ערוך ומסודר בירושלים.
וכל הדברים עומדים חיים לפנינו כי כן היו כל חיובי התפלות מראשית הימים, ותהי להם לעבודת הצבור בתפלה, אצל הקרבת הקרבנות, וגם בהלכם, לעבודת הקרבת קרבן מוסף, הלכו אחר זה משם לבית הכנסת לתפלת המוסף, ואחרי היותם בבית המדרש ובביתם טרם הלכו לעבודת תמיד של בין הערבים הלכו לבית הכנסת לעבודת "תפלת המנחה".
ובמס׳ סוכה דף מ"א ובתוספתא שם פ"ב "תניא ר' אלעזר בר' צדוק אומר כך הי׳ מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו
 --------------------- 
(פא) ממש כמו שנראה הדבר לפנינו עם שבות של סמיכה ביום טוב, אשר באה כבר זמן לא רחוק אחר עיקר תקנת השבותים עצמם, ותהי למחלוקת הראשונים עוד לפני ימי החשמונאים עד שלבסוף היתה למחלוקת של בית שמאי ובית הלל איך להכריע הדבר‪. ‬
‫‬
‫‪166‬‬
התפלות בישראל‬

הולך לבית הכנסת לולבו בידו קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו" וכו׳.
ובמשנה במסכת תע‬נית ריש פרק ד' "בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהם ארבע פעמים ביום בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים".
וידוע כי מעמדות לא היו כי אם בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, וכל עבודת הקרבנות במקדש, אשר אך על זה באו דבר המעמדות, ובא שם ב[[משנה תענית ד ב|משנה שאחר זה]]:‬
"אלו הן מעמדות לפי שנאמר (במדבר כ"ח) צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר הי׳ מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים הגיע זמן המשמר לעלות כהנים וכו׳ וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם וכו׳.
ו"מתכנסין לעריהם" היינו לבתי כנסיות שבעריהם ושם התפללו התפלות הקבועות, וקראו בתורה, ובא אחרי זה:
"פרשה גדולה קורין אותה בשנים והקטנה ביחיד בשחרית במוסף (אבל) ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן (על פה) כקורין את שמע ערב שבת ‬‫במנחה לא היו נכנסין מפני כבוד השבת."
והכל הולך למקום אחד, כי דבר הקרבנות, ודבר עבודת הצבור בתפלות קבועות הלכו יחד מראשית הימים ויהיו לחק בישראל.
וכמו שהוא מחלקותם של ר' אליעזר ור׳ יהושע וחכמים אם ישאל צרכיו‬ ואחר כך יתפלל או שיתפלל ואחר כך ישאל צרכיו או שישאל בשומע תפלה, ומחלקותו של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אימתי מתחיל לאמר ב"שמנה עשרה" משיב הרוח, וכמו שהיא מחלקותו של ר׳ אליעזר עם חכמים היכן אומרים יעלה ויבוא בראש הדש וחול המועד אם בברכת רצה או בברכת מודים, אף כן נחלק, היכן צריך לאמר הבדלה בתפלת שמנה עשרה.
ובמקום הזה נתבאר לנו מר׳ יוחנן ענין כללי הנוגע לזה ובא במשנה ברכות דף ל"ג:
"מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים ושואלין הגשמים בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת, ר׳ עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה ר׳ אליעזר‬ אומר בהודאה."
ובא שם על זה בגמ׳ "אמר ליה ר׳ שמן בר אבא לר׳ יוחנן מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות נחזי היכן תקון אמר ליה מתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס הענו חזרו וקבעוה בתפלה" וכו'.
ור׳ יוחנן השיב שבמקום הזה לא הי׳ בזה שינוי המנהגים בזמן אחד, כי אם זמנים שונים.
וכל השלשה זמנים האלה אשר באו בתשובת ר׳ יוחנן מבוארים לפנינו מתי היו, והזמן האחרון "הענו חזרו וקבעוה בתפלה" הוא הזמן אשר מיד אחר החרבן כאשר יבואר. ‫

‫התפלות בישראל‬
‫פד‬

והזמנים האלה ידענו גם ענינם, והזמן הראשון אשר הדברים מפורשים שהוא זמן אנשי כנסת הגדולה כמו שיאמר "מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות" אשר עליהם ישיב ר׳ יוחנן "מתחלה קבעוה בתפלה".
דבר הזמן ההוא מפורש לפנינו בנחמיה ריש סימן ה׳ "ותהי צעקת העם‬ ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים, ויש אשר אומרים בניני ובנתינו אנחנו רבים (נותנים ברבית) ונקחה דגן ונאכלה ונחיה, ויש אשר אומרים שדתינו וכרמינו ובתינו אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב. ויש אשר אומרים לוינו כסף למדת המלך שדתינו וכרמינו ועתה כבשר אחינו בשרנו כבניהם בנינו והנה אנחנו כבשים את בנינו ואת בנתינו לעבדים ויש מבנתינו נכבשות ואין לאל ידינו ושדתינו וכרמינו לאחרים."
ובמעמד נורא כזה הדבר מובן מעצמו כי לא הי׳ אז יין בבית רוב העם ולקנות לא מצאו ידיהם, ועל כן היתה אז דבר תקנתם להבדיל רק בתפלוה.
אחר זה כאשר נתחזק מעמדם של ישראל במשך ימי הבית השני, אז קבעו זה רק על הכוס, ולא בתפלה "העשירו קבעוה על הכוס".
ולשונו של רש"י "קבעוה על הכוס, ואז נשתכח תקנת עזרא (להבדיל בתפלה) וכשחזרו והענו קבעוה בתפלה ונחלקו היאך יאמרוה".
לפי שהזמן הזה של "העשירו קבעוה על הכוס" ארך זמן גדול, ונמשך עד החרבן וכמו שהם גם דברי בית שמאי ובית הלל במשנה באבות פרק ה׳ מ"ה "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה".
שהכונה במי שאכל בשבת וחשכה לו ואין לו אלא כוס אחד לברכת המזון והבדלה.
אבל עם החרבן שב מצבם להיות נורא מאד ואז הם דברי ר׳ יוחנן "הענו חזרו וקבעוה בתפלה".
ובכל הזמן הגדול הזה, בכל הזמן של "העשירו קבעוה על הכוס" אשר נתבטל דבר הבדלה בתפלה נשתכחה התקנה הראשונה כלשונו של רש"י "ואז נשתכח תקנת עזרא וכשחזרו והענו קבעוה בתפלה ונחלקו היאך יאמרוה".
כי כן הדבר אשר מיד אחר החרבן עסקו בזה ראשי חכמי הדור להשיב עטרת הדברים ליושנם, ולתקן הדברים לפי מצבם עתה(פב)‪.
 --------------------------------- 
(פב) רק שהעם עצמו באהבתם את התורה והמצוה, היו רבים מהם אשר גם עתה לא בטלו דרכם ויהיו מהדרים להבדיל גם עתה על היין, ולבלי יהיו מעשיהם ברכה לבטלה שהרי כבר העמידו התקנה הראשונה להבדיל בתפלה, הסכימו לבלי לבטל הבדלה על הכוס, ובהמשך זמן קצר כאשר נחו מתלאותיהם מעט עשו את שניהם לחובה, והן ענין דברי הגמ׳ שם:
״רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אמר רבא ומותבינן אשמעת‬ין וכו׳ אתמר נמי אמר ר׳ בנימין בר יפת שאל ר׳ יוסי את ר׳ יוחנן בצידן ואמרי לה ר׳ שמעון בר יעקב דמן צור את ר׳ יוחנן ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא, וא״ל צריך שיבדיל על הכוס.״
והיינו לפי שידעו וקבלו שכבר בדור ההוא עצמו אחר החרבן היו רבים בתוך העם אשר לא הניחו מנהגם להבדיל על הכוס, וקבעו עליהו חובה, ועל כן עוד בסוף ימי הדור ההוא כבר פסקו שהמבדיל בתפלה בכל תקון החדש צריך להבדיל גם על הכוס.
וזה הוא לשונו של ר' יוחנן לרב שמן בר אבא "הענו חזרו וקבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס"‪.

‫‪168
התפלות בישראל‬

‫ור׳ אליעזר גם הוא עסק שם יחד עם כל חכמי הוועד איך לשוב ולהעמיד את כל הדברים האלה על מקומם.
ותחת מה שחשבו החוקרים החדשיס כי רבן גמליאל הוא הי׳ הראשון אשר תקן את כל החיובים האלה, והחכמים ראשי הוועד התנגדו לו,
נראה מפורש הדבר גם להיפך ובא במשנה במסכת ראש השנה דף ל"ג פרק ד׳ משנה ט':‬‬
"כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר שליח צבור מוצא את הרבים ידי חובתן.״
וידוע כי סתם חכמים בעלי מחלקותו של רבן גמליאל הם ר׳ אליעזר ור' יהושע בעיקר.
ונראה עוד יותר עד כמה ילכו דבריהם רק על התפלות ודרכי התפלות אשר היו כבר לחק בישראל, מימים היותר ראשונים, ובא שם בתוספתא במסכת ר"ה פרק ב׳ והובא בגמ' שם דף ל״ד:
"תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה הצבור מתפללין (בלחש, רש״י) אמר להם כדי להסדיר שליח צבור תפלתו, אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי."
ודבר שאין צריך לאמר הוא שכל דבריהם אינם על מה שתקנו או עשו הם עצמם כי אם שילכו על מנהגם של כל ישראל מראשית הימים שאך מזה יביאו שניהם ראיותיהם,
שחכמים יביאו ראי׳ לדבריהם ונגד דברי רבן גמליאל שהרי בבתי כנסיות גם שם יתפללו כל הצבור כולם ולא יסמבו לצאת בתפלת הש״צ,
ורבן גמליאל יביא ראי' לדבריו שהרי לדברי חכמים למה שליח צבור יורד לפני התיבה.
והדברים פרושים לפנינו שכל זה הי׳ כן בישראל מראשית הימים מסודרים כהלכתן, וגם רבן גמליאל, וגם ראשי חכמי הוועד אשר נחלקו עמו יביאו ראיותיהם מהנהוג ובא,
כי התפללו כל העם יחד תפלה מסודרת, תפלת "שמנה עשרה" והשליח צבור החזיר אחר זה כל התפלה, ויהי הדבר כן לפניהם מהימים הראשונים ממש כמו שהוא לפנינו.
עבודת הצבור לכל דבר הצבור, עבודה שלמה של תפלה בצבור בנוסח קבוע הידוע.
ונראה עוד הרבה יותר מזה כי לא לבד ברכות "שמנה עשרה״ בחול וברכות "תפלת שבע" בשבת ויום טוב ותפלת המוספין בראש חדש, חול המועד, שבתות וימים טובים, ברכות התפלות הראשונות בכל תפלותיהם של ישראל היו כבר ערוכים ושמורים בכל מימי אנשי כנסת הגדולה, כי אם שכן הוא גם עם כל שאר הברכות, ברכת הפירות, המצות קדושות והבדלות.
ולבד דברי הגמ׳ המפורשים בברכות ד' ל״ג "אמר ליה רב שמן בר אבא לר' יוחנן מכדי אנשי כנסת הגדולה תקינו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות" וכו',

‫התפלות בישראל‬
‫פה‬

הנה גם לבד זה נוכל לראות ולדעת זה גם מעצמינו, והננו רואים כבר לראשוני ראשי התנאים כמו בית שמאי ובית הלל שכבר נחלקו בפרטי הדינים הנוגעים לזה כמו במס׳ ברכות במשנה ד׳ נ"א ריש פרק ח׳:
"בית שמאי אומרים מברך על היום (ברכת קדוש) ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום."
ומבואר כי מחלקותם היא כבר איזו ברכה להקדים, אם ברכת היין או ברכת קדוש היום,
אבל זה ודאי כי הברכות עצמם, גם ברכת קדוש היום, גם ברכת היין, היו אצלם כבר ערוכים סדורים וקבועים.
והם גם ידברו עליהם סתם בהיותם נתונים וידועים אצל כל ישראל כמו שהוא בימינו ובידינו.
ונראה זה עור יותר שם במשנה ה׳:
"בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה בית שמאי אומרים שברא מאור האש ובית חלל אומרים בורא מאורי האש.״
והנה נחלקו כבר אם נזדמן שאכל בשבת וחשכה לו שיש גם ברבת המזון, מה קודם.
ובברייתא בנמ׳ שם ד׳ נ"ב (ובתוספתא פ״ה) "תניא וכו׳ ר׳ יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור."
‫שבכל הדברים האלה הי׳ שם במשך שנות מאות מנהגים שונים אם להקדים ברכה זו או זו, ועל כן נחלקו איך העיקר ואיך ראוי להכריע.
אבל עיקר הדבר גם כל הברכות עצמן, גם ברכתן במקומם, כל זה הי׳ ערוך מסודר וקבוע ופשט בכל ישראל מראשית הימים.
והננו רואים לפנינו גם זאת שלא לבד ברכת היין כי אם שגם הברכה על הבשמים והברכה על הנר היתה לפניהם כמו לפנינו.
והננו רואים עוד יותר ממחלקותם השניה "בית שמאי אומרים שברא מאור האש ובית הלל אומרים בורא מאורי האש" שכל כך כבר פשט עיקר הדבר מימים רבים לפניהם עד שבימיהם הם כבר היו בזה מנהגים שונים, והם נחלקו איך העיקר בנוסח ברכה זו.
כי בהיות הכל אצלם עוד רק בעל פה, נפלו בזה בהכרח שינויים ברבות הימים.
וכן נראה ממחלוקת בית שמאי ובית הלל בברכות המזון ב[[משנה ברכות ח ז|ברכות פרק ח' משנה ז׳]]:
"מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר.
והאם יוכל להיות ספק כי דבר הנוסח הקבוע של ברכת המזון כבר פשט בכל ישראל מהימים הראשונים. 
‫‪170‬‬
‫התפלות בישראל

וכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא רק במקרה שקרה ששכח ולא בירך "ברכת המזון" הידוע לכל, איך הדין אם יוכל לברך במקום שנזכר או שצריך לחזור למקום שאכל.
ובירושלמי ברכות פרק ז' הלכה ז׳ "תני שלש מאות נזירין עלו בימי שמעון בן שטח וכו׳ אמר (אלכסנדר ינאי המלך גיסו) הבו ליה כסא דליבריך נסב כסא ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו‬ אמר ליה עד כדון את בקשיותך אמר ליה ומה נאמר על המזון שלא אכלנו אמר הבון ליה דליכול יהבו ליה ואכל ומר נברך על המזון שאכלנו."
וכן הם הדברים בעיקרם גם בבבלי ברכות מ"ה באיזה שינויים.
ודברים כאלה הנם מתוך הברייתות אשר הי' להם בזכרונות כמו שהערנו כבר.
והדבר ידוע כי חלק מתפלות ישראל הם גם הודיה על העבר וגם בדברי דניאל סי׳ ו׳ בדברו מתפלותיו הקבועות אשר לא שם לב לגזרת המלך והתפלל כמו לפני הגזרה יאמר:
"וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוה עבד מן קדמת דנה.
והוא באמת חלק מסידור התפלות גם אצלינו גם דבר ההודאה, ובא כן גם בתוך תפלת "שמנה עשרה" וגם בתפלת "שבע" של שבת ויום טוב.
ובזה רבו הדברים מאד בכל דברי הנביאים וכתבי הקדש, מעבודת הצבור יחד בהודיה לעצמה.
והדברים בולטים שם כל כך עד שכבר הרגיש בעיקר הדבר גם המבאר לדברי הימים וכתב בהקדמתו:
"אך יותר מכל אלה נראה שהיו שירי הלל (קי"ג—קי"ט) הנאמרים ביום הזה בחגים ובמועדים נהוגים מאד בעת ההיא ונקראים בשמם הנוכחי הלל או הלל הגדול של דוד, כי על פי זה יצא כנונה ביאור כמה פסוקים קשים דרך משל כי עמדו הלוים בכלי שיר ובהלל דוד בידם דברי הימים ב׳ ז׳ ו׳ שעורו לדעתי שהיו מגלות בידם אשר עליהם נכתב הלל של דוד, וכן יפורש ומודיעים להלל שם כ"ג י"ג ועוד פסוקים רבים בדברי הימים ובעזרא מענין זה" וכו׳.
ובאמת כי אמירת הלל (או שיר תודה אחר) בחבורה בליל פסח כבר הוזכר אצל ישעיה בדברו על מפלת אשור בארץ יהודה ויאמר בסי׳ ל' כ"ט:
"השיר יהי' לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ד׳ אל צור ישראל."
וכבר כתבו שם המפרשים הפשטנים ביותר הרד"ק והר"א בן עזרא, ולשונו של הרד"ק:
"‬השיר באותו היום שתהי׳ המגפה במחנה אשור יהי׳ לכם יושבי ירושלים שיר ושמחה כמו הלילה שמתקדש בו החג והוא הלילה של חג ששמחים בו ואומרים בו שיר כן יהי׳ לכם זה ביום מפלת אשור" וכו׳.
ולשונו של הר״א בן עזרא "כליל התקדש חג ליל הפסח" ורק זה הוא באמת פשוטו של מקרא.

‫פו‬
‫התפלות בישראל‬

והדבר מובן מעצמו כי אי אפשר שיאמר הנביא השיר במפלת אשור יהי׳ לכם כהשיר בלילי פסחים כי אם כשהשיר בלילי פסחים הי׳ דבר קבוע לכל, דבר ידוע וקבוע לכל ישראל.
ובגמ׳ פסחים דף פ"ה "והאמר רב משום ר׳ חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא".
ולשונו של רש"י ז"ל שם "כזיתא פסחא חבורות גדולות היו נימנין עד שלא הי׳ הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח. והלילא פקע איגרא לקול המולת ההמון מההלל דומין כאלו הגגין מתבקעין שהיו אומרים הלל על הפסח כדתנן לקמן דף צ"ה הראשון טעון הלל על אכילתו‪".
ודין המשנה הזה "מה בין פסה ראשון לשני וכו׳ הראשון טעון הלל באכילתו" הנם באמת דברי הנביא ישעי׳ המפורשים כמו שהוא גם בגמרא שם דף צ״ה(פג).
והדבר מבואר כי זה עצמו את אשר הי׳ בבית שני' "והלילא פקע איגרא" וכלשונו של רש"י "לקול המולת ההמון מהלל דומין כאלו הגגין מתבקעין",
זה הי׳ כן גם בימי הבית הראשון עד שהנביא ישעיהו ברצותו לתאר את גודל שמחתם אשר תהי׳ במפלת אשור וכי ירונו בחבורה בגאון לבב, ויפצחו בשיר של הלל יאמר:
״השיר יהי׳ לכם כליל התקדש חג."
ולענין דברינו במקום הזה הכל אחת אם השיר בלילי פסחים בחבורה הי' מזמורי הלל או שהי׳ קבועים לזה אז מזמורים אחרים.
עיקר הכל הוא כי כבר הי׳ קבוע אז דבר עבודת הצבור בהודיה, אשר הוא באמת חלק מדרכי תפלותיהם של ישראל עד היום הזה.
וכל הדברים האלה גדולים הם מאד ורחבים, ויבוארו לנו לכל ענינם במקומם, בדברינו על ימי הבית הראשון, וימי גלות בבל, וראשית ימי הבית השני.
ותכלית דברינו במקום הזה הוא רק זאת לבאר כי אחר החרבן בימי יבנה לא נתחדש בזה דבר.
התפלה בצבור היתה נהוגה בישראל מראשית ימי היותם לגוי, ודבר הקרבנות הוא ענין לעצמו, ודבר עבודת הציבור בתפלה הוא ענין לעצמו, והי׳ נהוג בישראל, גם בכל ימי הבית השני, וגם בכל ימי הבית הראשון, וגם בהימים לפני ימי הבית הראשון.
וגם בנוגע לנוסחי התפלה לא נתחדש בזה אחרי החרבן בימי יבנה דבר. כל מה שנתחדש אז הוא רק ברכת המינים.
 ‫
פרק מ״ד.
 ‫ברכת המינים ביבנה תקנוה.
‫בגמרא במס׳ ברכות דף כ"ח על המשנה בא שם:
"הני תמני סרי תשסרי הוין אמר ר׳ לוי ברכת המינין ביבנה תקנוה.״  ---------------- 
(פג) ולשונו של רש"י ז"ל שם ״כליל התקדש חג כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו".

‫‪172‬‬
‫המינים והמלשינים‬
 והיינו שבכל זה קראו התנאים כרבן גמליאל ור' יהושע שם להתפלה "שמנה עשרה״ לפי שכן הי' שמה בפי כל העם מהימים הראשונים.
וגם אחר שנתקן ביבנה עוד ברכה, שיחד היו לתשע עשרה בכל זה נשאר לה גם אז שמה הראשון "שמנה עשרה".
כמו שהננו רואים שהשם הזה נשאר לה בפי כל ישראל עד היום הזה.
והלשון בהברייתא שם על זה:
"אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה.״
וענין הדבר את אשר ראו ומצאו לנחוץ אחר החרבן להוסיף על ה״שמנה עשרה" ותקנו עוד ברכה חדשה, הי׳ מפני כי אחר החרבן הרימו הידועים ראש, וכל עיקר דרכם נגד בני ישראל הי' כבר מלשינות עליהם ועל תורתם.
ועד כמה סבלו אז בני ישראל בימים ההם מדלטוריא שלהם ומהשתדלותם לפני הממשלה להבזות את תורת ישראל וכל דרכי בני ישראל בכל תחבולות ערמה נוכל לדעת גם מהאמור במס' חגיגה ד׳ ה':
"כי קא ניחא נפשיה דר׳ יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן ממינים אמר להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם״ וכו'.
אשר מזה הננו מבינים כי הי׳ זה אז צרה כוללת, בהציקם לבני ישראל לפני הממשלה.
ולשונו של רבינו הגדול הרמב״ם ז״ל בה׳ תפלה פרק ב׳ הלכה א׳:
"בימי רבן גמליאל רבו המיניס בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותם לשוב מאחרי ד׳, וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחרת שתהי׳ בה שאלה מלפני ד׳ לאבד המינים וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל נמצאו כל הברכות שבתפלה תשע עשרה ברכות.״
ונוסח הברכה מעיד על עצמו כי עיקר הכל הי׳ מפני שהצירו את בני ישראל לפני הממשלה במלשינות למען הפיק חפצם.
וגם דבר ויכוחיהם עמהם בפני גדולי רומא הי׳ רק למטרה זו, להשפיל את ישראל וכמו שיורה לנו גם המעשה בחגיגה שם:
"ר׳ יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה ידו נטויה עלינו.״
והויכוחים ההם התגלגלו אצלם כן מדור לדור בהדברים ההם עצמם, ולבני ישראל הי׳ סכנה גדולה מזה.
ונעיר על דבר אחד אשר יגלה לנו תעלומה בזה‪ ,‬כי הנה ב[[סנהדרין לט א|סנהדרין‬ ד׳ ל״ט]] בא:
"אמר ליה ההוא מין לרבן גמליאל ידענא אלקייכו מאי קאעביד וכו' אמר ליה מין לרבן גמליאל כתיב מונה מספר לכוכבים וכו׳ אמר ליה מין לרבן גמליאל מי שברא הרים לא ברא רוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אלא מעתה גבי אדם דכתיב״ וכו׳.
והנה בא הויכוח הזה באין דבר, אבל מה היה דבר המינים האלה בשאלותיהם‬ אלה, ועד כמה הפכו בהשאלות האלה דור אחר דור זה נוכל לדעת ממקום אחר.

‫המינים והמלשינים‬
‫פו‬

כי הנה השאלה הזאת עצמה אשר שאלו מרבן גמליאל שאלו גם לרבי ובא מזה במס׳ חולין ד׳ פ"ז:
"תא שמע דאמר ליה ההוא מינא לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אמר ליה שוטה שפיל לסיפיה דקרא ד׳ צבאות שמו אמר ליה נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא יתיב רבי תלת תעניתא כי הוה קא בעי מיברך אמרו ליה מינא קאי אבבא אמר ויתנו בברותי רוש וכו׳ אמר לו רבי מבשר טובות אני לך לא מצא תשובה אויבך ונפל מן הגג ומת אמר לו רצונך שתסעוד אצלי אמר לו הן לאחר שאכלו ושתו אמר לו כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל וכו׳ אמר ר' יצחק עדיין ישנה לאותה משפחה (של המבשר טוב) בין גדולי רומי וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.״
ולא יכול להיות ספק שעל ויכוח פשוט בינו לבין עצמו עם המין לא הי׳ רבי יושב תלתא תעניתא, ולא הי׳ אומר "ויתנו בברותי רוש" כאשר הגידו לו "מינא קאי אבבא" והרי תשובת רבי היתה ברורה ופשוטה.
והננו רואים גם זאת שהמין השני בא לבשר לרבי ״אמר ליה לרבי מבשר טובות אני לך לא מצא תשובה אויבך ונפל מן הגג ומת".
‫והננו רואים גם דבר המין הראשון שבקש "נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא".
שכל הדברים האלה יחד יורו לנו את כל גודל הדבר וענינו אז, ושלא הי׳ זה ויכוח פרטי כי אם ענין כללי גדול לשניהם.
כי כל הויכוחים האלה היו לפני גדולי רומא ויהיו כרוכים יחד עם סכנה של מלשינות על ישראל תורתו ואמונתו.
ואם כי בכל המאמרים מזה בכל הש״ס והמדרשים נאמר סתם "מין", נוכל ללמוד ממקום הזה גם דבר המצב של כל המינים האלה בעצמם, אלה אשר תוצאותיהם מבני ישראל, ונוכל לדעת מזה כל דרכם על הארץ לא לבד מיד אחר החרבן בימי רבן גמליאל כי אם גם עד ימי רבי.
כי גם המין השני המבשר טוב הנה מצד אחד חשב עצמו ליהודי עד שרבי מיראתו גם אותו הוכרח לשאלו ״כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל והוא גם השיב "כוס של ברכה אני שותה״ כלומר שהנהו יהודי כשר.
ומצד השני ״עדין ישנה לאותה משפחה בין גדולי רומי וקוראין אותה משפחת בר ליאנוס״.
וזה הי׳ דרכם על הארץ וסוף סוף נשתקעו בין הרומיים לגמרי.
וכל זה הותחל מיד אחר החרבן והסכנה היתה גדולה מהם כי עד רבן גמליאל וחביריו הוכרחו לתקן בקשה שלמה ולהוסיף ברכה חדשה על זה בתפלת כל ישראל, בהיות גם זה ענין כללי לכל העם ככל יתר ה״שמנה עשרה״ ברכות.
ואחרי אשר נתבארו לנו כל מעשי זקני הדור מיד אחר החרבן, שרידי הדור העבר חבירי רבן יוחנן בן זכאי אשר שרדו עמו ואחריו ביבנה, ואשר קבעו את בית הוועד שם, עלינו לדבר בזה דברים אחדים גם עליהם בעצמם.

‫‪174‬‬
‫המינים והמלשינים  המה גבורי בית ישראל אשר עזרו על יד רבן יוחנן בן זכאי והנשיא רבן גמליאל לשובב נתיבות, ולהביא את הספינה המטורפת אל החוף ולהציל את הפליטה הנשארת.
 ‫
פרק מ״ה.
 ר' חנינא סגן הכהנים.
ככל דברי ימי ישראל, ודבר הדורות כולם אשר ככל פרסומם היותר גדול הנם בכל זה לוטים בערפל כן הוא גם בדבר כל זקני הדור אשר באו ליבנה.
והסדר הדורות בערך ר' חנינא סגן הכהנים יכלול תוך דבריו גם דברי היוחסין ויאמר:
"ר' חנינא סגן הכהנים פ"ג דאבות וכו' אמר הלכה בשם אביו וספ"ק דיומא דף כ"א אמר שראה אש ע״ג המזבח רבוץ ככלב, והי׳ גם כן אחר החרבן כי חולק עם ר׳ מאיר ור׳ יוסי פ״ק דיומא ח‘ ע"א ר׳ חנינא ס"ה אומר וכו׳ וברפ״ד ל״ט ע״א ר׳ חנינא ס״ה וצ"ע שהרי נהרג בשעת החרבן נהרג כ"ה סיון עם רשב"ג ור׳ ישמעאל שו"ע או"ח סי׳ תק"פ בירושלמי פ"ק דפסחים הלכה ו׳ שהי׳ קודם אושא וידוע דרשב"ג נהרג בזמן החרבן אם כן אושא אחר החרבן וכו׳ ר׳ יוחנן בן זכאי חבירו.״
וכמה קשה לראות ערבובי דברים כאלה לאמר כי הי׳ חבירו של רבן יוחנן בן זכאי, ונהרג בשעת החרבן, ובכל זה נהרג יחד עם ר׳ ישמעאל אשר כל תחלת זמנו לאחר החרבן ולהיפך מפני שר׳ מאיר ור׳ יוסי נחלקו במשנה (עיין על זה בפרק מ"ו) על כן מבואר להם מזה שהי׳ אחר החרבן ואם זה ראי׳ יהי' מבואר מזה כי חי בדורם של ר׳ מאיר ור׳ יוסי ומניח בצ״ע(פד).
והרב פראנקעל בדרכי המשנה עמוד ‪ 59‬האריך בזה גם הוא ותחת לברר דבר הוסיף לערבב זה עוד יותר ויאמר שם:
"החכם הזה חי בלתי ספק בזמן הבית כי המשנה אמרה שקלים פ״ו מ"א ושל בית ר׳ חנינא היו משתחוין ארבע עשר (השתחויות במקדש) והלשון של בית ר׳ חנינא מורה קצת שחי זמן רב קודם החרבן עד כי העמיד בית בזמן המקדש אבל בבבלי תענית י״ג וירושלמי ביצה פ"ב הלכה ב׳ איתא כל חייבי טבילה טובלין כדרכן בין בט׳ באב בין ביום הכפורים אמר ר׳ חנינא סגן הכהנים כדיי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה ואפשר שצ"ל ר׳ חנינא בן אנטיגנוס (לאמר אבל ר׳ חנינא סגן הכהנים לא הי' חי אחר החרבן) וממה שאמרה המשנה שקלים שם של בית רבן גמליאל ושל בית ר׳ חנינא וקדמה של בית רבן גמליאל יש לשפוט שר׳ חנינא זה לא הי׳ חי קודם רבן גמליאל הזקן ולפי׳ הגירסא בתענית שזכרנו הי׳ ר"ג קודם לו בזמן כי ראה חרבן הבית."
אלה הם דבריו ככל חקירה זו.
והנה פתאום נתהפכה לו החקירה ותחת לחקור אם הי׳ חי עוד אחר החרבן העמיד חקירתו להסתפק אולי זמנו קדום מאד דאולי הי׳ חי עוד קודם רבן
 ------------------  (פד) וכל כך לא דקדק שם הסדר הדורות בדבריו עד כי בציינו המקומות אשר הוזכר‬ במשנה יאמר ״בכורות פ"ו ג׳ ד׳ י׳ י"א פ"ז ב׳ ה׳״.
‬‫אבל בכל המקומות האלה כולם הוא ר' חנינא בן אנטיגנוס ולא ר' חנינא סגן הכהנים.

‫ר' חנינא סגן הכהנים‬
‫פח‬
 גמליאל הזקן, ועל זה יש לו דקדוק מהמשנה בשקלים שלא הי׳ חי קודם רבן גמליאל הזקן, ובתענית י״ג יעשה ספק בהגירסא.
אבל רק לחנם נסתבכו ולא מצאו ידיהם וכל הדבר מבואר, אין ספק כלל שעיקר ימיו היו בימי הבית, ואין ספק שחי איזה שנים גם אחר החרבן, ויהי בין הוועד ביבנה ולא נהרג יחד עם ר׳ ישמעאל ורשב"ג, כי אם בנו הוא שנהרג עם ר' ישמעאל בתוך ימי מלחמת ביתר.
ונבאר כל הדברים האלה בהיותם נוגעים גם לכל מעשי דברי הימים ההם.
הדבר מבואר שהי׳ כבר מזקני הדור בימי הבית, ומראשוני ראשי זקני הדור אחר החרבן.
כי דבריו ועדותו הבאים במס׳ עדיות פרק ב׳ היו כבר לפני ימי גזרות י"ח דבר, והלשון במשנה עדיות שם הוא:
"ר׳ חנינא סגן הכהנים העיד ארבע דברים וכו׳ ועל מחט שנמצאת בבשר שהסכין והידים טהורות והבשר טמא ואם נמצאת בפרש הכל טהור.״
ועל זה בא בגמ׳ פסחים דף י״ט:
"תנן התם על מחט שנמצאת וכו׳ אמר ר׳ עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש (דהא גם הסכין טהור) אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ר׳ יוסי בר׳ חנינא ידים קודם גזרת כלים נשנו.״
וכבר כתב שם רש״י ז"ל "ידים קודם גזרת כלים נשנו ליטמא מדרבנן וכשהעידו עדות זו (של ר׳ חנינא סגן הכהנים) עדין לא נגזרה גזרת חכמים על טומאת כלים דרבנן לפיכך לא יוכל (ר׳ עקיבא) לאמר זכינו שאין טומאת כלים במקדש דההיא שעתא אפי׳ בעלמא נמי לא הוא".
והנה טומאת כלים האמור בזה "דההיא שעתא אפי׳ בעלמא נמי לא הואי" הוא מי״ח דבר וכמו שכתב שם גם רש״י ז"ל לפני זה:
"ונימא נמי שאין טומאת כלים במקדש מדרבנן בדבר שאין מטמא (כלים) מן התורה דאלו בחולין גזור רבנן ביה טומאה ואע"ג דמדאורייתא טהור כדתנן גבי י״ח דבר ״והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין" והכא קתני סכין טהור."
ומבואר כי עדותו של ר׳ חנינא סגן הכהנים היתה עוד לפני גזרות י"ח דבר, וכלשונו של רש"י "וכשהעידו עדות זו וכו׳ דההיא שעתא אפי׳ בעלמא נמי לא הואי“.
והננו רואים מדברי רב ור׳ יוסי בר׳ חנינא כי זה ודאי דלא לבד לפני החרבן כי אם שגם לפני מה שגזרו י"ח דבר כבר הי׳ ר' חנינא סגן הכהנים מראשי זקני הדור וכבר העיד עדותו אז בבית הוועד לפי דבריהם.
אמנם גם להיפך לא יוכל להיות ספק כי הי׳ הי עוד גם אחר החרבן.
ולבד המפורש בבבלי תענית י"ג וירושלמי ביצה שאמר ר׳ חנינא סגן הכהנים "כדי הוא בית אלקינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה" דהיינו בתשעה באב אשר אך דברי תהו הם להגיה הדברים בחנם גם בבבלי גם בירושלמי בלא כל צורך,
הנה הדבר מפורש ממקום אחר שאין מקום להגיה, ושחי בודאי גם אחר החרבן כמו שיוצא מפורש מלשונו במשנה מנחות פרק י׳ משנה א׳ בנוגע לקצירת העומר:

‫‪176‬‬
‫ר׳ חנינא סגן הכהנים‬
 "ר' חנינא סגן הכהנים אומר בשבת הי' נקצר ביחיד ובמגל אחד ובקופה אחת בחול בשלשה וכו' וחכמים אומרים אחד בשבת" וכו'.
וכבר נתבאר שזה הי׳ אז אחר החרבן דבר כל זקני הדור העבר יחד להביא ולסדר במשנה את כל המעשים במקדש לבלי ישתכח פרט מהם, ובתוכם ישב אז גם ר׳ חנינא סגן הכהנים.
והדברים מפורשים ומוכיחין על עצמם' ודבריו הם "בשבת הי' נקצר ביחיד" וכו'.
לפי שכל דבריהם היו אחר החרבן על מה שהי׳ נעשה במקדש.
וכן הוא לשונו של ר׳ חנינא סגן הכהנים גם במסכת פרה פרק ג׳ משנה א':
"ר׳ חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעת הימים ועל של יום הכפורים לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד.״
ולבד לשונו "ועל של יום הכפורים לא היו מזין", הנה גם עצם הדבר אין לו מקום בזמן המקדש אשר ידעו כולם דבר מעשי יום הכפורים אשר הי' ‫נוהג בכל שנה ונעשה על פי יודעים רבים.
ורק אחר החרבן אשר כל אלה אשר תהת ידם הי' נעשה זה ספו תמו, והימים ימי בלהות, אשר על כן אף שהי' זמן קצר אחר החרבן, הי' כל הנעשה במקדש דורש תפקידו להעמידו על בוריו ונחקר זאת איך הי' מזין על כהן גדול לפני יום הכפורים ואיך הי' נקצר העומר.
וזה הוא גם ענין דברי המשנה במס' שקלים פרק ו׳ משנה א'.
"שלש עשרה שופרות שלשה עשר שלחנות שלשה עשרה השתחויות היו במקדש של בית רבן גמליאל ושל בית ר' חנינא סגן הכהנים היו משתחוין ארבע עשר והיכן היתה יתרה כנגד דיר העצים שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז."
ומבואר מעצמו שגם זה נקבע אחר החרבן והדברים "של בית רבן גמליאל ושל בית ר׳ חנינא סגן הכהנים היו משתחוין" וכו׳ הכונה על בית רבן גמליאל דיבנה היינו אבותיו של רבן גמליאל ובית ר׳ חנינא סגן הכהנים היינו בית אבותיו.
ופראנקעל טעה בזה טעות גדול כי מבלי לראות לא את לשון המשנה ולא ענינה חשב כי "של בית רבן גמליאל ושל בית ר׳ חנינא סגן הכהנים" הכונה לבניהם אחריהם, וטעה לחשוב שהכונה לבניו של רבן גמליאל הזקן ולבניו של ר' חנינא סנן הכהנים אחרי מותו.
ועל כן כתב "והלשון במשנה שקלים פ"ו "של בית ר' חנינא" מורה קצת שחי זמן רב קודם החרבן."
ואין זה כי אם דברי טעות, שהרי הדבר מפורש במשנה זו עצמה שלא הותחל זה מהם "שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז".
ואין הדבר צריך ראי׳ שהרי כל לשון המשנה מורה על עצמו שנאמר זה ונסדר אחר החרבן.
ויאמרו כי בית רבן גמליאל היינו כל משפחת הנשיאים בימי הבית, ובית ר׳ חנינא סגן הכהנים היינו כל משפחתו בימי הבית היו נוהגים כן וכן, מפני ״שמסורת בידם מאבותים ששם הארון נגנז".

ר' חנינא סגן הכהנים
פט‬ 
ובהיותם אז ביבנה ובהקימם את כל זכרוני המקדש כתבו לדור אחרון את אשר עשו שני הבתים הגדולים האלה בימי הבית על פי קבלתם מאבותיהם.
והקדימו את בית רבן גמליאל בהיותם נשיאי ישראל, ורבן גמליאל עצמו נשיא ישראל ביבנה בעת ההיא.
ואמנם כי בנוגע לר' חנינא סגן הכהנים יש עוד ענין כללי אשר ראוי לבארו, ואשר גם זה ישוב ויבאר לנו את כל דבר זמנו.

‫פרק מ״ו

בהלכות גדולות הלכות תשעה באב ותענית בא:
״בעשרים ושלשה בסיון בטלו הבכורים מעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט בעשרים וחמשה בו נהרג רבן שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל בן אלישע ור' חנינא סגן הכהנים."
ומזה בא הדבר בטור ושו"ע או"ח סי׳ תק״פ.
והדבר ידוע כי בענינים כאלה לא דקדקו רבותינו הראשונים בהיותם טרודים במלאכתם הגדולה להעמיד ההלכות על בורים.
ומאד יכול להיות כי בהלכות גדולות בא דבר ר' חנינא סגן הכהנים על ידי גליון מבחוץ, מתוך ענין הדברים אשר יבוארו.
כי בכל המקומות הרבים מאד אשר הובאו שם הדברים מרשב"ג ור׳ ישמעאל כמו במס׳ שמחות פרק ח׳ אבות דר׳ נתן פרק ל״ה תנא דבי אליהו פרק ל׳(פה) מכילתא פרשת משפטים פסוק אם ענה תענה, אין זכר כי אם מרשב״ג ור׳ ישמעאל, אבל לא מר׳ חנינא סגן הכהנים.
ובפרט כי גם אי אפשר שיהי׳ דבר מר׳ חנינא סגן הכהנים ורשב"ג ור׳ ישמעאל יחד,
שהרי דבר ר׳ ישמעאל הי׳ בימי ביתר שאך אז נהרג ר׳ ישמעאל ובימי החרבן בזמנו של ר׳ חנינא סגן הכהנים הי׳ עדין תינוק.
והדבר גם מפורש במכילתא שם ובמסכת שמחות כי הי׳ זה בראשית ימי ביתר ובא שם במכילתא:
"וכשנהרגו ר׳ שמעון ור׳ ישמעאל אמר להם ר׳ עקיבא לתלמידיו התקינו עצמכם לפורענות שאלו טובה היתה עתידה לבוא בדורנו לא היו מקבלין אותה אלא ר׳ שמעון ור׳ ישמעאל אלא גלוי וידוע לפני מי שאמר והי׳ העולם שפורענות גדולה עתידה לבוא בדורנו וסילק אלו" וכו׳.
ומבואר שהי׳ דבר הריגתם כבר בימי ר׳ עקיבא ותלמידיו, ואחר החרבן אחרי אשר באה הפורענות היותר גדולה מהחרבן לא באה פורענות כוללת כי אם בימי אדרינוס, כמו שיבואר לפנינו.

------------- 
(פה) ושם בתנא דבי אליהו כבר בא עוד ט״ס ותחת ר׳ ישמעאל סתם הוסיפו שם "כהן גדול״, וכבר רצו להגיה כן גם במס׳ שמחות.
אבל הדבר מבואר מדברי התוס׳ במס׳ יבמות דף ק״ד ד״ה אמר ר׳ ישמעאל שגם לפניהם לא היתה הגירסא "כהן גדול״.
וכל זה יבואר יותר בדברינו בימי ביתר אשר שם מקומו.

‫‪1T8‬‬
‫ר׳ חנינא סגן הכהנים‬

וזה ודאי שר׳ חנינא סגן הכהנים כבר נפטר זמן רב לפני ימי אדרינוס וגם לפני ימי פעולותיו של ר׳ עקיבא.
ובמס׳ שמחות שם "‬וכשנהרגו ר׳ שמעון ור' ישמעאל באתה השמועה אצל ר׳ עקיבא ור׳ יהודה בן בבא עמדו וחגרו מתניהס שק וקרעו בגדיהם ואמרו וכו'.
וגם אם נרצה לאמר כי הכונה רק זאת שגם ר׳ חנינא סגן הכהנים נהרג גם הוא כ"ה סיון, ועל כן כתבו שלשה אלה יחד אף שלא נהרג עמהם כי אם הרבה לפניהס.
אבל גם זה אי אפשר, שהרי אחר החרבן לא היתה הריגת חכמים כלל.
ובין השבוים בימי החרבן לא הי׳ ר׳ חנינא סגן הכהנים שהרי כבר נתברר שהי׳ בין חכמי הדור ביבנה בין השרידים היחידים אשר שרדו ביבנה וישבו בבית הוועד ויקימו יחד את כל שרידי קדש בכל דבר המקדש.
ואחרי אשר שקטה הארץ אין שם כל זכר כי נהרגו חכמי התורה עד ימי ביתר, ולא היתה שם כזאת(פו).
ואמנם כן כי דבר ר׳ חנינא סגן הכהנים אשר נשתרבב ובא יחד עם הריגת ר׳ שמעון בן גמליאל ור׳ ישמעאל, זה עצמו ישוב ויבאר לנו את כל הדבר כמו שהוא.
לפי שגם זה עצמו הנאמר בכל המקומות האלה שנהרגו יחד רשב"ג ור׳ ישמעאל ושבאה השמועה אצל ר׳ עקיבא, גם זה תמוה.
כי איזה רשב"ג הי׳ זה והלא זה ודאי שאין זה רשב״ג אבי רבי אשר חי ימים רבים אחרי ר׳ עקיבא.
וגם זה ודאי שאין זה רשב״ג הזקן שהרי הוא נפטר לפני החרבן, ואז עדין לא הניע זמנו של ר׳ עקיבא להיות ראש הדור, ובמס׳ שמחות נאמר כי באה השמועה לר׳ עקיבא.
וכי גם נאמר בכל המקומות האלה כי רשב״ג נהרג יחד עם ר׳ ישמעאל והדבר ידוע כי ר׳ ישמעאל הי׳ עדין קטן בימי החרבן וכל זמנו אחר החרבן.
וגם אם נרצה לאמר כי אין זה ר׳ ישמעאל סתם חבירו של ר׳ עקיבא כי אם ר׳ ישמעאל אחר והוא הי' בזמנו של רשב"ג הזקן,
אבל גם זה לגמרי אי אפשר כי הדברים מפורשים בכל המקומות ההם כי נהרגו על פי המלכות וזה דבר שאי אפשר להיות בר׳ שמעון בן גמליאל הזקן אבי רבן גמליאל דיבנה,
לפי שהוא נפטר בהכרח בתוך הזמן שלא שלטו הרומיים על ירושלים, וגם אם נהרג יכול להיות זה רק על ידי שמעון בן גיורא, אבל לא על ידי הרומיים.
כי הגה זה ודאי אשר גם אחרי אשר נתגרשו הרומיים מירושלים, וגם אחרי מגפת קעסטיוס גאללוס וגם בימי ההכנה למלחמה הי׳ חי עדיין.
ונוכל גם לצמצם את זמן מותו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן.
כי בספרו Vita XXXVIII מספר יאזעפוס באריכות גדולה מכל מעשי יוחנן בן לוי נגדו בהזמן אשר הי׳ יוחנן בן לוי עוד בהגליל בעיר גמלא ‬‫ויאמר שם:
 ---------- 
(פו) זולתי דבר רבן גמליאל בתור נשיא ״כשחרש טורנוסרופוס אה ההיכל נתבקש רבן גמליאל להריגה״ וגם הוא לא נהרג.

‫צ‬
‫ר' חנינא סגן הכהנים

"שנאתו העזה של יוחנן בן לוי נגדי גדלה מיום ליום וכו' וישלח לירושלים אל (רבן) שמעון בן גמליאל את אחיו ואת יונתן וכו׳ לבקשו לפעול אצל העדה בירושלים לקחת ממני (מיאזעפוס) את ממשלתי בארץ הגליל" וכו׳.
וזה הי׳ עוד טרם אשר לחמו אספסינוס וטיטוס על ארץ הגליל וירושלים היתה אז עומדת לגמרי ברשות עצמה.
ואמנם כי גם אחר זה כאשר כבר באו אספסינוס וטיטוס לארץ הגליל וכבר גם נלחמו שם אשר אז‪ ‬כאשר שם טיטוס מצור על גוש חלב ויוחנן בן לוי נמלט משם בראש חילו ככל אשר בא בדברי יאזעפוס מלחמות היהודים ‪IV, 2‬.
ואחר זה שם ‪IV, 3, 1‬ יספר יאזעפוס כל דבר ביאת יוחנן בן לוי ואנשיו לירושלים, ואחר זה שם ‪ 3, 9‬יזכיר דברי גורין בן יוסף ורבן שמעון בן גמליאל אל העם(פז).
ומבואר שגם אז הי׳ חי עדיין, וגם בזמן ההוא היתה ירושלים וכל סביבותיה חפשים עוד לגמרי מעול הרומיים.
ולהיפך זה ודאי כי לפני מצור ירושלים כאשר עמד רבן יוחנן בן זכאי לפני אספסינוס ובקש ממנו יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל (הזקן) אז אין ספק שככר נפטר רבן שמעון בן גמליאל, שהרי אז באו כולם ליבנה, וידענו כי רבן גמליאל בא ליבנה ולא אביו רבן שמעון.
ומזה מבואר כי בינתים כבר נפטר רבן שמעון בן גמליאל הזקן.
ועל כן אם רבן שמעון לא מת על מטתו כי אם נהרג ככל לשונם של הראשונים עליו אי אפשר שהי׳ זה כי אם על ידי שמעון בן גיורא ולא על ידי הרומיים וכדברי יאזעפוס במלחמות היהודים ‪V, 13, 1‬:
"אבל אך בא שמעון לירושלים ויהי לראש העיר התנהג עם כל אלה אשר הביאו אותו (חבד הכהנים הגדולים) ככל אשר עשה לכל האחרים (כלומר לכל מפלגת הישרים) ויחשוב את כולם לאויבים (ועי׳ גם שם ‪IV, 9, 11‬).
וכבר נתבאר כי באמת כן הדבר אשר רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים רק אחרי אשר מפלגת הצדוקים חבר הכהנים הגדולים הביאו לירושלים את שמעון בן גיורא אשר אז יראו חכמי התורה כי אזלת יד ובימים ההם גם מת רבן שמעון או נהרג על ידי שמעון בן גיורא, ככל אשר יתבאר לנו יותר במקומו.
וכבר גם הערנו כי רק מפני שרבן שמעון בן גמליאל דבר לא הי׳ לו עם הרומיים הי׳ אפשר לרבן יוחנן בן זכאי לבקש מאספסינוס על "שושילתא דרבן‬ גמליאל" דהיינו משפחת הנשיאים והעיקר בנו של רבן שמעון.
וראינו כי גם ראש הלוחמים בעד המפלגה ‬הזאת יוחנן בן לוי אוהבו של רבן שמעון גם הוא לא נידון למיתה גם אחר החרבן כאשר נפל בשביה בידי הרומיים לפי שהרומיים עצמם ידעו היטב כי הם לא מרדו בממשלת רומא כמו שכבר נתבאר.
וכל האריכות גם למותר שהרי במס׳ שמחות פ"ח מפורש כי שמואל הקטן אמר עליהם בשעת מיתתו "שמעון וישמעאל לחרבא ושאר כל עמא לביזה" וכו'.

-----------------

‫(פז) יאזעפוס שנה את כל הסיפור שם, ואין זה נוגע לדברינו כמקום הזה, ויבואר לנו זה במקומו, וכל דברי יאזעפוס במקומות שונים בנוגע לרבן שמעון יבוארו לנו במקומו בכרך שלפני זזה, ומשם יתבאר יותר זמן מותו בהיות שם עיקר מקום הדברים.

‫‪180‬‬
‫ר חנינא סגן הכהנים

וכן הוא בגמ׳ סנהדרין ד' י״א "אף הוא (שמואל הקטן) אמר בשעת מיתתו שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא" וגו׳.
ולפנינו בפרק נ״ב יבואר כי בראשית ימי יבנה עד אחר וועד של בו ביום הי׳ שמואל הקטן חי עדיין.
ומפורש עוד שם במס׳ שמחות:
"וכשנהרגו ר׳ שמעון ור׳ ישמעאל באתה השמועה אצל ר׳ עקיבא ור' יהודה בן בבא עמדו וחגרו מתניהם שק" וכו׳ (פח).
ומבואר מעצמו שלא ידובר בזה על הזמן לפני החרבן ובימי רבן יוחנן בן‬ ‫זכאי‪ ,‬כי אם זמן רב אחר זה,
אבל מי הוא זה רשב״ג יחד עם ר׳ ישמעאל זמן שלם אחרי מות שמואל הקטן ובימי ר׳ עקיבא, ומה הוא הדבר עם ר' חנינא סגן הכהנים אשר לא הוזכר הריגתו בגמ׳ ומדרשים כל עיקר, ואשר לא היתה כזאת בימיו ובכל זה הוזכר עמהם, זה עלינו לבאר.

‫פרק מ“ז‪.‬‬

טעות סופר קטן הביא את כל הערבובי׳ הגדולה הזאת, כי הי׳ נאמר "רשב"הסג" ומפני שהסופרים הורגלו בכל מקום בראשי תיבות "רשב״ג" וידעו שבכל מקום הוא ר"ת מן רבן שמעון בן גמליאל.
ולהיפך "רשב״הסג" הוא בלתי רגיל כלל, הי׳ פשוט אצלם שזה ט"ס וכתבו "רשב"ג".
אבל "רשב"הסג" הוא ר״ת מן ר׳ שמעון בן הסגן.
והוא באמת הי׳ סוף זמנו בימי מלחמת ביתר, זמן מסוים לפני אשר נלכדה ביתר, ונהרג יחד עם ר׳ ישמעאל חברו של ר׳ עקיבא ובאתה השמועה אצל ר׳ עקיבא ור׳ יהודה בן בבא.
ור׳ שמעון בן הסגן הי׳ בנו של ר׳ חנינא סגן הכהנים.
וזה הוא באמת זמנו, והי׳ רבו של רשב"ג אבי רבי, ורשב"ג אמר פעמים רבות בשמו, כמו במנחות פרק י״א משנה ט׳:
"ר׳ שמעון בן גמליאל אומר משום ר׳ שמעון בן הסגן דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום.
ובמס׳ שקלים פרק ה׳ משנה ה׳ "ר׳ שמעון בן גמליאל אומר משום ר׳ שמעון בן הסגן פרוכת עביה טפח ועל שבעים ושנים נימין נארגת" וכו׳.
ובכתובות פרק ב׳ משנה ה׳ "ר׳ שמעון בן גמליאל אומר משום ר׳ שמעון בן הסגן מעלין לכהונה על פי עד אחד.״
וזה הוא מה שהובא במשנה מר׳ שמעון בן הסגן וכולם נאמרו בשמו על ידי ר׳ שמעון בן גמליאל.
ור׳ שמעון בן הסגן יקרא בברייתות גם בשם "בן הסגן" סתם, כמו במס' יומא ד׳ מ״ד:

-----------  (פח) ‫לפנינו בימי ביתר נשוב לכל הדברים האלה כולם לבארם כי שם מקומם.

‫‪,‬‬
‫צא‬
ר' חנינא סגן הכהנים‬

"תנא בכל יום לא הי׳ לה ניאשתיק והיום הי' לה ניאשתיק דברי בן הסגן."
ובמס׳ כריתות ד׳ ו׳ "תנו רבנן מותר הקטרת אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין לפיכך יחיד שפיטם לחצאין חייב דברי ר׳ שמעון בן גמליאל שאמר משום הסגן.
והדבר נראה שצריך להיות "דברי רשב"ג שאמר משום בן הסגן".
כמו שהוא בכל המקומות אשר הובאו שרשב"ג אמר דבריו משום בן הסגן ובטעות השמיטו "בן" הסגן וכתבו רק "הסגן".
וכטעות הזה נעשה נם במס׳ שמחות שם ועל ידי זה באה כל הערבובי'.
כי מן "רשב־הסג" נעשה אצלינו רשב"ג" ובכל זה לא נמחק גם רשומו של הסגן ונשאר גם זה לפלטה ויצא מזה כי נרשמו בין הנהרגים גם רשב"ג וגם הסגן.‬
אבל באמת אין כאן "הסגן" כי אם "בן הסגן" ואין כאן "רשב״ג" כי אם ‫רשב״הסג "ר׳ שמעון בן הסגן" כמו שבא בכל המקומות במשנה.
וכמה יתאימו הדברים בדברי ר' ישמעאל אליו כמו שהוא באבות דר' נתן פרק ל"ה:
"אמר לו (ר׳ ישמעאל) שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו אוכלסי' ישראל יושבין לפניך זחה דעתך עלך אמר ליה ישמעאל אחי מוכן אדם שיקבל את פגעו.
כי כאשר דרש לפני אוכלסי ישראל בהר הבית הי׳ עוד בימי עלומיו כי כמו שיבואר לפנינו במקומו נשבו ונהרגו ר׳ שמעון בן הסגן ור׳ ישמעאל ערך שנת נ"ח—נ"ט אחר החרבן ועל כן הי׳ אז בדרשו לפני אוכלסי ישראל רק כבן חמשה ועשרים או כשלשים שנה.
ובהיותו מראשי ראשוני הכהנים, ואביו ר׳ חנינא סגן הכהנים, זכה כבר עוד בראשית ימיו לדרוש לפני אוכלסי ישראל בהר הבית, וזה הוא אשר עוררו ר׳ ישמעאל אז "אולי זחה דעתו בימי עלומיו", והוא גם קיים דבריו וקבל עליו את הדין.
וכן הדבר כי ר׳ חנינא סגן הבהנים הי׳ כבר בימי זקנותו הגדולה בימי הבית, ויחי גם אחר החרבן ויהי מראשי הזקנים אשר באו אז ליבנה, ונשארו דבריו מהימים ההם לפנינו בעבדו בבית הועד יחד עם יתר זקני הדור להקים כל דבר עבודת המקדש.
ובנו כבר הי' גדול גם הוא בפני הבית וכבר זכה אז לדרוש בפני אוכלסי ישראל בהר הבית, והאריך ימים עד אמצע ימי מלחמת ביתר ונהרג יחד עם ר׳ ישמעאל חבירו של ר׳ עקיבא.
ונשוב עוד לדברי ר׳ שמעון בן הסגן בראשית ימי ביתר ולכל פרטי הדברים מזה. ‫

‫פרק מ״ח‪.‬‬
 ‫ר אליעזר בן יעקב הראשון‪.‬‬
כבר נתבאר לנו בפרק כ"ב (מעמוד ‪ 84‬ולהלן) כי ר׳ אליעזר בן יעקב הראשון הי׳ מראשי ראשוני זקני העדה עוד בימי הכית ויהי גם מהשרידים היחידים אשר נשארו לפלטה אחר החרבן, וישב בבית הוועד הגדול ביבנה.

‫ר אליעזר בן יעקב הראשון‬
‫צב‬
 ועי' לדוגמא במס׳ עירובין עצמה בפרק ב׳ משנה ה׳:
‬‫״ועוד אמר ר׳ יהודה בן בבא הגינה והקרפף שהן שבעים אמה וכו׳ מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא בה וכו׳ ר׳ יהודה אומר אפי' אין בה אלא בור שיח ומערה מטלטלין בתוכה ר׳ עקיבא אומר אפילו אין בה אחד מכל אלו מטלטלין בתוכה ובלבד״ וכו׳.
והאם יכול להיות ספק שר׳ עקיבא לא בא על דברי ר' יהודה תלמידו, כי אם על דברי הקודמין לפניו אשר אמרו כן.
ורק מפני שהדברים לא נסדרו עד דור חתימת המשנה, והם קבלו זה סתם מר׳ יהודה, סדרו זה על שם ר׳ יהודה, ודברי ר' עקיבא עליו.
וכן ממש הוא הדבר נם שם בעירובין אשר בא:
"הדר עם העכו"ם בחצר או עם מי שאינו מודה בערוב הרי זה אוסר עליו (דברי ר׳ מאיר) ר׳ אליעזר בן יעקב אומר עד שיהו שני ישראלים" אוסרין זה על זה."
שאף שסדרו זה לפי הגירסא שבמשניות במשנה, ולפי הגירסא שבגמרא רק בברייתא על שם ר׳ מאיר אין זה כי אם מפני שהדברים לא נסדרו בדברי המשנה עד דור חתימת המשנה והם קבלו זה סתם מר׳ מאיר ועי׳ במס׳ כלים פרק י"ז משנה ה׳:
"הרמון שאמרו וכו׳ ולמה הוזכרו רמוני בדן שיהו מקדשין כל שהן דברי ר׳ מאיר ר׳ יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים ר׳ עקיבא אומר לכך ולכך הוזכרו לשער בהן את הכלים ושיהו מקדשין כל שהן.״
וגם בזה, כמו בעירובין פרק ב׳ מ״ה דברי ר׳ עקיבא מפורשים על דברי ר׳ מאיר ועל דברי ר׳ יוחנן בן נורי יחד, הרבה יותר ממה שהם דברי ר׳ אליעזר בן יעקב שם בעירובין פ״ו על דברי ר״מ.
והאם יוכל להיות ספק בכל זה שבודאי לא אמר ר׳ עקיבא דבריו על דברי ר׳ יהודה ועל דברי ר׳ מאיר,
כי אם שדברי ר' מאיר ור׳ יהודה של כת קודמין הם, ורק לפנינו בחתימת המשנה באו הדברים על שם ר׳ מאיר ור׳ יהודה מפני שמהם קבלו זה(צ).
ועיין אהלות פרק י״א משנה ז':
"וכמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף דברי ר׳ שמעון ר׳ יהודה בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת.״
ועיין פסחים פרק א׳ משנה ד׳:
"ר׳ מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר׳ יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש ועוד אמר ר' יהודה וכו׳ רבן גמליאל אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת שש.״
והאם יוכל להיות ספק שאין דברי רבן גמליאל על דברי ר׳ מאיר ור׳ יהודה.
ויש בזה דבר מפורש עוד יותר אשר גם הוא יברר לנו כל הדבר כמו ‬‫שהוא, כי בזבחים פרק י׳ משנה ה׳ בא במשנה: ‫ ----------------------
 (צ) ועי׳ בנוגע לזה גם בדברינו בכרך ג' מעמוד ‪ 283‬ולהלן, המשנה ביסודה פכ״ז.

‫‪184‬‬
‫ר‪ '‬אליעזר בן יעקב הראשון‬  "אמר ר׳ שמעון אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה אין אתה צריך לשאול מה הוא אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע אם ראית שמן שהוא נתון על גבי האשים אין אתה צריך לשאול מה הוא אלא מותר רקיקי מנחות כהנים ומנחת כהן המשיח שאין מתנדבים שמן ר' טרפון אומר מתנדבים שמן."
ואלו לא היו לפנינו גם בזה כי אם המשנה הזאת היינו יכולים לחשוב שדברי ר׳ טרפון ילכו על דברי ר׳ שמעון,
והיו באים החוקרים האלה ואומרים שבודאי יש כאן טעות סופר.
אבל כן הדבר שזה רק מחתימת המשנה אשר אז העמידו הדברים יחד.
ובאמת אין זה דברי ר׳ שמעון מעצמו כי אם דבריו מתוך דברי ר׳ עקיבא רבו ובשיטתו, ודברי ר׳ טרפון נאמרו על דברי ר' עקיבא במס׳ מנחות דף ק"ד (פי"ב מ"ה):
"מתנדבים יין ואין מתנדבים שמן דברי ר׳ עקיבא ר׳ טרפון אומר מתנדבים שמן אמר ר׳ טרפון מה מצינו ביין" וכו׳.
ובמקום הזה נשארו דברי ר׳ טרפון גם במס׳ אחרת, והננו יכולים לברר הדבר משם עד שהנם מבארים את עצמן.
אבל כן הוא במקומות הרבה כמו שכבר נתבאר.
ובמס׳ פרה פרק ג׳ משנה א׳:
"ומזין עליו כל שבעת הימים מכל חטאות שהיו שם ר׳ יוסי אומר לא היו מזין עליו אלא בשלישי ובשביעי בלבד ר׳ חנינא סגן הכהנים אומר על הכהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעת הימים ועל של יום הכפורים לא היו מזין אלא שלישי ושביעי בלבד."
ובמשנה באו דברי הת"ק סתם אבל בברייתא במס׳ יומא ד׳ ח׳ נתפרש שזה דברי ר׳ מאיר ובא שם:
"דתניא אחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהיו שם דברי ר׳ מאיר ר׳ יוסי אומר אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד ר׳ חנינא סגן הכהנים אומר כהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה כהן גדול ביום הכפורים אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי."
וכל הלשון מורה לגמרי כאלו ר׳ חנינא סגן הכהנים בא מפורש על דברי ר׳ מאיר ור׳ יוסי ומשיב על דבריהם.
והאם יכול להיות כל ספק שאין זה כי אם מפני שאף שבא הדבר על שמם, אין זה כי אם דבר קבלתם מרבותיהם, אשר כבר שקלו וטרו בזה אז.
וכמו שבמשנה במס' פרה נסדרו דברי ר׳ מאיר לת"ק סתם ובברייתא מפורש על שם ר' מאיר ואחר זה באו דברי ר׳ חנינא סגן הכהנים על דבריו ועל דברי ר' יוסי, כן ממש בא גם שם במס׳ עירובין פ"ו מ"א דברי ת"ק סתם ועל זה דברי ר׳ אליעזר בן יעקב הראשון, ובברייתא נתפרשו דברי הת"ק כי באו על שם ר׳ מאיר ממש כמו במס׳ פרה.
והחכם ווייס אשר ילמד לשונו לדבר שקר עשה כן גם במקום הזה, ותחת אשר כל מה שנמצא שם בגמ׳ במס׳ עירובין הוא רק זאת שהת"ק במשנה הוא ר׳ מאיר, יאמר לנו ווייס:

‫ר‪ '‬אליעזר בן יעקב הראשון‬ ‫צג‬ 
"ובעלי הגמ׳ הבבלית החליפו זה בזה לפעמים ויפה העיר הר"ר זכריה פראנקעל שהבבלי בעירובין בפי׳ המשנה שם פ"ו מ״א טעה לאמר על ר׳ אליעזר בן יעקב האחרון משנתו קב ונקי ומוכח שם בגמ׳ בבירור שהוא האחרון.״
אבל היכן יש שם בגמ׳ אפי׳ רמז "שהוא האחרון",‬
כל מה שיש שם בגמ' הוא רק זאת כי הת"ק סתם שבא במשנה הוא ר׳ מאיר.
והוא ממש כמו במס' פרה שם שת"ק הוא ר׳ מאיר, בכל זה באו על זה דברי ר׳ חנינא סגן הכהנים.
והארכנו בזה לפי שהוא גם ענין גדול לעצמו בנוגע לכל סידור המשנה ודרכיה. 
פרק מ"ט.‬
 ר' חנינא בן אנטיגנוס.
ככל דבר זקני הדור אחר החרבן, אשר את אחדים מהם הקדימו כותבי הדורות בדור שלם ואחרים אחרו דור שלום, אף כן נפל הגורל אצלם גם על ר׳ חנינא בן אנטיגנוס.
הסדר הדורות הסתפק עליו באיזו ציונים ולא בירר זמנו כל עיקר.
ובכללו גם דברי היוחסין יאמר "והי׳ בזמן ר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל וכו׳ חבירו של ר׳ יוחנן בן זכאי וצ״ע".
והנה הוא בן דור ר׳ ישמעאל ור' עקיבא ויחד עם זה חבירו של רבן יוחנן בן זכאי.
ופראנקעל אשר חשב כל דבריהם ליסוד בא גם הוא וכתבו בדור ר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל ויתחיל דבריו עליו בדרכי המשנה עמוד ‪ 128‬על ציון הסדר הדורות לאמר:
"ר׳ חנינא בן אנטיגנוס חי קרוב לזמן הבית ואפשר שראה הבית בבנינו עי׳ תוספתא ערכין סוף פ"א ר׳ חנינא בן אנטיגנוס אומר מכירן הייתי (המכין בחליל לפני המזבח) ולויים היו".
וזה הוא כל חקירתו על זמנו שעל פי דברי התוספתא בערכין שם אפשר לאמר שלא נולד אחר החרבן כי אם "ראה הבית" ונולד באיזה זמן לפני החרבן.
וכל זה גרם להם כי עסקו בציונים, ולא חקרו לעמוד על אופים של דברים אשר באו שם.
והדבר מתבאר מדברי הברייתא והגמ׳ במס׳ בכורות ד׳ ל׳ כי בימי חרבן הבית הי' מזקני הדור.
ומשם גם יתבאר לנו ענין כללי ממעשי הכהנים בכלל מיד אחר החרבן עוד בימי רבן יוחנן בן זכאי. ובא שם:
"תנו רבנן הבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה חברים ואפי׳ תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חברים זקן ויושב בישיבה אינו צריך לקבל בפני שלשה הברים שכבר קבל עליו משעה שישב, אבא שאול אומר אף תלמיד‬

‫‪186‬‬
‫ר' חנינא בן אנטיגנוס
 חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה הברים ולא עוד אלא שאחרים מקבלין בפניו."
ועל זה בא שם בגמ׳ "אמר ר' יוחנן בימי בנו של ר׳ חנינא בן אנטיננוס נישנית משנה זו ר׳ יהודה ור׳ יוסי איסתפק להו מלתא בטהרות שדרו בנו של ר׳ חנינא בן אנטיננוס אזילו אמרו ליה לעיין בה אשכחוהו דקא טעין טהרות אותיב רבנן מדידיה לגבייהו וקאי איהו לעיוני בה ואתי אמרו ליה לר׳ יהודה ולר׳ יוסי אמר להו ר׳ יהודה אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים אמר לו ר׳ יוסי כבוד זקן יהא מונח במקומו אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמם שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם."
ודברי ר׳ יוסי "שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" היינו שאף שאלה היו‬ תלמידי חכמים אין כאן בזיון לפי שגם "תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חברים".
ועל זה יאמר ר' יוסי כי החדשה הזאת באה מיד אחרי שחרב בית המקדש,
"אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמם."
ועל דברי ר׳ יוסי אלה ומתוך דבריו יאמר ר׳ יוחנן על דברי הברייתא "שאפי׳ תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חברים" "בימי בנו של ר׳ חנינא בן אנטיגנוס נישנית משנה זו".
ולשונו של רש"י ז"ל "נישנית משנה זו דאפילו תלמיד חכם צריך לקבל."
ולפי כל זה יהי׳ לנו תפסת מרובה מאד כי על פי זה יהי' מבואר כי לא לבד ר׳ חנינא בן אנטיגנוס עצמו הי׳ כבר מראשי חכמי הדור בימי החרבן, כי אם שהי׳ זה אז גם בנו,
רק שבנו האריך ימים עד תוך ימי ר׳ יהודה ור' יוסי.
‫ועלינו לבאר זה, לפי שהגירסא בגמרא כפי שהיא לפנינו תמוה מאד, וכנראה גס מדברי רש"י לא היתה גירסתו כן, וגם דברי הגמרא בלתי מובנים כל עיקר.
והנה בלשונו של ר׳ יהודה בא אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים".
והדברים האלה כמו שהם נפלאו מאד, כי היכן נמצא שר׳ חנינא בן אנטיגנוס ביזה תלמידי חכמים.
ורבינו הגדול רש־י ז״ל כתב על זה "אביו של זה ביזה וכו׳ אגב ריתחיה קאמר ולא היא".
וכבודו הגדול של רבינו במקומו, אבל לא נוכל לדעת איך אפשר לאמר כן.
גם אלו היו דברי ר׳ יהודה על בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס אשר עליו הקפיד, גם אז הי׳ הדבר תמוה שיבדה ר׳ יהודה אגב ריתחיה דברים אשר לא היו.
אבל איך אפשר לאמר כי מפני שהקפיד על הבן בדה דברים שלא היו על אביו, על ר׳ חנינא בן אנטיגנוס אשר גם דבר לא הי׳ לר׳ יהודה עמו ומעולם ‫לא נגע בו, זה הוא דבר שלא נמצא‪‬‬,
וראשי חכמי ישראל היו רחוקים ‫מאד מדברים כאלה.
וכפי הנראה הרגישו התוס׳ שאי אפשר לפרש הדברים כן וע"כ כתבו הם:

‫‪188‬‬
ר' חנינא בן אגטיגנוס
 ועל כן כאשר הי׳ להם מעשה עם בנו של ר׳ חנינא בן אנטיגנוס שבזה את התלמידי חכמים ששלחו אליו, אמר ר׳ יהודה בצדק:
"אביו של זה ביזה תלמידי חכמים אף הוא מבזה תלמידי חכמים."
ולא בדה ר׳ יהודה דבר על ר׳ חנינא בן אנטיגנוס, כי באמת כן הדבר, וכדברי ר׳ יוחנן דבימי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס נישנית משנה זו.
ור׳ יהודה חשב שכל הדבר בא רק על ידי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס, ואף שכל חכמי הדור חלקו עליו קיים הוא דעתו ובנו גם הוא נהג כן,
ור׳ יוסי השיב לו שלא בא הדבר רק על ידי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס לבד, וגם בנו אין הדבר מפני שלא יחוש לדברי חכמים ויעשה כן הלכה למעשה כדברי אביו לבד, כי אם שזה הי׳ סלסול שנהגו הכהנים בכללם ור׳ חנינא בן אנטיגנוס עמהם מיום שחרב בית המקדש(צא).
ולשונו של הרמב"ם בהלכות משכב ומושב פרק י׳ הלכה ג׳‪:
"תלמידי חכמים הרי הן בחזקת טהרה נאמנים ואינן צריכין לקבל דברי חבירות אבל משחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמן שלא יהו מוסרין טהרות אפי׳ לתלמיד חכם עד שיקכל עליו דברי חבירות."
ומבואר שגם הרמב״ם מפרש כן דברי ר׳ יוסי דזה שהכהנים נהגו סלסול בעצמם משחרב בית המקדש שאין מוסרן טהרות לכל אדם, הנם ענין אחד ומקורם אחד עם דברי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס, "אפי׳ תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה הברים",
לפי שגם לר׳ חנינא בן אנטיגנוס אין זה מעיקר הדין כי אם ממה שר׳ חנינא בן אנטיגנוס הי׳ מראשי המדברים בין הכהנים הביריו, מיום שחרב בית המקדש, לנהוג סלסול שאין מוסרין טהרות לכל אדם, ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל עליו דברי חבירות.
ואף שחכמי הדור לא היתה דעתם כן נשאר הסלסול הזה בין ראשי הכהנים מאז ואילך, ועל כן גם הביא זה הרמב"ם.
ומתוך כל הדברים האלה יוצא לנו דבר חדש מאד במעשה דברי הימים ההם‪.
‫כי אחרי אשר חרב המקדש עשו הכהנים עצמם משמרת גדולה למשמרתם, גם מה שלא עשו חכמי הדור, ור׳ חנינא בן אנטיגנוס הי׳ מראשוני ראשי המדברים בין הכהנים בזה.
ועל ידי זה יאיר לנו אור גדול גם בענין דברי המשנה במס׳ עדיות פרק ה׳ משנה ג':
"העיד ר׳ יהושע ור׳ יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה שהעיסה כשרה לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בית דין על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב." ‬ ---------------  (צא) ורש״י ז״ל כתב שם ״כבוד זקן האב והבן״ ואחר זה כתב ״סלסול מעלה, ר׳ חנינא בן אגטיגנוס כהן הי׳."
ולפי הגירסא שלפנינו בגמ׳ הי׳ לו לרש׳׳י ז״ל לכתוב הכל על הבן לבד, כי אף שביזה ר׳ יהודה גם את האב, אבל לפי גירסתנו דבר לא הי׳ לו להאב בדין זה. 
‫ר׳ חנינא בן אנטיגנוס‬
‫צה‬ 
ודברים כמו שהם קשה להבינם שהלא אם העידו ר׳ יהושע ור' יהודה בן בתירא, הנה הי' זה קבלה מרבותיהם, והלכה למעשה, ובהכרח שגם הכהנים שמעו לזה שאם לא כן הלא לא הי׳ אפשר שיקבלו זה לדין פשוט עד שהעידו על זה.
וגם בכלל יפלא כי הדבר ידוע אשר הוראת חכמי הדור היתה הוראה פשוטה לכל ישראל כעם ככהן.
ובמקום הזה הלא גם היתה עיקר ההוראה להכהנים, ואיך יאמר כי הכהנים לא ישמעו.
והדברים פשוטים ומבוארים כי בימי הבית היתה זה הוראה גמורה ואז גם קבלו הם זה, ומתוך זה העידו ר׳ יהושע ור׳ יהודה בן בתירא.
אבל משחרב הבית והעבודה במקדש לא שמרה אותם, עוד החלו הכהנים לנהוג סלסול לעשות משמרת למשמרתם יותר הרבה ממדת הדין, ויתר הרבה מההנהגה המסודרת עד היום.
והן דברי רבן גמליאל אשר השיב להם כי אף שכדבריהם כן הוא לא יועיל זה עתה,
"קבלנו עדותכם, (ומעיקר הדין דין אמת) אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בית דין על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב.״‫
וזה עצמו הוא גם הדבר אשר ר׳ יהושע ור׳ יהודה בן בתירא העידו על זה לפי שלדעתם לא היתה דעת רבן יוחנן כן זכאי מסכמת למעשה ההנהגה שנהגו, עתה הכהנים מעצמם, והוא רק לא נתן להושיב בית דין על כך שאחרי שהכהנים לא ישמעו יוכל לצאת מזה רק קלקול.
ורבן גמליאל השיב שאין בעדותם מועיל לפי שמעתה אחרי שגזר ריב״ז שלא להושיב בית דין על כך ממילא יתנהגו גם חכמי הדור כן בדבר הזה ככל הנהגת הכהנים, ותהי גם זה למעלה ביוחסין.
והן דברי הגמ׳ בכתובות ד' י"ד בנוגע לדברי רבן גמליאל ור׳ יהושע במשנה זו.
וכל דבר הנהגת הכהנים החדשה הזאת הי׳ מיד אחר החרבן עוד בימי רבן יוחנן בן זכאי וכדברי רבן גמליאל במשנה עדיות שם שכבר הותחל זה בימי רבן יוחנן בן זכאי וכדברי ר׳ יוסי במס׳ בכורות שם "מיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמם שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" "ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חברים".
ומבואר מכל זה דבר מעשי הכהנים בכלל מיד אחר החרבן היינו עוד בחיי רבן יוחנן בן זכאי, ודבר ר׳ חנינא בן אנטיגנוס בפרט.
והערנו על כל זה רק למען העמיד את דברי הימים ההם על מקומם.
אבל בנוגע לזמנו של ר׳ חנינא בן אנטיגנוס הנה זה לא יוכל להיות כל ספק כי עיקר זמנו לפני ימי החרבן, ובראשית ימי יבנה הי׳ כבר מזקני הדור.
שהרי אם נרצה לקיים הגירסא במס׳ בכורות שם כמו שהיא לפנינו, יהי' הדבר מוכרח שגם בנו כבר הי׳ מזקני הדור אז,
עד שמה שנעשה מיד אחר החרבן כלשונו של ר׳ יוסי "מיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמם" הנה על זה עצמו יאמר ר׳ יוחנן "בימי בנו של ר׳ חנינא בן אנטיגנוס נישנית משנה זו". 
‫ר׳ חנינא בן אנטיגנוס‬
‫צה‬ 
ודברים כמו שהם קשה להבינם שהלא אם העידו ר׳ יהושע ור' יהודה בן בתירא, הנה הי' זה קבלה מרבותיהם, והלכה למעשה, ובהכרח שגם הכהנים שמעו לזה שאם לא כן הלא לא הי׳ אפשר שיקבלו זה לדין פשוט עד שהעידו על זה.
וגם בכלל יפלא כי הדבר ידוע אשר הוראת חכמי הדור היתה הוראה פשוטה לכל ישראל כעם ככהן.
ובמקום הזה הלא גם היתה עיקר ההוראה להכהנים, ואיך יאמר כי הכהנים לא ישמעו.
והדברים פשוטים ומבוארים כי בימי הבית היתה זה הוראה גמורה ואז גם קבלו הם זה, ומתוך זה העידו ר׳ יהושע ור׳ יהודה בן בתירא.
אבל משחרב הבית והעבודה במקדש לא שמרה אותם, עוד החלו הכהנים לנהוג סלסול לעשות משמרת למשמרתם יותר הרבה ממדת הדין, ויתר הרבה מההנהגה המסודרת עד היום.
והן דברי רבן גמליאל אשר השיב להם כי אף שכדבריהם כן הוא לא יועיל זה עתה,
"קבלנו עדותכם, (ומעיקר הדין דין אמת) אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בית דין על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב.״‫
וזה עצמו הוא גם הדבר אשר ר׳ יהושע ור׳ יהודה בן בתירא העידו על זה לפי שלדעתם לא היתה דעת רבן יוחנן כן זכאי מסכמת למעשה ההנהגה שנהגו, עתה הכהנים מעצמם, והוא רק לא נתן להושיב בית דין על כך שאחרי שהכהנים לא ישמעו יוכל לצאת מזה רק קלקול.
ורבן גמליאל השיב שאין בעדותם מועיל לפי שמעתה אחרי שגזר ריב״ז שלא להושיב בית דין על כך ממילא יתנהגו גם חכמי הדור כן בדבר הזה ככל הנהגת הכהנים, ותהי גם זה למעלה ביוחסין.
והן דברי הגמ׳ בכתובות ד' י"ד בנוגע לדברי רבן גמליאל ור׳ יהושע במשנה זו.
וכל דבר הנהגת הכהנים החדשה הזאת הי׳ מיד אחר החרבן עוד בימי רבן יוחנן בן זכאי וכדברי רבן גמליאל במשנה עדיות שם שכבר הותחל זה בימי רבן יוחנן בן זכאי וכדברי ר׳ יוסי במס׳ בכורות שם "מיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמם שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם" "ואפילו תלמיד חכם צריך לקבל בפני שלשה חברים".
ומבואר מכל זה דבר מעשי הכהנים בכלל מיד אחר החרבן היינו עוד בחיי רבן יוחנן בן זכאי, ודבר ר׳ חנינא בן אנטיגנוס בפרט.
והערנו על כל זה רק למען העמיד את דברי הימים ההם על מקומם.
אבל בנוגע לזמנו של ר׳ חנינא בן אנטיגנוס הנה זה לא יוכל להיות כל ספק כי עיקר זמנו לפני ימי החרבן, ובראשית ימי יבנה הי׳ כבר מזקני הדור.
שהרי אם נרצה לקיים הגירסא במס׳ בכורות שם כמו שהיא לפנינו, יהי' הדבר מוכרח שגם בנו כבר הי׳ מזקני הדור אז,
עד שמה שנעשה מיד אחר החרבן כלשונו של ר׳ יוסי "מיום שחרב בית המקדש נהגו הכהנים סלסול בעצמם" הנה על זה עצמו יאמר ר׳ יוחנן "בימי בנו של ר׳ חנינא בן אנטיגנוס נישנית משנה זו". 
‫‪190‬‬
ר' חנינא בן ‬אנטיגנוס
 ומתוך כל זה מבואר כי כלשונו בתוספתא ערכין ספ"א כן הוא ולחנם רצו לשבש הגירסא שם, ובא שם:
"אלו הן מכין לפני מזבח עבדי כהונה היו דברי ר׳ מאיר ר' יהודה אומר עבדי לויה ר' יוסי אומר משפחת בית הפגרים בית צפרייא מאימום ומשיאין לכהונה ר׳ חנינא בן אנטיגנוס אומר מכירן הייתי ולוים היו."
ואף שזה עצמו בא גם במשנה ערכין פ"ב מיד ושם לא בא בדברי ר׳ חנינא בן אנטיגנוס "מכירן הייתי" הנה כן הוא במקומות אין מספר שהדברים נתפרשו יותר בתוספתא.
כי לא יוכל זה להיות ט"ס בתוספתא, כי מי יוכל להוסיף מדעת עצמו "מכירן הייתי".
ומה שהוזכר גם במשנה גם בתוספתא אחר ר׳ מאיר ר׳ יהודה ור׳ יוסי כבר נתבאר לנו ענין זה בפרק הקודם. 
פרק חמשים‪.‬‬
 זקני בני בתירא.
לבד משפחת הנשיאים בני הלל הבבלי, אין לנו בכל ימי התנאים דוגמא נפלאה כזו של זקני בני בתירא, כי אין זה דבר איש אחד כי אם דבר משפחה‬ שלמה, ואין זה בימי דור אחד, כי אם שיתראו לפנינו מראשית ימי התנאים עוד לפני בוא הלל לארץ ישראל עד אחר ימי ביתר.
עוד טרם זרחה בארץ ישראל שמשם של הלל ובניו, וטרם אשר הופיע אורו של הלל בירושלים, בזמן אשר הלל הי׳ עוד בבבל, זרחה בירושלים אורם של המשפחה הגדולה והכבודה של "זקני בני בתירא״ ואמונת כל העם ובטחונם בהם הי׳ גדול כל כך, עד כי אחרי מות שמעיה ואבטליון בימי ממשלת הורקנוס החשמונאי ואנטיפטר האדומי אבי הורדוס, בהבטל אז הסנהדרין הכללית על ידי גאביניוס שר צבא רומי, מסרו העם את ההנהגה לפי שעה בידי ראשי המשפחה הזאת "זקני בני בתירא".
והם בצדקתם ויושר לבבם כוונו את השעה וכאשר בא הלל מבבל והם ראו והכירו את גדלו בתורה ורוממות נפשו הגדולה, מהרו וימסרו לידו את משרת הנשיאות.
ויהיו הם ראשי מיסדי משפחת הנשיאות של הלל ובניו בישראל, ומאז היו באמנה את הנשיאים, ויהיו על יד ימינם.
ועתה גם אחר החרבן, כאשר נשבר קרן ישראל וראשי חכמי התורה עדרו כולם יחד להשיב רוח ישראל, נפגוש אותם עוד הפעם עומדים בראש בין סגולת חכמי התורה על ידי הנשיא החדש.
וכאשר רצה רבן יוחנן בן זכאי להתישב עם זקני הדור פנה אליהם ביחוד, והן הדברים במס׳ ראש השנה דף כ"ט שכבר נתבארו:
"‬תנו רבנן פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים מתכנסין (ליבנה) אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא נתקע אמרו לו נדון" וכו׳.

‫זקני בני בתירא‬
‫צו‬  ובפעם הזה בימי יבנה אף שגם בזמן ההוא בא עליהם סתם "בני בתירא" בכל זה נוכל גם להציל שמות אחדים מהם.
אלה מהם אשר האריכו ימים אחר מות רבן יוחנן בן זכאי עד כחמש עשרה שנה אחר החרבן עד תוך ימי הוועד הגדול של "בו ביום" ואז היו גם הם בין המעידים להכרעת ההלכה, ועל כן באו שם שמותיהם ביחוד כל אחד לעצמו במה שמעיד.
ובא שם פרק ח׳ משנה א׳ "העיד ר' יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור".
ובמס׳ מנחות דף ק"ג בא זה עצמו יותר מפורש "העיד ר׳ יהושע ור׳ יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור אמר ר׳ יהושע בן בתירא מעשה והיו נוחרין ערודיאות לאריות באסטריא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין עד רכובותיהן בדם ולא אמרו להם דבר".
ומאד יכול להיות כי באסטריא של מלך הכונה לאגריפא הראשון, כי אגריפא השני הי׳ לו דברים כאלה בעיר ממשלתו.
ובמשנה עדיות לפנינו נשמט ר׳ יהושע, ובא רק ר׳ יהושע בן בתירא לבדו, לפי שהי׳ להם לכתוב שני פעמים ר׳ יהושע "ר׳ יהושע ור׳ יהושע בן בתירא" והשמיטו בטעות ר׳ יהושע הראשון.
ועדות כזו מהנעשה בירושלים בא מר' יהושע בן בתירא גם ביבמות פרק ח' משנה ד':‬
"אמר ר׳ יהושע שמעתי שהסריס חולץ וכו׳ ואין לי לפרש אמר ר׳ עקיבא אני אפרש וכו׳ ר׳ אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה וכו׳ העיד ר׳ יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהיה בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו" וכו'.
‫ובמס׳ עדיות שם משנה ג׳ "העיד ר׳ יהושע ור׳ יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה״.
ואף שנראין הדברים כי גם ר׳ יהודה בן בתירא וגם ר׳ יהושע בן בתירא היו זקנים מר׳ יהושע, אבל בהיות ר׳ יהושע האב בית דין שם אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי הוזכר הוא ראשון.
ובמס׳ [[משנה מקואות ד ה|מקואות פרק ד' משנה ה׳:
"‬השוקת שבסלע וכו׳ ניקבה וכו׳ וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד אמר ר׳ יהודה בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה וכו׳ ושלחו בית שמאי ופתחוה שב"ש אומרים עד שיפתח רובה."
והוא מספר מה שהי׳ בירושלים בימיו.
ושם במס׳ עדיות פ"א מ"א בא "העיד ר׳ שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטימא את כלו, הוסיף ר׳ עקיבא על הסלת ועל הקטרת".
ואחרי אשר לפנינו יבואר כי דבר עדות בוועד של בו ביום היו רק ערך מן שלש עשרה עד חמש עשרה שנה אחר החרבן דהיינו רק ערך שמנה או עשר שנה אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי,
הדעת מכרעת כי אלה הם בני בתירא אשר אליהם פנה רבן יוחנן בן זכאי בהיותם ביבנה והם ר׳ יהושע ור׳ יהודה ור׳ שמעון בני בתירא.

‫‪192‬‬
‫זקני בני בתירא‬
 וכן בא במס׳ ביצה דף כ״ט בברייתא ״תנו רבנן אין שונין קמל! ביום טוב‬ משום ר׳ פפייס ור* יהודה בן בתירא אמרו שונין׳־‪.‬‬
וכידוע הי׳ ר׳ פפייס גם הוא מזקני הדור אחר החרבן, ובוועד בו ביום בא עדותו גם הוא כי רוב הזקנים ההם חיו עוד גם אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי אשר הי' באמת היותר זקן שבהם.
והמשפחה הגדולה הזאת פרשה כנפיה גם בבבל, ובעיר נציבין יסד ר׳ יהודה בן בתירא ישיבה גדולה ויהי מראשי הדור בימי ר׳ עקיבא.
והוא ר׳ יהודה בן בתירא אחר אשר דבר לא הי׳ לו עם ר׳ יהודה בן בתירא אשר ישב בבית הוועד ביבנה,
כי ככל דרכי המשפחות הגדולות בישראל נשאו גם הם השמות ההם עצמם בימי דורות שונות כמו במשפחת הנשיאים שם ״ר׳ שמעון״ ושם ״רבן גמליאל" ומימי רבי ואילך גם שם "ר׳ יהודה".
וביבנה עצמה הי׳ בזמן ההוא גם עוד ר׳ יהודה בן בתירא, אבל צעיר הרבה מהראשון אשר העיד יחד עם ר׳ יהושע.
והוא ישב בבית הוועד לפני ר׳ אליעזר אשר גם זה בהכרח לפני ימי וועד של בו ביום אשר אז כבר נבדל ר׳ אליעזר מחכמי הדור.
ובא במשנה נגעים פרק ט׳ משנה ג׳ ״שאלו את ר׳ אליעזר מי שעלתה וכו׳ אמר להן לא שמעתי אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא יולד לו וכו׳ אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים".
וכן הוא עוד שם בנגעים פרק י״א משנה ז׳ ״קייטא שיש בה פספסים צבועים וכו׳ שאלו את ר׳ אליעזר וכו׳ אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא וכו׳ אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים".
ודבר שאין צריך לאמר הוא שאין זה מזקני בני בתירא אשר פנה אליהם רבן יוחנן בן זכאי לשמוע דעתם ולבלי לעשות בלי הסכמתם.
כי הם היו משיבים על השאלה מעצמם לגלות דעתם ולא היו מבקשים על זה רשות מיוחד מר׳ אליעזר,
בהיותם מראשי הדור בימי רבן יוחנן בן זכאי עד כי גם הוא לא רצה לעשות בלי הסכמתם ופנה אליהם ביחוד.
וכבר הרגישו בעיקר הדבר רבותינו בעלי התוס׳ כי היו שנים וכתבו במס' מנחות דף ס״ה:
"ר׳ יהודה בן בתירא אומר אינו צריך, בברייתא דלעיל דורש ר' יהודה בן בתירא בענין אחר ובספר שכתב רבינו גרשום מאור עיני הגולה מחק מהא בתרא בן בתירא וגריס ר׳ יהודה סתם ושמא שנים היו דאחד הי׳ בזמן הבית כדמוכח בריש פסחים דף ג׳ ועוד הי׳ אחד דאמרינן בירושלמי (סנהדרין פרק ד' מיתות) דר׳ אליעזר ור׳ יהושע ביטלו מכשפות מאביו של ר׳ יהודה בן בתירא שלא הי׳ יכול להוליד" (וזכה למיקמה לר׳ יהודה בן בתירא, כן הם שם סוף דברי הירושלמי).
וכבודם הגדול במקומו אבל דבריהם תמוהים זה ודאי שהיו שנים, אבל אין שניהם ענין עם מה שהביאו רבותינו.

‫זקני בני בתירא‬
 כי את אשר הביאו מפסחים דף ג׳ הדבר מפורש שם שידובר מר׳ יהודה בן בתירא בנציבין, ובא שם בסוף "שלחו ליה לר׳ יהודה בן בתירא שלם עלך ר׳ יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים״.
ור׳ יהודה בן בתירא שהביאו מהירושלמי הוא מאוחר מאד כי דברי הירושלמי (פ״ז שם הי״ג) יותחלו:
"דלמא ר׳ ליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי עלון לחד אתר" וכו׳.
ור׳ יהודה בן בתירא אשר נולד אחר המעשה הזאת אי אפשר שכבר ישב לפני ר׳ אליעזר בעודו בבית הוועד אשר הי׳ רק עד כשלש עשרה שנה אחר החרבן, וימי הליכתס יחד לרומא הי' בערך כעשר שנים אחר החרבן, ככל אשר יבואר כל זה לפנינו במקומו.
אבל כן הדבר שהיו שנים כמו שנתבאר והראשון הי׳ מזקני בני בתירא אשר אליהם פנה רבן יוחנן בן זכאי, ואשר העיד יחד עם ר׳ יהושע בו ביום ובא ר׳ יהושע קודם מפני שהוא הי' שם האכ בית דין.
ובכל האופנים הי׳ חבירו של ר׳ יהושע והעיד עמו יחד.
והשני ישב לפני ר׳ אליעזר ודן לפניו כתלמיד לפני רבו.
וראוי לנו להעיר בזה על דברי הגמ׳ במס׳ תענית ד׳ ג׳ אשר בברייתא שם לפני זה באו תחלה דברי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, ואחר זה "ר׳ יהודה בן בתירה אומר בשני בחג הוא מזכיר ר׳ עקיבא אומר וכו׳ ר׳ יהודה משום ר׳ יהושע אומר" וכו׳ ועל זה בא אחר זה בגמ׳:
"ר׳ יהודה אומר משום ר׳ יהושע (כמו אמר מר, רש״י) הי ר׳ יהושע אילימא ר׳ יהושע דמתניתן הא אמר ביום טוב האחרון וכו׳ אלא ר׳ יהושע דברייתא הא אמר משעת הנחתו ותו הא דתניא ר׳ יהודה אומר משום בן בתירא וכו׳ הי בן בתירא אילימא ר׳ יהודה בן בתירא הא אמר בשני בחג הוא מזכיר אמר ר׳ נחמן בר יצחק תהא כר׳ יהושע בן בתירא זימנין דקרי ליה בשמיה וזימנין דקרי לי׳ בשמיה דאבא (כלומר שם משפחתו) הא מקמי דליסמכוהו והא לבתר דליסמכוהו."
והדבר פשוט שעל כן באה מסקנת הגמ' כן ולא אמרו הא ר׳ יהודה בן בתירא הראשון והא ר׳ יהודה בן בתירא השני,
לפי שדברי ר׳ יהודה בברייתא הראשונה מפורשים "ר׳ יהודה אומר משום ר׳ יהושע״,
ואחרי שזה ודאי שאין זה ר׳ יהושע חבירו של ר׳ אליעזר, ומפורש בברייתא השניה שאמר זה משום בן בתירא,
הנה הדבר מבואר שאמר זה משום ר׳ יהושע בן בתירא, ובא בברייתא הראשונה ר׳ יהושע לבד ובברייתא השניה "בן בתירא" לבד.
והוא גם דברי רש"י שם "אמר רב נחמן בר יצחק תהא תרוייהו הא דבעית הי ר׳ יהושע והא דבעית הי בן בתירא ר׳ יהושע בן בתירא היא" וכו׳ והדברים מבוארים.
וענין דברי הגמ׳ "זימנין דקרי ליה בשמיה וזימנין דקרי ליה בשמיה דאבא הא מקמי דליסמכוהו הא לבתר דליסמכוהו" אינו שר׳ יהודה הוא שאמר זה גם בזמן אשר עדיין לא נסמך ר׳ יהושע בן בתירא, שהרי כבר נתבאר שהעיד יחד עם

‫‪194‬‬
‫זקני בני בתירא‬
 ר׳ יהושע וראה ענינים שונים בימי ירושלים, והי׳ בכלל בני בתירא אשר פנה אליהם רבן יוחנן בן זכאי,
אבל הכונה כי דברי ר׳ יהודה שאמר מה ששמע בשמו בגירסת רבותיו, לפעמים מסר זה עצמו לתלמידיו ממה שגרסו בן בתירא סתם, ולפעמים מסר להם ממה שגרסו בשם ר׳ יהושע סתם, וכונתם הי׳ לר׳ יהושע בן בתירא.
והוא כמו במשנה במס׳ עירובין פרק א׳ משנה ב׳ משום ר׳ ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר׳ עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי וכו׳ אמר ר׳ עקיבא על זה ועל זה נחלקו",
ומבואר שם בגמ׳ ד׳ י"ג "אמר ר׳ יהושע בן לוי כל מקום שאתה מוצא משום ר׳ ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר׳ עקיבא אינו אלא ר׳ מאיר" וכו׳,
והנה הי׳ זה ר׳ מאיר ובכל זה סדרו במשנה "משום ר׳ ישמעאל אמר למיד אחד לפני ר׳ עקיבא".
‫וגם אם נאמר שאין זה מסוף סידור המשנה בימי רבי, כי אם שנסדר זה כבר בימי ר׳ יהודה ור׳ שמעון, אבל איך סידרו הם "אמר תלמיד אחד" על ר׳ מאיר.
והדבר פשוט שסידרו זה כפי הלשון אשר קבלו הדברים.
וכן הדבר גם במשנה סנהדרין פרק ה׳ משנה ב׳ על רבן יוחנן בן זכאי
"כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים" וכו',
והכונה לר׳ יוחנן בן זכאי כמבואר שם בגמרא,
כי מפני שגרסו הדברים בשעתם כן אצל יסוד המשנה, נשארו הדברים כן בלשונם כמו שהם.

פרק נ״א.

עלינו להסיר בזה מכשול מדרך החקירה, כי הנה החכם פראנקעל בדרכי המשנה עמוד ‪ 94‬ערבב את כל הדברים על דבר בני בתירא על ידי שיבוש כללי.
ויסוד כל דבריו שם הם טעות על טעות, וטעה לחשוב כי ר׳ יהודה בן בתירא בארץ ישראל ביחוד לא הי' כלל, וכל ר׳ יהודה בן בתירא גם במשנה גם בגמ׳ כולם הנם רק על ר׳ יהודה בן בתירא אשר הי׳ דר בנציבין.
ולהיפך ברא גברא, ר׳ יהודה בן בתירא חדש בימי רבי, וגם הוא בבבל.
ובן בתירא בארץ ישראל הי׳ לו עוד הפעם רק בן בתירא מאוחר אשר ישבש ויגיה מקומות הרבה תחת ר׳ יהודה בן בתירא, ר׳ יהושע בן בתירא.
והנה בנוגע להבבליים ר׳ יהודה בן בתירה בנציבין אשר באמת "לא הוזכר במשנה כל עיקר ככל אחיו התנאים הבבליים, ולא לבד שלא עלה כפעם בפעם מנציבין לימי הוועד ביבנה כי אם שגם בימי ירושלים בשלותה לא עלה כמו שהוא בגמ' פסחים ד' נ' ובתוספת שם ומפורש בדברי רב שרירא באגרתו כי זה הוא האחד בנציבין ואין שני לו, ‬כל זה יבואר לנו לפנינו בדברינו על בבל.
וכן יבואר שם כל טעותו של פראנקעל אשר מתוך דברי הסדר הדורות ברא לנו גברא ר׳ יהודה בן בתירא חדש בימי רבי גם כן בבבל.

‫‪196‬‬
‫זקני בני בתירא‬
 והננו רואים מפורש מדברי התוס׳ במנחות ס"ה שם ומדברי רבינו גרשם מאור הגולה שהביאו כי גם לפניהם לא היתה שום גירסא אחרת כי אם ר׳ יהודה בן בתירא.
ולשונם של התוס׳ שם "ר׳ יהודה בן בתירא אומר אינו צריך, בברייתא דלעיל דורש ר׳ יהודה בן בתירא בענין אחר ובספר שכתב רבינו גרשום מאור הגולה מחק מהא בתרא "בן בתירא" וגרס ר׳ יהודה סתם ושמא שנים היו" וכו׳.
ומבואר שזה ודאי שגמ’ לפני חתוס׳ וגם לפני רבינו גרשום לא הי׳ שום גירסא אחרת כי אם "ר׳ יהודה״ ולא ר׳ יהושע.
וכן הי׳ לפני התוס׳ גם בירושלמי סנהדרין רק ר׳ יהודה בן בתירא, שהרי מזה הביאו ראיתם דשנים היו.
ואמנם כי גם לא שמע פרענקעל את אשר ידבר.
הן כל טענותיו נגד דברי התוס׳ שהיו שני ר׳ יהודה בן בתירא הוא רק זה, את אשר יאמר שם:
"וכבר העירו התוס׳ במנחות ס״ה על זה ואמרו שהיו שני ר׳ יהודה בן בתירא, אבל גם בדברי התוס' אין מזור וכו׳ וכיון דמסדר המשנה בא לישר ולא לעקל הי״ל להזכיר ריב״ב הראשון בשם ריב"ב הזקן עי׳ לעיל ראב"י ויותר יש לתלות הערבוביא בשגיאות הסופרים."
ועל ידי זה ישבש דברי המשנה ודברי הבבלי והירושלמי במקומות שונות וירצה לגרוס ר׳ יהושע בן בתירא ויעשה לו ר' יהושע בן בתירא אחרון.
אבל מה יושיע זה, הלא אז יהי׳ לנו שני ר׳ יהושע בן בתירא במשנה. וישאר קושיתו זאת עצמה אשר בדה מלבו:
"וכיון דמסדר המשנה בא לישר ולא לעקל הי״ל להזכיר ר׳ יהושע בן בתירא הראשון בשם ר׳ יהושע בן בתירא הזקן."
והוא רק תמהון לראות חקירות שלמות וגם למחוק מעצמו ומדעתו הספרים במקומות הרבה מבלי לשמוע את אשר ידבר.
והלא ר׳ יהושע בן בתירא אשר יבדה מלבו הוא את אשר יגיה בירושלמי סנהדרין פ"ז ר׳ יהושע בן בתירא תחת ר׳ יהודה בן בתירא ויאמר:
"ונראה שבמקום ר׳ יהודה בן בתירא יש לקרות באיזה מקומות ר׳ יהושע בן בתירא וזה האחרון הוא האחרון בזמן ונולד עת נסעו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע לרומי.״
והלשון בירושלמי סנהדרין שם הוא "דלמא ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומא עלון לחד אתר וכו׳ עלוי וזכה למיקמיה לר׳ יודה בן בתירא אמרו אלו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה דיינו"
וזה יגיה פראנקעל תחת ר׳ יהודה ר' יהושע ויצא לו ר׳ יהושע בן בתירא אחרון.
אבל הנה פראנקעל עצמו בעמוד ‪ 82‬ישתמש בהמעשה הזאת על דבר נסיעת החכמים לרומא לבקש על עמם.
ויאמר בעמוד ‪ 84‬כי נסיעה זו היתה בימי דאמיטיאן, ולשונו שם:
"וזה המלך הוא דאמיטיאן בנו של אספסינוס אשר מלך משנת עשר לחרבן הבית עד שנת כ"ה ונודע לאיש דמים רע מעללים ואכזר ושלשה 
‫זקני בני בתירא‬
‫צט‬  ‫החכמים האלה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל נסעו אז לרומי ובהשתדלותם נתבטלה אז הגזרה."
ואם כן אם ר׳ יהושע בן בתירא אשר בדה נולד אז הנה זמנו ממש דור ר' שמעון ור׳ יהודה ר׳ מאיר ור' יוסי אשר נולדו עוד קודם זה.
והוא זה ודאי כי יש לנו ר׳ יהושע בן בתירא זקן ויושב ‫בבית הוועד ככל ראשי הוועד בימי ר' אליעזר ור' יהושע עוד טרם אשר נפרד ר׳ אליעזר מבית הוועד בימי הבירורים (יבואר בימי יבנה).
‫ובא במשנה יבמות פרק ח׳ משנה ד׳ "אמר ר׳ יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצים לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצים לאשתו ואין לי לפרש אמר ר׳ עקיבא אני אפרש סריס אדם וכו׳ ר׳ אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה וכו׳ העיד ר׳ יהושע בן בתירא על בן מגוסת שהי׳ בירושלים סריס אדם ויבמו את אשתו" וכו׳.
והאם יוכל להיות ספק שזה ר' יהושע בן בתירא חבירם של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, ועוד קשיש מהם.
ובימי הוועד של בו ביום בא במס׳ עדיות פרק ח׳ משנה א׳:
״העיד ר׳ יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור."
וכבר הערנו‬ כי במנחות ד׳ ק״ג הגירסא "העיד ר׳ יהושע ור׳ יהושע בן בתירא על דם נבלות שהוא טהור" ובמשנה שבמשניות נשמט ר׳ יהושע מפני שבא זה אחר זה ר׳ יהושע ור׳ יהושע״ וחשבו שהאחד ט"ס והשמיטו זה,
והנה העיד יחד עם ר׳ יהושע חברו של ר׳ אליעזר בוועד של בו ביום,
ולפנינו יבואר כי הוועד של בו ביום הי׳ ערך י"ג או לכל היותר ט"ו שנה אחר החרבן.
ואם כן הנה הנולד בימי הקיסר דאמיטיאן לא נולד עדיין בימי הבירורים, ובימי וועד של בו ביום הי׳ רק כבן שתים שלש שנים.
וגם לפי טעותם של החוקרים כולם אשר אחרו את זמן הועד של בו ביום ונשיאת ר׳ אליעזר בן עזריה,
הנה בכל טעותם לא יכלו לאחר זה כי אם עד ערך כ"ג או כ״ד שנה אחר החרבן,
ואם כן הנולד בימי דאמיטיאן הי׳ בוועד של בו ביום רק ילד בן י"א או י"ב שנה, ובימי הבירורים עוד הרבה פחות מזה.
ופראנקעל עצמו יאמר בדרכי המשנה עמוד ‪84‬ "והנסיעה השנית (אשר הנוסעים אז היו רבן גמליאל ר׳ יהושע ר׳ אליעזר בן עזריה ור׳ עקיבא) היתה אחרי מות דאמיטיאן וכו׳ והמליכו את נערפא איש חסיד וזך המדות וכו׳ והקיסר נערפא העביר את המס" וכו׳.
וידוע כי כל ימי נערפא אשר מלך הי׳ רק שנה ואיזה חדשים,
ובנסעם לרומא ר״ג ור׳ אליעזר בן עזריה ר׳ יהושע ור"ע כבר עברו כל המון המעשים (יבואר לפנינו) מהנשיאות ובית הוועד,
ומבואר מעצמו שגם לפי דבריו כשהושיבו את ר' אליעזר בן עזריה תחת, רבן גמליאל הי' לכל הפחות בסוף ימי דאמיטיאן, דהיינו בערך שנת כ"ג או כ״ד אחר החרבן.

‫‪198‬‬
‫זקני בני בתירא‬
 והנולד בימי דאמיטיאן הי׳ אז רק כבן י״א או כבן י״ב שנה,
ועל כן לא יוכל להיות כל ספק שאם יעשה לנו ר׳ יהושע בן בתירא מאוחר, מהנולד אחרי נסיעת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל לרומי בימי דאמיטיאן אז יהיה לנו ר׳ יהושע בן בתירא שנים, והטענה ההיא עצמה אשר בדה מלבו נגד דברי התוס׳ שהיו שני ר׳ יהודה בן בתירא, תשוב אליו,
אבל באמת צדקו דברי התוס׳ שהיו שני ר׳ יהודה בן בתירא וכמו שכבר נתבאר.
והטענה מדוע אין במשנה סימן "הזקן" על הראשון, היא רק טענה של חסרון ידיעה ולא לבד שהמשנה לא הצינה סימנים כאלה בכל מקום, מפני שסמכו על מסרם כל זה על פה, כי אם שגם בגמ' לא שמרו זה.
וכבר נתבאר לנו בח״ב כי רב כהנא יש לנו בכל דור ודור מדורות האמוראים, ובכל זה אין שם כל סימן על רובם.
וכן יש לנו שם לכל הפחות שלשה רב הונא בלא כל סימן.
וכן יש שם עולא תלמידו של ר׳ יוחנן ועולא רבו של רב אשי בלא כל סימן (כבר נתבאר בח"ב) וכאלה רבות שם.
ובמשנה יש לנו ר׳ אליעזר בן יעקב ראשון ור׳ אליעזר בן יעקב מתלמידי ר׳ עקיבא ואין על הראשון סימן "הזקן".
ואפילו רבן גמליאל הזקן אשר בהיותו נשיא וגם נכדו נשיא, ושגורים בפי כל העם, לבד מבתי המדרש, והעם עשו להם סימן "הזקן" על הראשון, ככל אשר בא כן לפעמים גם במשנה, לא נשמר זה שם.
כמו במס׳ פאה פ"ב מ״ו "מעשה שזרע ר׳ שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית״ וכו'.
ובמס׳ פסחים פ"ז מ"ב "אמר ר׳ צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא" וכו׳(צג).
ובמס׳ כתובות פי"ג מ"ג "אמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון" וכו׳ וכן שם אחר זה.
וכן בסוף יבמות פט"ז מ"ז "מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים‬ בתל ארזא והשיא רבן גמליאל את נשותיהם".
ובעדיות פ״ז מ"ז "הם העידו (ר׳ יהושע ור׳ פפייס) שמעברים את השנה על תנאי ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מהגמון בסורא ושהה לבוא״ וכו׳.
ורבן שמעון בן גמליאל אבי רבן גמליאל דיבנה לא בא עליו "הזקן" במשנה.
ובא במסכת כריתות פרק א׳ משנה ז׳ "מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיו" וכו׳.
‫ובמס׳ אבות פרק א׳ משנה ט"ז "רבן גמליאל אומר עשה לך רב" וכו׳, 
-------------------- 
(צג) וכבר האריכו בזה בפלפולים שאין להם מקום, והעבדים כידוע נאמר בהם "‬והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם״ ושימש גם לרבן גמליאל דיבנה, ומת בימיו כמו שהוא בברכות פ״ב מ"ז ״וכשמת טבי

‫‪198‬‬
‫זקני בני בתירא‬
 והנולד בימי דאמיטיאן הי׳ אז רק כבן י״א או כבן י״ב שנה,
ועל כן לא יוכל להיות כל ספק שאם יעשה לנו ר׳ יהושע בן בתירא מאוחר, מהנולד אחרי נסיעת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל לרומי בימי דאמיטיאן אז יהיה לנו ר׳ יהושע בן בתירא שנים, והטענה ההיא עצמה אשר בדה מלבו נגד דברי התוס׳ שהיו שני ר׳ יהודה בן בתירא, תשוב אליו,
אבל באמת צדקו דברי התוס׳ שהיו שני ר׳ יהודה בן בתירא וכמו שכבר נתבאר.
והטענה מדוע אין במשנה סימן "הזקן" על הראשון, היא רק טענה של חסרון ידיעה ולא לבד שהמשנה לא הצינה סימנים כאלה בכל מקום, מפני שסמכו על מסרם כל זה על פה, כי אם שגם בגמ' לא שמרו זה.
וכבר נתבאר לנו בח״ב כי רב כהנא יש לנו בכל דור ודור מדורות האמוראים, ובכל זה אין שם כל סימן על רובם.
וכן יש לנו שם לכל הפחות שלשה רב הונא בלא כל סימן.
וכן יש שם עולא תלמידו של ר׳ יוחנן ועולא רבו של רב אשי בלא כל סימן (כבר נתבאר בח"ב) וכאלה רבות שם.
ובמשנה יש לנו ר׳ אליעזר בן יעקב ראשון ור׳ אליעזר בן יעקב מתלמידי ר׳ עקיבא ואין על הראשון סימן "הזקן".
ואפילו רבן גמליאל הזקן אשר בהיותו נשיא וגם נכדו נשיא, ושגורים בפי כל העם, לבד מבתי המדרש, והעם עשו להם סימן "הזקן" על הראשון, ככל אשר בא כן לפעמים גם במשנה, לא נשמר זה שם.
כמו במס׳ פאה פ"ב מ״ו "מעשה שזרע ר׳ שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית״ וכו'.
ובמס׳ פסחים פ"ז מ"ב "אמר ר׳ צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא" וכו׳(צג).
ובמס׳ כתובות פי"ג מ"ג "אמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון" וכו׳ וכן שם אחר זה.
וכן בסוף יבמות פט"ז מ"ז "מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים‬ בתל ארזא והשיא רבן גמליאל את נשותיהם".
ובעדיות פ״ז מ"ז "הם העידו (ר׳ יהושע ור׳ פפייס) שמעברים את השנה על תנאי ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מהגמון בסורא ושהה לבוא״ וכו׳.
ורבן שמעון בן גמליאל אבי רבן גמליאל דיבנה לא בא עליו "הזקן" במשנה.
ובא במסכת כריתות פרק א׳ משנה ז׳ "מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיו" וכו׳.
‫ובמס׳ אבות פרק א׳ משנה ט"ז "רבן גמליאל אומר עשה לך רב" וכו׳, 
-------------------- 
(צג) וכבר האריכו בזה בפלפולים שאין להם מקום, והעבדים כידוע נאמר בהם "‬והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם״ ושימש גם לרבן גמליאל דיבנה, ומת בימיו כמו שהוא בברכות פ״ב מ"ז ״וכשמת טבי

‫ק
זקני בני בתירא‬

ואחר זה ‬שם משנה י"ז "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי״ וכו'.
וכבר כתב שם התוס׳ יום טוב "שמעון בנו והוא מהרוגי מלכות וסוף פ״ק דכריתות שנינו וכו׳ ועל כרחינו רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פרקין שאותו לא הי' בימי הבית שלא הזכירו בפ״ק דשבת ד׳ ט״ו כי אם עד שמעון השני״ וכו׳,
וכונתו למה שנשנה שם אחר זה במשנה י״ח "רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד על הדין וכו׳, וזה הוא רבן שמעון בן גמליאל אבי רבי.
אבל לפני זה במשנה ט״ז הוא רבן גמליאל הזקן ובכל זה לא הוזכר "הזקן" ובא אחר זה שמעון בנו אף שיש לטעות שהכונה לפני זה לרבן גמליאל דיבנה ואחר זה "שמעון בנו" לאבי רבי.
כי לא נשמר כל זה במשנה וסמכו על מה שמסרו לתלמידיהם בעל פה.
ולא שם פראנקעל לב גם לאשר בין עיניו, דבר "בני־בתירא" אשר ידובר בהם.
‫כי בהרבה מקומות בא "בן בתירא" סתם מבלי הודיע מי הי׳ זה.
ופשטן של דברים הם, שבן בתירא נאמר לפעמים על ר׳ יהודה בן בתירא ולפעמים על ר׳ יהושע בן בתירא.
וגם אם נרצה להחליט כי הנם בכל מקום רק על אחד, או על ר׳ יהודה או על ר׳ יהושע בן בתירא,
תהי׳ ההוכחה מזה עוד יותר גדולה, שהרי הכונה רק לאחד מסוים, ובכל זה אין במשנה כל זכר מזה.
וכן הדבר גם עם ר׳ יהודה בן בתירא הראשון, אשר הי׳ כבר מראשוני הדור בימי רבן יוחנן בן זכאי, אשר לא בא עליו במשנה כל סימן לציינו מר׳ יהודה בן בתירא השני אשר הי׳ צעיר ממנו אבל לא הרבה, ועוד בימי היות ר׳ אליעזר עדיין בבית הוועד ישב לפניו, ור׳ אליעזר כבר אמר עליו "חכם ‫גדול אתה".
ותחת אשר הראשון הי׳ קשיש מר׳ אליעזר ור׳ יהושע הי׳ השני תלמידם כר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל(צ"ה). ‬
 פרק נ״ב.
 שמואל הקטן.
מראשי הזקנים אשר באו בימי המלחמה ליבנה הי׳ גם שמואל הקטן אשר הי׳ אז למעלה משמנים שנה, ויחי עד אחרי הוועד של בו ביום ונפטר בזקנה של תשעים וחמש או כמאה שנה.
 ----------------------- 
(צ"ה) ור׳ יהודה בן בתירא אשר נולד בימי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, אשר זמנו לגמרי זמן ר׳ שמעון ר׳ יהודה ור׳ יוסי וכו׳ אשר גם הם נולדו אז, הי׳ מקומו בחוץ לארץ באיזה מקום על הדרך מארץ ‫ישראל לרומי, והוא לא הוזכר במשגה כל עיקר.
ואך טעות הוא לחשוב שכל חכמי הדור הוזכרו במשנה, ובריש זבחים הוזכרו במשנה הסנהדרין ביבנה מע״ב זקנים, ובכל המשנה לא הוזכרו בשמם אפי׳ שליש מהם.
ואפי׳ שמואל הקטן לא הוזכר במשנה בדבר הלכה, ויבואר כל זה יותר בדברינו בעיקר ימי יבנה.

‫‪200‬‬
‫שמואל הקטן‬
 בימי עלומיו שימש עוד גם הוא לפני הלל הזקן נשיא ישראל, וכבר בימי הלל יצא שמשו ויפרח שרשו, עד כי נתעלה בחסידותו ויהי לנס.
ובא בירושלמי ע"ז פרק ג' הלכה א׳ "מעשה שנכנסו זקנים לעליית בית גדי ביריחו יצתה בת קול ואמרה להן יש בינכם שנים ראוין לרוח הקודש והלל הזקן אחד‬ מהן נתנו עיניהם בשמואל הקטן, שוב נכנסו זקנים לעליה ביבנה ויצתה בת קול ואמרה להן יש ביניכם שנים ראוין לרוח הקדש ושמואל הקטן אחד מהם נתנו עיניהם בר׳ אליעזר, והיו שמחין שהסכימה דעתן (בימי הלל על שמואל הקטן) על דעת רוח הקדש."
והנה הי׳ גם הוא מהמאחדים בימי יבנה את תקופת ימי הלל ותקופת ימי יבנה.
ואם הי׳ במות הלל רק כחמש ועשרים הי׳ עתה בראשית ימי יבנה בחמש ושמנים שנה ואולי הי׳ אז עוד פחות מזה.
וראוי לנו לבאר בזה ענין כללי האמור אצל שמואל הקטן אשר יבאר לנו גם את סוף זמנו, וגם הנוגע למעשי הימים.
כבר נתבאר לנו בפרק מ״ו—מ"ז כי ר׳ שמעון בן גמליאל הזקן ור׳ ישמעאל כהן גדול לא היו מהרוגי מלכות‪ ,‬כי אם ר׳ שמעון בן הסגן ו ד ישמעאל‬ חבירו של ר׳ עקיבא.
וראוי לנו לשוב ולבאר בזה את הדברים האלה בנוגע לשמואל הקטן.
כי בגמ׳ במס׳ סנהדרין ד׳ י"א בא עליו "אף הוא אמר בשעת מיתתו שמעון וישמעא‬ל לחרבא וחברוהי לקטלא ושאר עמא לביזא ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא.״
ורבינו הגדול רש"י ז"ל כתב שם "שמעון וישמעאל לחרבא רבן שמעון בן גמליאל הנשיא ור׳ ישמעאל בן אלישע כהן גדול יהרגו בחרב, וחביריו כגון ר׳ עקיבא ור׳ חנניא בן תרדיון לקטלא לשאר מיתות ר"ע במסרקות של ברזל בפ׳ הרואה ד׳ ס"א ר׳ חנניא בשרפה ע"ז ד' י"ח".
וכבודו הגדול במקומו, אבל לא ידענו איך אפשר לאמר כן.
הוא עצמו מפרש "וחברוהי לקטלא" על ר' עקיבא ור׳ חנניא בן תרדיון,
אבל האם ר׳ עקיבא ור׳ חנניא בן תרדיון היו חבירי רבן שמעון בן גמליאל הזקן אבי רבן גמליאל דיבנה, ור׳ ישמעאל כהן גדול?
והלא שני דודות שלמים הקיפו שם, ור׳ עקיבא ור׳ חנניא חיו עוד לכל הפחות כחמש וששים שנה אחר החרבן (יבואר במקומו לפנינו).
וכבר גם נתבאר לנו בפרק מ"ו כי רבן שמעון בן גמליאל הזקן לא נהרג בחרב המלכות וכי בתוך הימים אשר נפטר לא שלטו הרומיים על ירושלים.
ואמנם כי הדברים גם יבררו את עצמן מתי הי׳ זה.
כי האם יוכל להיות ספק אשר לפני החרבן היו דבריו של שמואל הקטן בעיקרם צריכים להיות דבר חרבן ירושלים, דבר חרבן המקדש ודבר ביטול כל ניר ממשלה מישראל.
אבל בדבריו אין זכר מזה, ולשונו הוא רק זאת:
"שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא ושאר עמא לביזא ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא."

‫שמואל הקטן
קא
 והאם יכול להיות ספק שהדברים האלה כוללים הצרות בימי מלחמת ביתר לפניה ולאחריה.
אבל בשום אופן לא יכללו את חרבן ירושלים, חרבן המקדש ואבדן כל עמידת העם ברשות עצמו.
ורש"י ז"ל עצמו הדגיש כי "וחברוהי לקטלא" ילכו בהכרח על ר' עקיבא וחביריו, כי זה ודאי אשר אחר החרבן לא נהרגו חכמי התורה ביחוד,
ותהי להיפך כי אספסינוס מלא אז בקשת רבן יוחנן בן זכאי "תן לי יבנה וחכמיה" והמה באו ליבנה ויתישבו שם ישוב קבוע ויסדרו שם בית הוועד הגדול.
וכן הדבר כדברי רבינו כי "וחברוהי לקטלא״ ילכו על ר׳ עקיבא וחביריו, כמו שהם באמת כל ענין דבריו את אשר יכול לכלול רק ימי ביתר ודבר אין להם עם ימי החרבן.
ועל כן הכונה בשמעון וישמעאל גם כן על לפני ימי ביתר כמו שכבר נתבאר בפרק מ"ו ויבואר עוד לפנינו במקומו בימי ביתר.
ומבואר בעצמו מתוך דבריו כי חי אחר החרבן, עד תוך ימי ראשית הצרות בימי הקיסר איש הדמים דאמיטיאן אחי טיטוס, ואז כבר ראה בעין קדשו את הצרות העתידות לבוא.
והן באמת הדברים המפורשים בברייתא ברכות ד׳ כ"ה:
"ת״ר שמעון הפקולי הסדיר שמנה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה אמר להן רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים שלש שעות ולא העלוהו."
ובהיות שמואל הקטן אז כבר בסוף ימיו לא הי׳ בא לבית הוועד כי אם אהת בשנה והן דברי הברייתא "לשנה אחרת שכחה".
והיינו כי בעלותו לשנה האחרת ליבנה שכחה והשקיף בה וכו'.
ועל פי כל הדברים האלה נבין גם את הדברים במסכת שמחות פ״ח, אשר בא שם:
"וכשמת שמואל הקטן תלו מפתחו וכו׳ והיו רבן גמליאל הזקן ור׳ אלעזר בן עזריה מספידין עליו" וכו'.
‫והסדר הדורות בערך שמואל הקטן תמה על זה וכתב:
"וצ״ע דהא ר״ג הזקן מת ח"י שנים קודם החרבן ור' אלעזר בן עזריה לא הי׳ יותר מי"ד שנה כשחרב בית המקדש, ואיך יהי׳ שראב״ע הספידו עם ר"ג הזקן, ואולי ט״ס הוא וצריך לפרש הראשי תיבות ר"א בן ערך."
והגר"א ז״ל בהגהותיו למס׳ שמחות שם מחק תיבת "בן עזריה".
אבל מה יושיענו זה, והלא גם ר׳ אליעזר סתם לא נמצא בשום מקום עם רבן גמליאל הזקן ולא הגיע זמנו בעניני הרבים בימי רבן גמליאל הזקן ועמו.
וכבר נתבאר לנו כי שמואל הקטן חי אחר החרבן בימי רבן גמליאל דיבנה, ולא הספידו רבן גמליאל הזקן כי שמואל הקטן חי ימים רבים אחריו.
והדבר להיפך, זה ודאי כי רבן גמליאל "הזקן״ ט"ס וצריך להיות רבן גמליאל סתם אשר בימיו נפטר שמואל הקטן.

‫‪202‬‬
‫שמואל הקטן‬
 ‫והסופרים במס׳ שמחות שם טעו וכתבו רבן גמליאל הזקן מפני שלפני זה בא שם סיפור בין שמואל הקטן ורבן גמליאל הזקן:
"וכשנכנס רבן גמליאל הזקן מצא שמנה וכו׳ עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר רבי הלכה נכנסתי לשאול" וכו',
וזה באמת הי׳ בין רבן גמליאל הזקן בשעתו ובין שמואל הקטן(צה),
ועל כן טעו לכתוב במיתתו גם כן רבן גמליאל "הזקן", אבל הוא רבן גמליאל סתם, רבן גמליאל דיבנה.
והדברים פתוחים לפנינו כי הספידו אותו שני נשיאי ישראל בימים ההם רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה.
והן דברי מס׳ שמחות "והיו רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה מספידין עליו".
ומזה הננו יודעים כי האריך ימים עד ערך ט"ו ט"ז שנה אחר החרבן, עד הימים אשר הי' ר׳ אליעזר בגדולתו, ונשא הוד הנשיאות יחד עם רבן גמליאל.
וכמה יתאימו הדברים כי לפנינו יבואר אשר אז הותחלו הרדיפות הכוללות של דאמיטיאן ומאז ואילך כבר נשבתה מנוחתם.
והן דבריו אשר אמר במותו והתחיל דבריו "שמעון וישמעאל לחרבא לפי שבאמת כן הדבר אשר הם נהרגו עוד לפני מצור ביתר, ויתר הריגת חכמי הדור הי׳ כבר זמן רב אחר זה, היינו אחדי לכידת ביתר, בימי השמד.
עוד יש לנו הרבה זקני הדור אז אשר ידענו אותם ויבואר ענין בל אחד מהם בתוך המשך הדברים לפנינו.  --------------------- 
(צה) ובבבלי סנהדרין הובא בברייתא מעשה זו ובא שם ״רבן גמליאל" סתם.
אבל כבר נתבאר לנו בפרק הקודם בי לא דקדקו לסימן זה אפילו אצל רבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל דיבגה, ובאו מקומות אשר אין שם כזאת. 
‫קב‬
‫עיקר ימי יבנה.
 ימי הבירורים וההכרעות.
‫כחמש שנים אחר החרבן שקטה הארץ מעט, עברו ימי השביה והמטבח, עברו ימי המלחמה גם בהמבצרים הרחוקים, עברו ימי ההפקר מחיי היהודים ונכסיהם, עברו גם ימי המהומה הכללית מכל נכסי המדינה אשר הובאו לידי שרי רומא, ולאט לאט נמסרו לבעליהם, ובני ישראל החלו להשיב רוחם מעט.
בזקנותו הגדולה והמופלגת מאד נפטר בימים ההם אביהם ורבן של ישראל, רבן יוחנן בן זכאי, ככל אשר נראה לפנינו מתוך סדרי המעשים.
ואף כי היו שם רבים מזקני דור העבר אשר האריכו ימים גם אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי,
בכל זה במות רבן יוחנן בן זכאי תמו ימי פעולת דור העבר, והותחלו לגמרי ימי פעולת "דור יבנה".
‫על מקומו של רבן יוחנן בן זכאי בתור אב בית דין ישב עתה ר׳ יהושע (כבל אשר יבואר לפנינו).
ומאז והלאה בכל מקום אשר יזכר במשנה יחד עם זקני דור העבר יזכר הוא ראשונה.
ור׳ אליעזר הי׳ שם לחכם הוועד לכל דבר ההוראות הכוללות בבית הוועד (יבואר לפנינו).
והדבר ידוע אשר כדברי הסתם משנה באבות פרק ב׳ משנה ח׳ כבר אמר עליו רבו ראש כל הדור רבן יוחנן בן זכאי:
"אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור׳ אליעזר בן הורקנוס בכף שנייה מכריע את כולם.״
ובימים ההם כבר הכירו כל העם את תוקף גדולתו וכל חכמת הנהגתו הנפלאה של רבן גמליאל במשרת הנשיאות.
ומאז ואילך נמצא אותם יחד בראש כל המעשים בדור הגדול הזה.
אף גם זאת כי בחיי רבם הגדול אשר הוא קבע מקומו בברור חיל ולא ביבנה (עי' דברינו מן עמוד ‪ 62‬ולהלן), היו גם הם רוב זמנם עם רבם ובאו ליבנה רק לימי הוועד ככל אשר הלך אז ליבנה גם רבן יוחנן בן זכאי עצמו, ובימיו האחרונים ישבו לגמרי עמו.
אבל במות רבן יוחנן בן זכאי, אשר פסק דבר שמושם לפניו בזקנותו המופלגת, אז קבעו הם מקומם הקבוע ביבנה. 
‫‪204‬‬
‫עיקר ימי יבנה, ימי הברורים‬

והן דברי מדרש קהלת ז׳:
"חמשה תלמידים (ראשי גדולי הדור) היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, כל זמן שהי׳ קיים היו יושבין לפניו כשנפטר הלכו ליבנה.״
והן גם הדברים באבות דר׳ נתן פרק י״ד אשר בא שם:
"כשיצאו מלפניו הוא אמר (ר׳ אלעזר בן ערך) אלך לדיומסית למקום יפה ומים יפים ונאים והם אמרו נלך ליבנה למקום שתלמידי חכמים מרובים אוהבים את התורה" וכו׳.
וכבר נתבאר לנו בדברינו "מירושלים ליבנה" פרק י"ז (עמוד ‪67‬) כי ט״ס הוא באבות דר׳ נתן וצריך להיות כמו במדרש קהלת "כשנפטר הוא אמר וכו׳ והם אמרו נלך ליבנה וכו׳".
ואחרי אשר יחד עם זה שקטה אז הארץ כמעט, ונתמעטו המהומות, הוקל מראשי חכמי התורה הטורח הגדול עם הצבור, והעמל להביא סדרים במדינה אחרי המלחמה וכל הריסות הסדרים.
כי על כן החליטו ראשי הוועד ביבנה אשר היו עתה רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע כי באה העת אשר בית הוועד יעסוק בסוף ברורי המשנה, היינו כל הנוגע לגדר דברי יסוד המשנה, וכל הנוגע לעיקר הנוסח בדברי יסוד המשנה, ולהשתדל בבית הוועד להחליט סוף ההכרעה.
כבר נעשה בזה הרבה על ידי שני הבתים הגדולים בית שמאי ובית הלל (עי׳ כל דברינו על זה בכרך שלישי "המשנה ביסודה" פרק ט״ו ולהלן מעמוד ‪ 206‬ולהלן),
אבל גם הנעשה כבר על ידי שני הבתים הגדולים האלה הוכרחו עתה לשוב עליהם, לפי שעל ידי שעד עתה לא הוחלט הלכה כדברי מי, היו רבים אשר שנו משנתם ביסוד המשנה על פי שיטת בית שמאי ועל ידי זה באה ערבוביא נם בין התלמידים נם בין תנאי המתיבתא, התנאים השונים.
כי על כן הי׳ עליהם בימי הברורים האלה לעבור ראשונה על כל דברי בית שמאי ובית הלל, להעמיד ההלכה.
והן הדברים הברורים והמפורשים בתוספתא בריש מס׳ עדיות:
"כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה (דבר ברור) ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא שנאמר לכן הנה ימים באים וכו׳ דבר ד׳ שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחבירו (לפי שלא נתבררו ונחלטו גדרי הדברים) אמרו נתחיל מהלל ושמאי שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר" וכו׳. וכל זה יבואר לפנינו.
והדבר מובן מעצמו כי בימי עסקם בבית הוועד בכל יסודי המשנה ובברורי הדברים מבית שמאי ובית הלל, נולדו אז ונתבררו גם עוד חקירות גדולות בדברי יסוד המשנה אשר חקרו הם עצמם.
וכן הוצעו שם בימים ההם גם שאלות במקרים הבאים איך הדין בהם על פי יסודי המשנה הקבועים,
ונגמרו כל מעשיהם אלה בימי הברורים אשר יצומצם זמנם לפנינו, וסוף כל המעשים מזה הי׳ אחרי ימי הברורים, בהוועד הגדול והכללי של בו ביום, אשר ארך גם הוא ככל אשר יבואר לפנינו:

‫עיקר ימי יבנה, ימי הברורים
‫קג‬ 
‫ואז נתבטלו לגמרי מחלקאות וכל חילוקי דברים של שני הבתים, וכל הדברים ההם כולם הוכרעו הכרע גמור.
ודבר כל ימי הברורים האלה בכל היותם דבר חדש בדברי ימינו הנם דברים מפורשים ומבוארים ועומדים חיים ומעידים גם על עצמן, ככל אשר יתבררו ויבוארו לפנינו.
אבל בהיות דרכי דברי ימינו אבילות ושעריהם שוממים ומבלי ידיעה של כלום הפכו החוקרים החדשים את הדברים, ויוציאו אותם מעולמם ויכתבו שם ההיפך הגמור ממה שהוא,
כי על כן החובה להסיר תחלה כל מכשול מדרך החקירה, ולפנות ערמות העפר ואבני הנגף ויראו דברים כמו שהם. 
פרק ב.
 ‫
יסוד הדברים אצל כל החוקרים החדשים בנוגע לכל מעשי הדור הגדול הזה הניח להם פראנקעל בדרכי המשנה עמוד 68 ובבואו לימי הדור הזה בנה לו במה גדולה ומשם ישמיע קולו ויאמר:
"בדור הזה בא לימוד ההלכה במעמד חדש (נייע פאזע) ההלכות ‫נאמרות לרוב על שם אומרם וכו' אך מה שנתפשטו כלל דברי היחידים חוץ לבית המדרש "ולא עמדו למנין וביטלום (לבטלם) כמקדם" הוא מה שנתחדש בדור הזה כי קמו אנשים גדולים אשר לבם כלב הארי בדרכי התורה והמדרש וראו כי בהיות הרשות נתונה (כלומר אם ינתן רשות) לכל חכם מישראל לדרוש (דרשות בדברי התורה) כפי סברתו ולחוות דעתו כפי מה שהבין בכח שכלו בלתי הכנע תחת בית אחד יתרבה הלימוד וכל אחד ואחד לפי בינתו יגדיל תורה ויאדיר וכו׳ רבן גמליאל בנו של רשב"ג הזקן נקרא ר״ג דיבנה וכו׳ ואף כי הי׳ מחבב הלימוד עד מאד סגר פתחי בית המדרש מבוא כל איש ואיש מההמון ואמר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס והסיבה אשר הניעה את ר"ג נראה כי הנה בזמן רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה לא נודעה מקדם והיתה הרשות ביד כל אחד מהחכמים לעמוד על סברתו (על דעתו) וכמו שזכרנו ומיראתו פן יבואו תלמידים אשר אין עיקר כונתם אהבת התורה כי אם אהבת הכבוד והתפארת להקרא בשם חכם חשב ר"ג מחשבות לעשות גדר ולפתוח פתחי בית המדרש לבד לדורשי התורה באמת.״
ואחריו החרו החזיקו כל החוקרים החדשים, אשר אך זה לבד כל יסוד דבריהם בכל הנוגע להדור הגדול הזה, וישנו רק את הסגנון כל אחד על פי ‫דרכו(א).
אבל אך בחכמת ישראל הי׳ אפשר כדבר הזה לדבר על ענינים גדולים וכוללים כאלה בלי כל חקירה ובלי צל של ראי׳ ובלי כל ידיעה, לדעת שהדבר לגמרי להיפך.  ‫
---------------------  ‫
(א) כל דבר ודבר מדבריהם יבוארו לפנינו, כל אחת במקומה.
 ‫
‫‪206‬‬
‫דור ימי יבנה

והנה בכל אשר התהפך בלשונו בדבר המסילות החדשות אשר בדה מלבו, לא הצליח בדרכו להסתיר עצה במעמקים, ותכלית דבריו בולטים לאמר:
כי בימי הדור הזה בימי דור רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה חדשה לא נודעה מקדם והמסילה חדשה הזאת היא לבטל הכרעת הרבים, כי אם שהרשות ביד כל חכם לעמוד על דעתו, ולא עמדו עוד למנין.
אבל הלא הדבר להיפך, ודוקא בדור הזה נראה מפורש לפנינו שלא לבד שלא היתה רשות כזה לכל חכם וחכם לעמוד על דעתו וסברתו, נגד חק התורה אחרי רבים להטות,
כי אם שגם אפילו הראש וראשון בכל הדור הגדול הזה ר׳ אליעזר בן הורקנוס, כשקרה פעם אחת בדין חתכו חוליות (במסכת כלים פרק ה׳) שרצה לעמוד על דעתו וסברתו, ברכוהו על זה, והבדילוהו מבית הוועד, כמו שהוא בבבלי במס׳ בבא מציעא דף נ"ט, ומבואר במקומות הרבה בבבלי וירושלמי.
והן דברי ר׳ יהושע שם:
"עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר ר׳ ירמי׳ שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות."
והן גם דברי הירושלמי על זה במסכת מועד קטן פרק ג׳ הלכה א׳ שמקשה שם:
"ולית ר' אליעזר ידע אחרי רבים להטות לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו.״‫
והן גם דברי הבבלי בבבא מציעא שם:
"אותו היום הכיאו כל טהרות שטיהר ר׳ אליעזר ושרפום באש ונמנו עליו וברכוהו.״
וענין הדברים האלה ומעשי חכמי הדור ודברי ר׳ אליעזר יבואר לפנינו בדברינו על זה.
והדברים מבוארים כי עשו כן מפני כי אחרת אי אפשר להיות בישראל.
ומבלי כל ידיעה בדברי ימי ישראל וראשי יסודי ההנהגה על פי דברי התורה בא פראנקעל וישמיע לנו הדשות:
"כי הנה בזמן רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה חדשה לא נודעה מקדם והיתה הרשות ביד כל אחד מהחכמים לעמוד על סברתו.״
ואם כי בשעת חיקור דין, בשעת השקלא וטריא, הי׳ כל אחד מחכמי הוועד יכול לגלות דעתו ועמד בסברתו עד אשר נתגלה דעת הרוב,
זה הוא דבר אשר הי׳ כן מימי עולם והוא דבר אשר אי אפשר להיות אחרת אצל בני אדם, אשר אין דעות כולם שוות.
וזה הוא עצם דין התורה "אחרי רבים להטות" לאמר כי בחיקור דין ושקלא וטריא של הלכה יגלה כל אחד דעתו וסברתו, ולבסוף יכריעו ככל דעת הרוב, ודעת היחיד נדחית.
ואת אשר הזכירו בכל זה גם דעת היחיד בבית המדרש, וגם קבעו זה כן במשנה זה הי׳ כן כבר מימי הלל ושמאי ואילך, ולא הי׳ יכול להיות אחרת מראשית ימי בירורי יסוד המשנה ואילך. 
‫דור ימי יבנה‬
קד
 ובמסכת עדיות תדבר המשנה עצמה על זה על הזמן הזה משמאי והלל ואילך, היינו מראשית ימי תקופת התנאים, מראשית ימי הבירורים על יסוד המשנה (עי׳ דברינו בכרך שלישי מחלק זה מעמוד ‪290‬).
ואחרי אשר באו שם בריש המס׳ השלשה מחלקאות של הלל ושמאי ואשר הוכרע שלא כדברי שניהם "וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא" וכו' בא שם:
"ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם. ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליהם יכו׳ אמר ר' יהודה אם כן למה מזכירים דברי היחיד בין המרובים לבטלם (אלא) שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת."
וכבר נתבאר לנו בכרך ג׳ מעמוד ‪ 282‬ולהלן שזה הוא מפני שמאז הותחלו ימי הבירורים היו דברי היחיד אף שנאמרו על שמו רק דברי רבותיו או מתוך שיטת קבלתו מרבותיו, וכבר נתבאר לנו כל זה שם.
ומבואר מדברי המשנה המפורשים שכן הלך הדבר מימי הלל ושמאי, והוזכרו דבריהם אף שחכמים אמרו והכריעו לא כדברי זה ולא כדברי זה וכן הוזכרו בכל המשנה גם דברי בית שמאי אף שהלכה כבית הלל, והוזכרו דברי עקביא בן מהללאל אף שחכמים נחלקו עליו (ומפורש שם שדברי עקביא קבל מרבותיו ומפי מרובים) ודברי ר׳ חנינא סגן הכהנים אף במקום שחכמים נחלקו עליו ודברי אדמון וחנן גם במקום שאין הדין כן וחכמים נחלקו עליהם.
ותחת מה שטעה פראנקעל לחשוב כי הוזכרו דברי היחידים במשנה מפני שעמדו בסברתם ונתבטל דבר ההכרעה אחרי רבים להטות,
הננו רואים מפורש במשנה שהדבר להיפך, שהוזכרו במשנה בתור יחידים לדעת מזה שהם עצמם לא עמדו בסברתם:
"ולמה מזכירים דברי שמאי והלל לבטלה ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם."
אבל איך ילמדו מזה דורות הבאים ומנין מוכח זה ממה שהוזכרו דברי שמאי והלל.
והדברים פשוטים שמזה עצמו שהוזכרו במשנה רק בתור דעת יחיד הננו יודעים שגם הם עצמם לא עמדו על דבריהם.
לפי שזה הוא כבר דבר פשוט כי חכמי ישראל שומרי משמרת התורה שמרו משמרת התורה "אחרי רבים להטות" ודבריהם מתחלה לא הי׳ כי אם גילוי דעתם.
ולא ידעו החוקרים האלה דברים מפורשים בזה ב[[ירושלמי ברכות א א|ירושלמי ברכות פרק א׳ הלכה א׳]],
כי על המשנה שם: "מעשה שבאו בניו (של רבן גמליאל) מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות"
מקשה שם על זה בירושלמי: 
‫‪208‬‬
‫דור ימי יבנה‬  "ורבן גמליאל פליג על רבנן ועבד עובדא כוותיה? והא ר' מאיר פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה ור' עקיבא פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו׳ והן אשכחן דר׳ שמעון פליג על רבנן ולא עביד עובדא כוותיה וכו׳ ורבן גמליאל פליג על רבנן ועביד עובדא כוותיה? שנייא הכא שהיא לשינון.״
ותירוץ הירושלמי הוא דהכא אין זה נגד דברי רבנן לפי שגם לדבריהם אפשר לעשות כן לקרות קריאת שמע בתור דברי תורה ושינון, ועי׳ שם סוף דברי הירושלמי על זה.
ועי׳ בזה דבר נפלא מאד בירושלמי דמאי פ״ג ח"ג, דבמשנה שם נאמר:
"כל דבר שאין אדם רשאי למוכרו דמאי לא ישלח לחבירו דמאי ר׳ יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו",
ועל זה מביא שם בירושלמי דברי התוספתא דמאי פ"ג "אמר רבן שמעון בן גמליאל שלח לי ר׳ יוסי בי רבי אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקיסרין ולמדתי בו שלשה דברים שהוא ודאי שהוא טמא שלא בא לידו אחר."
ועל זה מקשה בירושלמי שם:
‫ולא מתניתן היא ר׳ יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו אתא מימר לך אע"ג דו פליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה."
והיינו שהירושלמי מקשה על רשב"ג וכי מנין הוכיח "שלא בא לידו אחר" דלמא הי׳ בידו של ר׳ יוסי גם אתרוג אחר, ומה שלא עישר ממנו על זה ששלח, ושלח בלתי מעושר, הוא משום מה שהודיע לרשב"ג שהוא טבל ודאי כמו שיאמר רשב"ג בעצמו "ולמדתי בו שלשה דברים שהוא ודאי" וכו׳ ובהודיעו הרי מפורש במשנתינו דר׳ יוסי עצמו מתיר לשלוח שאינו מעושר, כמו שהוא במשנה "ר׳ יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו".
ועל זה משני הירושלמי דרבן שמעון בן גמליאל שפיר הוכיח גם זה "שלא הי׳ בידו אחר" דאלו הי׳ בידו אחר אף שר׳ יוסי עצמו סובר דמותר לשלוח שאינו מעושר ובלבד שיודיענו,
אבל "אף על גב דו פליג על רבנן לא עבד עובדא כוותיה".
והננו רואים כי כל כך הי׳ זה כלל מוסכם כי לא יעשה היחיד כדעתו אם רבים חולקים עליו עד כי רבן שמעון בן גמליאל יאמר בפשיטות "שלא הי׳ בידו אחר".
ואך תמהון הוא לראות כי לא ידעו החוקרים האלה את יסוד ועיקר מעשי הדורות האלה כמו שבבר נתבאר לנו בכרך שלישי ויבואר עוד לפנינו ויבואו ויאמרו ממש ההיפך ממעשיהם.  ‫פרק ג‪  ואמנם כי פראנקעל וכל ההולכים אחריו בזה לא הי׳ די להם את אשר טעו במעשי הדור הגדול הזה כי אם שגם טעו בהדור עצמו.
והנה יאמר "כי הנה בזמן רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה לא נודעה מקדם והיתה הרשות ביד כל אהד מהחכמים לעמוד על סברתו".
הקורא דברים כאלה יחשוב כי בימי רבן גמליאל הי׳ שם מחלקאות בין מאה חכמים שונים אשר כל אחד עמד על דעתו ונשאר מחזיק בסברתו. 
דור ימי יבנה
 אבל מה ישתומם המעיין היודע כי בימי רבן גמליאל באו יסודי המחלקאות סך הכל רק לשלשה ראשי הדור כלו והם רבן גמליאל ר' אליעזר ור' יהושע.
פראנקעל גם בבואו לחשוב אה חכמי הדור הזה טעיה טעות על טעות ויאמר בעמוד ‪68‬ בחשבו את אישי הדור הזה:
"רבן גמליאל, ר' צדוק, ר' פפייס, ר' דוסא בן הרכינס, ר׳ אליעזר בן יעקב, ר' אליעזר בן הורקנוס, ר' יהושע בן חנניא, ר' יוסי הכהן, ר׳ שמעון בן נתנאל, ר' אלעזר בן ערך, ר' אלעזר בן עזריה, ר' יהודה בן בתירא, ר' אליעזר בר' צדוק."
והנה יש לו סך הכל שלשה עשר חכמים בדור הזה נקובי שם אשר עליהם הי' יכול להכריז ולאמר:
"כי הנה בזמן רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה לא נודעה מקדם והיתה הרשות ביד כל אחד מהחכמים לעמוד על סברתו.
אבל רק מי שלא ישמע את אשר ידבר אפשר לו לחשוב השלשה עשר החכמים האלה לדור אחד החולקים יחד.
ורק מי שלא ישמע את אשר ידבר יהי׳ אפשר לו לחשוב כי השלשה עשר החכמים האלה בחרו להם אז ויבראו מסילות חדשות לא נודעו מקדם.
וכמה גדול כחם של ההוקרים האלה עד כי גם השמיע לנו חדשות להביא את האב ואת בבנו בדור אחד.
ויחשוב בדור הזה גם את ר׳ צדוק וגם את בנו ר' אליעזר בר׳ צדוק.
ור' אליעזר בר׳ צדוק כל דבריו אשר נמצאו במשנה ובגמ׳ הנם כבר יחד עם ר׳ מאיר ור׳ יהודה ור׳ יוסי ובני דורם, ואף שהי׳ אז בזקנותו אבל אך אז הגיע זמנו בין ראשי חכמי הדור.
ודבר אין לו לא לבד עם ראשי חכמי הדור הזה כר׳ אליעזר ר׳ יהושע ורבן נמליאל כי אם גם לא עם הבאים אחריהם כר׳ טרפון ר׳ עקיבא ר׳ יוחנן בן נורי ור׳ ישמעאל.
ולהיפך ר׳ דוסא בן הרכינס הנהו בן דורו של רבן יוחנן בן זכאי כמו שכבר נתבאר לנו בכרך שלישי מעמוד ‪ 571‬ולהלן, ואף שנפטר אחר רבן יוחנן בן זכאי. אבל כבר הי׳ אז בזקנותו היותר גדולה ולא הי׳ יכול לבוא עוד לבית המדרש עד כי את ר׳ אלעזר בן עזריה גם את שמו לא ידע כמו שהוא בברייתא ביבמות ד׳ ט"ז.
וכן הדבר גם עם ר׳ אליעזר בן יעקב הראשון שגם הוא הי׳ מראשי זקני הדור עוד בימי הבית, כמו שכבר נתבאר לנו בדברינו "מירושלים ליבנה" פרק כ"ב ועל כן בצדק יחשב גם הוא לחבורת רבן יוחנן בן זכאי ולא בדור תלמידיו.
ור' אלעזר בן ערך ור' ‫שמעון בן נתנאל ור׳ יוסי הכהן אין להם מחלוקת בשום מקום במשנה‬.
ר׳ אלעזר בן ערך גם לא הי' כלל‬ עם חביריו מאז אשר נפטר רבן יוחנן בן זכאי רבם והנה לא הי' כל ימי הדור הזה בבית הועד, ולא הוזכר בשום מקום במשנה ואין לו מחלוקת גם בברייתות.
‫ור׳ יוסי הכהן ור' שמעון בן נתנאל יאמר פראנקעל בעצמו בעמוד ‪90‬:‬ 
‫‪210‬‬
‫דור ימי יבנה‬
 "מר׳ יוסי הכהן לבד באה הלכה במשנה; לר׳ אלעזר בן ערך באות איזה הלכות בברייתא, לר׳ שמעון בן נתנאל אין זכר להלכה לא במשנה ולא בברייתא.״
והדברים מר׳ אלעזר בן ערך בברייתות גם הם אינם מחלוקת עם חביריו.
וההלכה אשר יאמר פראנקעל "כי באה מר׳ יוסי הכהן במשנה" אינה לא מחלוקת בדין, ולא גם דבר הלכה לעצמו,
כי אם שבא ממנו במס׳ עדיות פרק ה׳ משנה ב׳ סיפור דבר מעשה של הוראה:
"העיד ר׳ יוסי הכהן ור׳ זכרי׳ בן הקצב על תינוקת שהורהנה באשקלון ורחקוה בני משפחתה ועדיה מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה אמרו להם חכמים אם מאמינים אתם שהורהנה תאמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה אל תאמינו שהורהנה."
והנה מסרו דבר המעשה וההוראה כמו שהיא.
וכן מר׳ פפייס בא רק עדות ולא נחלק בשום מקום במשנה ומענין הזה הם גם רוב דברי ר' צדוק אשר נמצאו במשנה אשר גם בכלל הנם מעטים מאד, וכן הדבר גם עם ר׳ יהודה בן בתירא הראשון.
ועל כן כאשר נדבר על המשנה בכלל ועל דור ההוא בפרט בנוגע לדבריהם, בנוגע להלכה ובנוגע להמחלקאות, ומעשי ההוראה הכללית, וכאשר נרצה לדבר בדברים כללים על דבר מעשיהם אז, בנוגע להאישים הפרטים אשר באו דבריהם בכל זה לפנינו,
אז אין כל דברינו יכולים להיות כי אם על רבן גמליאל ר׳ יהושע ור׳ אליעזר, דהיינו הנשיא האב בית דין וחכם הוועד.
ומבלי לדעת ומבלי להרגיש בדברים פשוטים וברורים כאלה יבואו החוקרים האלה ויאמרו לנו כלשונו של פראנקעל:
"כי בדור רבן גמליאל העבירו הלימוד למסילה לא נודעה מקדם והיתה הרשות ביד כל אחד מהחכמים לעמוד על סברתו.
אבל הלא גם מבלי לדעת ענין דבריהם ומבלי לדעת את כל המעשים עצמם אשר הנם להיפך מזה ככל אשר יבואר,
הנה גם בידיעה קצרה של הדור עצמו די לדעת כי הדבר לגמרי להיפך ומתוך זה עצמו נוכל לדעת זה,
שהרי בכל אשר ידענו מדבר בן־עזאי במשנת זבחים פרק א׳ משנה ג׳ שהי׳ גם אז מספר מלא בבית הוועד מגדולי חכמי התורה:
"אמר ר"ש בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים" וכו׳.
ובכל אשר ידענו כי בימים ההם כבר נתפרסמו מפורש שמות החולקים גם אם היו יחידים,
בכל זה אין לנו ברוב הדברים גם כל גילוי דעת מיוחדת לעצמם כי אם מהשלשה אשר שמשו עתה תחת הזוגות בימים הראשונים,
היינו רק מהנשיא האב בית דין וחכם הוועד.
האם אפשר שיהי׳ לנו ראי׳ יותר ברורה ועדות יותר גדולה לדעת כל דבר מעשי הדור ההוא כי נשמרו מכל משמר ממסילות חדשות, וגם בעיקרו של דבר‬ 
‫דור ימי יבנה‬
‫קו‬
 לא הי׳ אז ענינם לחדש דברים חדשים ולא עלה על דעתם לקחת לעצמם רשות ללכת דרך לעצמם נגד הכלל הגדול של התורה "אחרי רבים להטות".
ויהיו מעשיהם הגדולים אז בעיקרם ויסודם להעמיד הלכה ברורה, ראשונה בכל הנוגע להמחלקאות של בית שמאי ובית הלל, ויחד עם זה דברי קבלותיהם הם על המשנה.
ובמקום שלא הי׳ דעת כולם אחת מכיון שנתברר בבית הוועד דעת רוב חכמי הוועד, הנה בכל היות כל אחד מהם מגדולי הדור ואבני פנה בבית ישראל, בטלו הם עצמם את דעתם נגד דעת הרוב.
ורק משלשה ראשוני כל ראשי הדור, הנשיא רבן גמליאל, והאב בית דין ר׳ יהושע, וחכם הוועד ר׳ אליעזר, מהם גם כשנדחו דבריהם נגד הרוב בבית הוועד, הנה מפני שהי׳ להם עצמם תלמידים גדולים מלפני זה אשר כבר קבלו דבריהם מהם ושנו משנתם ביסוד המשנה כן לפני תלמידיהם מהם ודבריהם הם, השאירו שמותיהם בהכרח בתוך המשנה, וכדברי ר׳ יהודה במשנה עדיות פרק א׳ משנה ה׳ ו׳ שם:
"ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין וכו׳ שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת."
ונראה ונכיר זה מתוך דברים מפורשים אשר נשארו לנו בזה במס׳ מנחות ד׳ י״ח:
"אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר׳ אלעזר בן שמוע ואמרי לה למצות מדותיו של ר׳ אלעזר בן שמוע מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והי' חביב לו ביותר עד לאחת אמר לו רבי השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו אמר לו כשר ערבית אמר לו כשר שחרית אמר לו כשר צהרים אמר לו כשר מנחה אמר לו כשר אלא שר׳ אליעזר פוסל צהבו פניו של יוסף הבבלי אמר לו יוסף כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה אמר לו רבי הן אלא שר' יהודה פוסל שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי עכשיו ששנית לי פסול החזרת לי אבדתי, זלגו עיניו של ר' אלעזר בן שמוע דמעות אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם וכו׳ הא מפני שר׳ יהודה בנו של ר׳ אילעאי ור׳ אילעאי תלמידו של ר׳ אליעזר שנה לך משנת ר׳ אליעזר.״
והנה אך אז נחה דעתו של יוסף הבבלי כאשר נודע לו המקור מאין בא זה שר' יהודה שנה לו פסול.
והן ממש דברי ר׳ יהודה במשנת עדיות שם "שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת".
וכי גם בהיות הנשיא רבן גמליאל ור׳ יהושע האב בית דין וחכם הוועד ר׳ אליעזר גדול יתר מאד, כי על כן גם אף שהם עצמם לא עמדו על דבריהם במקום שנתבטלו ברוב, חששו חכמי המתיבתא שלא ישתכחו דבריהם מתוך שיטת קבלתם או קבלתם להדיא וכדברי החכמים במס' עדיות שם:
"ולמה הוזכרו דברי היחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים שאם יראה בית דין דברי היחיד ויסמוך עליו שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.״
ואלה אשר הוזכרו בדור ההוא לבד השלשה אלה ר' טרפון ר׳ אלעזר בן עזריה ר׳ ישמעאל ר' יוחנן בן נורי, הם כבר באו דבריהם בימי תקופה חדשה

‫‪212‬‬
‫דור ימי יבנה
 אשר הזקנים כבר כמעט נסתלקו מבית הוועד, והיא התקופה מן הוועד של בו ביום ואילך אשר עיקר ימי יבנה כבר נגמרו זמן קצר אחר זה וככל אשר יבואר כל זה בכל המשך דברינו.
יוצא מן הכלל הזה רק ר׳ עקיבא אשר הוא הי׳ בדור ההוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, מזמן קצר אחר החרבן עד אחרי ימי ביתר, והוא הי׳ תלמידם של ר' אליעזר ור׳ יהושע.
אבל בכלל היו רק השלשה אלה ר׳ אליעזר ר׳ יהושע ורבן גמליאל העומדים בראש הדור בימי הבירורים ביבנה דהיינו מן ערך שש שנים אחר החרבן עד ערך תשע שנים אחר החרבן.
ורק הם לבדם הוזכרו בתור יחידים נם כשהלכה כרוב, והם עצמם עשו כדעת הרוב.
ויתר כל חכמי הדור, לא לבד שעשו בעצמם כדעת הרוב, כי אם שדעתם נתבטלה לגמרי בתוך הרוב עד שעל הרוב הגדול גם לא הוזכרו אפילו בתור דעת יחיד.
ונפלא הדבר כי לא לבד בבית הוועד העמידו את שלשה ראשי יחידי הדור למעלה מהדור כלו בכל דבר,
כי אם שהי׳ הדבר מפורסם אז גם מחוץ לכותלי בית המדרש וידוע לכל, לכל עם ישראל מקצה, בהיות התורה משוש דרכם וכל הנעשה בבית הוועד הי׳ דבר כל העם שיחם ושיגם.
ויאזעפוס אשר כתב ספרו קדמוניות היהודים בישבו ברומא אחר החרבן, בימי רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, יאמר בסוף ספרו זה:
״אצלינו היהודים לא יעמדו במדרגה גבוהה אלה היודעים שפות שונות, ויודעים לשפר את שפתם ולשונם, לפי שהדברים האלה הנם דבר כל העם, וכל אחד יכול לעשות כן לא לבד בני החורין כי אם גם העבדים המשוחררים גם הם ידעו זה, ורק אלה קראו אצלינו בשם חכמים אלה היודעים ידיעה שלמה את התורה, היודעים לבאר ולפרש את ספרי הקדש לפי תוכן ענינם, ולפי דבריהם, והידיעה הזאת ידיעת התורה אף כי רבו למעלה אלה אשר אך זה לבד כל יגיעם ועמלם וכל השתדלותם, בבל זה הגיעו לזה (בימי הדור ההוא) לתכלית ההשתלמות רק שנים שלשה.״
וכמה נפלא הדבר לשמוע דברים כאלה בשוק החיים, לא מתיך כותלי בית המדרש, ולא בתוך אהלי תורה, כי אם מפי יאזעפוס פלאוויוס, אשר ישב אז בהיכלי אספסינוס וטיטוס.
וכמה גדולים הדברים הפעמים האלה לדעת מהם כי גדלם ותפארתם של ראשי חכמי התורה לא הי' אז רק דבר היושבים בתוך ארבע אמות של הלכה, כי אם דבר כל העם ממזרח שמש עד מבואו, וכל העם הביטו אליהם ונהרו, כי גם לבד כל דבר התורה היו הם גם ראשי העם ומנהיגיו הטבעים, אשר נשאו בחוצן את כל דבר האומה.
ודברי יאזעפוס עליהם לכל פרסום ענינם בנוגע לתורה, נרגיש גם אנחנו הרחוקים מהימים האלה כאלפים שנה, ונראה ונרגיש כל זה מתוך המשנה והברייתות, ומכל אשר נשאר בידינו לפלטה ממחמדינו אשר הי' לנו בימי קדם.

‫דור ימי יבנה‬
‫קז‬

וכן הדבר כי אם הי׳ דרוש לנו ראי׳ נגד דברי תהו של פראנקעל כי בימים ההם היתה חדשה בישראל, אשר כל חכם וחכם לקח לו רשות להעמיד דעתו וסברתו מבלי פנות לדעת הרוב וכו׳ ואז העבירו הלימוד למסילות חדשות לא נודעות מקדם,
אם הי׳ נדרש לנו ראי׳ נגד הדברים הבדוים האלה, אז הי׳ די דבר המעשים עצמם להכריע ולהראות לנו כל הדבר כמו שהוא,
אשר חכמי הדור ההוא בכל גדלם רובם גם שמותם לא נודעו לנו, כי הכל נחתך על פי בית הוועד בכללו, והסכמת הכלל על פי הרוב, ככל אשר הלך הדבר בישראל מימי קדם.
והמעטים מהם אשר נודעו לנו שמותם, המעטים מהם אשר הגיעו אלינו ונשארו לנו שמותם גם לבד הנשיא והאב בית דין וחכם הוועד, הוא על הרוב רק בדרך מקרה או מתוך איזה עדות אשר העידו או קבלה אשר נקבעה על שמם, וכל כיוצא בזה, והוא רק ככל דבר היוצא מן הכלל.
ואחר אשר פנינו הדרך מאבני המכשול אשר הניח הרב פראנקעל ואשר הלכו אחריו בזה כל החוקרים למיניהם ככל אשר יבוא בכל המשך דברינו, נוכל לבאר הדברים ולהעמידם על מה שהם.

פרק ד.

בירורי הדברים.
ואמנם כן כי כל מעשי הדור הגדול הזה הנם ההיפך מאת אשר חשבו כל החוקרים החדשים.
ולא לבד שלא בראו לנו תורה חדשה, ולא עשו להם מסילות חדשות, ולא לבד שלא עשו התורה לאלף תורות ולא עמד כל אחד ואחד על דעתו היחידית וסברתו הוא,
כי אם שכל עיקר ענינם אז וכל יסוד מעשיהם בימים ההם הי׳ להשתדל להביא הכרעת ההלכה גם בכל דברי חכמי הדורות שלפניהם, מימי הלל ושמאי ואילך אשר לא הוכרעו עדין, הכרעת ההלכה על ידי הבירור, ולעמוד למנין בהכרעת הרוב.
וכל עיקר מעשיהם בימים ההם הי׳ רק ההשתדלות הגדולה הזאת.
ויהי ראשית מעשיהם להסיר את דבר חילוקי שני הבתים בית שמאי ובית הלל, ועסקו בזה שלש שנים רצופים, בתוך בירורי המשנה בכלל,
ויאחזו דרכם לעבור על כל דברי בית שמאי ובית הלל, ולדקדק בכל דבר מדבריהם למען הכריע הלכה כדברי מי, וגם איך יש לקיים גירסת המשנה וסגנונה בכל מקום ומקום לעצמו, אם על פי שיטת בית שמאי או בשיטת בית הלל.
והן הדברים הברורים והמפורשים בתוספתא של מס׳ עדיות (אשר כבר הובאו) אשר תחלת סדורה של מס׳ עדיות מראשיתה עד פרק ו׳ הותחל אז, ורק משם ואילך נתוסף אחר זה בוועד של בו ביום, ככל אשר יבואר לפנינו.
ובא בתוספתא בראש עדיות דבר יסוד המס׳ הזאת:

‫‪214‬‬
‫עיקר ימי יבנה׳ הברורים, והכרעת ההלכה
 "כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה (דבר ברור) ואינו מוצא מדברי סופרים ואינו מוצא שנאמר לכן הנה ימים באים וכו' דבר ד׳ שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחבירו (לפי שלא נתבררו גדרי הדברים איך הם) אמרו נתחיל מהלל ושמאי, שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר וכו׳.
וכן הדבר באמת גם לפנינו כי מזה יותחל מס׳ עדיות והובאו שם תחלה השלשה מחלקאות אשר נשנו על שם הלל ושמאי לבד ואחר זה יבואו שם דברי בית שמאי ובית הלל וככל אשר יתבאר לנו ענין הדברים לפנינו.
וזה הוא גם דברי רב ביבי בשם ר׳ יוחנן בירושלמי יבמות סוף פרק א׳:
"באיכן יצאתה בת קול (שהלכה כבית הלל) רב ביבי בשם ר׳ יוחנן ביבנה יצאתה בת קול."
והן דברי הגמ׳ במס׳ עירובין ד' י"ג "אמר ר׳ אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הם והלכה כבית הלל."
ודבר שאין צריך לאמר הוא שאין הכונה שנחלקו סתם חוץ לכותלי בית המדרש והללו טענו הלכה כמותנו והללו טענו הלכה כמותנו.
שהרי על זה אי אפשר לאמר "שלש שינים נחלקו" וכו׳ כי הלא מתחלת מחלקותם בדבר הלכה אמרו הללו הלכה כמותנו והללו הלכה כמותנו, שכל החולק עם חבירו הרי חושב שכן הדין, וזה עיקר המחלוקת.
אבל שלש שנים הללו הם זמן הכרעות ההלכה ביבנה, הזמן אשר דנו יחד בכל דבר הנוגע לגדר דברי יסוד המשנה ובתוך זה גם הנאמר כבר על זה בדברי בית שמאי ובית הלל, ואז דנו על כל דבר גם בית הלל עם בית שמאי יחד, הללו אמרו שיש להכריע סוף ההכרעה כמותם, והללו אמרו הלכה כמותנו, ודנו כן יחד בבל דבר ודבר מדבריהם לעצמו.
וההכרעה הזאת ושיקול הדברים ארכו שלש שנים, אשר היו ונמשכו בתוך משך זמן בירורי המשנה בכלל.
והשלש שנים האלה היו בראשית מעשיהם של דור תלמידי רבן יוחנן בן זכאי וכלשון התוספתא "כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה וכו׳ אמרו נתחיל מהלל ושמאי" וכו׳.
והי׳ זה אחר פטירת רבן יוחנן בן זכאי כלשון מדרש קהלת פרשה ז' שכבר הובאו:
"חמשה (ראשי) תלמידים היו לו לר׳ יוחנן בן זכאי כל זמן שהי׳ קיים היו יושבין לפניו כשנפטר הלכו ליבנה."
וכשגמרו כל בירורי הדברים אחר שלש שנים אז הי׳ הדבר אשר אמרו "יצאתה בת קול שהלכה כבית הלל", וזה הי׳ חותם תכנית ההכרעה כבית הלל וכלשונו של שמואל:
"שלש שנים נחלקו ב"ש ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו וכו׳ יצאתה בת קול ואמרה וכו׳ והלכה כבית הלל."
‫ונפרט ונתפרש על ידי ר׳ יוחנן "באיכן יצאתה בת קול וכו׳ ביבנה" וכו'. 
‫‪216‬‬
‫עיקר ימי יבנה׳ הבירורים׳ והברעח ההלכה
 ובגמ׳ שם מיבעיא להו אם דבריהם ילכו על דברי לכתחלה דבית שמאי או דיעבד דבית הלל.
והתוס' שם ד"ה איבעיא להו ר׳ יהודה לכתחילה קאמר או דיעבד, כתבו:
"בפי׳ רש״י מכתיבת ידו כתב שני לשונות וכו׳ ולשון אחר פירש לכתחלה אבית שמאי או דיעבד אבית הלל וכו׳ ואין נראה לרבינו תם פירוש זה דהא היכי‬ ‫בעי אי אמרו לפניו דרבן גמליאל שקלו וטרו אליבא דבית שמאי והא פריך בכולי הש"ס אטו טעמא דבית שמאי אתא לאשמועינן."
אבל דברי רש"י ז"ל פשוטים וברורים כי זה דפריך בכולי הש"ס "אטו טעמא דבית שמאי אתא לאשמעינן" כל זה הוא אחר ימי הבירורים ביבנה, ואחרי אשר הוכרע אז כבית הלל.
אבל הדברים האלה אשר לפנינו הנם עצם השקלא וטרי׳ בכל דבר מדברי בית שמאי ובית הלל, ועצם דבר הבירורים בימים ההם אשר שקלו וטרו אז בכל דברי בית שמאי כבכל דברי בית הלל.
וזה הוא דבר הבירור הגדול אז אשר מבואר כי עסקו בזה אז שם גם ר׳ אליעזר גם ר׳ יהושע גם רבן גמליאל, ועמהם יחד כל בית הוועד בכללו.
וכבר נתבאר לנו באורך בכרך ג׳ תקופת התנאים פרק ה׳ (מעמוד 575 ולהלן) כי כל "חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" אין הכונה על הזמן הראשון, הזמן אשר היתה אז מחלקותם בזה,
כי אם לאחר זמן מרובה, והיתה זה רק בימי הבירורים, בראשית מי יבנה, ושם נתבאר לנו כל זה ואז גם נסדר כל זה במסכת עדיות אשר נסדרה אז בימי הבירורים והיינו זמן רב לפני הוועד של בו ביום.
ובהיות זה עצמו, דבר סידור עיקר מס׳ עדיות אז בימי הבירורים, לא לבד דבר חדש לגמרי כי אם גם דבר גדול מאד, אשר יועיל להעמידנו בקרן אורה בכל הנוגע לזה, על כן עלינו לבאר הדבר.
ומשם יודעו לנו דברים הרבה:
א) כל דבר סידור מס׳ עדיות שלפנינו אשר כבר השתוממו על זה הראשונים ז"ל,
ב) ועל ידי זה גם נראה אור בנוגע לימי הבירורים אשר גם זה דבר חדש וענין גדול יתר מאד,
ג) וזה גם יוסיף להפיץ אור על כל דבר יסוד המשנה כולה, וכל דבר התנאים על יסוד המשנה מראשית ימי הלל ושמאי.

פרק ה.
 ימי הבירורים, ומס' עדיות.
הדבר ידוע כי עיקר שם מס׳ עדיות הוא "בחירתא", כן בא במס׳ קדושין ד׳ נ"ד: "מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי אמר רב נחמן בר יצחק הלכה כר' מאיר הואיל ותנן בבחירתא כוותיה".

‫ימי הבירורים׳ ומם׳ עדיות‬
‫סט‬  וכן בא במס׳ ברכות ד׳ כ"ז "אמר רב כהנא הלכה כר׳ יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה."
וכן בא במס׳ בכורות ד׳ כ"ו "אמר רב נחמן הלכה כר׳ יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה."
אבל במס׳ ברכות ד׳ כ"ח בהמעשה שהורידו את רבן גמליאל והקימו את ר׳ אלעזר בן עזריה, בא שם בגמ׳:
"תנא עדיות בו ביום נישנית וכל היכא דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה."
והדברים פשוטים כי "עדיות בו ביום נישנית" הכונה לעדיות שבמס׳ "‬בחירתא" דהיינו השלשה פרקים האחרונים שבמס׳ זו מן פרק ו׳ עד סוף המס׳ ששם באו כל העדיות אשר העידו וכל זה הי׳ בו ביום(ב).
אשר בהיות זה באמת סוף כל דבר הבירורים, ככל אשר יבואר כל זה בדברינו על דבר הוועד של בו ביום, ובהיות כל דבר העדיות של בו ביום כבר אחרי אשר כבר נסדרה המס׳ בחמשה פרקים הראשונים, הוסיפו זה בסוף המסכתא הזאת ומאז תקרא גם כולה יחד גם בשם "בחירתא".
ואין דברינו מפני שם המס׳, כי אם מפני כל דבר המס׳ הזאת עצמה בכל ענינה אשר אי אפשר להבינה כי אם על פי זה.
וכבר נשתוממו על זה הראשונים והראב״ד ז"ל בפירושו למס׳ עדיות בסוף הפרק הראשון כתב:
"יש ששואלין מה טיבן של אלו הפסקות (כל חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי) במס׳ עדיות ואף העליונות שהן מחלוקת ב"ש וב"ה מה טיבן לכאן ונראה לי כי השלש פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן מפני שנדחו דברי בית שמאי ובית הלל (צ"ל שמאי והלל) מעדות חכמים ועדות הגרדיים ועל ידי ששנה חלוקת חכמים על דברי בית הלל (צ"ל על דברי הלל) שלא כל החכמים מודים לדברי בית ה‬לל (לדברי הלל) שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהי׳ ר׳ עקיבא חולק על כולם, וכן הפורט וכו׳ יש על ב"ה מחלוקת אחרת זולת מחלוקת בית שמאי, אי נמי איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו תנא נמי הנך כולהו עד אלו דברים שחזרו בית הלל להורות, ואיידי דתנא שלש פסקות ראשונות שלא עמדו דברי בית הלל (דברי הלל) תנא נמי הנך פסקות אהרונות שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי."
וכבודו הגדול של רבינו במקומו, אבל לא נוכל לדעת איך נתקררה דעתו הגדולה בדבריו אלה.
והיכן מצא רבינו בכל הש״ס איידי לאיידי וגררא לגררא, אשר גם האיידי והגררא עצמה אינה תופסת מקומה.
ולא ידעתי איך כתב רבינו "ועל ידי ששנה מחלוקת חכמים על דברי הלל וכו' שנה ב"כ משנת כרשיני תרומה שהי׳ ר׳ עקיבא חולק על כולם".
 ----------------------
 (ב) ונראה שצ"ל ״עדיות בו ביום נשנו" רק מפני שחשבו עד היום שהכונה על כל המס' מראשיתה על כן כתבו ״נישנית״,
ומאז נקראת המס' כולה גם עדיות, בהיות השלשה פרקים האאחרונים כולם עדיות, וגם לפני זה נמצא שם איזה עדיות. 
‫‪218‬‬
‫ימי הבירורים, ומס' עדיות
 כי לבד את אשר ר׳ עקיבא החולק אינו ענין עם חכמים החולקים הנה אם ‫כן הי' צריך שתבוא משנה זו אחר דברי שמאי והלל וחכמים החולקים.
והלא בינתיים באה המשנה "בית ‬‫שמאי אומרים רובע עצמות וכו'" אשר ר׳ עקיבא אינו חולק שם. ‫
גם עיקר הדבר אין לו הבנה כלל, האם רק במשנת כרשיני תרומה באו דברי ר׳ עקיבא על דברי בית שמאי ובית הלל והלא יש כזאת במקומות הרבה(ג).
אף גם זאת שאם כן הדבר שהמס׳ נשנית בו ביום ויסודה ועיקרה עדיות של בו ביום,
אם כן הלא הי׳ צריך לבוא בראש המס' כל דבר העדיות של בו ביום ואחר זה הגררא וגררא לגררא ואיידי לאיידי ולא להיפך.
אבל גם אפילו דבר שני הגרדיים‬ ‫אשר בא על דברי הלל לא בא כי אם במשנה שלישית, וראשונה בא שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, ואחר זה שמאי אומר מקב לחלה אשר אין שם עדות כלל(ד).
והרמב״ם ז״ל בפירושו למשנה ג׳ שם במס׳ עדיות רצה לתקן זה וכתב:
"והתחיל במשנה ראשונה ושנייה לפני זו(ה) אף על פי שאין בהם עדיות לפי שהן גם מחלוקת שמאי והלל ואין הלכה באחד משניהם בשלש משניות אלו, אחר כך חזר לתת טעם לחזוק דבריהם (ואצל התוי"ט לחזור, ושניהם ט"ס וצ"ל להזכרת דבריהם) ואעפ"י שאין הלכה כמותם והביא כל מה שדומה להם אחר כך הביא הלכות שדעת שמאי עצמו בהם בדעת חכמים ואחר כן הלכות שסברת שמאי בהן אינה כסברת חכמים ואחר כך ההלכות שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי וסיים הפרק וחזר על העדיות שהן כונת המסכתא."
והתויו"ט בהעתיקו כל זה בריש המסכת כתב עליו "ואין דבריו מובנים לי".
והאמת שהרמב״ם ז"ל סמך על מה שכתב בפרק ב׳ משנה י׳ אשר גם זה הביא התויו"ט בריש המס׳ שכתב שם:
"ואשר הוצרך לזכור אלה המאמרות בכאן ואף על פי שאינם מכוונת המס׳ ואין בם עדות וכמו כן הלכות הרבה שבאו במס׳ זו ואין בהם עדות מוסיף מאשר הוזכרו במקומותיהן מן המשנה הוא מה שאומר לך והוא כי כל דבר  ---------------------------  (ג) וכבר גם נתבאר לנו בברך שלישי עמוד ‪567‬ ולהלן כי אין ר׳ עקיבא חולק כלל על בית הלל.
ויבואר לנו כל זה עוד לפנינו.
(ד) והראב"ד ז״ל כתב בלשונו ״מפני שנדחו דברי שמאי והלל מעדות חכמים ועדות הגרדיים" והיינו שרצה לכלול גם דברי חכמים החולקים על שמאי והלל בכלל עדות.
וזה תמוה מאד, שהרי פשטן של דברים ״וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה״ היינו ‬שהם חולקים על זה, בכל דבר מחלוקת בכל מקום, אבל לא שדבריהם עדות.
והרי במשנה השלישית גם כן בא כן והדברים מפורשים שם שרק דבר הגרדיים היו עדות אבל לא דברי חכמים החולקים.
(ה) התוס׳ יו"ט בריש המס׳ העתיק דברי הרמב״ם אלו אבל במחילת כבודו גרע והוסיף והעתיק "התחיל במשנה ראשונה שניה ושלישית אף על פי שאין בהם עדיות.״ והנה הוסיף "ושלישית" ‫וגרע ״לפגי זו״.
אבל אינו כן, כי אך זה הוא כל כונת הרמב"ם לאמר שהשלישית היא בבר עדות על ידי דבר שני הגרדיים שהעידו בשם שמעי׳ ואבטליון.
ודברי הרמב״ם כמו שהם לפנינו כן צריך להיות.

‫ימי הבירורים׳ ומס' עדיות‬
‫קי‬
 ‫שבא במס' זו כולם הלכות דברו בהם והעידו בהם מה שהעידו וזכרו בהם במה שנזכר ודנו בהם מה שדנו ביום אחד ובצבור (צ"ל ובקיבוץ) יום אחד עצמו והוא יום שהושיבו ר׳ אלעזר בן עזדיה בישיבה והוא אמרם עדיות בו ביום תקנוה" וכו'.
ולא נוכל לדעת מדוע לא נגעו רבותינו גם הראב"ד גם הרמב״ם ב[[משנה עדיות ג א|הפרק השלישי אשר יותחל]]:
"כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית ר׳ דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין כיצד" וכו'.
‫וכן ילכו שם כל מחלקאות של ר׳ דוסא וחכמים בענינים שונים ורחוקים זה מזה.
ובזה אין כאן שיום גררא, וגם אי אפשר לאמר שהם הלכות שדנו בהם ביום ההוא,
שהרי זה ודאי כי ר׳ דוסא בן הרכינס לא הי׳ שם בוועד ההוא של בו ביום אשר הושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה תחת רבן גמליאל,
שהרי מפורש ביבמות דף ט"ז כי בשעה אשר עדיין גם לא ידע ר׳ דוסא אפילו שמו של ר׳ אלעזר בן עזריה, ולא ידע אם ישנו בעולם כבר לא הי' ר' דוסא יכול לבוא לבית המדרש מפני זקנותו, ובא שם:
"בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין והי׳ הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול הי' ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש אמרו מי ילך ויודיעו אמר להן ר׳ יהושע אני אלך ואחריו מי ר' אלעזר בן עזריה וכו' הלכו ועמדו וכו׳ תפסו ‫לר׳ יהושע והושיבו וכו׳ אמר לו ר׳ אמור לתלמידך אחר וישב אמר לו מי הוא, ר׳ אלעזר בן עזריה אמר ויש בן לעזריה חבירנו קרא עליו" וכו'.
ומבואר שבשעה שכבר לא יצא מביתו מפני זקנותו עדיין לא ידע מר' אלעזר בן עזריה אם ישנו בעולם.
ודבר שאין צריך לאמר הוא שזה הי׳ עוד לפני בו ביום, לפני הזמן אשר הי׳ ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא בישראל, אשר אז נתפרסם שמו וענינו בכל ישראל.
ולבד עצם מחלקותם אין שם דבר אשר יהי׳ אפשר לאמר שדנו בזה בו ביום.
ב) ולבד אשר כל מאמר ומאמר וכל מחלוקת לעצמה של ר׳ דוסא וחכמיס אין לו כל ענין עם מס׳ עדיות לפי מה שהובנה עד היום,
הנה יפלא כי נקבצו שם, ובאו מר׳ דוסא וחכמים מחלוקת אחר מחלוקת בענינים שונים רחוקים זה מזה אשר גם דבר אין להם יחד.
ואם בא במשנה הראשונה שם "כל המטמאין באהל שנחלקו וכו' ר׳ דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין כיצד וכו׳" הנה בא מיד אחר זה מחלוקת ר' דוסא וחכמים באוכל פרוד אם מצטרף.
ואחר זה "מחללין מעשר שני על אסימן דברי ר׳ דוסא וחכמים אומרים אין מחללין."
"מטבילין ידים לחטאת דברי ר׳ דוסא וחכמים אומרים" וכו׳.
"מעי אבטיח וקניבת ירק של תרומה ר׳ דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין."

‫‪220‬‬
‫ימי הבירורים, ומס' עדיות‬
 "חמש רחלות גזוזות וכו׳ חייבות בראשית הגז דברי ר' דוסא וחכמים אומרים" וכו'.
"כל החוצלות טמאות וכו' דברי ר' דוסא וחכמים אומרים וכו' כל הקליעות וכו׳ דברי ר' דוסא וחכ״א" וכו'.
"הקלע שבית קבול וכו׳ דברי ר' דוסא וחכמים מטמאין."
"השבויה אוכלת בתרומה דברי ר׳ דוסא וחכ״א יש שבויה" וכו׳.
העתקנו כל זה למען דעת כמה רחוקים הענינים זה מזה, אשר לא יוכל להיות ספק כי דבר חיבורם יחד אינו כי אם מה שסדרו כאן מחלוקות ר׳ דוסא וחכמים אשר עדין לא נסדרו.
‫וכבר נתבאר שזה ודאי שכל מחלוקותיהם אלה לא היו בו ביום כי ר׳ דוסא לא הי' שם כלל ולא יכול להיות.
ויותר מעצם המחלוקת של ר' דוסא בן הרכינס וחכמים אין שם ולא בא דבר על זה מחכמי הדור בימי וועד של בו ביום, ועצם מחלוקותיהם הלא לא היו בו ביום.
וגם אין שם שום גררא או אפי׳ גררא לגררא למה שבא שם לפני זה.
וגם אין מקום לאמר שנתוסף זה בימי רבי, שלאיזה צורך וענין הי׳ יכול להיות זה, אחרי אשר אין לזה כל שייכות במס׳ עדיות, ולא כל גררא ואיידי.
ג) ואמנם כי יפלא הפלא ופלא על רבינו הרמב"ם ז"ל, כי הוא יתן טעם שעל כן באו במס׳ עדיות דברים שאינם עדות, מפני שדברו בהם בו ביום, ועל כן כללו גם זה במס׳ עדיות.
אבל אם הדבר כן מדוע לא באו במס׳ עדיות הדברים אשר מפורש עליהם שנאמרו והיו בו ביום.
ומדוע לא באו שם כל הדברים במס׳ ידים פרק ד׳ ממשנה א׳ ולהלן אשר מפורש שם שנאמרו בו ביום, ובא שם‪:
"בו ביום נמנו וגמרו על עריבת הרגלים שהיא וכו' שהיא טמאה מדרס" וכו׳.
"בו ביום אמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים וכו׳ חוץ מן הפסח וכו' אמר ר׳ שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים הנאכלין" וכו'.
ואיך לא בא שם ענין כללי כזח אשר הדברים מפורשים כי דנו בזה בו ביום.
וכן לא בא במס' עדיות גם ענין דברי המשנה שאחר זה שם במס' ידים בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית" וכו׳.
וכן לא באו במס׳ עדיות דברי המשנה שם שאחר זה "בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל אמר לו רבן גמליאל אסור אתה אמר לו ר׳ יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל" וכו׳.
‫ומכל זה אין דבר במס׳ עדיות.
וכן אין שם דבר מכל הדברים במשניות מס׳ סוטה פרק ה׳ אשר גם שם מפורש שהיו בו ביום. 
‫ימי הבירורים, ומס׳ עדיות‬
קיא  "בו ביום דרש ר' עקיבא וכל כלי חרס וכו' לימד על ככר שני שמטמא את השלשי" וכו׳.
ושם אחר זה "בו ביום דרש ר' עקיבא ומדותם מחוץ לעיר וכו' ואלפים אמה תחום שבת".
"בו ביום דרש ר׳ עקיבא אז ישיר משה ובני ישראל וכו' מלמד שהיו ישראל עונין" וכו'.
ושם אחר זה "בו ביום דרש ר׳ יהושע בן הורקנוס לא עבד" וכו׳.
ומכל זה יחד הדבר מבואר ומפורש כי ממה שנאמר בו ביום לא הוסיפו במס׳ עדיות כי אם דבר העדיות אשר הם באמת באו שם לעצמם מפרק ו׳ ולהלן,
אבל כל שאינו דבר עדות לא הוסיפו אף שנאמר בו ביום.
ד) ואחר פרק ג׳ בא פרק שלם גדול מאד "אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל" והולך כן מראש הפרק עד סופו.
ולפי מה שהבינו דבר מס׳ עדיות עד היום אין לה ענין כלל במס׳ זו.
ה) ואחר זה בפרק ה׳ באו שם כל דברי התנאים בקולי בית שמאי וחומרי בית הלל.
ומה ענין כל הדברים האלה למס׳ עדיות לפי מה שהבינו ענינה עד היום.
ו) ואמנם כי יפלא עוד יותר הרבה מכל זה על דברי רבותינו הרמב"ם והראב״ד ז"ל,
הן הם חפשו טעמים איך באו כל הדברים הרבים שאינם עדות במס׳ זו ואיך באו דברי שמאי והלל בית שמאי ובית הלל במס׳ עדיות והלא אין מקומם שם כל עיקר, ועל כן המציאו שני אופנים כוללים:
הדרך האחד כי כל זה הוזכר בו ביום.
והדרך השני כי כל זה וכל כיוצא בזה נאמר שם בדרך גררא וגררא לגררא לדבר העדות.
אבל הלא שני הדרכים האלה הס נגד דברי התוספתא בריש מס׳ עדיות המפורשים בדברים היותר ברורים.
כי שם מפורש שאין דבר שמאי והלל בית שמאי ובית הלל אגב גררא כי אם עצם הדבר ועיקרו במס׳ זו.
אף גם זאת מפורש שם שדברי שמאי והלל אשר עסקו בהם, ובאו במס׳ זו, לא הי׳ זה בוועד של בו ביום, כי אם הרבה לפני זה, היינו בראשית כל מעשיהם של דור יבנה, ולשון התוספתא בריש מס׳ זו כבר הובא לנו:
"כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה אמרו עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוצא (דבר ברור) מדברי סופרים ואינו מוצא וכו׳ אמרו נתחיל מהלל ושמאי שמאי אומר מקב לחלה והלל אומר" וכו׳.
ומבואר ומפורש שלא הי׳ זה בוועד של בו ביום, כי אם בראשית מעשיהם, וכי לא בא זה אגב גררא כי אם זה הי׳ יסוד ועיקר מעשיהם אז.
וכבר הערנו פעמים אין מספר כי לא הי׳ כל זה מעין מלאכתם של רבותינו הראשונים ודברו מזה רק דרך אגב, טרודים היו בעיקרי ההלכות ולא הספיקה להם השעה לדברים כאלה על כן נשארו הדברים סתומים וחתומים.

‫׳‪222‬‬
‫ימי הבירורים ומס' עדיות‬
פרק ו'
 אבל כל הדברים פשוטים ופרושים לפנינו. המס' הזאת היוצאת לגמרי מכל כלל מסכתות הש״ס כלו, אשר הם ידברו מפרט אחד אם של שבת או של יבמות או של קדושין או של גיטין וכדומה לזה,
והיא אין לה כל פרט מסוים, ולא יכול להיות בה כזאת, לפי שכל ענינה הוא ההיפך מזה.
כי מתחלה נבראה בימי הבירורים להביא שם העוללות מהענינים השונים אשר עדיין לא נסדרו אצל יסוד המשנה ובמקומם.
העוללות השייכים לדברי בית שמאי ובית הלל, והעוללות של סוף ימי הבית אשר עדין לא נסדרו במקומם.
והם לבד דברי בית שמאי ובית הלל, גם דברי עקביא בן מהללאל, ר׳ חנינא סגן הכהנים את אשר העידו עוד בימי הכית, ואת אשר נחלקו ר׳ דוסא בן הרכינס וחכמים אם עוד בימי הבית או מיד אחר זה.
ובהיות תחלת יסוד ימי הבירורים דבר כל הכרעת ההלכה הנוגעים להלל ושמאי, ובית שמאי ובית הלל.
הנה באמת הדבר כן שרוב דברי הפרקים האלה, רוב דברי החמשה פרקים הראשונים הם הנוגע לדברי הלל ושמאי בית הלל ובית שמאי.
וכדברי התוספתא המפורשים "נתחיל מהלל ושמאי" כן יותחל שם גם לפנינו.
ואחר זה מיד באו המעט מחלקאות (ששה במספר) אשר עדין לא נסדרו במקומם אצל יסוד המשנה, ואשר יש בהם אשר נשארו כן גם לפנינו רק במס' עדיות לפי שהנם עומדים לעצמם ואין להם התלות גמורה אצל יסוד המשנה וככל אשר מבואר כל זה בפרק ה׳.
והדבר מובן מעצמו כי בעסקם בימי הבירורים בבירור כל דברי בית שמאי ובית הלל הי׳ עליהם להביא את הדברים האלה אשר עדין לא קנו מקומם‬ ‫ואשר אך במקום הזה הוא גם עיקר מקומם בהמס׳ הזאת, אשר נוסדה לכל העוללות האלה.
אחר זה בא שם "אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי",
והולך וחושב זה אחר זה את כל הדברים האלה.
וכמה הדבר פשוט לפי כל דברינו וכמה הדבר מובן כי אך זה מקומם, ובהמס׳ הזאת הוא המקים העיקרי לזה.
כי כמו שנתברר לנו כבר בכרך השלישי מעמוד ‪575‬ ולהלן היו כל הדברים האלה בימי הבירורים ואז הוא שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
ועל כן הנה אך בזה מקום הדברים וכן נסדרו.
ורבינו הרמב"ם ז״ל בהקדמתו הביאו התוס׳ יום טוב כאן במשנה י"ב כתב:
"ואלו דברים שחזרו וכו׳ כתב הרמב"ם בהקדמת פי׳ המשניות וז"ל הטעם שהצריכו לכתוב דעת איש אחד ואחר כך חוזר מן הדעת ההיא כגון שאסרו בית‬

‫ימי הבירורים ומס' עדיות‬
קיב‬
 שמאי כך ובית הלל כך וכך וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי כדי להודיעך אהבתם האמת והגברת הצדק שהרי" וכו'.
ולפי כל מה שנתבאר הנה הדברים פשוטים מאד כי כבר נתפרסמו מחלקאות של בית שמאי ובית הלל, וכבר היו בפי כל התנאים השונים וגם כבר נסדרו אצל יסוד המשנה במקומם.
ועל כן כשעתה בימי הבירורים אחרי השקלא וטרי' של הכרעת ההלכה חזרו בדברים האלה בית הלל מדעתם והורו גם הם כדברי בית שמאי,
הלא הי׳ זה הכרח גמור לסדר כל זה במס' זו יחד זה אחר זה למען שימם בפי התנאים השונים ושיהיו נלמדים כן יחד, לבלי יהי' בזה כל טעות בתור מחלוקת של בית שמאי ובית הלל אשד הלכה כבית הלל.
וכמה יש להתפלא על רבינו הראב"ד אשר דוקא על הדברים של "חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" העמיד דבריו וכתב:
"יש ששואלין מה טיבן של אלו הפסקות במס׳ עדיות."
אבל הלא רבינו הראב"ד עצמו כתב על משנה י״ד "וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי מפרש במס' חגיגה על ר׳ יהושע קאמר שהלך ונשתטח על קברי בית שמאי ואמר נעניתי לכם וכו׳ כמו שמפרש את הענין כולה בקדרה שהיא נתונה וכו׳ וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".
וכבר נתבארו לנו כל דברי ר׳ יהושע בזה בדברים ברורים בכרך שלישי עמוד ‪577‬ ולהלן.
ואם כן הלא לדברי הראב"ד עצמו הדבר מפורש כי חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי" הכונה על ימי הבירורים ביבנה, דהיינו כמו שנתבאר שעיקר ימי הבירורים הותחל על דברי בית שמאי ובית הלל, ועל זה בעיקרו נסדרת מסכת עדיות.
ומבואר כי אך זה מקום הדברים, ואך במס׳ זו מקומם, בהיות זה עצם דבר ענינם אז,
ועם זה נגמר הפרק הראשון, אשר כמבואר הנה כל דבריו ילכו על סדרם ‪‫ועל ענינם, ואי אפשר להיות אחרת.
ואף שיש עוד ענינים מבית שמאי ובית הלל אשר נסדרו במס׳ זו, ומקומם במס׳ זו, והם כל קולי בית שמאי וחומרי בית הלל,
בכל זה לא בא זה בפרק שני, כי אם נסדרו מראש פרק ד' ולהלן, ובינתיים נסדרו דברי ר׳ חנינא סגן הכהנים וכו׳ ור׳ דוסא בן הרכינס,
לפי שדברי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל לא נסדרו בתור דברים חדשים מבית שמאי ובית הלל, וכבר נסדרו כולם, כל דבר ודבר מהם במקומו אצל יסוד המשנה.
רק שבימי הבירורים בעסקם בהכרעת הלכה בדברי בית שמאי ובית הלל, ודברו בכל אחת ואחת ממחלוקותיהם ראו כי נחוץ לסדר זה גם יחד במקום אחד, ולשימם בפי השונים לבלי יחליפו את זה בזה בהיותם רגילים בכל מקום כי בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא.
ועל כן הניחו זח על לבסוף, ואחר הפרק הראשון סדרו דברי ר׳ חנינא סגן הכהניס ודברי ר׳ דוסא וחכמים, היינו את אשר עדיין לא נסדר כלל.

‫ימי הבירורים׳ ומס' עדיות‬
קיג  ואחר זה בא דבר הפרק ה׳ כפי שנסדר בימי יבנה "עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים אמרו לו עקביא חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר וכו׳ הוא הי' מטמא שער" וכו׳.
ועל כן באו דברי עקביא בן מהללאל וכל הנוגע לזה לבסוף, לפי שבאמת לא יחשב זה למחלוקת, ולא נשארו דברי עקביא גם לעצמו, כמו שבאו שם במשנה ז׳ דבריו לבנו:
"בשעת מיתתו אמר לבנו, בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר, אמר לו ולמה לא חזרת בך‪ ,‬אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים."
וכן הדבר כי תחת אשר החוקרים החדשים בדו מלבם כי בדור יבנה התחילו ללכת במסילות חדשות וניתן רשות לכל אחד מהחכמים לעמוד על דעתו נגד הרבים,
הננו רואים ההיפוך הגמור מזה גם בסידור המס׳ הזאת אשר נסדרה בימי הבירורים היינו אז בראשית ימי דור יבנה,
כי בראש המס׳ הזאת ובסופה בא דבר התורה בביטול דעת היחיד נגד דעת הרבים.
ובא בראש המס׳ פרק א׳ משנה ה׳ "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין שאם יראה בית דין" וכו'.
ולבסוף סדרו כל ענין דבר עקביא שהוא עצמו צוה לבנו להניח דבריו דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים.
וסוף דבר, כי עיקר כל דבר המס׳ הזאת היא כדברי התוספתא הנוגע לדבר הלל ושמאי אשר נקראו בשם הבתים בכלל בית שמאי ובית הלל.
ונלוו לזה גם העוללות אשר עדין לא נסדרו מדברי זקני הדור אשר אחרי — עיקר ימי — בית שמאי ובית הלל, כר׳ חנינא סגן הכהנים, ר׳ דוסא בן הרכינס וכל דברי עקביא בן מהללאל.
ובסוף ימי הבירורים אשר הי׳ בוועד של בו ביום נתוספו על חמס' הזאת השלשה פרקים האחרונים, מכל העדיות של בו ביום, והשייך לזה, שכל ענינם הי׳ רק סוף דבר הבירורים מכל ימי יבנה ככל אשר יבואר לפנינו.  ‫
פרק ז‪.‬‬
 ואמנם כי דבר מס׳ עדיות אינו רק פרט לעצמו הנוגע להמס׳ הזאת לבדה, כי אם גם ענין כללי גדול יתר מאד, אשר ישוב גם הוא להפיץ אור על כל הנוגע לכל דבר סידור המשנה בכלל.
וממנה נודע כי לא לבד יסוד המשנה אשר הי' ערוך ומסודר כבר מימי אנשי כנסת הגדולה, ככל אשר נתבאר לנו בכרך שלישי,
כי אם שגם דברי בית שמאי ובית הלל אשר באו כולם על דברי יסוד המשנה (עי׳ כל דברינו על זה בכרך ג׳ "המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה" פרק ט"ו ולהלן מעמוד ‪ 206‬ולהלן) גם זה כבר נסדר ימים רבים לפני ימי יבנה 
‫‪226‬‬
‫ימי הבירורים, ומס׳ עדיות
 והחוקרים האחרונים אשר כל דבריהם על דברי המשנה הנם כמדברים על עולם מלא אשר לא ראו מעולם, כתבו גם בזה ההיפוך הגמור ממה שהוא.
ויאמר החכם גרעץ בחלק ד׳ עמוד ‪38‬:
"אסיפת ההלכות ביום ההוא נקראה עדיות או בחירתא, ותהי בלא ספק היותר ראשונה והיותר קדומה של אסיפות ההלכות (סידור המשנה) והנקל להכיר את יושנה, כי יחסר לה עוד כל דרכי טיב המלאכה, ותמסור הדברים בלי כל סדר וענין זה עם זה, ורק על ידי השם של המוסר הנם יחד, וכפי הנראה הי׳ המספר כל הקשר בין החומר הרחוק."
והנה כל כך היו זרים להחוקרים האלה כל ידיעות דבר המשנה, עד כי חשבו כי אז בימי יבנה ובסידור מס׳ עדיות עדין לא נתנה תורה לישראל, וזה החילם לעשות, על כן גם לא מצאו ידיהם, ולא ידעו דבר המלאכה הזאת ואיך לסדר.
ובבואו לימי רבי בעמוד ‪220‬ כבר יכריז ויאמר:
״מימי הנסיון הראשון לאסוף ולכנוס את ההלכות המפוזרות למקום אחד למן העת שנישנית מס׳ עדיות עברו כבר שני דורות עד ר׳ יהודה הנשיא" וכו׳.
והן דברי כל החוקרים האלה כולם עד כי פראנקעל בדרכי המשנה עמוד 15 יכריז בפומבי כי ר׳ עקיבא הי׳ הראשון "אשר החל ליסד המשנה".
ודבר מס׳ עדיות אשר קדמה לזה הי׳ לכל החוקרים האלה דבר היוצא מן הכלל ואינו בא בחשבון.
אבל מה נעשה להם לכל החוקרים האלה אשר היו מגבבי דברים בלא חקירה של כלום.
והרי גם מתוך מס' עדיות עצמה וגם אך ממנה לבד היו יכולים להבין ולדעת, כי לא לבד יסוד המשנה, כי אם שגם כל דברי בית שמאי ובית הלל שבכל ששה סדרי משנה מראשם לסופם היו ככר מסודרים כולם במקומם אצל יסוד המשנה באין מחסור דבר, לפני ימי יבנה, ולפני הזמן אשר נסדרה מס׳ עדיות.
ואיך לא חקרו ואיך לא שאלו את עצמם,
א) איך אפשר הדבר כי בראשית ימי הבירורים, או לפי מה שהאמינו עד ‫היום כי מס׳ עדיות נסדרה בוועד של בו ביום, איך אפשר הדבר כי מכל דברי בית שמאי ובית הלל נסדרו שם רק אחדים ממחלוקותיהם, סך הכל ששה במספר, והזניחו את כל יתר המחלקאות שלהם.
ב) ויותר מזה כי המחלקאות המעטים האלה של בית שמאי ובית הלל אשר הובאו שם, מהם אשר אינם לא בדאורייתא ולא בדרבנן.
ואיך אפשר כי הביאו וסדרו ולפי דברי גרעץ גם כתבו אז רק את האלה, והזניחו את כל עיקר דברי בית הלל ובית שמאי בענינים גדולים וכוללים?
והאם יוכל להיות ספק שזה הוא מפני שכל עיקר דבר בית שמאי ובית הלל כבר נסדרו כלם במקומם אצל יסוד המשנה,
ורק הששה דברים האלה אשר אינם כי אם עוללות מדברי בית שמאי ובית הלל עד שגם בסוף חתימת המשנה בימי רבי נשארו מהם אשר לא הובאו

‫יסוד המשנה, ימי הבירורים, ומס' עדיות‬
 במקום אחר, את אלה הביאו וסדרו בימי הבירורים במס׳ עדיות, וכמו שנבאר זה עוד לפנינו.
ג) ונראה בזה עוד דבר גדול אשר יורה על עצמו:
כי הנה בפרק ג׳ ממס׳ עדיות מראש הפרק ואילך אשר נסדרו שם מחלקאות של ר׳ דוסא בן הרכינס וחכמים זה אחר זה,‬
‫הנה בתוך זה באה שם מחלוקתם ההולכת בסגנון לשונם על דברי בית שמאי ובית הלל,
בכל זה לא נסדרו ולא הוזכרו שם דברי בית שמאי ובית הלל אלה כלל כי אם רק דברי ר׳ דוסא וחכמים.
ובא שם בעדיות פרק ג׳ משנה ג׳:
"חמש רחלות גזוזות מנה מנה ופרס חייבות בראשית הגז דברי ד׳ דוסא וחכמים אומרים חמש רחלות כל שהן.״
ומחלוקת זו של ר׳ דוסא בן הרכינס וחכמים הדברים מפורשים בה כי כבר באה אחרי מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם שתי רחלות או חמש.
ובחולין ד' קל"ה במשנה אשר באו שם באמת דברי בית שמאי ובית הלל על יסוד המשנה ונסדרו יחד עמה, באו אחר זה גם דברי ר׳ דוסא וחכמים:
"ראשית הגז וכו׳ חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה מראשית הגז שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן במרובה ובמועט וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות ואינו נוהג אלא במרובה.
וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי רחלות שנאמר וכו׳ ובית הלל אומרים חמש שנאמר" וכו׳.
"ר׳ דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה וכו׳ וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן."
ומבוארים לפנינו כל הדברים כמו שהם, בית שמאי ובית הלל הולכים על יסוד המשנה לפרש "כמה הוא מרובה״ הנאמר שם,
ר׳ דוסא בן הרכינס וחכמים ילכו בסגנון לשונם על דברי בית שמאי ובית הלל שהלכה כבית הלל. ונחלקו כמה צריך שיעשו החמש רחלות, וחכמים סוברים שאין לזה שיעור "חמש רחלות גוזזות כל שהן".
אבל במס׳ עדיות לא נסדרו שם דברי בית שמאי ובית הלל, ולא הובאו שם כל עיקר, ונסדר שם רק מחלוקת ר׳ דוסא בן הרכינם וחכמים.
והאם יוכל להיות ספק שזה הוא מפני שדברי בית שמאי ובית הלל כבר היו אז מסודרים אצל יסוד המשנה.
וכמו שלא באו שם רוב מחלוקותיהם שבכל הש״ס מפני שכבר נסדרו במקומן, אף כן הדבר עם מחלוקתם זאת.
ד) ונראה שם במס׳ עדיות עוד דבר יותר פשוט אשר יברר גם הוא את כל הדבר כמו שהוא.
כי פרק ד' ממס׳ עדיות מראשו לסופו הוא רק פרק שלם אשר בא לחשוב את כל קולי בית שמאי וחומרי בית הלל.
ובא כן בראש הפרק "אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי‬ ‫בית‬ ‫הלל״‪.‬‬ 
‫‪228‬‬
‫יסוד המשנה׳ ימי הבירורים׳ ומם עדיות‬
 אבל הלא זה הוא דבר פשוט כי על כן נחשבו קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, מפני שאלה הם היוצאים מן הכלל, לפי שרוב המחלקאות של בית שמאי ובית הלל הנם להיפך מזה, בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא,
ואיך אפשר כי במס׳ עדיות נסדרו בפרק ראשון רק שישה דברים מחומרי בית שמאי וקולי בית הלל,
ולהיפך נסדרו שם יותר מעשרים דברים שהנם מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל.
ובמה נחשבו הששה דברים מחומרי בית שמאי וקולי בית הלל באיזה פרטים בודדים וגם מהם דברים שאינם לא דאורייתא ולא דרבנן גמור נגד קולי בית שמאי וחומרי בית הלל בדברים רבים וגדולים אשר נחשבו במס׳ זו עצמה ואשר הנם גם במספרם הרבה ועולים שם ליותר מעשרים.
וכל זה רק בפרק ד׳ לבד הכולל רק זה, ואחריו בפרק ה׳ באו עוד דברים רבים מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל אשר מנו והוסיפו בתור תנא ושייר התנאים האחרונים ר׳ יהודה ר׳ יוסי ר' שמעון ור׳ אלעזר.
והלא כל זה מוכיח על עצמו שדבר כל המחלקאות של בית שמאי ובית הלל כבר נסדרו הרבה לפני זח במקומם אצל יסוד המשנה, והיו כבר ידועים לכל וסדורים בפי כל.
ועל כן בצדק סדרו בימי הבירורים ובהמס׳ אשר נסדרה לזה ביחוד, את כל קולי בית שמאי וחומרי בית הלל,
היינו הדבר היוצא מן הכלל הידוע ומפורסם מתוך רוב הדברים הסדורים.
ה) וממש כן יוצא מפורש גם ממה שנסדרו שם כבר בפרק ראשון מן משנה י״ב עד סוף הפרק כל הדברים אשר חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
ובא בראש הדברים "אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי",
וכל זה אין לו ענין כלל כי אם אחרי אשר כבר נסדרו כל דברי בית הלל ובית שמאי. 
‫פרק ח  וכל הדברים פרושים לפנינו, פתוחים וברורים ומבארים את עצמם, גם מתוך מס׳ עדיות עצמה,
כי יסוד המשנה הי׳ כבר ערוך ומסודר לפני שמאי והלל כמו שהוא לפנינו.
ועל כן אחרי עיקר ימי שמאי והלל, ואחרי עיקר המחלקאות שנחלקו ‫על דברי יסוד המשנה וכל הנוגע לזה, נסדר כל דבר ודבר מדבריהם במקומו אצל יסוד המשנה, כמו שכבר נתבאר לנו בכרך שלישי גם מתוך הדברים עצמם של דברי בית שמאי ובית הלל, בכל מקום לעצמו.
וכבר נתבאר לנו שם מעמוד 555‬ ולהלן שעיקר המחלקאות של בית שמאי ובית הלל היו בחיי הלל ושמאי. ועל כן הנה הי׳ זה זמן רב לפני החרבן, ובימי הבירורים אשר היו בראשית ימי יבנה, כבר עברו ימיס רבים מאז אשר נסדרו הדברים במקומם אצל יסוד המשנה, ונתפרסמו ונודעו בכל סידורם בפי כל.

‫יסוד המשנה׳ ימי הבירורים׳ ומם עדיות‬
קטז‬

כי על כן במס׳ עדיות אשר נסדרה עתה בימי הבירורים, באו שם בנוגע לדברי בית שמאי ובית הלל רק כל הדברים אשר היו נחוצים עתה להשלמת הדברים ולבירורם.
והיינו הדברים אשר מתוך כל מה ששבו ונתבררו אז חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, וכל הדברים אשר נתבררו אז כי הנם יוצאים מן הכלל ובית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא,
וגם הדברים המעטים מדבריהם אשר עדין לא נסדרו אצל יסוד המשנה.
ונפלא הדבר כי גם השלשה דברים אשר באו למחלוקת על שם שמאי והלל עצמם, נשארו שנים מהם אשר גם לפנינו לא באו כי אם במס׳ עדיות, וגם בימי רבי לא נסדרו במקום אחר, כי אם נשארו רק במס׳ עדיות.
והם דבר מחלוקתם בשיעור חלה, ודבר מחלוקתם בשיעור מים שאובין הפוםלים את המקוה,
בהיות שני הדברים האלה כוללים, ולא בא מהם על משנה פרטית ביסוד המשנה(ו).
וכן מהעוללות אשר הובאו שם ממחלוקות בית שמאי ובית הלל אשר באו שם ששה דברים מזה,
הנה הראשונה "ב״ש אומרים רובע עצמות מן העצמים וב"ה אומרים" וכו', לא הובא מחלוקתם לפנינו במס' אהלות אצל יסוד המשנה.
והטעם פשוט לפי שבעצמו של דבר לא הי׳ זה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל,
רק שבימי הבירורים ביבנה התראו בזה שני סגנונים שונים, סגנון אחד להשונים גדר דברי המשנה כפי קבלתם מהלל, וסגנון אחר להשונים מבית שמאי.
ועל זה אמר אז ר׳ יהושע שאין זה כי אם שני סגנונים שונים, אבל אין כאן מחלוקת.
ובא בברייתא במס׳ נזיר ד׳ נ"ב "אמר ר׳ יהושע יכולני לעשות דברי בית שמאי ודברי בית הלל כאחד שבית שמאי אומרים וכו׳ ובית הלל אומרים וכו׳".
ובמשנה ח' שאחריה בא:
"כרשיני תרומה בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובית הלל אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה(ז) שמאי אומר יאכל צריד."  ---------------------------  (ו) וכבר נתבאר לנו בכרך שלישי עמוד ‪227‬ טעם הדבר את אשר לא בא ביסוד המשנה שיעור חלה, ועל כן בא בסוף הימים מחלוקת שמאי והלל על זה, ונתבאר לנו שם.
והדברים מכל זה נשארו רק במס׳ עדיות.
וכל מה שעשו בזה בחתימת המשנה הי׳ לבאר כי השיעור הוא עם סובן ומורסנן.
ובכל דבר אשר באו דבריהם על דבר הקבוע וטבוע כבר, נקטו תחלה הפיסקא מהנקבע כבר כמו שהוא בכל כיוצא בזה גם בגמ׳, ובא במס׳ חלה פרק ב׳ משנה ו׳:
״חמשת רבעים קמח חייבין בחלה.״
״הם ושאורן וסובן ומורסנן ‬חמשת רבעים חייבין, ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.״
(ז) במשנה שם בא בסוף "ר׳ עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה״,
וכבר נתבאר כי בכל כיוצא בזה הכונה שר׳ עקיבא חולק עם ת״ק בענין דברי בית הלל. 
‫יסוד המשנה׳ ימי הבירורים׳ ומם עדיות‬
קטז‬

כי על כן במס׳ עדיות אשר נסדרה עתה בימי הבירורים, באו שם בנוגע לדברי בית שמאי ובית הלל רק כל הדברים אשר היו נחוצים עתה להשלמת הדברים ולבירורם.
והיינו הדברים אשר מתוך כל מה ששבו ונתבררו אז חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, וכל הדברים אשר נתבררו אז כי הנם יוצאים מן הכלל ובית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא,
וגם הדברים המעטים מדבריהם אשר עדין לא נסדרו אצל יסוד המשנה.
ונפלא הדבר כי גם השלשה דברים אשר באו למחלוקת על שם שמאי והלל עצמם, נשארו שנים מהם אשר גם לפנינו לא באו כי אם במס׳ עדיות, וגם בימי רבי לא נסדרו במקום אחר, כי אם נשארו רק במס׳ עדיות.
והם דבר מחלוקתם בשיעור חלה, ודבר מחלוקתם בשיעור מים שאובין הפוםלים את המקוה,
בהיות שני הדברים האלה כוללים, ולא בא מהם על משנה פרטית ביסוד המשנה(ו).
וכן מהעוללות אשר הובאו שם ממחלוקות בית שמאי ובית הלל אשר באו שם ששה דברים מזה,
הנה הראשונה "ב״ש אומרים רובע עצמות מן העצמים וב"ה אומרים" וכו', לא הובא מחלוקתם לפנינו במס' אהלות אצל יסוד המשנה.
והטעם פשוט לפי שבעצמו של דבר לא הי׳ זה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל,
רק שבימי הבירורים ביבנה התראו בזה שני סגנונים שונים, סגנון אחד להשונים גדר דברי המשנה כפי קבלתם מהלל, וסגנון אחר להשונים מבית שמאי.
ועל זה אמר אז ר׳ יהושע שאין זה כי אם שני סגנונים שונים, אבל אין כאן מחלוקת.
ובא בברייתא במס׳ נזיר ד׳ נ"ב "אמר ר׳ יהושע יכולני לעשות דברי בית שמאי ודברי בית הלל כאחד שבית שמאי אומרים וכו׳ ובית הלל אומרים וכו׳".
ובמשנה ח' שאחריה בא:
"כרשיני תרומה בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובית הלל אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה(ז) שמאי אומר יאכל צריד."  ---------------------------  (ו) וכבר נתבאר לנו בכרך שלישי עמוד ‪227‬ טעם הדבר את אשר לא בא ביסוד המשנה שיעור חלה, ועל כן בא בסוף הימים מחלוקת שמאי והלל על זה, ונתבאר לנו שם.
והדברים מכל זה נשארו רק במס׳ עדיות.
וכל מה שעשו בזה בחתימת המשנה הי׳ לבאר כי השיעור הוא עם סובן ומורסנן.
ובכל דבר אשר באו דבריהם על דבר הקבוע וטבוע כבר, נקטו תחלה הפיסקא מהנקבע כבר כמו שהוא בכל כיוצא בזה גם בגמ׳, ובא במס׳ חלה פרק ב׳ משנה ו׳:
״חמשת רבעים קמח חייבין בחלה.״
״הם ושאורן וסובן ומורסנן ‬חמשת רבעים חייבין, ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין.״
(ז) במשנה שם בא בסוף "ר׳ עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה״,
וכבר נתבאר כי בכל כיוצא בזה הכונה שר׳ עקיבא חולק עם ת״ק בענין דברי בית הלל. 
‫‪230‬‬
‫יסוד המשגה׳ ימי המרורים ומם עדיות‬
 וכל זה אינו הולך על דברי שום משנה ממס' תרומות עד שגם בימי רבי לא הביאו זה במס׳ תרומות.
ונראה בזה דבר נמלא כי אחרי ימי סידור מס׳ עדיות, אז נחלקו ר־ טרפון ורבנן מחלוקת כעין זו בנוגע למעשר שני במס׳ מעשר שני פרק ב׳ משנה ד׳.
והשתמשו בזה בימי רבי להביא במס׳ מעשר שני שם על ידי גררא דברי בית שמאי ובית הלל, ובא שם:
"כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונים ונכנסין לירושלים ויוצאין נטמאו ר׳ טרפון אומר יתחלקו לעיסות וחכמים אומרים יפדו.
ושל תרומה בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה, ובית הלל אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה."
ומבואר מעצמו כי לא הי׳ לזה לא התלות ולא אגב גררא במס׳ תרומות עד כי גם בימי רבי סידרו זה אגב גררא רק במס׳ מעשר שני אחר מחלוקת ר׳ טרפון ורבנן.
עוד שני דברים באו שם:
"הפורט סלע ממעות מעשר שני בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות ובית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות" וכו׳.
"הפורט סלע של מעשר שני בירושלים בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות ובית הלל אומרים בשקל כסף ובשקל מעות" וכו׳.
והדברים האלה אינם לא בדאורייתא ולא בדרבנן כי אם שלא יוקרו הפרוטות, ושלא יתקלקלו הנשארות.
והאחרונה ממה שקבעו שם הוא:
"כסא של כלה שנטלו חפויו בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא, כסא שקבעו בעריבה בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין שמאי אומר אף העשוי בה.״‫
והוא כבר מדיני הפרטים של סוף דיני כלים אם זה בטל מתורת כלי או לא.
אלה הם כל הדברים אשר נקבעו שם מכל המחלקאות הרבות של בית שמאי ובית הלל,
והדברים המעטים האלה, גם כשהם לעצמם, חותמם מעיד עליהם, וענינם יביע ויאמר כי הנם רק עוללות אשר נשארו.
וכל הדברים הרבים והגדולים של בית שמאי ובית הלל בכל מקצועות הש״ס כבד נקבעו כלם במקומם.
ועל כן נשארו רק אלה כעוללות, אשר לא נקבעו עוד, ונקבעו עתה בימי הבירורים במס׳ זו.
ואמנם שיש לנו גם ענין כללי גדול מאד במס׳ עדיות בנוגע ליסוד המשנה ודבר ימי הבירורים עליה בראשית ימי יבנה, והוא דבר ה[[משנה עדיות ו ב|משנה בעדיות ‬‫פרק ו׳ משנה ב׳]]:
"העיד ר׳ יהושע ור׳ נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי על אבר מן המת

-----------------  ‫והוא באמת מחלוקת ר׳ עקיבא וחכמים במס׳ חלה פ"ד מ״ט ״ואלו ניתנין לכל כהן וכו׳ כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרין".

‫יסוד המשנה׳ והבירורים בראשית ימי יבנה‬
‫קטז‬
 שהוא טמא שר׳ אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי אמרו לו והלא קל וחומר ומה מן החי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא המת שהוא טמא אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא אמר להם לא אמרו אלא על אבר מן החי וכו'".
והנה דבר שאין צריך לאמר הוא כי השקלא וטרי׳ הזאת עם ר׳ אליעזר לא היתה בו ביום שהרי ר' אליעזר לא הי׳ כבר בבית הוועד אז כמו שהוא במשנה ידים פרק ד' משנה ג׳:
"בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית וכו׳ נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכשבא ר׳ יוסי בן דורמסקית אצל ר' אליעזר ללוד אמר לו מה חדוש הי׳ לכם בבית המדרש היום אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב וכו׳ בכה ר׳ אליעזר ואמר סוד ד׳ ליראיו" וכו'.
וכבר כתב שם הרמב"ם ז"ל בפירושו "וכבר יצא ר׳ אליעזר מבית המדרש בעבור המחלוקת שנפל בינו ובין החכמים כמו שזכרנו בחמישי של כלים".
אבל השקלא וטרי׳ בין ר׳ אליעזר לר׳ יהושע בדין אבר מן המת הי׳ לפני זה, בימי הבירורים, ככל אשר יבואר הדבר לפנינו, שכן הם שם כל הדברים בו ביום בנוגע לר' אליעזר.
והשקלא וטרי׳ הזאת על דבר אבר מן המת אשר בא במשנה זו בקצרה ונתפרש יותר בברייתא בגמרא, נוכל ללמוד ממנה דברים רבים וגדולים וכוללים בנוגע ליסוד המשנה, ולדבר ימי הבירורים ביבנה.
כי על כן עלינו לבאר את כל הדברים האלה על סדרם ועל ענינם הגדול לדעת בכל זה את הדברים כמו שהם.

‫פרק ט‪.‬‬

וראשונה עלינו להעיר על דבר הסידור הכללי של סדרי המשניות.
כי הנה הדבר מתברר אשר בימים היותר ראשונים (כבר נתבאר לנו בברך ג׳ שזה הי׳ בימי אנשי כנסת הגדולה) ביסדם את סדר המשנה בכל דברי יסוד המשנה, עשו כבר הדברים בנוים ומשוכללים כל כך, עד כי לסדר טהרות, החמור מאד ובנוי על כללים רבים, עשו אז יחד עם זה, והקדימו מבוא כללי לכל סדר טהרות.
ויהיו מעשיהם בזה ממש כמו שעשו גדולי הראשונים מפרשי המשנה להסדר הזה, בהיות הסדר הזה ביחוד מרובה באופני טומאות שונים.
והוא ענין אחד כללי דבר הטומאות השונות, אבל ענין אחד המסתעף לאופנים ודינים שונים, המשונים זה מזה.
ועל כן הי׳ נחוץ לסדר בראש כל הסדר הזה מבוא כללי לכל הסדר הזה כלו.
ומזה כבר נוכל לדעת כי כמו שהי׳ סדר טהרות סדר מסודר לעצמו, כן היו גם יתר הסדרים כל אחד לעצמו לענינו, ככל אשר יבואר עוד.
והנה כבר הרגישו ספר הברייתות וכל בעלי אסופות אחריו בדברי ר' יוסי בסוף מס׳ כלים "‬אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה".
אבל בדברי ימי ישראל אשר לא נחקרו לא הרגישו בתוצאות הדבר הזה.

‫‪232‬‬
‫יסוד המשנה, ותקופת התנאים עליה
 ‫כי הנה המס' נקראת מס׳ כלים, וכן הוא באמת כל ענינה אשר כולה תדבר בדיני כלים:
דיני כלי עץ ודיני כלי מתכות, כלי חרס, כלי נתר, כלי אבנים, וכל אופני טומאה השונים בהם.
אבל כל זה יותחל מן הפרק השני ואילך עד סוף המסכת, והפרק השני יותחל כן:
"כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים".
אבל דברי ר׳ יוסי "אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה ילכו בהכרח על הפרק הראשון.
כי הפרק השני הלא לא יותחל בטומאה כי אם בטהרה "כלי עץ וכו' פשוטיהם טהורים".
והוא הרבה יותר מהסיום בטהרה אשר בסוף המס' כי הלשון בסוף המס׳ הוא:
"לגינין גדולים שניטל פיהם טמאין מפני שהוא מתקנן לכבשין והאפרכס של זכוכית טהורה."
ומזה הננו רואים שאף שבמשנה זו עצמה נאמרו דיני טומאה ורק חצי שורה לפני זה נאמרו דיני טומאה, בכל זה מפני שיסוים בה "והאפרכס של זכוכית טהורה" יקרא על זה ר׳ יוסי "ויצאת בטהרה".
אף כי כן הוא בנוגע לפרק שני שהותחל בודאי בטהרה, בדין כללי של טהרה:
"כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים".
ואין לך נכנס בטהרה יותר מזה, והוא הרבה והרבה יותר ממה שיצאתה מס' כלים בטהרה בסוף המס׳.
ומבואר הדבר באין דרך לנטות ימין ושמאל כי דברי ר׳ יוסי על מס׳ כלים "שנכנסה בטומאה" ילכו על הפרק הראשון, שהוא יותחל באמת בטומאה:
"אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת והמצורע בימי ספרו" וכו'.
ועל זה יאמר ר' יוסי בצדק על מס' כלים שנכנסה בטומאה, בסידור הכללי ‬‫הראשון, דהיינו בסידור יסוד המשנה.
ומזה הדבר מבואר שגם הפרק הראשון לא בא בימי רבי, כי אם שממנו הותחל דבר המס׳ ביסודה.
אבל הפרק הראשון הזה בכל גדלו ורחבו כלו מראשו לסופו אין בו שום דין פרטי והנהו רק מבוא כללי לא לבד לכל מס' כלים כי אם גם לכל סדר טהרות וכל יסודי הדברים ועיקרם כבר נכללו בו.
ומזה עצמו גם מבואר שנסדר אז יחד עם זה גם כל סדר טהרות, ומובן מעצמו שכן נסדרו אז גם כל יתר הסדרים, כל אחד לענינו.
ודברי הפרק הראשון, אשר יבוא בתור מבוא כללי יותחלו הדברים בו:
"אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת והמצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהם כדי הזייה הךי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר ואינן מטמאין במשא".

‫יסוד המשנה, ודברי התנאים עליה‬
‫קיז‬
 ובמשנה ב׳:
"למעלה מהם נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה שהם מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע וכו'".
משנה ג׳:
"למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון, למעלה מהן זובו של זב וכו׳ למעלה מהן מרכב וכו׳ למעלה מן המרכב משכב וכו׳ למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב ואין משכב וכו׳ למעלה מן הזב זבה וכו' למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה וכו׳ למעלה מן המצורע עצם כשעורה וכו׳ חמור מכולם המת שהוא וכו'".
ואחר זה בא שם המשנה של עשר טומאות פורשות מן האדם וכו׳ אשר הדברים מפורשים במס׳ עדיות כי ר׳ אליעזר ור' יהושע כבר נחלקו בפשט דבריה על ידי משנה באהלזת הבאה רק עליה ויתבאר בפרק הבא.
והלשון במשנה זו (משנה ה׳):
"עשר טומאות פורשות מן האדם מחוסר כפורים אסור בקדש ומותר בתרומה ובמעשר, חזר להיות טבול יום וכו׳ חזר להיות בעל קרי וכו׳ חזר להיות וכו׳ פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי וכו׳.
ואחר זה בא "עשר קדושות הן" שגם הם חלוקים לענין טומאה ומקומם בסדר טהרות:
"עשר קדושות הן ארץ ישראל וכו׳ עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחין מתוכם את המצורעים וכו׳ לפנים מן החומה מקודש וכו' הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם וכו׳ עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת וכו'״.
והר"ש ואחריו הרב העירו על דברי המשנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וכתבו "הוא הדין דהוה מצי למתני שאין טהור נכנס לשם עד שיטבול דהכי תנן בפרק אמר להם הממונה, יומא ד‘ ל׳ (פ"ג מ"ג "אין אדם טהור נכנס לעזרה עד שיטבול",
אבל הנה קושיתם במקומה שהרי מדין אין מחוסר כפורים נכנס לשם אין אנו יודעין דין אין אדם טהור נכנס עד שיטבול.
והדברים פשוטים דהא באמת מסקינן ביומא שם דאין זה רק סרך טבילה כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו (עד דאביי בעי שם אם חציצה פוסלת בטבילה זו).
וזה נתקן הרבה אחר סידור דברי "יסוד המשנה" ועל כן באמת לא הוזכר זה שם.
ולפני זה על דברי המשנה "החיל מקודש ממנו שאין עכו״ם וטמא מת נכנסים לשם״,
העירו על זה הר"ש ואחריו הר"ב "אע"ג דרבנן גזור על העכו"ם שיהיו כזבים לכל דבריהם לענין שלוח מחנות לא גזור עליהן אלא כטמאי מתים".
וכבודם הגדול במקומו אבל הדברים הנם שני ענינים. 
‫‪234‬‬
‫יסוד המשנה, ודברי התנאים עליה
 זה שגזרו עליהם להיות כזבים לכל דבריהם הוא מי"ח דבר כמו שהוא במס׳ שבת דף י"ז.
דהיינו בזמן מאוחר לפני חרבן הבית ונתבאר בכרך שלישי,
אבל התקנה להבדיל את החיל ושאין עכו"ם וטמאי מתים נכנסים לשם זה הוא תקנת נביאים.
ובמס׳ מדות פרק ב׳ נאמר:
"הר הבית הי׳ חמש מאות אמה וכו' לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים ושלשה עשר פרצות היו בה שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם י"ג השתחויות, לפנים ממנו (היינו לפנים מסורג זה) החיל עשר אמות."
והתוספת יום טוב העיר שם "ובמהדורות שבספר הנזכר הוספתי תת טוב טעם שבשביל כן היונים פרצו בו פרצות הואיל ונעשה להבדיל אותם מבוא יותר פנימה".
ודבריו נכונים מאד כי הפרצות ההם אשר נעשו שם בימי מלכי היונים הן גם דברי ספר המכביים המפורשים, א׳ ט׳ נ"ד:
"בשנת מאה וחמשים ושלש בחדש השני צוה אלקימוס להפיל את החומה מן החצר הפנימי (אשר לפני העזרה) inneren Vorhofes מהמקדש ורצה בזה לבטל את מעשי הנביאים אבל כאשר התחיל להפיל זה נסגר פיו ולא יכול לדבר וגם לא להזיז אבר" וכו׳.
והם דברי המשנה שם במס׳ כלים ומס׳ מדות:
"הר הבית מקודש ממנו וכו׳ החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת נכנסין לשם."
ולשונו של הר"ב שם "החיל לפנים מחומת הר הבית הי׳ כותל גבוה עשרה טפחים והוא נקרא סורג ולפנים ממנו החיל עשר אמות".
וזה שאין עכו״ם וטמא מת נכנסין לשם הוא תקנה מדרבנן וכמו שכתב הר"ש שם "והיינו מדרבנן דמדאורייתא אפי׳ בעזרת נשים שרי שכל זה מחנה לויה עד עזרת ישראל ששם שער ניקנור".
והמדרבנן הזה הוא תקנת נביאים אשר בא בחשמונאים שם.
וזה רצה אלקימוס לבטל, ועל כן צוה להפיל כל זה, אבל לא הספיק כי אם לפרוץ בה פרצות, ומת בתחלואים ומכאובים כמו שהוא בחשמונאים שם.
והן דברי המשנה במדות שם "ושלשה עשר פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום" וכו'.
ורבותינו שמרו בכל מקום את כבודם של ישראל ותלו הקלקלה אשר קלקלו המתיונים על ידי היונים בהיונים עצמם.
וכן הוא באמת אשר רק בכחם של מלכי היונים ובעזרת צבאותיהם עשו יאזאן מענעלאוס ואלקימוס זר מעשיהם נגד חפץ כל העם בכללו.
ועל כן הנה בפרק הזה, הפרק הראשון ממס׳ כלים, אשר הנהו "מיסוד המשנה" בא שם רק תקנת הנביאים לבד ולא גזרת י"ח דבר אשר היתה בסוף הימים.

‫‪236‬‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
‬ ועל כן גם באו הדברים במס׳ אהלות מן האמצע "האיברים אין להם שיעור" מפני שגם כל הדברים בראש מס' אהלות הנם רק המשך משם, בכללי היסוד, ונסדרו בראש מס׳ אהלות במקומו.
ורק על פי הדברים האלה נבין את הדברים אשר באו שם אחר זה במשנה:
"כיצד ארבעה, כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב".
"אמר ר׳ עקיבא יש לי חמישי השפוד התחוב באהל האהל והשפוד והאדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, החמישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב אמרו לו אין האהל מתחשב."
ודברים כמו שהם קשה להבינם ומה ענין לתשובתם "אין האהל מתחשב".
אבל באמת אין דברי ר׳ עקיבא כי אם קושיא על יסוד המשנה מדוע חשבו ארבעה והלא אפשר שיהיו חמשה.
ועל זה השיבו לו בבית הועד שאין כאן קושיא ״אמרו לו אין האהל מתחשב״, והדברים פשוטים וברורים.
אבל כי נשוב ונראה בזה דברים גדולים ונפלאים אשר יאירו לפנינו באורם ואמתם.
כי על ידי זה את אשר דברי המשנה במס׳ אהלות ילכו על דברי המשנה במס׳ כלים נחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע בפירוש וגדר דברי המשנה במס' אהלות ודבריהם הנם גם מפורשים כן.
ואך על פי כל זה נדע ענין דבריהם בברייתא אשר אין להם הבנה כלל.
והבירור מימי יבנה על המשנה הזאת ממס׳ אהלות בא לפנינו ב[[משנה עדיות ו ב|משנה עדיות פרק ו׳ משנה ב׳]]:
"העיד ר' יהושע ור׳ נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי על אבר מן המת שהוא טמא שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי."
והנה במשנה אף שלא נתפרשו דבריהם כמו בהברייתא בכל זה יוצא גם מהדברים בהמשנה.
שר׳ אליעזר סבר שזה שאמרו במשנה אהלות "האיברים אין להם שיעור" לא אמרו אלא על אבר מן החי.
אבל מן המת אין האבר מטמא אלא אם כן יש עליו כזית בשר.
ור' יהושע ור׳ נחוניא העידו שגם אבר מן המת אין לו שיעור, ואף שאין עליו כזית בשר מטמא משום אבר, וגם זה בכלל דין יסוד המשנה "האיברים אין להם שיעור".
ולשונו של הר"ב על דברי ר׳ אליעזר "לא אמרו האיברים אין להם שיעור" אלא על אבר מן החי אבל אבר מן המת שיעורא בעי לטמויי".
ומבואר שגם הוא מפרש כן דברי ר׳ אליעזר שהוא מפרש דברי יסוד המשנה של "האיברים אין להם שיעור" ואי אפשר לפרש כי אם כן.
וכבר גם נתבאר לנו בכרך שלישי במקומות הרבה שכל מקום שבא במשנה "ובמה אמרו" או "לא אמרו" וכיוצא בזה הכונה להמשנה הקבועה הטבועה וסדורה לפנינו. ‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
‫קיט‬
‬
ואמנם כי במשנה באו דבריהם בקצרה, ויתראו לפנינו בכל ענינם מתוך דברי הברייתא במס׳ חולין דף קכ"ט, ולשון הברייתא שם:
"דתניא אמר ר' אליעזר שמעתי שאבר מן החי מטמא אמר לו ר׳ יהושע מן החי ולא מן המת? וקל וחומר ומה חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא, מת שהוא טמא לא כל שכן, כתוב במגלת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד, אלא כל דכן, הכא נמי כל דכן, אמר ליה כך שמעתי." ‫
והדברים כמו שהם הנם לגמרי בלתי מובנים, והנם גם תמוהים מאד.
א) שהרי מחלוקתם של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אינו באבר מן החי שבזה הלא דעת שניהם שוה שאבר מן החי בודאי מטמא,
וכל מחלוקתם היא רק באבר מן המת שר׳ יהושע סובר שכן הדין גם באבר מן המת שגם זה מטמא ור׳ אליעזר סובר שאבר מן המת אינו מטמא, ואם כן הלא זה הי' צריך להיות דברי ר׳ אליעזר שמעתי שאבר מן המת אינו מטמא".
ולכל הפחות הי׳ לו לאמר "שמעתי שאבר מן החי מטמא ואבר מן המת אינו מטמא".
ואיך זה יעשה ר׳ אליעזר ההיפך כי יאמר רק הדבר ששניהם מודים בו ויחסר לגמרי העיקר במה שנחלקו בו.
ב) וגם אחר זה אחרי טענת ר׳ יהושע הצודקת "מן החי ולא מן המת וקל וחומר וכו'״ גם אז לא ישיב ר׳ אליעזר ולא יפרש דבריו לאמר "כך שמעתי ולא מן המת" כי אם יאמר סתם "כך שמעתי" דהיינו שכך שמע כמו שאמר תחלה "שמעתי שאבר מן החי מטמא".
אבל מה ענין להדברים האלה ואיזה סתירה יש משמועתו זאת נגד דברי ר׳ יהושע, והלא במה ששמע מודה גם ר' יהושע.
ג) ורבינו הגדול רש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב "אמר לו כך שמעתי שאבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת".
וכבוד רבינו במקומו, אבל הלא בהברייתא יחסר בכל דברי ר' אליעזר ששמע "ולא אבר מן המת" ואיך אפשר שיחסר העיקר,
והלא לפני זה כתב גם רש"י עצמו "אמר לו ר׳ יהושע וכי מפני ששמעת מן החי סבור אתה לומר כן מן החי דוקא ולא מת בתמיה והלא כתוב במגלת ‬‫תענית פסחא זעירא" וכו׳.
ומבואר מדברי רש"י ז"ל עצמו שכל מה שמסר ר׳ אליעזר מדבר שמועתו ששמע לא הי׳ כי אם זה שאבר מן החי מטמא ורק זה לבד אמר באמת, ורק זה לבד הזכיר, ור' יהושע יאמר לו בצדק והלא קל וחומר וכו׳, ומה ישיב על זה ר' אליעזר.
אבל כל הדבר מתבאר מעצמו, וכל הדברים באו בדבריהם כמו שהם.
המשנה במס׳ כלים בפרק א׳ דבריה מפורשים דאיירי באבר מן החי:
"עשר טומאות פורשות מן האדם וכו׳ פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע וכו׳ ואם יש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאוהל" וכו׳. ‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
‫קיט‬
‬
ואמנם כי במשנה באו דבריהם בקצרה, ויתראו לפנינו בכל ענינם מתוך דברי הברייתא במס׳ חולין דף קכ"ט, ולשון הברייתא שם:
"דתניא אמר ר' אליעזר שמעתי שאבר מן החי מטמא אמר לו ר׳ יהושע מן החי ולא מן המת? וקל וחומר ומה חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא, מת שהוא טמא לא כל שכן, כתוב במגלת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד, אלא כל דכן, הכא נמי כל דכן, אמר ליה כך שמעתי." ‫
והדברים כמו שהם הנם לגמרי בלתי מובנים, והנם גם תמוהים מאד.
א) שהרי מחלוקתם של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אינו באבר מן החי שבזה הלא דעת שניהם שוה שאבר מן החי בודאי מטמא,
וכל מחלוקתם היא רק באבר מן המת שר׳ יהושע סובר שכן הדין גם באבר מן המת שגם זה מטמא ור׳ אליעזר סובר שאבר מן המת אינו מטמא, ואם כן הלא זה הי' צריך להיות דברי ר׳ אליעזר שמעתי שאבר מן המת אינו מטמא".
ולכל הפחות הי׳ לו לאמר "שמעתי שאבר מן החי מטמא ואבר מן המת אינו מטמא".
ואיך זה יעשה ר׳ אליעזר ההיפך כי יאמר רק הדבר ששניהם מודים בו ויחסר לגמרי העיקר במה שנחלקו בו.
ב) וגם אחר זה אחרי טענת ר׳ יהושע הצודקת "מן החי ולא מן המת וקל וחומר וכו'״ גם אז לא ישיב ר׳ אליעזר ולא יפרש דבריו לאמר "כך שמעתי ולא מן המת" כי אם יאמר סתם "כך שמעתי" דהיינו שכך שמע כמו שאמר תחלה "שמעתי שאבר מן החי מטמא".
אבל מה ענין להדברים האלה ואיזה סתירה יש משמועתו זאת נגד דברי ר׳ יהושע, והלא במה ששמע מודה גם ר' יהושע.
ג) ורבינו הגדול רש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב "אמר לו כך שמעתי שאבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת".
וכבוד רבינו במקומו, אבל הלא בהברייתא יחסר בכל דברי ר' אליעזר ששמע "ולא אבר מן המת" ואיך אפשר שיחסר העיקר,
והלא לפני זה כתב גם רש"י עצמו "אמר לו ר׳ יהושע וכי מפני ששמעת מן החי סבור אתה לומר כן מן החי דוקא ולא מת בתמיה והלא כתוב במגלת ‬‫תענית פסחא זעירא" וכו׳.
ומבואר מדברי רש"י ז"ל עצמו שכל מה שמסר ר׳ אליעזר מדבר שמועתו ששמע לא הי׳ כי אם זה שאבר מן החי מטמא ורק זה לבד אמר באמת, ורק זה לבד הזכיר, ור' יהושע יאמר לו בצדק והלא קל וחומר וכו׳, ומה ישיב על זה ר' אליעזר.
אבל כל הדבר מתבאר מעצמו, וכל הדברים באו בדבריהם כמו שהם.
המשנה במס׳ כלים בפרק א׳ דבריה מפורשים דאיירי באבר מן החי:
"עשר טומאות פורשות מן האדם וכו׳ פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי מטמא במגע וכו׳ ואם יש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאוהל" וכו׳. ‬
‫‪238‬‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
‬ וכבר נתבאר לנו כי דברי המשנה בריש מס׳ אהלות "האברים אין להם שיעור" דבר אין להם לעצמם,
כי אם שילכו וישובו על דברי המשנה שם במס׳ כלים "פירש ממנו אבר" וכו'.
ועל כן הנה על דברי יסוד המשנה הזאת באהלות שם "האברים אין להם שיעור" פירשו לו רבותיו לר׳ אליעזר שזה שב על "אבר מן החי" אשר ידובר במס׳ כלים.
והן באמת לשונו של ר׳ אליעזר ודבריו ב[[משנה עדיות ו ב|משנה עדיות שם פרק ו׳ משנה ב׳]] "שר׳ אליעזר אומר לא אמרו (באהלות שם) אלא על אבר מן החי".
והננו רואים דבר פלא שגם ר׳ יהושע לא ישיב לאמר "גם במת אמרו",
שזה ודאי שכדברי ר׳ אליעזר כן הוא שדברי המשנה במס׳ כלים ודברי המשנה במס׳ אהלות ההולכת עליה איירי באבר מן החי וכפי אשר גם שמע ר׳ אליעזר מרבותיו וכן שמע גם ר׳ יהושע.
תשובת ר׳ יהושע היא רק זאת שאף שזה וראי שכדברי ר׳ אליעזר כן הוא כי הדברים שם הנם בחי אבל הלא קל וחומר במת. והן דברי ר׳ יהושע בהברייתא בחולין שם:
"אמר לו ר׳ יהושע מן החי ולא מן המת, וקל וחומר ומה חי שהוא טהור וכו' כתוב במגלת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן הכי נמי כל דכן.־
והיינו דזה ודאי דכדברי ר׳ אליעזר בן הוא שדברי המשנה איירי בחי, אבל הנם ממש כדברי המגילת תענית שכתוב שם רק פסחא זעירא.
ומבואר שר׳ יהושע יודה לר׳ אליעזר שזה כדבריו כן הוא כי בחי דברו.
וכן ממש היא תשובתם של ר' יהושע ור׳ נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי לר׳ אליעזר גם במשנה עדיות שם:
"שר׳ אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי אמרו לו והלא קל וחומר ומה החי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא המת שהוא טמא אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא."
ומבואר לנו שני הדברים שזה ודאי שר׳ אליעזר לא שמע "אבל לא מן המת".
וכן זה ודאי שגם ר׳ יהושע מודה שהמשנה באהלות בחי דברה רק שבמת נוכל להבין מעצמינו מדין קל וחומר.
ועיקר הכל מבואר שכל מחלוקתם רק איך הם ענין הדברים בהמשנה וכמבואר. ‫
ונעמוד בזה גם על הסדר כפי שבא במקומות כאלה סוף סגנון המשנה בחתימתה בימי רבי.
כי מפני שכפי שבא סגנון המשנה ביסוד המשנה "האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מטמאין טומאתן" שילך על המשנה במס' כלים, אפשר לאמר דדוקא בחי דברו כמו שהם על זה דברי ר' אליעזר.
ומפני שהלכה כר׳ יהושע, הוסיפו בחתימת המשנה "אפילו פחות מכזית מן המת". ‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
‫קב‬
‬ ולשונו של הר"ב "האברים וכו' ומיירי בין באבר שנתלש מן החי בין באבר מן המת".
וצדקו דבריו אבל הלא הדברים יפליאו אחרי שזה ודאי שדברי המשנה הם בין מן החי בין מן המת, איך בא שם "האברים אין להם שיעור אפ' פחות מכזית מן המת״ ואיך זה פרטו מן המת והלא נוכל לטעות שאין הדין כן במן החי".
אבל הדברים פשוטים כי בנוגע למן החי אי אפשר לטעות שהרי הדברים במשנה אהלות "האברים אין להם שיעור" אין להם ענין לעצמם, כי אם בהלכם על דברי המשנה בפרק א׳ ממס׳ כלים, ושם הדברים מפורשים על מן החי.
ועל כן לא הי׳ להם בחתימת המשנה להוסיף רק בנוגע למן המת(י).
והתוס׳ יום טוב בריש מס׳ טהרות במשנה א׳ ד"ה והאוכל כתב "וכתב הכ"מ דלמד כן מדלא הזכיר התנא בפ"ק דאהלות אלא מת ונבלה ושרץ עכ"ל ואף מן החי לא הוזכר שם אבל נשנה בפרק ו׳ דעדיות ובפ״ק דכלים משנה ה׳".
וכבר נתבאר דמן החי הוזכר והוזכר לפי שכל עיקרה של המשנה באהלות אין לה ענין כי אם בהלכה על משנה בפרק דכלים(יא).
וכמה נפלאו כל הדברים האלה לדעת מהם שכל ענינם בימים ההם הי׳ הבירורים על יסוד המשנה ומתוכה.
ונשוב ונראה כל זה גם מתוך יתר דבריהם שם במשנה עדיות, אשר כל לשונם הוא:
"אמרו לו והלא קל וחומר ומה החי וכו׳ אמר להם (ר׳ אליעזר) לא אמרו אלא מן החי, דבר אחר (כלומר ולבד זה), מרובה טומאת החיים מטומאת המתים שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין מה שאין המת מטמא."
ותשובת ר׳ אליעזר היא ממשנת מס׳ זבים פרק ד׳ משנה ו׳, ולשון יסוד המשנה שם:
"חומר בזב מבמת(יב) שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין מה שאין המת מטמא."
והנה יביא ר׳ אליעזר המשנה בכל לשונה כמו שהיא לפנינו.
ונראה כל זה עוד גם מהמשנה שאחר זה בעדיות שם: ‬ ------------------ ‬
(י) ויחד עם זה פרטו את הכלל כלו ״אפי׳ פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ".
(יא) וגם הגר"א ז׳׳ל נדחק שם מדוע לא בא במשנתנו מן החי. אבל הדברים פשוטים שזה כבר נתפרש בריש הסדר בדברים ברורים והמשנה הזאת עלה קאי.
ורק מן המת עדיין לא נתבאר על כן פירשו זה, להוציא מדברי ר׳ אליעזר.
(יב) במשנה שבמשניות לפנינו נשתבשה שם הגירסא, וכבר כתב שם התוס׳ יום טוב:
״וחומר במת מבזב שהזב עושה וכו׳ נראה בעיני דחסורי מחסרא ״חומר בזב מבמת״ שהזב עושה ‫אבל מצאתי בנא"י שהוגה ״וחומר שוב בזב מבמת" שהזב וכו׳ וכן הוא בנוסחת מהר"ם.״
והגר"א ז״ל שם ״הכי גרסינן זה חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב וכו׳ ולא גרסינן הכא וחומר במת מבזב״ וכו׳.
וכבודם הגדול במקומו שלא הביאו כי כדבריהם הביא ר' אליעזר במשנה עדיות שם את לשון המשנה במס׳ זבים וכמבואר לנו בפנים.
‬
‫‪240‬‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
‬
"כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר׳ אליעזר מטמא ור׳ יהושע ור׳ נחוניא מטהרים וכו׳ אמרו לו לר׳ אליעזר מה ראית לטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי אמר להם "מצינו אבר מן החי במת שלם מה המת כזית בשר הפורש ממנו טמא אף אבר מן החי כזית בשר הפורש ממנו יהי׳ טמא."
והדברים האלה "מצינו אבר מן החי במת שלם" הכונה רק זאת שהוא דין המפורש ביסוד המשנה והוא באמת כן לפנינו במשנה במס׳ כלים פרק א׳ שם:
"עשר טומאות פורשות מן האדם וכו׳ פירש ממנו אבר שאין עליו בשר וכו׳ ואם יש עליו בשר כראוי מטמא במגע במשא ובאהל",
דהיינו שמטמא במת שלם. ומדברי יסוד המשנה הזאת למד ר׳ אליעזר לדין כזית בשר מן החי.
והכל הולך למקום אחד, וכל הדברים יתאימו יחד, והולכים ומבארים את עצמן, כי דבר כל התנאים כולם מן ראשוני ראשי זקני התנאים עד סופם הי׳ רק לברר דברי "יסודי המשנה" ולהשוות דבר כל קבלתם עליה ולהכריע הדברים וממנה ועליה ישובו כל דבריהם.
‬
‫פרק י״א‪.‬‬  וראוי לנו לבאר במקום הזה דבר נפלא מאד אשר גם האחד אשר הרגיש בפירוש הדברים עצמם במקומם, והוא הגאון ר׳ דוד לוריא זצ"ל לא הרגיש בכל זה בהענין הגדול בכללו ובתוצאות היוצאות מזה.
הנה הדבר ידוע כי ר׳ אלעזר בן ערך לא בא ליבנה, ולא הי׳ שם אחרי מות רבו רבן יוחנן בן זכאי, בימי פעולת דור יבנה לעצמם, היינו בימי הבירורים והכרעת ההלכה. ‬
ואחרי מות רבם הגדול רבן יוחנן כן זכאי הלכו ראשי תלמידיו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע וכל חבריהם התישבו ביבנה, ור׳ אלעזר בן ערך התישב באמאוס.
ונראה בזה דבר גדול ונפלא, כי כאשר אחר זה נזדמנו חבריו עמו ורצו לבדקו אם בישבו בד בבד לבדו עוד תלמודו בידו לא שאלו ממנו חקירות חדשות, כי אם בדקו אותו בזה עצמו אם לא שכח את קבלותיהם מרבותיהם בגדר דברי יסוד המשנה.
ובא במדרש קהלת פרשה ז׳:
"כשנפטר (רבן יוחנן בן זכאי) הלכו ליבנה והלך ר׳ אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס למקום מים יפים ונוה יפה המתין להם שיבואו אצלו ולא באו כיון שלא באו בקש לילך אצלם ולא הניחתו אשתו אמרה לו מי צריך למי וכו׳ שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו (קבלותיו על יסוד המשנה) מאחר זמן באו אצלו (נזדמנו עמו) שאלו אותו פת חיטים או פת שעורים מי טב אוכלה בלפתן ולא ידע להשיבן" וכו׳.
והדברים סתומים וכבר פירשם הגאון ר׳ דוד לוריא ז"ל הביאו דבריו המפרשים שם.
ששאילתם לר' אלעזר בן ערך היתה על ההיא דתנן ב[[משנה נגעים יג ט|מס׳ נגעים פי"ג משנה ט׳]] ״הי׳ לבוש בכליו וכו׳ הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהה כדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורין מיסב ואוכל בליפתן".

‫הכא‬
‫יסוד המשנה והבירורים עליה‬
 והדברים "מי טב אוכלה בליפתן" ט״ס ותחת ״מי טב״ צריך להיות ״מיסב".
והדברים ברורים ולא יכול להיות ספק שכן הוא וענין דבר זה הוא כי במשנה נגעים שם נאמר:
"מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו הוא והן טמאין מיד הי׳ לבוש בכליו וסנ‬דליו ברגליו וטבעותיו בידיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס פת חיטין ולא פת שעורין מיסב ואוכל בליפתן".
ומבואר מתוך שאילתן לר׳ אלעזר בן ערך שהלשון ביסוד המשנה הי׳ רק זה לבד ״עד שישהא כדי אכילת פרס".
והקבלה שקבלו כולם בגדר דברי יסוד המשנה הי׳ ששיעור כדי אכילת פרס האמור כאן הכונה לאכילת פת חיטים ולא פת שעורים וכן הכונה במיסב ואוכל בליפתן דוקא.
ואחר זה אם בימי יבנה או בימי סוף חתימת המשנה הוסיפו זה אצל יסוד המשנה ככל הדברים אשר סידרו אז אצל יסוד המשנה כל גדרי קבלותיהם וכל דברי הברורים כלם.
ומבואר לנו גם מהדברים האלה כל דבר יסוד המשנה וכל דבר התנאים היותר ראשונים עליה אם מתוך קבלותיהם עליה סיבותיהם או מתוך הבירורים יחד בבית הוועד.
ואם כי בנוגע לשאילתם מר׳ ‬אלעזר בן ערך על המשנה ביסודה ב[[משנה נגעים יג ט|מס׳ נגעים שם]] הדברים פשוטים בולטים ומוכיחים על עצמם כי הדברים באו על יסוד המשנה הקבועה, הנה יש בנוגע להמשנה הזאת עצמה עוד דברים מפורשים במשנה גם במס' עירובין וגם במס׳ פרה, אשר מפני כי לא נודע עד היום כל דבר יסוד המשנה ודברי התנאים רק עליה ומתוכה, על ידי כל זה נשארו הדברים שם סתומים, ונתפרשו רק מתוך דוחקים שאין הולמתם.
ונבאר הדברים על ענינם כמו שהם.

פרק יב.

במשנה בריש מס׳ פרה באו מר׳ יהושע גירסתו במקומות שונים ביסוד המשנה כאשר קבל הוא ביחוד מפי רבותיו גירסת המשניות ההם ואשר יתר חכמי הדור או אחדים מהם קבלו גירסא אחרת.
וכאשר נתברר שם כי גירסת ר׳ יהושע היא נוסחא דווקנא, ובהיות ר׳ יהושע ביבנה גם הראש בכל סוף דבר כל הבירורים האלה ככל דבר האב בית דין (וכמו שיבואר זה עוד), כי על כן גם נשארו ובאו אחר זה הדברים לפנינו בהמקומות ההם כגירסא זו שנתבררה מפי ר׳ יהושע.
ושם באו תחלה דברי ר׳ יהושע בנוגע לפרה:
"אמר ר׳ יהושע לא שמעתי אלא שלשית אמרו לו מה הלשון שלשית אמר להם כך שמעתי סתם אמר בן עזאי אני אפרש אם אומר אתה שלישית לאחרות במנין וכשאתה אומר שלשית בת שלש שנים"(יג).‬‬  -----------------------  (יג) דברי ר' אליעזר ור"מ שם הם רק אם לעכב או לא ויבואר לפנינו.

‫‪242‬‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
 ואחר זה בא שם:
"כיוצא בו אמרו "כרם רבעי" אמרו לו מה הלשון רבעי אמר להם כך שמעתי סתם אמר בן עזאי אני אפרש אם אומר אתה רביעי לאחרים במנין וכשאתה אומר רבעי בן ד׳ שנים."
״כיוצא בו אמר אמרו האוכל בבית המנוגע פרס מג׳ לקב אמרו לו אמור משמנה עשר לסאה אמר להם כך שמעתי סתם אמר בן עזאי אני אפרש אם אומר אתה משלש לקב אין בו חלה וכשאתה אומר משמנה עשר לסאה מיעטתו חלתו".
והנה אם שתים הראשונים נוגעים ללשון המשנה עצמה, נוגע המקום השלישי בדברים אשר נאמרו כבר על יסוד המשנה.
ודבריו מפורשים:
"כיוצא בו אמר, אמרו האוכל בבית המנוגע פרס משלש לקב״.
והיינו לאמר שזה שנאמר במשנה "האוכל בבית המנוגע שיעורו שאכל חצי ככר (פרס)" שיעור חצי ככר זה האמור שם הוא בככר של שליש הקב.
וכוונתו מפורשת למשנת מס׳ נגעים פי"ג משנה ט' שכבר הובא לנו ששם נאמר "מי שנכנס לבית המנוגע וכו' הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס פת חיטין וכו'".
וזה מפרש ר׳ יהושע ששיעור זה שבא ביסוד המשנה סתם "אכילת פרס" אכילת "חצי ככר" ולא נתפרש גודל הככר אשר דברו בו הוא בככר של שליש הקב.
והנה הדבר פשוט במשנה זו שאין שום מחלוקת על ר׳ יהושע בעיקר קבלתו כשיעור פרס האמור במשנת נגעים, וכל מה שאמרו לו חכמים הי׳ רק זאת ״אמור משמנה עשר לסאה״.
אכל במס׳ עירובין פרק ח׳ משנה ב׳ נאמר "כמה הוא שיעורו (של עירוב) מזון שתי סעודות לכל אחד. מזונו לחול ולא לשבת דברי ר' מאיר ר׳ יהודה אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכונים להקל ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד׳ סאין לסלע ר׳ שמעון אומר שתי ידות לככר משליש לקב חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה".
ורבותינו הראשונים ראו בכל זה מחלקאות על מחלקאות, ועל ידי זה נשארו בתמיהות גדולות, ונכנסו בדוחקים היותר גדולים, והדברים גם נשארו סתומים וחתומים.
אבל אחרי אשר הננו יודעים הכלל היותר גדול בכל המשנה שהנה היא יסוד ‫המשנה הקבועה ובירורי התנאים עליה, הנה כל הדברים ברורים, ואין כאן לא תימא ולא פליאה ולא מחלוקת, לא על יסוד המשנה במס׳ נגעים ולא על קבלת ר׳ יהושע עליה במס׳ פרה ונבאר הדברים.
והנה על דברי המשנה בעירובין ״חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה" נאמר בגמ' "תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין".
והחוס׳ שם כתבו על זה ״וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אכולהו תנאי קאי כדמפרש בקונטרס לר׳ יוחנן בן ברוקה כדאית ליה דהיינו כביצה חסר רביע ולר׳ שמעון כביצה שלימה, והא דאמר בכל דוכתא כביצה לטמא טומאת אוכלין הייני כר׳ שמעון ודלא כר׳ יוחנן בן ברוקה".
וזה פלא ובפרט להפוסקים כר׳ יוחנן בן ברוקה ואיך אמרינן בכל הש"ס בפשיטות "כביצה" דזה אינו אלא לר׳ שמעון ודלא כהלכתא. 
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
קכב‬
 ובפרט שזה הוא לקולא דלר׳ יוחנן בן ברוקה גם כביצה חסר רביע מטמא.
ואלו הי׳ זה רק במקום אחד, אבל כן הוא בכל מקום, ולא משתמיט בשום דוכתא דלימא בשלשה רביעי ביצה והתוס׳ עצמם כתבו בלשונם "והא דאמר בבל דוכתא".
והגר"א ז"ל בפ״ה דפאה ובאו"ח סי׳ תרפ״ו נדחק לתרץ זה באופן אחר וכתב דגם לר׳ יוחנן בן ברוקה טומאת אוכלין בכביצה רק דהוא סבר שזה הוא בלא קליפתה דהוי פחות רביע.
וכמה מן הדוחק יש גם בזה לאמר דבא בכל דוכתא "כביצה" אשר סתמא בכל מקום בקליפתה, ובאמת גם פחות מזה מטמא.
ובמנחות ד׳ ק"ג ע"ב חשיב לה ר׳ שמעון בהדי "כל מדות חכמים כן הוא" ובא שם:
״שאל שאילה וכו׳ אמר לו ר׳ שמעון וכו׳ אמרו לו אמור אתה אמר להם וכו' אמרו לו בששים נבללין בשישים ואחד אין נבללין אמר לו (צ״ל אמר להם) כל מדות חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין שלשה על וכו׳.
ומדברי ר׳ שמעון אלה בא כן גם בדברי האמוראים בר״ה י״ג.
והנה יאמר סתם "כביצה חסר שומשום אינו מטמא".
‫והרי לר׳ שמעון בודאי שיעורה בקליפתה לטמא טומאת אוכלין, והוא יאמר על זה בפשיטות "כל מדות חכמים כן הוא וכו׳ כביצה מטמא וכו׳ כביצה חסר שומשום אינו מטמא וכו׳."
ב) וכולם גם חשבו שיש מחלוקת על ר׳ יהושע, ודברי ר׳ יהושע גם בנגעים במחלוקת נשנו.
ובמס׳ נגעים שם פי״ג משנה ט׳ כתב הר"ב "וכמה שיעור אכילה כדי אכילת פרס שהוא חצי ככר של עירוב לדברי רש"י הם ארבעה ביצים ולדברי הרמב"ם הם שלשה ביצים".
והתוס׳ יום טוב כתב על זה "כתב הר״ב לדברי רש"י וכו׳ ופלוגתייהו מחלוקת תנאים היא בעירובין פ"ח מ"ב ושם פסק הר"ב כפסקו של הרמב"ם וכן ב[[משנה כלים יז יא|מס׳ כלים פי"ז מי"א]] ועי׳ מ"ש בסוף מ"א פ"ק דפרה ד"ה פרס".
ושם במס׳ פרה כתב "פרס מג׳ לקב כר׳ שמעון דמתניתין ב׳ פ"ח דעירובין וכך פסק הר"ב בשם רש"י בפי"ג דנגעים מ"ט ור׳ יוחנן בן ברוקה פליג התם וכוותיה כתב הר"ב לעיל בשם הרמב"ם ומפני כן הזכיר כאן הרמב"ם שזו שאמר ר׳ יהושע מג' לקב אינה הלכה״.
וכבוד רבותינו במקומו אבל הדברים תמוהים מאוד ואיזה דרך יש כאן לאמר דאין הלכה כר׳ יהושע, והרי שם אין חולק עליו, והרי במס׳ פרה לשון המשנה:
"כיוצא בו אמרו האוכל בבית המנוגע פרס מג׳ לקב אמרו לו אמור משמונה עשר לסאה אמר להם כך שמעתי סתם אמר בן עזאי אני אפרש וכו׳.״
ומבואר שהי׳ זה בבית הוועד, ובכל זה לא נחלק עליו אדם וכל מה שדקדקו אחריו הי׳ רק בנוגע לסגנון הלשון (עי׳ ענין הדברים בפרק הבא) "אמור משמנה 
‫‪244‬‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
 עשר לסאה" תחת "משלש לקב" ובן עזאי יאמר אני אפרש את קבלתו בסגנון זה ואיך אפשר לאמר שגם השיעור עצמו אינו הלכה.
ג) ויותר מזה כי דברי ר׳ יהושע מפורשים שאין זה מדעתו ומסירתו כי אם מה שקבל מרבותיו "כך שמעתי סתם" ולא נחלק שם אדם עליו, ודבריו וקבלתו מרבותיו על המשנה בנגעים מסר בכל סגנונם.
ולא הי׳׳ חולק בבית הוועד על עיקר קבלתו, ואיך לא יהי׳ הלכה כדבריו.
וגם כי אלו היו התנאים האחרונים חולקים על דבריו הלא הי׳ זה בא במקומו, ובמקום אבוהון דכולהו פרס דבית המנוגע.
ד) ואמנם כי יותר מכל זה שגם בכל דברי הגמ' בעירובין שם, ובכל המחלקאות אשר הוזכרו שם גם מדברי הברייתות הוא רק בפסול גויה ועירובין, אבל אין זכר שם כלל מפרס דבית המנוגע.
ועל הפיסקא מהמשנה "חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה" בא שם:
"תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין ותנא דידן מאי טעמא לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס (לפסול גויה) שני ביצים חסר קמעא דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר שני ביצים שוחקות שיער רבי שני ביצים ועוד כמה ועוד אחד מכ׳ בביצה ואלו גבי טומאת אוכלין תניא רבי נתן ור׳ דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי ר׳ יהודה ור׳ יוסי אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות ומאן חכמים ר׳ יוחנן בן ברוקה פשיטא שוחקות אתא לאשמעינן".
ואיך אפשר לאמר שמחלוקתם כן הוא בכל התורה, אם כן מדוע יתחילו בברייתא מן האמצע משיעור פסול גויה, ולא יתחילו מראשית כל השיעורים האלה שיעור פרס עצמו לבית המנוגע.
ובהברייתא יותחל "כמה שיעור חצי פרס" דהיינו לפסול גויה, ולא יותחל "כמה שיעור פרס" דהיינו לדין בית המנוגע.
וכן ילכו גם דברי רפרם בר פפא בשם רב חסדא גם כן רק על פסול גויה "זו דברי ר׳ יהודה ור׳ יוסי אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות״.
ואין זכר משיעור פרס עצמו בבית המנוגע ומדברי ר׳ יהושע בכל הסוגיא.
ה) גם כי כפי שהבינו הדברים תמוה מאוד גם הסוגיא עצמה דאמרינן:
"ותנא דידן מאי טעמא לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו שיעורייהו להדדי וכו׳.״
ועל זה מובא בגמ׳ הראי׳ דלא שוו שיעורייהו לא משני סתמות או מהתנאים ההם עצמם בשני השעורים כי אם מתנאים שונים.
"דתניא כמה שיעור חצי פרס שני ביצים חסר קמעא דברי ר׳ יהודה וכו׳. ואלו גבי טומאת אוכלין תניא ר׳ נתן ור׳ דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה ‬‫וכקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה".
אבל הלא המדברים בשיעור פסול גויה הם ר׳ יהודה ור׳ יוסי, והמדברים בשיעור טומאת אוכלין ר׳ דוסא ור׳ נתן.

‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
קכג
 ו) גם עיקר דברי הגמ׳ תמוהים כמו שכבר תמה שם הגאון רבינו עקיבא איגר זצ"ל בגליון הש"ס ולא תירץ כלום.
ועל דברי הגמ׳ ותנא דידן מאי טעמא לא תני טומאת אוכלין כתב שם:
"תמוה לי מהיכא פסיקא זה דלר׳ יוחנן בן ברוקה שיעור טומאת אוכלין ג' רביעי ביצה כיון שהוא חצי חציה דלמא באמת לכולא עלמא טומאת אוכלין בכביצה כדדרשינן אוכל הנאכל בבת אחת אלא דהברייתא כר׳ שמעון דלדידיה דביצה הוא חצי חציה משום הכי נקיט לה בסדר החשבון דחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אבל מתניתן דחציה לבית המנוגע דקאי ר׳ יוחנן בן ברוקא ור׳ שמעון למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה משום הכי לא מצי למינקט וחצי חצי חציה לטומאת אוכלין דלר׳ יוחנן בן ברוקה אינו כן וד׳ יאר עיני".
והנה נשאר בתימא. 
פרק י״ג. 
אבל לפי ידיעתנו את דבר יסוד המשנה, וכי דבר כל דברי התנאים אינם כי אם בירורים עליה הנה כל הדברים פשוטים וברורים ואין כאן לא קושיא ולא תיובתא והכל הולך למישרים, והצעת הדבר כך הוא.
כבר נתבאר כי המשנה בנגעים פי״ג מ״ט "מי שנכנס לבית המנוגע וכו׳ והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס פת חיטין וכו׳״ היא מיסוד המשנה.
ונתבאר לנו בפרק י"א כי כבר בדקו חבירי ר׳ אלעזר בן ערך אותו אם עוד תלמודו בידו בנוגע לקבלתם בגדר דברי משנה זו.
וכן אין חולק על ר׳ יהושע במשנה בריש מס' פרה אשר מסר סגנון קבלתו על המשנה בנגעים שם:
"כיוצא בו אמר אמרו (במשנה נגעים) האוכל בבית המנוגע פרס (הכונה בבכר) מג׳ לקב".
והדברים במס׳ עירובין במחלוקת התנאים שם הוא רק בעירוב ופסול גויה.
וכבר חפשו רבותנו בעלי התוס׳ טעם מדוע יהי׳ פסול גויה בשני ביצים ולא כביצה וכתבו במס׳ עירובין ד׳ פ"ב בד"ה וחצי חציה לפסול את הגויה:
"‫ודוקא בשני ביצים אבל בכביצה אף על פי שראוי לטמא אחרים לא גזרו דאי אפשר שלא ישאר קצת בין השינים והחניכים או מתעכל קצת במעיו וכיון דאפקוה מכביצה אוקמוה אשני ביצים שהוא חצי סעודה דבית המנוגע ולר׳ יוחנן בן ברוקה אביצה ומחצה".
ובסוטה ל' ד״ה הא כתבו "ואם תאמר הי׳ להם להוסיף (רק) יותר מעט מכל מקום כיון דנחית לשיעוריה העמיד אותה על שני ביצים שהוא שיעור ידוע".
וכ‬ל זה מפני שהוא רק מדרבנן, ועל כן הנה זה עצמו שנדחקו התוס׳ שאף שאי אפשר בכביצה מדוע עשו השיעור שני ביצים, ולא יותר מכביצה, הוא באמת גם ענין מחלוקת ר׳ יוהנן בן ברוקה ור׳ יהודה ור׳ יוסי.
שר׳ יהודה ור' יוסי סוברים כיון דאפיקתיה מכביצה אוקמוה אשני ביצים.
ור׳ יוחנן בן ברוקה סובר כי די שנוסיף עד כביצה ומחצה, אבל לא שני ביצים.

‫‪246‬‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה.
 ומתוך זה עצםו הנם מחולקים גם בעירוב דכיון דכולם מודים דצריך להקל בשיעור עירוב וכלשון המשנה בערובין ד׳ פ״ב "וזה וזה מתכונים להקל" כי על כן אחרי שלר׳ יוחנן בן ברוקה נמצא בשיעורי דרבנן שיעור של ביצה ומחצה, נוכל להקל גם בעירובין כן.
והננו רואים דגם לר׳ שמעון דסובר בודאי כר' יהושע דהככר שדברו בו הוא שליש הקב דהיינו שמנה ביצים ואכילת פרס הוא פרס מככר זה דהיינו ד׳ ביצים, בכל זה בעירוב סובר "ר׳ שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב".
והיינו שזה הוא שתי סעודות של עירוב האמור ביסוד המשנה, וכבר כתב שם רש״י ז״ל על זה:
"וחצי ככר זה (של שלש לקב) הוי כדי אכילה, אע״ג דלר׳ שמעון לענין עירוב הוי בככר ג׳ סעודות התם הוא דבשיעור העירוב נתכוונו כולן להקל אבל שיעור סעודה קים להו לרבנן הכי ובעינן שישהא בכדי אכילת חצי ככר זה והוא פרס דכוליה הש״ס על שם ששיעורה בפרוסה כלומר בחצי ככר."
וממש כן הוא גם לר׳ יוחנן בן ברוקה דאע״ג דגם הוא מודה דשיעור סעודה קים להו לרבנן הכי ובעינן שישהא בכדי אכילת חצי ככר משליש לקב דהיינו ד' ביצים, בכל זה סבירא ליה בעירוב קרוב לדברי ר׳ שמעון, וכמו שהוא בגמ':
״תנא וקרובים דבריהם להיות שוין מי דמי דר׳ יוחנן ד׳ סעידתא לקבא דר׳ שמעון תשע סעודתא לקבא אמר רב חסדא צא מהן וכו'״.
וסיום דברי המשנה ילכו יחד עם דברי ר׳ שמעון,
"ר׳ שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב חציה (של ככר זה) לבית המנוגע וחצי חציה לפסול את הגויה״.
והן סיום דברי ר׳ שמעון, דלר׳ יוחנן בן ברוקה אף שכן היא דחציה לבית המנוגע דהיינו ד' ביצים, אבל לדידיה אין צריך חצי חציה לפסול אה הגויה דשיעור לפסול את הגויה הוא ביצה ומחצה.
ומעתה כל הדברים על מקומם ועל כל ענינם.
דברי ר׳ יהושע במס׳ פרה לא הובאו כלל בסוגין, לפי שדבריו הנם רק בבית ‬המנוגע, ובזה אין חולק, ואינו ענין לסוגיא זו.
וכן אין מקום לקושית התוס׳ דאיך אמרינן בכל הש"ס כביצה לטומאת אוכלין והא לר׳ יוחנן בן ברוקה הוא רק שלשה רביעי ביצה.
דר׳ יוחנן בן ברוקה באמת לא פליג כלל כי אם בשיעור מזון שתי סעודות של עירוב ובשיעור של פסול גויה, אבל לטומאת אוכלין גם לר׳ יוחנן בן ברוקה כשיעור ביצה.
וכן אין מקום גם לקושית הגאון רבינו עקיבא איגר זצ״ל דאיך פרכינן בגמ' ״ותנא דידן מ״ט לא תני טומאת אוכלין״, מהיכא פסיקא ליה דלר' יוחנן בן ברוקה שיעור טומאת אוכלין בחצי חצי חצייה של שיעור עירוב שלו.
דסיום דברי המשנה קאי באמת לר׳ שמעון, וזה ודאי ???? חצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין, ועל כן פרכינן בפשיטות, מ״ט לא חשיב גם זה.
ומאד נפלאתי על רבותינו איך אפשר לאמר דמחלוקת ר' יוחנן בן ברוקה בעירוב הוא מפני שחולק בכל הש"ס.

‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
קכד‬
 הן דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה לא באו במשנה בשום מקום כי אם במס׳ עירובין ובמס׳ כלים ובשניהם באו הדברים רק על דין שתי סעודות של עירוב.
ואילו הי׳ חולק גם בפירוש של פרס בבית המנוגע הלא אך שם הי׳ העיקר לסדר דבריו בהיות זה דאורייתא, ומשם גם בא הכלל לאכילת פרס שבכל הש"ס.
והנה נסדרו דבריו רק על יסוד המשנה בדין עירוב בעירובין ד׳ פ״ב:
"וכמה הוא שיעור (של עירוב) מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד״.
"מזונו לחול ולא לשבת דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכוונים להקל ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מארבעה סאין בסלע ר׳ שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב חציה לבית המנוגע וחצי חצייה לפסול את הגויה״.
וזה עצמו במס׳ כלים פרק י״ז משנה י״א:
"ויש שאמרו במדה דקה וכו׳ ויש שאמרו הכל לפי מה‬ שהוא אדם וכו׳ ובמזון שתי סעודות לערוב מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר לשבת אבל לא לחול אלו ואלו מתכוונין להקל ר׳ שמעון אומר משתי ידות לככר, משלש לקב ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מארבעה סאין בסלע״.
ובשני המקומות דבריו רק על דברי יסוד המשנה בדין עירוב.
ואיזה מקום יש ללמוד מזה לכל הש״ס, והרי ר׳ שמעון בודאי סובר כי פרס של בית המנוגע הוא חצי ככר משלש לקב, בכל זה סובר להקל בעירוב ששעורה די בשליש של ככר זה.
ואיך אפשר שסדרו דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה רק אצל יסוד המשנה מדין עירוב אשר משם אי אפשר ללמוד כלל לכל התורה.
ואלו הי׳ סובר כן בכל התורה הי׳ צריך לסדר דבריו במס׳ פרה אצל דברי ר׳ יהושע, אשר רק שם מקומם.
או במס׳ נגעים פרק י"ג משנה ט׳ במקום שם עיקר דין יסוד המשנה בדין פרס,
או בעיקר מקום הדין בכל התורה באכילת פרס בכריתות פרק ג׳ משנה ג׳ אשר שם בא:
"וחומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אהד חייב משני מינין פטור.
וכמה ישהה האוכלן כאילו אכלן קליות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עד שישהא מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס״.
והננו רואים שידברו סתם ״וחכמים אומרים וכו׳ כדי אכילת פרס״ ולא יפרשו כלל כמה הוא הככר הזה אשר יבינו על פרס ממנו.
ואם יש מחלוקת בזה, איך בא הדבר סתם, ולכל הפחות הלא אך במקום הזה הי' המקום לסדר גם דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה(יד), ובפרט להסוברים שהלכה כמותו לכל דיני התורה(טו).  --------------------  (יד) וכיון דלא נקט זה כאן לא נקט נמי מחלוקת ריב״ב אח״ז שם לענין פסול גויח מלאכול בתרומה.
וכפרט ששם אין זה כי אם דבר פרטי אבל ברישא שהוא כלל לכל התורה וכ״ש להסוברים שגם הלכה כן הלא הי׳ א‬ז לאמר זה.
(טו) דברינו בחיבור הזה אינם להורות הלכה כי אם דברי ימי ישראל ויחד עם זה כפי הדרוש לבירור ענין המשנה והגמ׳ ועל כן דבר אין לו עם שיטות הראשונים.

‫יסוד המשנה׳ והבירורים‬
קכה‬
 ומה אפשר לאמר לדברים כאלה אשר אין להם שחר, וגם כל החלום הזה בא לו מפני שהמדפיסים הדפיסו תחת שלש ג׳ וחשב שכן אמר גם ר׳ יהושע.
אבל ענין הדבר זה הוא.
המשנה בלשונה וכל סגנונה הקבוע הי׳ כבר לא לבד לפני ימי ר׳ יהושע ורבותיו, כי אם גם הרבה לפני ימי הלל, מימי אנשי כנסת הגדולה ככל אשר כבר נתבאר.
ומאז ואילך נשמרו מכל משמר לבלי לשנות הסגנון גם כנוגע לדבריהם הם על יסוד המשנה.
עד כי גם אצל דברי הלל הבבלי על דברי יסוד המשנה כבר הוצרכו להצטדק על זה, והן דברי המשנה בעדיות פרק א׳ משנה ג׳:
"הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, אלא שחייב אדם לאמר בלשון רבו״.
והיינו שהוצרכו לפרש מדוע שינה הלל סגנון הלשון, והשתמש בהין, וכלשונו של רש״י ז"ל במס׳ שבת ד׳ ט״ו על זה "כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה".
‫וכבר נתבאר לנו בכרך שלישי עמוד ‪ 95‬שדברי המשנה "שחייב אדם לאמר בלשון רבו" הכונה לרבותיו של הלל בבבל, אשר שם היו מדות אחרות מאשר בארץ ישראל ועל כן בפרשם שם לתלמידיהם גדרי "יסוד המשנה" הוכרחו להשתמש בלשון התורה הידוע לכל, למען אשר לא יהי׳ מקום לטעות, וככל אשר נתברר לנו ענין הדברים שם.
והננו רואים כי אף שרבותיו של הלל תפסו לשון תורה, בכל זה הוצרכו לפרש כי הלל עשה כן מפני שחייב אדם לאמר בלשון רבו, לבלי יפלא כי שנה מסגנון דרך המשנה.
וזה עצמו היתה שאלת חכמי הוועד לר׳ יהושע והוא השיב "כך שמעתי" והנהו אומר כלשון רבו, אבל מדוע אמרו רבותיו כן זה פירש בן עזאי "אמר בן עזאי ‬‫אני אפרש".
וכל זה לפי שביסוד המשנה לא השתמשו בקב לשער בו כי אם בסאה.
ואף שיש במשנה גם קב גם חצי קב וגם לוג "רבע הקב"(יז), כל זה בא שם לא לשער בהם מדה אחרת כי אם במקום שידובר מהמדה ההיא עצמה, היינו מקב עצמו, או חצי קב עצמו.
לא כן שליש הקב שזה אינה מדה לעצמה, והאומר "משלש לקב" אין כונתו למדה זו עצמה, שהרי אין שם מדה כזאת, וכונתו רק לשער במדת הקב.
זה אינו סגנון של יסוד המשנה, לפי ששם השתמשו בסאה ולא בקב, כמו שהוא בכל מקום במשנה.
והננו רואים אפי׳ בדיני תערובות תרומה בחולין בפרק ד׳ וכל פרק ח׳ ממס׳ תרומות, שאף שעצם הדין הוא רק זאת, שאם נתערב בפחות ממאה הכל אסור ובמאה של חולין מותר, בכל זה באו שם כל האופנים רק בסגנון של סאה בין ביסוד  -------------------------- 
(יז) והוזכר גם במלכים ב׳ ו' כ״ה ויהי רעב גדול בשומרון והנה צרים עליה עד היות ראש חמור בשמונים כסף (חמור חי הי׳ מקחו שמונים כסף) ורבע הקב חריונים בחמשה כסף. 
‫‪250‬‬
‫יסוד המשנה, והבירורים עליה‬
 המשנה, ‬בין בדברי התנאים, בכולם באו הדברים, על "סאה תרומה שנפלה לפחות‬ ‫ממאה חולין או שנפלה למאה". ‬
‫ואין אנו צריכים בזה לראיות מבחוץ כי נראה כן מפורש בענין הזה עצמו‬ במשנה עירובין פ״ח משנה ב׳.
"וכמה הוא שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד מזונו לחול ולא לשבת דברי­‬ ‫ר׳ מאיר ר׳ יהודה אומר לשבת ולא לחול ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון‬ ‫מד׳ סאין בסלע ר׳ שמעון אומר וכו׳.‪"
אבל הלא ד׳ סאין בסלע הנם קב במעה כסף, ‬שהרי ד׳ סאין הם כ"ד קבין, והסלע ד׳ דינרין וכל דינר שש מעין.
‫והלא יכול הי׳ לאמר "מככר בפונדיון מקב למעה‬״ וזה הי׳ שיעור קרוב, בלי‬ חשבונות רבים.
‫אבל הוא אמר "מככר בפונדיון מד׳ סאין בסלע" מפני שכן השתמשו בסגנוני‬ המשנה.
‫והן באמת דברי חכמי הוועד לר׳ יהישע "אמור משמנה עשר לסאה."
לפי שכל מקום שנאמר קב תחת סאה יוצא מן הכלל, וצריך טעם, וזה פירש‬ בן עזאי.
וכן הדבר כי מאחרי ימי סידור "יסוד המשנה" ואילך דקדקו לשמור בכל‬ ‫דבריהם את סגנון יסוד המשנה, ‬ולבלי לשנות מזה, ‬עד כי גם אצל ר׳ יהושע וגם ‫אצל הלל הבבלי הוכרחו לפרש, ‬מה הי׳ הדבר אשר שנו מלשון וסגנון יסוד המשנה.‬
ואין דברינו להוסיף ראיות על הענין הגדול של יסוד המשנה הקבועה וטבועה מימי אנשי כנסת הגדולה וכי כל דברי התנאים הנם רק עליה.
כי כל זה כבר נתבאר לנו בכרך שלישי באופן שאינו משאיר כל ספק.
תכלית דברינו במקום הזה הוא רק לשוב ולהראות את כל הבירור הגדול בימי יבנה בכל הנוגע ליסוד המשנה, וכי אך זה הי' אז כל ענין דבריהם. 
פרק ט״ו.
 ‫וראו לנו להעיר בזה גם על המשנה במס׳ בבא קמא ד׳ ס״א ([[משנה בבא קמא ו ה|פרק ו׳ משנה ה׳]]) בדיני אש אשר ביסוד המשנה ובא שם:
"עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות או דרך הרבים או נהר פטור.
המדליק בתיך שלו עד כמה תעבור הדליקה ר׳ אלעזר בן עזריה אומר רואין אותו כאלו הוא באמצע בית כור ר׳ אליעזר אומר שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים ר׳ עקיבא אומר חמשים אמה ר׳ שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה (שמות כ"ב) הכל לפי הדליקה".
ובגמ׳ שם בא על זה "דרך הרבים מאן תנא אמר רבא ר׳ אליעזר היא דתנן ר׳ אליעזר אומר שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים״.
והתוס׳ שם כתבו על זה "דרך הרבים מאן תנא ר׳ אליעזר היא אמתניתן קאי והוה סתם ואחר כך מחלוקת".
והרשב"א ז"ל בחידושיו שם הרחיב הדברים יותר וכתב "המדליק בתיך שלו עד כמה תעבור וכו' מה שחזרו ושנו המדליק בתוך שלו כאלו הי׳ זה פלוגתא בפני

‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
קכו
 עצמה היינו מפני שרצו לעשותה לסתם ואחר כך מחלוקת ולאמר דסתס מתניתין ששנינו ״או שעברה דרך רשות הרכים פטור״ לאו כולא עלמא היא אלא מחלוקת ר׳ אליעזר ורבנן היא ולית הלכתא כאותה סתם אלא כמחלוקת ומן המחלוקת אפסוק הלכתא כר׳ שמעון דאמר הכל לפי הדליקה וכדפי׳ בגמ׳ הכל לפי גובהה של דליקה".
והנה הוכרחו רבותינו להוציא הדברים מפשטן וגם לעשות כאן סתם ואחר כך מחלוקת, אף כי בדבור אחד נאמרו, ואף כי הסתם נאמר באופן אחר והמחלוקת באופן אחר.
וכל זה מפני שחשבו שדברי הגמ׳ "מאן תנא אמר רבא ר׳ אליעזר היא וכו׳" הכונה שר׳ אליעזר שנה את זה.
ועל פי דבריהם הרחיק שם התוספת יום טוב את ענין דברי המשנה וכתב:
"המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה לכאורה עד השתא לא איירי בתוך שלו אלא במדליק בתוך של חבירו ופטור בעברה גדר וכו׳ אלא שהרא״ש כתב אבבא דהכא וז״ל יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון דלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור וגם הרמב״ם בפרק י״ד מהלכות נזקי ממון העתיק עברה גדר וכו׳ במדליק בתוך רשותו וכו׳ גם נראה כן מהא דכתבתי ברישא דרך הרבים דאמרינן בגמ׳ דר׳ אליעזר דסיפא הוא וכך כתבו התוס׳ דהוה סתם ואחר כך מחלוקת ע״כ ושמעינן דבחד מהתא הוא ניהו רישא וסיפא וצריך לאמר דמתניתן הכי קאמרה המדליק במקום שאין הפסק אלא שההדלקה היא בתוך שלו ואף על גב דעד השתא נמי בתוך שלו איירינן מכל מקום הואיל וטעם הפטור (גם כסיפא) משום שבתוך שלו הוא נקט מלתא כטעמא כן נראה לי״.
והנה הוכרחו להכנס בדוחקים היותר גדולים והתוס׳ יום טוב הרגיש בעצמו כי דבריו הנם נגד פשטן של דברי המשנה.
ונפלאתי על כל דברי רבותינו שלא שמו לב לדברי המכילתא ששם הדבר יוצא מפורש שאין בזה סתם ואחר כך מחלוקת.
והדברים מפורשים שם שכל דברי התנאים האלה כולם יבואו רק לפרש דין יסוד המשנה.
ולשון המכילתא (שמות כ״ב ה׳) הוא "ומצאה קוצים הא לא באו קוצים (שהרי כן הדין גם אם לא מצאה קוצים) אלא ליתן שיעור אם אין קוצים יש שיעור (ואם בכל זה הלכה אונס הוא) ואם יש קוצים אין שיעור מכאן אמרו עברה הנהר והדרך והגדר שהוא גבוה עשרה טפחים והזיקה פטור מלשלם כיצד עומדין על הדבר רואין אותו כאלו הוא עומד באמצע בית כור ומזיק דברי ר׳ אלעזר בן עזריה ר׳ אליעזר אומר שש עשירה אמה כדרך הרבים ר׳ עקיבא אומר חמשים אמה ר' שמעון אומר שלם ישלם המבעיר את הבערה הכל לפי הדליקה״.
והאם יש כאן מקים לנטות ימין ושמאל כי אין כאן סתם ואחר כך מחלוקת כי אם שכל דברי התנאים האלה ילכו רק לבאר את הדין אשר לפני זה.
דהיינו הרישא של המשנה, אשר היא במכילתא בלשון "מכאן אמרו עברה הנהר והדרך והגדר שהוא גבוה עשרה טפחים והזיקה פטור מלשלם"(יח).
ועל זה בא מיד אחר זה "כיצד עומדין על הדבר".  ---------------------------  (יח) והלשון במכילתא "מכאן אמרו" ידוע במכילתא במקומות הרבה אשר יבואו להסמיך את דברי יסוד המשנה לקרא. 
‫‪252‬‬
‫יסוד המשנה ודבר־ התנאים עליה‬
 ובאו כל דברי התנאים אשר במשנתנו ודבר כולם אחת לפרש "כיצד עומדין על הדבר״
ואמנם כי צדקו דברי הרמב״ם והרא״ש דגם הרישא איירי במדליק בתוך שלו.
רק שהתוס׳ יום טוב במח״כ ערבב שני הדברים יחד דברי התוס׳ דהוה סתם ואחר כך מחלוקת עם דברי הרא״ש והרמב״ם.
וכבודו במקומו אבל אין הדבר כן, זה ודאי דגם הרישא מיירי במדליק בתוך שלו כדברי הרמב״ם והרא״ש שהרי מפורש במכילתא שדברי התנאים אינם ענין לעצמם כי אם שבאו לפרש הרישא.
ואחרי שזה מפורש במשנתנו שדברי התנאים הנם במדליק בתוך שלו כמו שמפורש בריש דבריהם "המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה ר׳ אלעזר בן עזריה אומר וכו' ר׳ אליעזר אומר וכו'",
וכיון דדבריהם אינם כי אם לפרש הרישא, הדבר מבואר דגם הרישא (דברי יסוד המשנה) במדליק בתוך שלו.
אבל כל הדוחק שדחק לרבותינו התוס׳ והרשב״א לאמר שיש כאן סתם ואחר כך מחלוקת הנם רק דברי הגמ׳ "דרך הרבים מאן תנא אמר רבא ר׳ אליעזר היא דתנן ר׳ אליעזר אומר שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים.״
אבל זה ענין אחר לגמרי.
כבר נתבאר לנו במקומות הרבה כי ביסוד המשנה הי׳ נאמר עצם דכלל, והפרטים שנחשבו זה הי׳ כבר פירוש הדבר, ויש תנאי המתיבתות שעל פי שיטת תנא פלוני הוסיפו גם זה אף שבמחלוקת שנויה(יט).
ובגמ׳ נתבאר כל פעם שזה וזה הוא רק אליבא דחד תנא.
וכן הוא גם במקום הזה, והן דברי הגמ' "דרך הרבים מאן תנא אמר רבא ר׳ אליעזר היא וכו'״.
והיינו דאלה אשר נקטו גם "דרך הרבים" בין פרטי המשנה הנם אלה אשר שנו משנתנו בשיטת ר׳ אליעזר,
אבל שאר תנאי המתיבתא לא גרסו במשנתנו "דרך הרבים" כי אם "עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות(כ) או נהר פטור.״
ולהשלמת הדברים ולהבין יותר ענין דברי המכילתא והמשנה נבאר הדבר יותר.
כי הנה דברים כמו שהם קשה להבין דברי המכילתא והשאלה "כיצד עומדין על הדבר" כי איזה דבר חסר הביאור בזה, והרי נהר והגדר שהוא גבוה ארבע אמות וגם דרך הרבים כל זה דברים בולטים וניכרים, ומה ענין לאמר על זה ״כיצד עומדים על הדבר״.
אבל באמת כי הפרטים האמורים במשנה הוא רק מה שדברו חכמים בהווה ונקטו דוגמאות של פרטים ועיקר הדבר מה שהננו למדים מיסוד המשנה הוא שכל שאין דרך האש לעבור פמור.
ועל זה יאמרו במכילתא "כיצד עומדין על הדבר" במקים שאין גדר גבוה כל כך, ואין נהר מפסיק, וזה באו כל התנאים האלה לפרש.
 --------------------------- 
(יט) עי' כרך שלישי עמוד 244 הערה מ"ד.
(כ) במכילתא בא י׳ טפחים והוא ט"ס וצריך להיות כמו במשנה "ארבע אמות". 
‫יסוד המשנה׳ ודברי התנאים עליה‬
‫קכז‬
 וממש כשאלת המכילתא לפני דברי התנאים "כיצד עומדין על הדבר״ כן בא גם במשנה לפני דבריהם "עד כמה תעבור הדליקה״ כשאין שם לא גדר ולא נהר.
ור׳ שמעון לא לבד שאינו חולק על דברי יסוד המשנה, כי אם שגם אינו חולק על דברי ראשוני התנאים אשר באו דבריהם לפרשה.
וענין דבריו הנם רק זאת שכל זה לא דברו אלא במדליק אש מצויה, אבל אם הדליק דליקה גדולה גבוהה יותר מהרגיל וההוה, חייב גם אם יש שם גדר ונהר ודרך, וגם אם הוא באמצע בית כור, ואפי׳ יש שם המשים אמה והן דברי הגמ׳ שם:
"ולית ליה לר׳ שמעון שיעורא בדליקה והתנן (במס׳ בבא בתרא ד׳ כ׳ [[משנה בבא בתרא ב ב|פ״ב מ״ב]]) לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גבו גבוה ארבע אמות הי׳ מעמידו וכו׳ ואם הזיק משלם מה שהזיק ר׳ שמעון אומר לא נאמרו שיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכל לפי גובה הדליקה אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ שמעון וכן אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר׳ שמעון."
והדברים פשוטים וברורים דלא פסקו הלכה כר׳ שמעון נגד כל התנאים הראשונים כולם, כי אם שגם ר׳ שמעון רק מפרש הוא ואינו חולק כלל על התנאים הראשונים,
וכמו בבבא בתרא שם שהדברים מפורשים שדברי ר׳ שמעון ורבנן ילכו על דברי יסוד המשנה (עי׳ דברינו בכרך שלישי עמוד ‪257‬) אף כן הם דבריו בב"ק.
והתוס' יום טוב בבבא בתרא שם השיג על הרא"ש מדברי ר' שמעון בב"ק וכתב:
״ז״ל הרי״ף וליתא לדר' שמעון דהא אוקמוה בשיטה בפרק הבית והעליה וכתב עליו הרא"ש שלא הוצרך לראי׳ זו דהא הלכתא כרבים ואני אומר כי הרי״ף הוצרך לראי׳ זו ובלעדה לא ירים איש את ידו לעשות דלא כר׳ שמעון משום דפ״ו דב״ק מ״ד ר׳ שמעון אומר הכל לפי גובה הדליקה ושיעורה ואם הלכה יותר משיעורה פטור פסקינן בהדי׳ בגמ׳ כוותיה והשתא אי לאו דאוקמא בשיטה ודאי, דהכא נמי יש לפסוק‬ כוותיה דהא היינו ההיא דב״ק דכשעברה יותר משיעורין הללו שהוא פטור״ אלה דבריו.
ואשתומא קאמר והשיג על דברי הרא"ש בחנם.
ודברי התוס׳ יום טוב באו כאלו דברי ר׳ שמעון בב"ק שם באו לאמר שאם הלכה יותר משיעורה פטור כדבריו בבא בתרא, אבל מזה אין רמז בדברי ר׳ שמעון שם.
ודבריו הנם להיפך שכלפי מה שכל התנאים הראשונים נתנו שיעורים, יאמר ר׳ שמעון שאם עשה דליקה גבוהה ביותר חייב אף שיש שם השיעורין האלה.
והוא ההיפך ממה שיאמר ר׳ שמעון על יסוד המשנה בבבא בתרא לא נאמרו השיעורין הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם."
וזה הוא באמת קושית הגמ' דמקשינן דדברי ר׳ שמעון בב״ק כרבנן בב״ב ומתרצינן דאין כאן סתירה.

‫‪254‬‬
יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬  אבל זה ודאי ודבר פשוט דלרבנן דר׳ שמעון בבבא בתרא דאמרי שם דאף אם הרחיק שיעור נזקין ״אם הזיק משלם מה שהזיק״ כל שכן ‬שכן הדין כדברי ר' שמעון בב״ק דאם עשה דליקה גדולה לא מהני שיעורין הללו וחייב.
וכ‫ן הדבר שאין חולק כלל על ר' שמעון בב"ק, כי הוא בא לפרש ולא לחלוק.
ושם בבבא בתרא יחלקו חכמים עליו והן דברי הרא"ש דבודאי הלכה כחכמים שם.
סוף דבר אין במשנתנו סתם ואחר כך מחלוקת כי אם שכל דברי התנאים הראשונים באו רק לפרש דברי יסוד המשנה.
ור׳ שמעון ילך גם הוא על יסוד המשנה ועל כל דברי התנאים הראשונים ואינו חולק עליהם כל עיקר.
וכן הדבר כי דבר יסוד המשנה וכי דברי כל התנאים הנם רק עליה, לבד את אשר על ידי זה נראה אור בהיר בכל דברי המשנה ויוסרו הפליאות והמעקשים יהיו למישור.
הנה יתמעטו על ידי זה המחלקאות של התנאים למחצה, לשליש ולרביע.
וגם המחלקאות הנשארות אינם ביסוד הדברים כי אם בבירורי פרטי גדרי דברי המשנה ככל אשר כבר נתבאר בדברינו בכרך שלישי וככל אשר יבואר בכל המשך דברינו בכרך זה. ‬
 ‫פרק ט"ז.
 ‫ועי׳ במס' מועד קטן פרק ג׳ משנה ה':
״הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמונה בטלה הימנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואין עולין".
"ר׳ אליעזר אומר משחרב בית המקדש (דאין לעצרת דין תשלומי שבעה) עצרת כשבת רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים".
ובמקים הזה הדבר בולט כל כך שדברי ר׳ אליעזר ורבן גמליאל ילכו על יסוד המשנה עד שכבר כתבו שם גם התוס׳ בד׳ כ"ד:
"וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו' ולא שייך למימר היינו ת"ק דנימא כולהו (גם ר"א גם רבן גמליאל גם חכמים) אתו לפרש מלתא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים בפ"ב דסנהדרין דף כ"א וההיא דהמזבח מקדש ד' פ"ג".
ואנחנו היינו רוצים לדעת מי הוא הת"ק הגדול הזה אשר גם ר׳ אליעזר גם רבן גמליאל גם חכמים באים לפרש דבריו.
ורק על ידי ההשתמשות בלשון ת״ק הביא לנו כי דבר יסוד המשנה מהימים היותר ראשונים היינו מימי אנשי כנסת הגדולה וכי כל דברי התנאים רק עליה, נעלם עד היום הזה.
וגם במקום הזה עצמו על ידי מה שהשתמשו בלשון "ת"ק" בא סבוך גדול מאד ונבאר הדברים.

יסיד המשנה ודברי התנאים עליה‬
‫קבח‬
 כי מיד אחר המשנה בא שם בגמ׳ דף י״ט:
"אמר רב גזרות בטלו ימים לא בטלו וכן אמר רב הונא גזרות בטלו ימים לא בטלו ורב ששת אמר אפי׳ ימים נמי בטלו מאי טעמא ימים לא בטלו שאם ‫לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל והתניא הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמנה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שלשים ומגלח ערב הרגל ואם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים, שבעה והאנן שמנה תנן קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, אמר רב חסדא אמר רכינא בר שיילא הלכה כאבא שאול".
ועל זה כתבו התוס׳ "הלכה כאבא שאול נראה דהלכה כמותו בכל מאי דפליג את״ק בין במקצת היום ככולו בין לענין אם לא גילח מדלא מפליג בהלכה כאבא שאול במקצת היום".
ומתוך הדברים האלה כתב שם התוס' יום טוב ד״ה וחכמים "ומ"ש הר"ב דאם מת ד' ימים קודם אחד מימים טובים אלו בטלה ממנו גזרת שלשים כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני שמנה ימים, וטעמו דסבר מקצת היום ככולו ושביעי עולה לו לכאן ולכאן.
וכמה יש להשתומם על הדברים האלה, אך שורה אחת לפני זה העתיק הרב תוס׳ יום טוב ז״ל עצמו דברי התוס׳ בד׳ כ״ד "וחכמים אומרים וכו׳ כולהו אתו לפרש מלתא דת"ק".
הנה לפנינו ת"ק גדול ונורא כל כך עד שגם ר׳ אליעזר גם רבן גמליאל גם חכמים, כולם באו רק לפרש דבריו.
ופתאום יחלוק עליו אבא שאול.
אבל אין כאן ת"ק כי אם יסוד המשנה ודברי ראשי התנאים לפרש כמו שכתבו התוס', ובכל הש״ס מראשו לסופו לא נמצא שיחלקו התנאים גם היותר ראשונים שבהם כהלל ושמאי ובית הלל ובית שמאי על דברי יסוד המשנה, ולא יכלו לחלוק עליה, בדעת זה יסודי התורה והקבלה חתום בחותם קודש של אנשי כנסת הגדולה.
והדברים גם במקום הזה פשוטים וברורים לפנינו וכמו שדברי ר׳ אליעזר רבן גמליאל וחכמים כולם רק לפרש דברי יסוד המשנה אף כן הם גם דברי אבא שאול רק לפרש גדר דברי יסוד המשנה.
וכבר כתב שם רש"י בדברי אבא שאול שם בד׳ י"ט: ‬"ויום שביעי עולה לכאן ולכאן דחשיב נמי שמיני".
והיינו דאבא שאול מפרש דזה שנאמר ביסוד המשנה "שמנה בטלה ממנו גזרת שלשים" נקטו בלשונם "שמנה" רק למען נדע את עיקר הדין כמה ימים הוא, ‫ואיך היא החשבון.
אבל בנוגע למספר הימים עצמם מתוך דין של מקצת היום ככולו, בזה ‫אמרינן יום שביעי עולה לכאן ולכאן וכדברי רש"י דחשיב נמי שמיני ועל כן יש כאן כל החשבון של עיקר הדין, חשבון של שביעי והתחלת יום שמיני לגזרת שלשים. 
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
‫‪256‬
 והרי בד' י"ט בד״ה אתיא כתבו התוס':
והר"ר יו"ט פירש כיון דקי"ל מקצת יום שביעי ככולו ועולה לכאן ולכאן, מקצת היום ככולו ויכול לגלח ביום כ״ט וסתוספות הרב לא פי׳ כן דלא אמרינן שיהא יום שבעה לשני ימים לענין שלשים יום״.
והר"ר יו"ט בתוספת אינו לא תנא ולא אמורא, והוא הלא בודאי לא יחלוק לא על המשנה ולא על הגמרא.
והרי בכל המשנה ובכל הגמ׳ נאמר שלשים ולא עשרים ותשעה.
והדבר פשוט דהוא סובר דזה ודאי דעצם הדין הוא "שלשים" יום ועל כן יקרא זה כן.
אבל על ידי הכלל של מקצת היום ככולו והכלל של יום שביעי עולה לכאן ולכאן, סובר הר"ר יו"ט שזה נגמר כבר ביום עשרים ותשעה, ומתוך כל זה יקרא זה כבר שלשים.
ומשנה שלמה שנינו במס' נגעים פרק ג' משנה ג':
"עור הבשר מטמא בשני שבועות וכו' בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני וכו' ומיטמא בשני שבועות שהן שלשה עשר יום".
ולשונו של הר"ב שם י"ג יום דיום שביעי של שבוע ראשון עולה לכאן ולכאן".
וידוע כי דברי הכתוב (ויקר י"ג ה') הוא ״והסגירו שבעת ימים שנית" דהיינו י"ד יום.
בכל זה על ידי מה דיום השביעי עולה לכאן ולכאן נעשים הי"ד יום לי"ג יום.
וממש כן הם דברי אבא שאול בנוגע לדברי יסוד המשנה שאף ששם נאמר "שמנה בטלה הימנו גזרת שלשים, סובר אבא שאול שהכונה "שמנה" לחשבון, אבל על ידי מה דיום שביעי עולה לכאן ולכאן נחשב מקצת סוף היום השביעי לשמיני, והחשבון שמנה מתחיל ביים השביעי. ‫
וראוי לנו להעיר בזה על דברי המשנה בזבחים פרק ט׳ משנה א׳ אשר רש״י ז"ל הרגיש שם בזה, ורק מפני שלא הבינו דבריו שבשו אותם, ‬ושם בא:
"המזבח מקדש את הראוי לו.
ר׳ יהושע אומר כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד שנאמר (ויקרא ו') היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראוי׳ לאישים אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי לאישים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה למזבח אם עלתה לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר׳ יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ור׳ יהושע אומר ירדו".
וכבר כתב שם רבינו הגדול רש"י ז״ל:
"ר׳ יהושע אומר וכו׳ הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין, ‬רבי סתם מתניתין את הראוי לו למעוטי שאין ראוי לו והדר מפרש ומאי ניהו ראוי לו לר׳ יהושע ראוי לאישים שנפסל ולא דם פסול ונסכים פסולין שאינן לאישים ולר״ג כל הראוי למזבח שנפסל אפי׳ דם ונסכים ואין לך למעט וכו׳".

‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
קכט‬
 ורחוק מאד שכל זה יחד הוא לשון רבינו הגדול, ויסתור את עצמו בנשימה אחת.
אבל לשונו של רבינו הי׳ ״הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין, לר׳ יהושע ראוי לאישים וכו׳ ולר"ג כל הראוי למזבח".
ורק מגיהים טועים שהי' פשוט להם שכל המשנה סידר רבי שיחתו דבריו הטובים והוסיפו בתוך דבריו ״רבי סתם מתניתין את הראוי לו למעוטי שאין וכו׳״.
ואין זה כי אם הוספת טעות, ודברי רבינו עצמו ברורים ״הני תנאי פליגי בפירושא דאת הראוי לו דסתמא דמתניתין".
והיינו שדברי רבי יהושע ורבן גמליאל ילכו רק לפרש דברי ״סתמא דמתניתין״ כלשון רש׳׳י שהוא באמת ״יסוד המשנה״, שכל דברי התנאים אינם כי אם זה לפרש ולהגדיר מתוך קבלותיהם ושיטת קבלותיהם את הדברים שם.
ואם דברי רש׳י ז"ל הברורים שחתו מגיהים טועים נשארו דברי התוס׳ על זה ‬‫כמו שהם וכתבו:
"המזבח מקדש וכו׳ ר׳ יהושע ורבן גמליאל אתו לפרושי הך רישא וכי האי גוונא בחזקת הבתים (ד׳ כ"ח) דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא קמפרשי בסיפא חזקה דרישא״.
וגם הר"ב אשר דבריו לקוחים מדברי רש"י כתב ״המזבח מקדש את הראוי לו ופליגי תנא בפירושא דמתניתון מאי ניהו הראוי לו ר׳ יהושע אומר כל הראוי לאישים וכו׳״.
ולא הזכיד דבר מרבי וחתימת המשנה בימיו, אשר אין זה ענין כלל למקום הזה אשר ידובר ״ביסוד המשנה״ והסידור מימים היותר ראשונים.
וכבר הרגיש בעיקר הדבר גם הרשב״ם בפסחים ד׳ קט"ו וביאר הדבר באורך. ועל דברי המשנה שם מכל סדר האגדה הקבוע אשר בתווך באו גם דברי ב"ש וב"ה:
״לפיכך אנחנו חייבים וכו׳ עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה ר׳ טרפון אומר אשר גאלנו וגאל‬ וכו׳ ולא הי׳ חותם ר׳ עקיבא אומר כן ד׳ אלקינו וכו׳ ונאכל שם וכו׳ עד ברוך אתה ד׳ גאל ישראל״,
כתב שם הרשב״ם:
״וחותם בגאולה מסיים את האגדה בברכת גאולה והשתא לא מפרש וכו׳ והא דקאמר ת"ק וחותם בגאולה דברי הכל היא, ולא בא למעט מילתייהו דר׳ טרפון ור׳ עקיבא אלא לאשמועינן שמסיימין בברכת גאולה דלא תימא וכו׳ וראי׳ לדבר במס׳ כתובות פרק אף על פי (ד׳ נ"ז), ‬דאיכא נמי פלוגתייהו דר׳ טרפון ור׳ עקיבא בהאי גוונא דפליגי בסתם משנה דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת ‫משלו ואוכלת בתרומה ר׳ טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה ‬ר׳ עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה וכי היכי דפליג התם ר"ט ור"ע בפירושא דאוכלת בתרומה ולאו תלתא תנאי הוו הכי נמי פליגי תרווייהו הכא בפירושא דחותם בגאולה ולאו תלתא תנאי הוו שהתנא סתם דבריו בין הכא בין בכתובות והדר מפרש לה בפלוגתא דר"ט ור"ע, וחותם דת"ק סיום בעלמא, ואינו חותם דר"ט חתימת סוף ברכה היא". 
‫‪258‬‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
‬ ‫
וכן כתבו שם התוס׳ ״וחותם בגאולה ת"ק לא פי' כיצד ופליגי במילתיה ר׳ טרפון ור' עקיבא וכו'״.
אבל מפני שרבותינו קראו זה בשם "תנא קמא" לא דקדקו לראות שכן הוא בכל הש"ס מראשו לסופו, ואלו עמדו על הדבר שזה הוא ״יסוד המשנה ודברי התנאים עליה״ אז היו מרגישים שבהכרח צריך להיות זה בכל מקצועות שבתורה בכל המשנה, ואז היו מוציאים בכחם הגדול הדבר כן בכל המשנה והיו מאירים עינינו לפתוח השער ולבוא ברחבה.
עכשיו הנה ‬ידאב הלב לראות כי ראשי רבותינו חשבו זה כדבר פלאי באיזה מקום בודד עד שהרשב"ם מצא עוד מקום כזה בכתובות פרק אף על פי, והתוס׳ מצאו וכתבו שם ״וכן מצינו בסנהדרין ד׳ כ"א גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים ד׳ כ"ח דפליגי תנאי במילתיה דת״ק".
אבל כבר נתבאר לנו בכרך שלישי מקומות אין מספר בכל המשנה מראשה לסופה כן, ובכל דורות התנאים כולם מן בית שמאי ובית הלל עד סוף ימי התנאים.
והוא כל כך פרוש על פני כל המשנה עד שאין אנחנו צריכים לשלוח את המעיין לאת אשר כבר נתבאר בכרך שלישי כי אם שנוכל להוסיף עליהם גם כהנה וככהנה וגם ממקומות אשר הדברים בולטים מעצמם בלי כל עיון.
ולא ידעתי מדוע הרגישו רבותינו הרשב"ם והתוס׳ במקום הזה עצמו רק בדברי ר׳ טרפון ור׳ עקיבא, והוא פלא שהרי במקום הזה עצמו היו יכולים לאמר דבריהם על מה שבא במשנה זו לפני זה על דברי בית שמאי ובית הלל.
כי הנה פתאם יותחל לפנינו משנה זו משנה ו' בלשון זה:
״עד היכן ‪ה‬וא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל‬ אומרים עד חלמיש למעינו מים״.
והכונה ״עד היכן הוא אומר״ היינו עד היכן הוא אומר את ההלל בסדר‬ האגדה, ולשונו של התוס׳ יום טוב שם:
״בית שמאי אומרים וכו׳ ובית הלל אומרים וכו׳ נראה לי דכ"ע סברי רוב הלל אחר מזונו וכו' וקסבר בית שמאי דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור אחד ובית הלל סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני וכו׳".
וכן הדבר אבל איזה ענין יש להלשון הזה ״עד היכן הוא אומר״ והלא לא הזכירו כלל דבר אמירת הלל כל עיקר, ואיך יתחיל מן האמצע ״עד היכן הוא אומר״.
ולא לבד שלא הזכירו הם זה לפני דבריהם, כי אם שגם לא הוזכר זה בכל הפרק הזה פרק ערבי פסחים.
אבל דבריהם ילכו על דברי המשנה בפרק ט' משנה ג׳:
״מה בין פסח ראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני מצה וחמץ עמו בבית, הראשון טעון הלל באכילתו״ וכו'.
ועל זה ישובו דברי בית שמאי ובית הלל "עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים״.
ונסדרו דבריהם כאן ולא שם מפני שני דברים, האחת כי כאן הוא המקום אשר נסדר כל סדר האגדה זה אחר זה. ‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה‬
קל
‬ ‫וזה שנית שרק במקום הזה אשר באו סדרי האגדה והכוסות דבריהם מובנים שכוונתם ״עד היכן הוא אומר״ לפני המזון שאחר זה בא במשנה ז׳ ״מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר״.
אבל הנה זה מבואר כי דבריהם ילכו לפרש דברי יסוד המשנה ״הראשון טעון הלל באכילתו".
והוא ממש כמו שכבר נתבאר.
‫וע׳ לדוגמא במס' פאה פרק ה׳ משנה ד׳:
״בעל הבית שהי׳ עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני יטול״.
״וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים עני הי' באותה שעה".
וכמה הדברים מפורשים ובולטים כי כל מחלוקתם הוא על דברי יסוד המשנה ששם בא עצם הדין שיכול ליטול, ועל זה נחלקו אס בבואו לביתו צריך לשלם.
‫ובמס׳ עירובין פרק ד׳ משנה ז׳ ח׳:
‫״מי שבא בדרך וחשכה לו והי׳ מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה, אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח".
״עגולות דברי ר׳ חנינא כן אנטיגנוס וחכמים אומרים מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר לזויות".
והאם אפשר שיהיו הדברים בולטים יותר שכל דבריהם רק על דברי יסוד המשנה.
ובא שם באמת מיד אחר זה:
״וזו היא שאמרו העני מערב ברגליו אמר ר׳ מאיר אנו אין לנו אלא עני ר׳ יהודה אומר אחד עני ואחר עשיר לא אמרו מערבין בפת וכו'״.
אשר כמו שיתבאר לפנינו בדור האחרון להתנאים ילך כל זה על דברי יסוד המשנה.
ועי׳ במס׳ פאה פרק ד׳ משנה ה': ‫‪ ‫״שלשה אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה״.
‫״רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו‬ ר' עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו״.
והדברים בולטים באין מקום לנטות ימין ושמאל כי כל דבריהם ילכו רק על דברי יסוד המשנה.
ולשונם גם מפורש כן גם דברי רבן גמליאל גם דברי ר׳ עקיבא.
ומחלוקתם ממש כמחלוקת האמוראים על המשנה.
ועי׳ אהלות פרק ט׳ משנה ט"ו:
״ארון שהיא רחבה מלמטן וצרה מלמעלן והמת בתוכה הנוגע בה מלמטן טהור ומלמעלן טמא רחבה מלמעלן וצרה מלמטן הנוגע בה מכל מקום טמא".
״היתה שוה הנוגע בה מכל מקום טמא דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר מטפח ולמטן טהור מטפח ולמעלן טמא״.
‬
‫‪260‬‬
‫יסוד המשנה ודברי התנאים עליה
‬ ומי לא יראה בזה את הדבר כמו שהוא כי על יסוד המשנה אשר בא שם הדין ברחבה מלמטן וצרה מלמעלן וברחבה מלמעלן וצרה מלמטן נחלקו הם איך הדין בהיתה שוה.
ודבריהם יתחילו מן האמצע ״היתה שוה וכו׳ דברי ר׳ אליעזר ר׳ יהושע אומר וכו׳".
ובמס׳ פאה פרק ו' משנה ו׳:
״העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה״.
״שני עומרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים אמר רבן גמליאל וכי מרוב העומרים יפה כהו של בעל הבית או הורע כחו אמרו לו יפה כחו אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות״.
ודברי רבן גמליאל מפורשים כי ילמוד מדברי יסוד המשנה.
״אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומי אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים וכו׳ אינו דין וכו'״ והיינו שילמוד דינו מהאמור ביסוד המשנה ״העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה״.
וחכמים השיבו לו דאין ללמוד זה מיסוד המשנה לפי ששם טעם אחר בדבר.
״לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות״
וכמה מפורשים הדברים וכמה הם בולטים ופרושים לפנינו.
ועי׳ בזה דבר גדול המעיד על עצמו במס׳ עירובין פרק ד׳ משנה א׳ כי ביסוד המשנה נאמר שם:
״מי שהוציאוהו עכו"ם (בשבת בשביה) או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו כאלו לא יצא״.
״הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה ור׳ יהושע ור׳ עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות״.
והדברים מבארים את עצמן כי דבריהם ילכו על דברי יסוד המשנה.
והדבר מתבאר שאף כי כל דין תחומין הוא רק מדרבנן, וכל דין יסוד המשנה ‫הוא כבר בגדרי התקנה דרבנן.
בכל זה הוא באמת תקנה קדומה מאד עד שכבר נסדרו הדברים בימי יסוד המשנה.
והוא מתבאר כן גם מתוך דברי המשנה בראש השנה פרק ב׳ משנה ה׳:
״חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת ולשם כל העדים מתכנסין וכו׳ בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח״.
ומבואר כי עצם האיסור הוא מהימים היותר ראשונים ככל דבר התקנות הכוללות אשר כבר נתבאר לנו בכרך שלישי כי זמנם האחרון הוא זמן אנשי כנסת הגדולה.״
‬
‫יסוד המשנה ודברי דור יבנה עליה‬
קלא‬
‬ ורבן גמליאל הזקן בימיו כבר הוצרך לעשות תקנה של היתר להקל שכל היוצאים ברשות בית דין כעדי החדש הם יוצאים מדין התקנה, ולא אבדו דין אלפים אמה שיש לו לכל אדם.
ובדין עצם התקנה בא דין יסוד המשנה:
"מי שהוציאוהו עכו״ם או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו כאלו ‬‫‬‫לא יצא״.
ועל זה באו דברי דור יבנה:
״הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה אומרים מהלך את כולה ר׳ יהושע ור׳ עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות, מעשה שבאו מפרנדיסין והפליגה ספינתם בים רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה הלכו את כולה ר׳ יהושע ור׳ עקיבא לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמן״ (גם בספינה כדיר וסהר).
וכל הדברים יתאימו יחד ויראו לנו כי גם במקום שכל היסוד עצמו אינו מדברי תורה כי אם מדרבנן כמו תחומין, בכל זה הנה גם בנוגע לפרטי דיני התקנה באו הדברים כבר טבועים וקבועים ביסוד המשנה, ודברי התנאים הראשונים ילכו כבר על דברי יסוד המשנה.
וע׳ שביעית פרק ג׳ משנה י':
"הבונה גדר בינו ובין רשות הרבים (בשביעית) מותר להעמיק עד הסלע (ולא חיישינן דלמא מימלך וזרע לה).
מה יעשה בעפר צוברו ברשות הרבים ומתקנו דברי ר׳ יהושע ר׳ עקיבא אומר כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים כך לא יתקנו מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין."
והדברים מבוארים כי על דין יסוד המשנה ״הבונה וכו׳ מותר להעמיק וכו׳" באו דברי ר׳ יהושע ור׳ עקיבא ״מה יעשה בעפר.״
ובמס׳ פרה פרק י׳ משנה ג׳: ‫
״קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור. ‫‬ ‫נתנו על גביו רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים.
נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור.
נתנו על גביהן רבי יוסי מטהר וחכמים מטמאים."
ובברכות פרק ב׳ משנה ה':
״חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שכת אם לא עשה‬ מעשה.
מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפי׳ שעה אחת.״
והננו רואים שתלמידיו הקשו לו ממשנה מפורשת דהיינו מיסוד המשנה.
והלשון ״למדתנו רבינו״ הוא כלשון ר׳ עקיבא בתוספתא ברכות פרק ד׳ הי׳׳ב:
״אמר לו רבן גמליאל, עקיבא מה לך וכו׳ אמר לו למדתנו רבינו אחרי רבים להטות וכו׳.״
שאף שזה מקרא מלא בתורה נהגו מדרכי המוסר לאמר ״למדתנו רבינו״. ‬
262
‫יסוד המשנה ודברי דור יבנה עליה‬
‬ וכן הם דבריהם גם בנוגע לדברי יסוד המשנה שהקשה לו ממנה ״למדתנו רבינו״.
והלשון ביסוד המשנה ״חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון עד מוצאי שבת״ הוא נשען על דברי יסוד המשנה בריש מס' כתובות ״בתולה נשאת ליום הרביעי".
כי כל הדברים היו טבועים וקבועים וקוראים זה אל זה וילכו יחדיו.
והננו רואים דבר נפלא בפסחים פרק ג׳ משנה א':
״אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. ר' אליעזר אומר אף תכשיטי נשים.
זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת״.
ובמקום הזה אין אנו צריכים לברר דבר כי כל זה יסוד המשנה ור׳ אליעזר רק מוסיף על זה ואינו חולק כי הדבר מפורש כן ובא שם בגמ' ד׳ מ"ג:
״תניא אמר ר' יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן".
מבואר ומפורש שהמשנה בכל לשונה מראשה לסופה (לבד דברי ר׳ אליעזר) היתה כן לפני ר׳ יהושע ממש כמו שהיא לפנינו.
ודברי ר׳ יהושע הנם ממש כדברי האמוראים על המשנה, ודבריו הנם פירוש גמור.
לאמר דלא יקשה שהרי בסיפא בא זה הכלל הכולל הכל ״זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח״ שזה כולל כבר גם כל המינים המנוים ״ולמה מנו חכמים את אלו בפרט״, זה הוא רק כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן".
וכן הדברים כי בנוגע ליסוד המשנה אין בין התנאים להאמוראים ולא כלום וכולם יחד הנם רק מפרשי דבריה וגדרם.
ומבואר מעצמו כי דברי ר' אליעזר ״אף תכשיטי נשים״ באים רק להוסיף על דברי יסוד המשנה וכמו שהוא גם לשונו ר׳ אליעזר אומר אף תכשיטי וכו'״.
וכבר נתבארו לנו הדברים האלה יותר בח"ב עמוד ‪92‬.
וראוי להעיר בזה על דבר נפלא מאד, אשר משם נוכל לדעת כי גם במקומות אשר עתה לפנינו כבר נבלעו דברי יסוד המשנה בתוך דברי המחלקאות של התנאים. הנה גם שם דבריהם רק על יסוד המשנה.
ועי׳ פסחים ד' מ"ח דבמשנה שם בא:
"רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו וחכמים אומרים שלש נשים עוסקות בבצק כאחת אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה ר׳ עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוים זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.
וכפי מדי שבאו הדברים לפנינו, כבר יש לחשוב שכל הדברים האלה הנם מחלקאות התנאים מדור רבן גמליאל, ואין בזה דבר מיסוד המשנה.
אבל הנה הדברים יוצאים לפנינו כמו שהם מתוך דברי הברייתא בגמ‘: ‬
‫יסוד המשנה׳ ודברי דור יבנה עליה‬
קלב‬
‬ ״תניא אמר ר׳ עקיבא דנתי לפני רבן גמליאל ילמדנו רבינו בנשים זריזות או בנשים שאינן זריזות בעצים לחים או בעצים יבשים בתנור חם או בתנור צונן אמר לי אין לך אלא מה ששנו חכמים זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.
ולשונו של רש־י ״דנתי לפני רבן גמליאל שהי׳ אומר כלל דבר בכל שלש נשים לשות כאחת וממתנת האחת עד שיאפו השתים״.
ומבואר ומפורש לפנינו כי לשון יסוד המשנה הי' זה ״זה הכלל תפח תלטוש בצונן" וכמו שמפורש בדברי רבן גמליאל: ״אין לך אלא מה ששנו חכמים תפח תלטוש בצונן״.
אבל מפני שדעת ר׳ עקיבא כי על ידי זה מתבטלים דברי רבן גמליאל, ועל כן כללו דברי יסוד המשנה בתוך דברי ר׳ עקיבא ובאו הדברים לפנינו, כאלו הי׳ כל זה רק דברי ר׳ עקיבא.
״ר׳ עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.
ומזה נוכל לדון על מקומות אחרים כי לפנינו כבר נמצאו מקומות הרבה אשר דברי יסוד המשנה נכללו בתוך דברי התנאים.
ועוד נשוב לזה בדברינו על דברי דורות התנאים לפנינו.
ועי׳ תענית פרק ב' משנה י':
״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים.
ואם התחילו אין מפסיקין(כא) דברי רבן גמליאל אמר ר׳ מאיר אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה הוא שאין משלימין״. ‬ ---------------------- ‬
(כא) הרב תוס׳ יום טוב שם כתב ״ואם התחילו אין מפסיקין כתב רש״י ואם התחילו וכו' ונכנס ראש חדש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושטחה ע"כ אבל פורים אע"ג דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד לא חשבינן ליה״ אע"ג דאיקרי יום טוב ״לא זה הוא לשון מועד שנקראים המועדות כתורה".
ולחנם נדחק כי טעות הוא במח"כ ופורים באמת לא איקרי יום טוב.
וזה שבא במגלת אסתר ט׳ י״ט ״על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה "ויום טוב" ומשלוח מנות" וכו׳,
הדברים האלה נאמרו לפני הקבלה עליהם ודברי הכתוב הזה הם רק מה שעשו היהודים מעצמם טרם נקבע הדבר בחובה.
אבל ראשי חכמי התורה לא הסכימו לעשות פורים גם ״יום טוב״ ועל כן אחר זה כאשר שלחו להם לעשות ולקיים בכל שנה בתור מצוה וחובה לא בא שם ״יום טוב".
‫ובא שם (ט׳ כ׳) ״ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים וכו׳ לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וכו׳" והנה לא כתיב ״יום טוב"
ובמח״כ של התוס׳ יום טוב נעלמו ממנו דברי הגמ׳ במגלה ד׳ ה׳ אשר מפורש שם כן:
"רבה בריה דרבא אמר אפי' תימא ביומיה הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו יום טוב לא כתיב".
והדבדים האלה לבדם הנם די לברר את כל הבלי חוקרי העמים ואחריהם לבלרי ישראל (והחכם ווייס ב־ניהם) להכחיש את כל דברי המגלה ולאמר כי נכתבה בזמז מאוחר.
והחוקרים האלה אשר היו רחוקים מכל חקירה לא ראו ולא הבינו את ענין דברי המגלה הזאת היוצאת לגמרי מכל ספורי דברים שבעולם.
כי לא בא בה רק סיפור המעשה לבד כי אם גם דבר הנהגת כל העם בכל שנה ושנה מן אחר המעשה מיד גם עוד לפני אשר הושם זה לחק על ידי מרדכי יחד עם חכמי הדור, ועוד לפני אשר כתבו כל הדברים במגלה ובא עם הספר, ובא בתחלה בפסוק י״ט מעשיהם מעצמם:
‬
‫יסוד המשנה׳ ודברי דור יבנה עליה‬
קלב‬
‬ ״תניא אמר ר׳ עקיבא דנתי לפני רבן גמליאל ילמדנו רבינו בנשים זריזות או בנשים שאינן זריזות בעצים לחים או בעצים יבשים בתנור חם או בתנור צונן אמר לי אין לך אלא מה ששנו חכמים זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.
ולשונו של רש־י ״דנתי לפני רבן גמליאל שהי׳ אומר כלל דבר בכל שלש נשים לשות כאחת וממתנת האחת עד שיאפו השתים״.
ומבואר ומפורש לפנינו כי לשון יסוד המשנה הי' זה ״זה הכלל תפח תלטוש בצונן" וכמו שמפורש בדברי רבן גמליאל: ״אין לך אלא מה ששנו חכמים תפח תלטוש בצונן״.
אבל מפני שדעת ר׳ עקיבא כי על ידי זה מתבטלים דברי רבן גמליאל, ועל כן כללו דברי יסוד המשנה בתוך דברי ר׳ עקיבא ובאו הדברים לפנינו, כאלו הי׳ כל זה רק דברי ר׳ עקיבא.
״ר׳ עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן״.
ומזה נוכל לדון על מקומות אחרים כי לפנינו כבר נמצאו מקומות הרבה אשר דברי יסוד המשנה נכללו בתוך דברי התנאים.
ועוד נשוב לזה בדברינו על דברי דורות התנאים לפנינו.
ועי׳ תענית פרק ב' משנה י':
״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים.
ואם התחילו אין מפסיקין(כא) דברי רבן גמליאל אמר ר׳ מאיר אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה הוא שאין משלימין״. ‬ ---------------------- ‬
(כא) הרב תוס׳ יום טוב שם כתב ״ואם התחילו אין מפסיקין כתב רש״י ואם התחילו וכו' ונכנס ראש חדש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושטחה ע"כ אבל פורים אע"ג דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא איקרי מועד לא חשבינן ליה״ אע"ג דאיקרי יום טוב ״לא זה הוא לשון מועד שנקראים המועדות כתורה".
ולחנם נדחק כי טעות הוא במח"כ ופורים באמת לא איקרי יום טוב.
וזה שבא במגלת אסתר ט׳ י״ט ״על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה "ויום טוב" ומשלוח מנות" וכו׳,
הדברים האלה נאמרו לפני הקבלה עליהם ודברי הכתוב הזה הם רק מה שעשו היהודים מעצמם טרם נקבע הדבר בחובה.
אבל ראשי חכמי התורה לא הסכימו לעשות פורים גם ״יום טוב״ ועל כן אחר זה כאשר שלחו להם לעשות ולקיים בכל שנה בתור מצוה וחובה לא בא שם ״יום טוב".
‫ובא שם (ט׳ כ׳) ״ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים וכו׳ לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות וכו׳" והנה לא כתיב ״יום טוב"
ובמח״כ של התוס׳ יום טוב נעלמו ממנו דברי הגמ׳ במגלה ד׳ ה׳ אשר מפורש שם כן:
"רבה בריה דרבא אמר אפי' תימא ביומיה הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב שמחה ומשתה ויום טוב ולבסוף כתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ואלו יום טוב לא כתיב".
והדבדים האלה לבדם הנם די לברר את כל הבלי חוקרי העמים ואחריהם לבלרי ישראל (והחכם ווייס ב־ניהם) להכחיש את כל דברי המגלה ולאמר כי נכתבה בזמז מאוחר.
והחוקרים האלה אשר היו רחוקים מכל חקירה לא ראו ולא הבינו את ענין דברי המגלה הזאת היוצאת לגמרי מכל ספורי דברים שבעולם.
כי לא בא בה רק סיפור המעשה לבד כי אם גם דבר הנהגת כל העם בכל שנה ושנה מן אחר המעשה מיד גם עוד לפני אשר הושם זה לחק על ידי מרדכי יחד עם חכמי הדור, ועוד לפני אשר כתבו כל הדברים במגלה ובא עם הספר, ובא בתחלה בפסוק י״ט מעשיהם מעצמם:
‬
‫‪284‬‬
‫יסוד המשנה, ודברי דור יבנה עליה
‬ ודברים כמו שהם הי׳ אפשר לחשוב שכל המשנה הזאת היא רק דברי רבן גמליאל.
אבל עי' עירובין ד׳ מ״א אשר שם נאמר:
״ורמינהי אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ובפורים ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל אמר ר׳ מאיר וכו׳ ותניא לאחר פטירתו של רבן גמליאל נכנס ר׳ יהושע להפר את דבריו עמד ר׳ יוחנן בן נורי על רגליו ואמר חזי אנא דבתר רישא גופא אזיל כל ימיו של רבן גמליאל קבענו הלכה כמותו, עכשיו אתה מבקש לבטל דבריו יהושע אין שומעין לך שכבר נקבעה הלכה כרבן גמליאל ולא הי׳ אדם שערער בדבר כלום״.
וכבר כתבו שם התוס׳ בד"ה מודה הי׳ (רבן גמליאל) שאין משלימין "משמע דרבנן דפליגי עליה סברי דאפי׳ מפסיקין וכו׳ והכא קאמר מודה לרבנן דפליגי ארבן גמליאל והנהו סבירא להו דמפסיקין״.
ומבואר לפנינו דזה ודאי דרישא דמשנתינו "אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה(כב) ובפורים״ הוא יסוד מוסכם באין חולק.
ומחלוקת רבן גמליאל וחכמים היתה להיפך שחכמים סוברים שגם אם כבר גזרו מפסיקין ורבן גמליאל סובר דדברי המשנה אינם כי אם שלא לגזור בהם עצמם ושלא להתחיל מהם.
ורבנן בתראי סוברים עוד יותר מרבן גמליאל וסברי דכל דברי המשנה אינם כי אם לבלי להתחיל מהם אבל אם כבר התחילו לא לבד שאין מפסיקין כי אם שגם משלימין.
ולשיטת רש"י ז"ל זה הוא גם דעת ר׳ יהושע שעל הדברים "נכנס ר׳ יהושע לבטל דבריו״ כתב ״לבטל את דבריו ולומר משלימין״.
וזה הוא מחלוקתם עם רבן גמליאל בדין יסוד המשנה, אבל עצם דין יסוד המשנה ״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים״ זה הוא דין מוסכם לכל.
ומבואר שגם במקום אשר לפנינו כבר נשלבו הדברים כל כך עד כי אין הדברים ניכרים עוד, הנה גם שם הדבר כן, ואחר העיון יתראה לפנינו החוט המקשרם יחד עד כי היו לבשר אחד. ‫‬ ----------------------- ‬ ״על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ססחה ונמתח‬ יום טוב ומשלוח מנות וכו׳״‪.‬‬
ורק אחר זה בא:
״ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים וכו׳ לקיים עליהם להיות עושים וכו׳ וקבל היהודים את אשר החלו לעשות וכו׳ קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וכו׳“‪.
ואיך אפשר לבדות דברים כאלה ולאמר כי כל האומה תעשה כך וכך מיום המעשה ואילך עוד טרם נכתבו הדברים אשר נאמר רק בסוף הכל ״ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר״.
‫והלא יודעים כל העם אם הם יעשו זה בכל שנה ושנה מימי המעשה ואילך, ומי יוכל להטעותם בדבר מפורסם כזה.
ובמקומו יבואר לנו כל החקירה הזאת לכל פרטיה וכי כל דברי המגלה חיים הם לכל פרטיהם.
והערנו על זה במקום הזה רק להראות דרכי התורה והתקנות בישראל אשר גם מה שנהגו כל העם ‫מתוך שמחתם לא נתקיים רק כפי חוקת משפט של חכמי התורה והסכמתם ועל יום טוב לא הסכימו ולא הי׳ הדבר.
(כב) וחנוכה הוסיפו שם אחר זה בתוך לשון יסוד המשנה, וכבר הערנו על כיוצא בזה במקומות הרבה.‬ ‬
‫יסוד המשנה, ודברי דור יבנה עליה‬
‫קלג
‬ ‫ובמס׳ כלים פרק ח׳ משנה ט׳:
״פורנה אם יש לה לבזבז טמאה ר' יהודה אומר אם יש לה אסטניות רבן גמליאל אומר אם יש לה שפיות״.
וכבר בא על זה בתוספתא פרק ו׳ שם ״וכולן שם אחד הן״.
וכמו שביאר זה גם הר"ב שם ״ולא פליגי אלא שכל אחד הי׳ שונה כפי הלשון ששמע מרבו שחייב אדם לאמר בלשון רבו״.
והיינו שאת יסוד המשנה שנו כל אחד במקום הזה כפי מה שנקרא הדבר במקום ההוא.
ובירושלמי ע״ז סוף פרק ב' חשבו זה וכיוצא בזה הרבה ובא שם:
״דין סבכות הן פרעות, הן רפפות הן רעלות, הן אסטגיות הן שפיות, הן כוסות הן גומות, הוא מקום הנחות הכוסות הוא מקום הנחת חתיכות, הן זיתי קלוסקא הן זיתים מגולגלין".
וכן הדבר כי אל כל המקום אשר נשא עין נראה את כל הדבר הגדול הזה, והמעיין ימצא גם בנוגע להדור הזה ביחוד כהנה וכהנה בדברינו על זה בכרך שלישי, ועוד נשוב ונראה כל זה גם בנוגע לדור הזה בהדברים לפנינו על דור סוף ימי יבנה.
ועלינו לבאר במקום הזה עוד דבר גדול והוא נוגע לדברי ימי הדור הזה ביחוד ביותר והוא נמצא בעיקרו להדור הגדול הזה, והוא דבר השמעתות. ‬
‫פרק י״ז‪.‬‬
‬ ‫בירורי השמעתות‪.‬‬
‫כבר נתבאר לנו בחלק ב׳ מן עמוד ‪ 106‬ולהלן ״ענין דברי ה[[ירושלמי יבמות ד יא|ירושלמי ביבמות פרק החולץ הלכה י"א]] בנוגע לרבה דמתניתא ורבה דאולפנא, ונתבאר לנו שם כי בימים הראשונים ההם הי׳ לראשי גדולי הדור שנים שקבלו מהם (ביחוד) האחד הי׳ מהתנאים שוני המשנה והברייתות עליה ומתוכה, וזה יקרא בירושלמי ״רבה דמתניתא״, והם לא היו העיקר כי כל ענינם הי׳ רק להיות כספרים חיים אבל על הרוב לא היו גדולים בטעמי המשנה ועיקריה״.
ועי׳ במס׳ סוטה ד׳ כ"ב ״תניא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתם תניא נמי הכי אמר ר׳ יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מישבי עולם הן וכו׳ אלא שמורין הלכה מתוך משנתם״.
ולשונו של רש"י ז"ל שם ״שמורין הלכה מתוך משנתם קאמר שמבלי עולם בהוראת טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה וכו׳״.
ומבואר שכן הי׳ הדבר נהוג ובא מהימים היותר ראשונים, הרבה מלפני ימי ר' יהושע עד שכבר בימים מלפנים כבר אמרו על התנאים שידעו רק לשון המשנה הקבוע כי ״מבלי עולם הן״ ור׳ יהושע כבר פירש זה שעל כן אמרו עליהם כן מפני שיש מהן גם אלה ״המורין הלכה מתוך משנתן״.
ועל כן באמת לא היו הם עיקר, כי מהם למדו רק הנוסח עצמו של המשנה ביסודה, אבל לא טעמיה וכלשונו של רש״י ״דהם לא ידעו טעמי המשנה״.
ורבם העיקרי הי' זה אשר למדם טעמי המשנה וגדר דבריה וזה יקרא בירושלמי שס ״רבה דאולפנא״.
‬
‫‪266‬‬
‫בירורי השמעתות‬
‬ ועל כן על דברי ר׳ יוחנן בירושלמי שם ״כל מקום ששנה סתם משנה דרבנן עד שיפרוש לו רבו״ ישאל הירושלמי:
‫״ר׳ זעירא בעא קומי ר׳ מנא הידינו רבה רבה דמתניתא או רבה דאולפנא״.
והיינו כדברינו שם ששאלתו היא ״אם יספיק ונוכל לסמוך גם על הקבלה בענין זה מרבה דמתניתא או שצריך שיהי' זה דוקא קבלה מרבה דאולפנא״.
ושם בח"ב נתבארו לנו הדברים לכל ענינם.
‫והננו רואים שזה הי׳ כן כבר מימים רבים לפני ימי ר׳ יהושע בהיות באמת המשנה קבועה וטבועה כבר מהימים הראשונים.
ועל פי כל הדברים האלה נבין גם ענין מחלוקתם של ר' מאיר ור׳ יהודה בבבא מציעא ד׳ ל"ג, כי על דברי יסוד המשנה שם:
״הי׳ אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו״.
בא שם על זה בגמ׳:
‫״תנו רבנן רבו שאמרו (ביסוד המשנה) רבו שלמדו חכמה ולא רבו‬ שלמדו מקרא ומשנה דברי ר׳ מאיר ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ר׳ יוסי אומר אפי׳ לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו״ (האמור במשנתנו).
והנה המחלוקת בזה אינה כי אם בין ר' יהודה ור׳ יוסי שר׳ יהודה סובר שרוב חכמתו ממנו ור׳ יוסי סובר אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת.
אבל שניהם מודים לדברי ר׳ מאיר ״כי רבו שאמרו הוא שלמדו חכמה"(כג).
ולשונו של רש״י ז"ל על דברי ר׳ מאיר ״שלמדו חכמה סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהיו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא הנקרא גמרא״.
ואחר זה כתב ״מקרא‪ ,‬תורה נביאים וכתובים, משנה, כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן".
ודברי רבינו הגדול ברורים, אבל הדברים מפורשים ופרושים לפנינו בכל ענינם.
והננו רואים כי את אשר יקרא בפי האמוראים בירושלמי ״רבה דאולפנא״ יקרא בפי ר׳ מאיר ״רבו שלמדו חכמה" ואת אשר יקרא בפי האמוראים בירושלמי ״רבה דמתניתא" יקרא בפי ר׳ מאיר "רבו שלמדו משנה". ‬
----‫------
‬ (כג) בגמ׳ שם בא אחר זה ״איתמר רב יצחק בר יוסף אמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יהודה רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת הלכה ‬כר׳ יוסי ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר׳ יוחנן הלכה ‬כסתם משנה ותנן רבו שלמדו חכמה מאי חכמה רוחב חכמתו".
ועל זה כתב רש״י ז״ל ״ותנן רבו שלמדו חכמה סתמא כר׳ מאיר, רוב חכמתו אם מקרא מקרא אם משנה משנה״.
וכבודו הגדול של רבינו במקומו אבל לא נוכל לדעת מדוע נכנס בפרצה דחוקה, שהרי פשטן של דברים דזה שאמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יהודה היינו שלא כר׳ יוסי.
אבל ר׳ מאיר מפרש דברי המשנה, וכולם מודים בדבריו.
ונפלאתי על דברי רבינו שאם ראית הגמ׳ ממה שנאמר בגמ׳ אחר זה ״רבו שלמדו חכמה״ היא דסתמא כר׳ מאיר ולא כר' יהודה, אם כן מה ענין לתירוץ הגמ׳ ״מאי חכמה רוב חכמתו״, ואיך יהי׳ זה כר׳ יהודה ולא כר׳ מאיר, שהרי לשון המשנה הוא ממש כלשונו של ר׳ מאיר.
אבל דברי הגמ׳ פשוטים והקושי׳ היא שדברי המשנה הן כר׳ יוסי ולא כר׳ יהודה שהלשון "רבו שלמדו חכמה״ יורה כר׳ יוסי שלמדו חכמה אפי׳ במשנה אחת כלשונו של ר' יוסי ״אפי׳ לא העיר עיניו אלא במשנה אחת״.
ועל זה תירוץ הגמ׳ ברור "מאי חכמה רוב חכמתו" והיינו כר׳ יהודה ולא כר׳ יוסי. ‬
‫‪266‬‬
‫בירורי השמעתות‬
‬ ועל כן על דברי ר׳ יוחנן בירושלמי שם ״כל מקום ששנה סתם משנה דרבנן עד שיפרוש לו רבו״ ישאל הירושלמי:
‫״ר׳ זעירא בעא קומי ר׳ מנא הידינו רבה רבה דמתניתא או רבה דאולפנא״.
והיינו כדברינו שם ששאלתו היא ״אם יספיק ונוכל לסמוך גם על הקבלה בענין זה מרבה דמתניתא או שצריך שיהי' זה דוקא קבלה מרבה דאולפנא״.
ושם בח"ב נתבארו לנו הדברים לכל ענינם.
‫והננו רואים שזה הי׳ כן כבר מימים רבים לפני ימי ר׳ יהושע בהיות באמת המשנה קבועה וטבועה כבר מהימים הראשונים.
ועל פי כל הדברים האלה נבין גם ענין מחלוקתם של ר' מאיר ור׳ יהודה בבבא מציעא ד׳ ל"ג, כי על דברי יסוד המשנה שם:
״הי׳ אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו״.
בא שם על זה בגמ׳:
‫״תנו רבנן רבו שאמרו (ביסוד המשנה) רבו שלמדו חכמה ולא רבו‬ שלמדו מקרא ומשנה דברי ר׳ מאיר ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו ר׳ יוסי אומר אפי׳ לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו״ (האמור במשנתנו).
והנה המחלוקת בזה אינה כי אם בין ר' יהודה ור׳ יוסי שר׳ יהודה סובר שרוב חכמתו ממנו ור׳ יוסי סובר אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת.
אבל שניהם מודים לדברי ר׳ מאיר ״כי רבו שאמרו הוא שלמדו חכמה"(כג).
ולשונו של רש״י ז"ל על דברי ר׳ מאיר ״שלמדו חכמה סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהיו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא הנקרא גמרא״.
ואחר זה כתב ״מקרא‪ ,‬תורה נביאים וכתובים, משנה, כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן".
ודברי רבינו הגדול ברורים, אבל הדברים מפורשים ופרושים לפנינו בכל ענינם.
והננו רואים כי את אשר יקרא בפי האמוראים בירושלמי ״רבה דאולפנא״ יקרא בפי ר׳ מאיר ״רבו שלמדו חכמה" ואת אשר יקרא בפי האמוראים בירושלמי ״רבה דמתניתא" יקרא בפי ר׳ מאיר "רבו שלמדו משנה". ‬
----‫------
‬ (כג) בגמ׳ שם בא אחר זה ״איתמר רב יצחק בר יוסף אמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יהודה רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת הלכה ‬כר׳ יוסי ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר׳ יוחנן הלכה ‬כסתם משנה ותנן רבו שלמדו חכמה מאי חכמה רוחב חכמתו".
ועל זה כתב רש״י ז״ל ״ותנן רבו שלמדו חכמה סתמא כר׳ מאיר, רוב חכמתו אם מקרא מקרא אם משנה משנה״.
וכבודו הגדול של רבינו במקומו אבל לא נוכל לדעת מדוע נכנס בפרצה דחוקה, שהרי פשטן של דברים דזה שאמר ר׳ יוחנן הלכה כר׳ יהודה היינו שלא כר׳ יוסי.
אבל ר׳ מאיר מפרש דברי המשנה, וכולם מודים בדבריו.
ונפלאתי על דברי רבינו שאם ראית הגמ׳ ממה שנאמר בגמ׳ אחר זה ״רבו שלמדו חכמה״ היא דסתמא כר׳ מאיר ולא כר' יהודה, אם כן מה ענין לתירוץ הגמ׳ ״מאי חכמה רוב חכמתו״, ואיך יהי׳ זה כר׳ יהודה ולא כר׳ מאיר, שהרי לשון המשנה הוא ממש כלשונו של ר׳ מאיר.
אבל דברי הגמ׳ פשוטים והקושי׳ היא שדברי המשנה הן כר׳ יוסי ולא כר׳ יהודה שהלשון "רבו שלמדו חכמה״ יורה כר׳ יוסי שלמדו חכמה אפי׳ במשנה אחת כלשונו של ר' יוסי ״אפי׳ לא העיר עיניו אלא במשנה אחת״.
ועל זה תירוץ הגמ׳ ברור "מאי חכמה רוב חכמתו" והיינו כר׳ יהודה ולא כר׳ יוסי. ‬
‫‪268‬‬
‫בירורי השמעתות‬  כמו במשנה שקלים פרק ד׳ משנה ז׳:
‫״המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה לגבי המזבח זכרים ונקבות ר׳ אליעזר אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות וכו' אמר ר׳ עקיבא רואה אני את דברי ר׳ אליעזר מדברי ר׳ יהושע שר׳ אליעזר השוה את מדתו ור' יהושע חלק אמר ר׳ פפייס שמעתי כדברי שניהם שהמקדיש בפירוש כדברי ר׳ אליעזר והמקדיש סתם כדברי ר׳ יהושע״.
ומבואר שבאמת היו הדברים אצל כולם שמועה, ״שמעתתא" ור׳ אליעזר פירשה אחר זה שהכונה כן, ור׳ יהושע פירשה באופן אחר, ועל כן באו הדברים סתם על שמם.
ור׳ פפייס כבר שמע פירוש השמועה ועל כן בירר ״שמעתי כדברי שניהם שהמקדיש נכסיו וכו׳".
ומענין הזה הנם הדברים במס׳ ערלה פרק א' משנה ז׳:
״ר׳ אליעזר אומר המעמיד בשרף הערלה אסור, אמר ר׳ יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי״.
והיינו ששניהם שמעו שמועה זו וקבלוה סתם ונתבררה עתה בבית הוועד.
אבל לר׳ יהושע כבר נתפרשו הדברים ״מרבו שלמדו חכמה" (רבה דאולפנא) ״שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף וכו׳ בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי״.
וכל זה ממש ככל ענינם של האמוראים בגמ׳ בכל כיוצא בזה ״לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל, לדידי מפרשא לי מיניה דר׳ יוחנן (עי׳ ע"ז דברינו בח״ב מעמוד ‪485‬).
וכמו שאין דברי האמוראים מתוך דרשות שדרשו כי אם או מתוך המשנה או מתוך קבלותיהם מרבותיהם,
כן ממש הוא גם כל דבר התנאים או מתוך יסוד המשנה או מתוך קבלותיהם מרבותיהם.
ובמשנה נדה ד׳ ז' (פ״א מ"ג):
״ר׳ אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה אמר ״ר׳ יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה“.
ובברייתא בגמ׳ שם ״תניא אמר לו ר' אליעזר לר׳ יהושע אתה לא שמעת אני שמעתי אתה לא שמעת אלא אחת אני שמעתי הרבה אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד אלא למי שראה".
והננו רואים שאף שבמשנה באו הדברים סתם ״ר׳ אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן״ כאלו הי׳ זה דברי ר׳ אליעזר מפי עצמו, אין זה כי אם דברי קבלתו כמו שיאמר מפורש ״אתה לא שמעת אני שמעתי אתה לא שמעת אלא אחת אני שמעתי וכו׳״.
ועיקר הקבלה קבל גם ר׳ יהושע כמו שהוא מפורש גם במשנה.
רק ״שרבה דמתניתא" של ר' יהושע קבל בזה לשון קצר ״ורבה דמתניתא" דר׳ אליעזר קבל הדברים האלה בשלמותם כמו שהם.
ובהדברים במס׳ ערלה הי׳ הדבר להיפך שר' אליעזר קבל הדברים סתם, ור׳ יהושע קכלם בכל פירושם וענינם. 
‫ברורי השמעתות‬
קלה
 וכל זה ביררו אז בבית הוועד בפני כל חכמי הוועד, והשוו קבלותיהם יחד, וכל דבר נתבאר בפני כולם.
וזה הוא נם ענין הדברים בתוספתא ריש מס׳ זבים:
״כשהי׳ ר׳ עקיבא מסדר הלכות לתלמידים אמר כל מי ששמע טעם על חבירו יבוא ויאמר אמר לפניו ר' שמעון משום ר׳ אליעזר בן יהודה איש ברתותא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו' אמר לו לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם אמר לפניו ר׳ שמעון כך אמרו בית הלל לבית שמאי וכו׳ וחזר ר׳ עקיבא להיות שונה כר׳ שמעון.״
וכל הדברים האלה אחת הם, כי כשהי׳ ר׳ עקיבא מסדר ההלכות שקבל ״מרבה דמתניתא״ לפני תלמידיו, ובידעו כי גם תלמידיו היושבים לפניו אשר הוא הי׳ להם ״רבו שלמדו חכמה" אבל בכל זה כבר גדלו והצליחו אז (יבואר לפנינו) וכבר למדו וקבלו גם הם כל הדברים האלה מפי ״רבה דמתניתא״ ועליו לבאר להם ענין הדברים טעמם ונימוקם,
‫הנה בעותנותו הגדולה רצה לשמוע ולדעת אולי כבר קבלו גם תלמידיו טעם הדברים יסודם וענינם, על כן הי׳ מדרכו הגדולה להקדים ולהרשותם לזה ולאמר להם: ״כל מי ששמע טעם על חבירו יבוא ויאמר".
וזה הי׳ באמת הדרך הגדולה והנפלאה של רבותינו הגדולים, אשר אך דרישת האמת היתה אורם ואמתם ויבקשו האמת וידרשוהו גם בין תלמידיהם עד אשר נתבררו להם הדברים מכל צד.
וראוי לנו לבאר בזה דברי המשניות במס׳ נגעים פרק ט׳ משנה ג׳ ו[[משנה נגעים יא ז|שם פרק י"א משנה ז׳]] אשר מפני כי היו נעלמים עד כה הדברים הפשוטים האלה נשארו הדברים סתומים ודחוקים.
ושם בנגעים פרק ט׳ בא:
״שאלו את ר׳ אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין אמר להם יסגיר אמרו לו למה לגדל שער לבן אינה ראויה ולפשיון אינה פושה ולמחיה אינה מטמאה אמר להם שמא תכנוס ותפשה אמרו לו והלא מקומה כגריס אמר להן לא שמעתי אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים."
וזה עצמו בא גם בתורת כהנים תזריע פרשה ג׳ סוף פרק ו׳:
״שאלו את ר׳ אליעזר וכו׳ אמר להם שמא תכנוס ותפשה אמרו לו והרי מקומה כגריס אמר להם כך שמעתי יסגיר אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא וכו׳ אמר לו אם לקיים דברי חכמים וכו׳.״
והנה הדבר מבואר שכל זה הי׳ דבר ששמע ר׳ אליעזר וקבל, והאמור במשנתינו ״אמר להם לא שמעתי״ היינו רק זאת שלא שמע טעם הדבר.
שהרי מפורש בתורת כהנים ״אמר להם כך שמעתי יסגיר״.
וגם במשנתנו הדבר מפורש שאמר לר׳ יהודה בן בתירא ״אם לקיים דברי חכמים הן״ וכן בסוף כאשר פירש הדברים אמר לו ״חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים״. ‫
וכל זה יורה לנו שהיתה זה קבלה כוללת מוחלטת, רק שחפשו לדעת טעם הדבר. 
‫‪270‬‬
‫ברורי השמעתות‬
 וזה הוא דבר אשר יכול ללמד על הכלל כלו כי אף שבאו הדברים לפנינו כאלו היתה זה שאלה חדשה וכי ר׳ אליעזר מעצמו ומסברתו השיב ״אמר להם יסגיר״, הנה באמת היא קבלה חלוטה כוללת, וכל שאילתם היתה לדעת טעמו של דבר אשר זה נשנה ברבות הימים.
וכשנתבונן נראה מלשון המשנה עצמו כי לא רק ר׳ אליעזר לבדו קבל זה כי אם שגם כולם קבלו זה גם השואלים מר׳ אליעזר, וכל שאילתם היתה אולי שמע הוא טעם הדבר וענינו ורק בדרך כבוד שאלו ממנו הדבר סתם.
כי לשון המשנה הוא ״שאלו את ר׳ אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין״.
והלשון הזה בלתי רגיל שהרי יחסר לשון הספק, כמו שהוא ככל שאלה של ספק כמו לדוגמא במס׳ כריתות פרק ג׳ משנה ז׳:
"אמר ר׳ עקיבא שאלתי את וכו׳ בהעלם אחד מהו הייב אחת על כולן או אחת וכו׳״.
וכן שם אחר זה "ועוד שאלן ר׳ עקיבא אבר המדולדל בבהמה מהו".
ובמשנה ט׳ שם "ועוד שאלן וכו׳ השוחט וכו׳ מהו״.
וכן במשנה כריתות ג י|משנה י׳ שם]] ״אמר ר׳ עקיבא שאלתי את ר׳ אליעזר העושה מלאכות וכו׳ מה הוא חייב אחת על וכו'״.
אבל במקום הזה יחסר לגמרי סגנון של ספק בדין, לפי שעצם הדין קבלו גם הם, וכל שאילתם מר׳ אליעזר היתה לדעת אולי שמע טעם הדבר, או אולי קבל שמועתו בסגנון כזה אשר יבאר גם הטעם.
והוא השיב להם שקבלתו ״יסגיר״.
והדבר יוצא כן עוד יותר מפורש ממשנה שניה בזו הבאה ב[[משנה נגעים יא ז|נגעים פרק י"א משנה ז׳]]:
״קייטא שיש בה פשפשים צבועים ולבנים פושין מזה לזה״ (מלבן ללבן אף שהצבועים באמצע).
״שאלו את ר׳ אליעזר והרי הוא "פספס יחידי (כשאין לה להיכן יפשה) אמר להן ״לא שמעתי״ אמר לו ר׳ יהודה בן בתירא אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הן אמר לו שמא יעמוד בו שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים."
ובמקום הזה הדברים מפליאים מאד, כי הוא לא נכנס עמהם בשקלא וטרי׳ כלל כי אם השיב להם ״לא שמעתי".
ואם שאילתם היתה לדעת הדין עצמו איך השיב ״לא שמעתי" והרי שמע ושמע.
שהרי כשאמר לו ר' יהודה בן בתירא אלמד בו השיב ״אם לקיים דברי חכמים״ וכאשר למד יאמר שהדין כן מפני ״שמא יעמוד בו שני שבועות והעומד בבגדים שני שבועות טמא״ השיב לו ר׳ אליעזר ״חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים״.
ומבואר שזה ודאי שר׳ אליעזר גם בזה שמע וקבל בזה להסגיר.
ואם כן איך אפשר שהם שאלו ממנו עצם הדין אם להסגיר אי לא והוא השיב על עצם הדין ״לא שמעתי״.
והדבר מבואר שגם בזה לא היתה שאילתם כלל איך הדין, לפי שזה ידעו וקבלו גם הם להסגיר, שאילתם היתה רק זאת לדעת טעם הדבר.

‫ברורי השמעתות‬
קלו‬
 ועל זה השיב להם ר׳ אליעזר במקום הזה מיד ״לא שמעתי״ כי גם הוא לא קבל מרבותיו טעם הדבר.
והר"ב בצדק כתב שם ״אמר להם לא שמעתי כלומר קבלתי מרבותי דטעון הסגר ולא פירשו לי הטעם למה״.
וכן כתב שם גם בפרק ט׳ משנה ג׳ ״אמר להם לא שמעתי כלומר גם זה יסגיר אבל לא שמעתי בו טעם״.
וכמה תמוהים בזה רברי התוס' יום טוב שכתב שם בפרק ט׳ משנה ג׳ בשם מהר"ם ז"ל ״לא שמעתי ולא אמר לא ידעתי כדכתב מהר"ם וז"ל דר׳ אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו כדאיתא בסוכה ד׳ כ"ח״.
ודבריהם תמוהים דמה ענין זה לכאן, הדין אשר קבל גם הוא מרבותיו בסגנונו הרי השיב להם ״אמר להם יסגיר״.
והטעם אשר זה לא קבל הרי מפורש במשנה כי באמת נסה להשיב להם מדעתו ומסברתו, וכאשר שאלו לו ״למה לגדל שער לבן אינה ראוי' ולפשיון אינה פושה ולמחיה אינה מטמאה", ‬השיב ״אמר להם שמא תכנוס ותפשה".
ורק באשר דחו דבריו ״אמרו לו והלא מקומה כגריס״ רק אז השיב להם ״אמר להם לא שמעתי" דהיינו כמו שנתבאר וכלשונו של הר"ב ״כלומר גם בזה יסגיר אבל לא שמעתי בו טעם". ‫
ואמנם כי בעיקר הדבר תמוהים שם גם דברי הר"ב וגם דברי התוס׳ יום טוב, שהתוס׳ יום טוב כתב שם:
״אמרו לו והלא מקומו כגריס לשון הר"ב למה יסגיר וכו׳ גם הרמב"ם מפרש כן ויש לדקדק היאך שאלו למה יסגיר ועדין לא אמר להם כלום שיסגיר, ‬וכן קשה דעל אמר להם לא שמעתי מפרש הר"ב כלומר גם זה יסגיר וכו׳ והרי כבר ידעו השואלים שיסגיר אבל לשונו זה דלקמן הוא מפי' הר"ש והוא לא פי׳ כן בוהלא מקומה כגריס למה יסגיר כלשון הר"ב ולפיכך יש לפרש לדבריו שהשאלה היתה אם יסגיר אם לאו וכן פירשו הר"ש והר"ב בפי"א משנה ז'".
ואך לחנם הי׳ לו להרב תוסיו"ט ז"ל קושי׳ על קושי׳ מתוך לשונם של הר"ש והר"ב וכל הדברים פשוטים לגמרי.
וכבר נתבאר כי שאילתם לא היתה כלל איך הדין שזה ידעו וקבלו גם הם, כל שאילתם הי׳ רק לדעת ולברר טעם הדבר.
ועל כן אין מקום לכל עיקר קושית התוס׳ יום טוב ״היאך שאלו למה יסגיר ועדין לא אמר להם כלום בזה שיסגיר״.
כי לא הי׳ צריך להם לחכות על תשובת ר׳ אליעזר בעצם הדין, וכמוהו קבלו גם הם שיסגיר וידעו זה היטב.
ועל כן כאשר השיב להם ״שמא תכנוס ותפשה״ השיבו לו בפשיטות, והלא הדין כן גם כשהוא רק כגריס בלבד ששם אי אפשר לאמר שמא ״תכנוס ותפשה״ שאם תכנוס אין כאן נגע.
ועל זה השיב להם ״לא שמעתי" היינו שגם הוא לא שמע ברור הדברים וטעמו.
והרב תוס׳ יום טוב ז"ל יסיים דבריו כי טוב לפרש הדברים כאן כפירושם של הר״ב והר"ש בפי"א ויאמר:

‫‪272‬‬
‫ברורי השמעתות
 ״ולפיכך יש לפרש לדבריו שהשאלה היתה אם יסגיר אם לאו וכן פירשו הר"ש והר"ב בפי"א מ"ז״.
‫ולשונו של הר"ש שם בפי"א הוא ״ומבעיא להו אי בעי הסגר משום דאין לו להיכן יפשה אמר להן לא שמעתי כלומר "קבלתי מרבותי דטעון הסגר ולא פירשו לי הטעם למה״.
ולשונו של הר"ב ״והרי הוא פספס יחידי כלומר וכו׳ מי בעי הסגר או לא, משום דאין לו להיכן יפשה, אמר להן לא שמעיתי כלומר קבלתי מרבותי דטעון הסגר ולא פירשו לי הטעם למה".
ודברי כולם נפלאו מאד ותמוהים ביותר כי המשנה בפי"א אי אפשר עוד יותר לפרשה שהשאלה היתה ״אם יסגיר או לא".
שאיך ישיב על זה "לא שמעתי״ והרי קבל מרבותיו מפורש שיסגיר.
והר"ש והר"ב עצמם הוכרחו לאמר על ״לא שמעתי״ שהכונה ״קבלתי מרבותי שטעון הסגר אבל איני יודע טעם למה״.
והוכרחו בעצמם לפרש כן מפני שדברי המשנה מפורשים שקבל הדבר בהחלט גמור שהרי יאמר לר׳ יהודה בן בתירא ״אם לקיים דברי חכמים הן״ ואחר זה ״חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים״.
אבל מזה עצמו מבואר ששאלתם לא היתה ״אם יסגיר או לא״ שעל זה לא הי׳ יכול להשיב ״לא שמעתי״.
והרי בפרק י"א לא הי' ביניהם שום שקלא וטרי׳ על הטעם והדברים הולכים שם יחד:
״שאלו את ר׳ אליעזר והרי הוא פספס יחידי אמר להם לא שמעתי״.
ואם שאילתם היתה אם יסגיר או לא הרי בהכרח שגם תשובתו ״לא שמעתי״ ילך על אם יסגיר או לא, וזה הלא נסתר מהמשנה עצמה גם לפי דעת הר"ש והר"ב עצמם.
והדברים מבארים את עצמם באין דרך לנטות ימין ושמאל, שגם הם שמעו זה וידעו הדין המוחלט שיסגיר, רק שלא נתברר להם טעם הדבר, וזה היתה שאלתם מר׳ אליעזר, אשר בכל אשר שאלו ממנו בסגנון של שאלה ידע היטב ששאילתם היא לדעת טעם הדבר.
ועל זה הוא שהשיב להם בפשיטות ״לא שמעתי״.
ופירש זה ר' יהודה בן בתירא וכן ממש הוא בפ"ט מ"ג, והדברים ברורים ומבארים את עצמן.
וממש כן הנם דברי המשנה בנגעים פרק ז׳ משנה ד׳ אשר שם נדחקו עוד יותר:
"התולש סימני טומאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה, ולטהרה? עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא.״
״אמר ר׳ עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת ר׳ יהושע הולכין לגדווד בתוך הסגרו מהו אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו ״עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא״ התחלתי מביא להם ראיות אחד עומד בפני הכהן ואחד‬ ‫בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן.
והר"ב שם כתב ״התחלתי מביא להם ראיות בתוספתא מייתי דכך היתה ראיתו מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימני

‫ברורי השמעתות‬
קלז‬
 טומאה שבו, התולש סימני טומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור, שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו הלכך אחד עומד בפני הכהן וכו׳״.
ויפלא מאד שבדברי המשנה כל העיקר חסר מן הספר.
ואף שנמצא כן שבמשנה באו הדברים סתם ובתוספתא יש ראי׳, כל זה כשבמשנה לא הוזכר דבר מראיות.
לא כן במקום הזה שנתפרש במשנה מפורש ״התחלתי מביא להם ראיות״ ואיך אפשר שאין במשנה דבר מזה.
והתוס׳ יום טוב שם תמה על זה וכתב ״כתב הרב וכו׳ ודבר תמוה הוא זה שאין ראיתו אלא על שלא ראה וילמד ממנה עד שיאמר לו וכו׳ אע״פ שראה, אבל בתוספתא והביאה הר"ש איתא שר' עקיבא לא אמר אלא הראי׳ משלא ראה על שלא ראה ואמרו לו יפה אמרת ואחר כך איתא אחד עומד ולפי זה אחר שהסכימו לר׳ עקיבא בלא ראה הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר וכו׳ ולא שר' עקיבא מדנפשיה הוציא לפסוק כל שלא אמר וכו׳ ואין לו ראי׳ אלא על שלא ראה וכו'״ אלה דבריו.
ולא נוכל לדעת ענין לתירוצו הן הוא מקשה על הר"ב איך יוציא ר׳ עקיבא מתוך הראי׳ משלא ראה הכהן על כשראה, ובמה יתרץ זה במה שיאמר שרבן גמליאל ור׳ יהושע הם פסקו כן אחר ששמעו ראית ר' עקיבא.
אבל הלא אכתי תיקשי הקושיא הזאת עצמה על רבן גמליאל ור׳ יהושע וכי מנין יפשטו הם שאלתו מתוך זה.
והלא קודם זה השיבו לר׳ עקיבא ״לא שמענו״ ומה נתוסף להם עתה, וראית ר׳ עקיבא הלא אין ראי׳ משלא ראה על ראה.
אבל גם במקום הזה נדחקו רק מפני שהי׳ חסר הכלל היותר גדול בכל המשנה, והוא דבר יסוד המשנה, וכי כל דברי התנאים מהלל ושמאי ואילך הנם רק עליה וממנה.
וגם השמועות אשר קבלו גם הם היו אצל דברי יסוד המשנה ועליה.
ולשון יסוד המשנה הי':
״התולש סימני טומאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה״.
ואצל זה באה קבלתם:
״ולטהרה? עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא״.
והדברים פרושים לפנינו שנאמרו אצל יסוד המשנה ועליה.
ואת השמועה הזאת קבל גם ר׳ עקיבא אצל המשנה, והדברים יוצאים כן מפורשים משאלת ר׳ עקיבא.
שהרי אין מקום לשאול ״בתוך הסגרו מהו" כי אם בשכבר ידוע איך הדין לפני בואו אל הכהן, ואיך הדין לאחר ההחלט.
ורק מפני שכבר ידע נם ר׳ עקיבא את שני הצדדים ״שעד שלא בא אצל הכהן טהור״ ולהיפך אס עשה כן ״לאחר החלטו טמא״.
על כן שאל איך הדין ״בתוך הסגרו מהו״. ‫
״אמר ר׳ עקיבא שאלתי אח רבן גמליאל ואת ר' יהושע הולכין לגדווד "בתוך הסגרו מהו״.

274‬
‫ברורי השמעתות

והדברים פרושים לפנינו ששאלתו היתה אחרי אשר ידע גם הוא דברי יסוד המשנה והקבלה עליה בדין לפני בואו לפני הכהן, ולהיפך לאחר ההחלט.
ועל כן הנה גם דבר שאלתו וגם כל דברי המשנה פשוטים ומובנים והכל על מקומו.
שלפי כל זה שר׳ עקיבא ידע גם הוא את הקבלה על המשנה הלא לא יוכל להיות שאלת ר' עקיבא כי אם זאת, אם שמעו הם וידעו אם רישא של הקבלה על המשנה דוקא או םיפא דוקא.
והיינו אם הרישא דוקא ״עד שלא בא אצל הכהן טהור״ זה הוא דוקא, וממילא הדין ״דתוך ימי הסדר" שהוא כבר אחר בואו אל הכהן טמא, או דסיפא דוקא ״לאחר החלטו טמא" ואם כן לפני החלטו דהיינו ״בתוך ימי הסגרו״ טהור.
ועל זה השיבו לו ממש כתשובת ר׳ אליעזר במשנת נגעים פרק ט׳ ופי״א ועוד ביתר ביאור כי לא שמעו דין תוך ימי הסגר וקבלתם גם היא רק סתם לפני בואו אל הכהן ולאחר ההחלט ״לא שמענו אבל שמענו (סתם) עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא".
ועל כן התחיל לברר הדבר לפניהם כי בהכרח דרישא לאו דוקא וסיפא דוקא.
והן דבריו במשנתנו: ״התחלתי מביא להם ראיות אחד עומד בפני הכהן ואחד בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן".
והן ממש דברי התוספתא (הביאה הר"ב) ״מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור לא מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו התולש סימני טומאה תוך הסגר נמי דין הוא שיהא טהור שלא ראה הכהן סימני טומאה שבו הלכך אחד עומד בפני הכהן וכו׳״.
וזה ממש הם דבריו גם במשנה דבהכרח דרישא לאו דוקא וסיפא דוקא.
שהרי זה ודאי דהלשון ברישא ״עד שלא בא אצל הכהן״ לאו דוקא, כי האם נוכל לאמר שאם כבר בא אצל הכהן ״ועומד בפניו״ ותלש שם סימני טומאה יהי׳ טמא, אף שהכהן עדין לא עשה כלום ולא הסגירו.
וכיון דזה ודאי ״דעד שלא בא אצל הכהן״ לאו דוקא והוא הדין גם ״בעומד כבר לפני הכהן״,
ממילא דסיפא דוקא ״לאחר החלטו טמא" ואם בן בתוך הסגרו טהור.
והם דברי המשנה ״התחלתי מביא להם ראיות שהרי זה ודאי דגם ״עומד בפני הכהן, טהיר״ אם כן ״אחד עומד בפני הכהן ואחד בתוך הסגרו טהור״ שהרי גם ״אחד עומד בפני הכהן״ אינו ״עד שלא בא אצל הכהן" ואינו טמא ״עד שיטמאנו הכהן״.
והיינו דסיפא ״לאחר החלטו טמא״ זה הוא דוקא.
וכל זה הארכנו רק לברר דברי המשנה אבל בנוגע לעיקר דברינו שזה הי' אז מעשיהם ברורי המשנה וגם ברורי השמעתות על המשנה הדבר הזה בולט מעצמו גם במקום הזה.
שהרי זה ודאי שאין מקום לשאלת ר׳ עקיבא ״בתוך הסגרו מהו״ כי אם כשידע גם הוא איך הדין בשני הצדדים לפני ההסגר ולאחר ההסגר.
וכבר נתבאר לנו כן גם בענין דברי הברייתא חולין קכ״ט (לעיל צד ‪237‬).‬

ברורי השמעתות‬
קלה‬
 וסוף כל דברינו בנוגע לדור הזה הוא את אשר כבר נתבאר לנו מראשית ימי התנאים עד סופם.
ולא לבד שהי׳ דרכם לגמרי הדרך הזו עצמה אשר הלכו בה מראשית תקופת התנאים מימי הלל ושמאי ואילך לברר את כל גדרי יסוד המשנה וכל סגנון דבריה וענינם.
כי אם שגם השתדלו אז להעמיד בזה הלכה ברורה בישראל, וכדרכם לברר כל גדרי יסוד המשנה והשמעתות עליה, עברו גם על כל דברי בית שמאי ובית הלל אשר נאמרו על יסוד המשנה והחליטו ההלכה כבית הלל, לבד המקומות אשר החליטו כבית שמאי.
וכל הבירור הגדול הזה לכל "יסוד המשנה" בכלל אשר בתוך זה הי' גם בירור דברי בית שמאי ובית הלל וקביעת ההלכה, כל זה ארך זמן גדול של שלש שנים רצופים בעבודת כל בית הוועד כל ראשי חכמי ישראל.
והן דברי שמואל במס׳ ערובין ד׳ י"ג:
״אמר רב אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הם והלכה כבית הלל״.
וכבר נתבאר כי זה הי' ביבנה וכדברי ר׳ יוחנן בירושלמי יבמות סוף פרק א׳ "באיכן יצאה בת קול רב ביבי בשם ר׳ יוחנן ביבנה יצאה בת קול".
וכבר גם נתבאר שהי׳ זה בראשית ימי הדור הזה ביבנה, וכמו שהוא ב[[תוספתא/עדיות/א|תוספתא בריש עדיות]] ״כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה וכו׳ אמרו נתחיל מהלל ושמאי״ וכמו שנתבאר לנו כל זח בפרק ד׳ מעמוד ‪ 213‬והלאה. 
‫פרק י״ח‪.‬‬
‬ ‫הנסיעה הראשונה לרומי.
כבר הערנו כי רבן יוחנן בן זכאי נפטר בערך כששה שנים אחר החרבן, וכבר נתבאר כי אז לאחר פטירתו באו ראשי תלמידיו והתישבו ביבנה, ור׳ יהושע הי' שם לאב בית דין ור׳ אליעזר לחכם הוועד, ואז הותחלו ימי הברורים ביבנה אשר ארכו שלש שנים רצופים.
בתוך הזמן הזה מת אספסינוס ועל מקומו ישב לכסא רומא טיטוס בנו.
כל סופרי רומא יספרו פה אחד כי בשתי השנים אשר ישב טיטוס על כסא הקיסרים אחרי מות אביו הי׳ טוב ומטיב לכל אדם.
והסופר הרומי דיא קאסיוס בבואו לימי ממשלת טיטוס ‪ 66, 18‬יאמר:
״מאז הי׳ טיטוס מושל יחידי ברומא לא נודע ממנו כי עשה איזה אכזריות, ויהי לאיש חסד טוב ומטיב לכל, ויהי גם שליט ברוחו, יכול להיות כי הי׳ השנוי לטוב הזה מחופש נפשו אשר באה עתה, כי יקרה אשר ישתנה האיש כאשר יגיע לממשלה ויהי למושל יחידי וכו' השתנות נפשו הראה טיטוס וכו'״.
ואין ספק כי אחרי אשר עברה על טיטוס כשנה מאז משל לבדו ברומא, וכי ראו בו השתנות כללית לטובה השתנות מוחלטת אשר הכירו ונשמעה בכל ארץ ממשלת רומא, באה השמועה הגדולה הזאת והגיעה גם לאזני הנדכאים בארץ יהודה.

‫‪276‬‬
‫הנסיעה הראשונה לרומי‬
‬ דבר חכמי ישראל גם לפני החרבן הי' כל פעם לפנות ישר לרומא בכל תקון צרכי העם הכוללים, ולהסיר כל המכשולים מדרך עמם.
כי אחרי אשר היתה יד ד׳ בישראל להעמידם תהת עול ממשלת רומא, הי׳ חפצם ודעתם כי היותר טוב להגיע למחוז חפצם הוא לפנות דרכם ישר אל הקיסר וראשי מנהיגי הממשלה שם.
זה הי׳ דרכם וחפצם לפני החרבן וזה הי׳ דרכם גם עתה.
וכבר באו הדברים מפורשים כן בדברי יאזעפוס בנוגע להמעשים לפני המלחמה ויאמר במלחמת היהודים ‪II, 16, 3‬:
״אחרי אשר נסע מירושלים נעאפאליטאנוס שליח ההגמון מסוריא פנו היהודים (היינו סגולת העם) אל אגריפא השני ואל הכהנים הגדולים (חבורת אגריפא וההורדסים בכלל) בבקשתם לשלוח מלאכים אל הקיסר נערא לרומא להציע לפניו משפטם נגד פלארוס וכו׳ אבל אגריפא ראה כי אם יניח להם לערוך משפטם לפני הקיסר נגד פלארוס יביא שנאה על עצמו (מהיונים) וכו'״.
ומזה באמת יצאה אז כל הרעה הגדולה על אשר לא נעשתה עצת ראשי חכמי ישראל ככל אשר כבר נתבאר לנו במקומו שם (עמוד 14).
ודעתם זו היתה לחכמי ישראל גם לאחר החרבן.
הדברים נשתנו עתה שינוי גדול, והתקוה להפיק חפצם שם נתקטנה עד המדה היותר זעומה המגעת עד האפס.
כי בימי הבית גם בכל היות בני ישראל תחת יד רומא, בכל זה בבוא שלוחי העם וראשיו לרומא, התחשבו הרומיים עם חפצם והצעת דבריהם בתור עם ארצו אשר יבוא לסדר עניניו על ידי הקיסר פטיש כל הארץ.
ובמדה ידועה גם השתמרו הרומיים לבלי להכעיסם תמרורים, בידעם כי ירושלים בצורה מאד ועם ישראל גוי איתן.
לא כן עתה אשר בעיני הרומיים כבר הוסר ישראל מגוי, וירושלים שאה שממה, ויחשבו מחשבות איך לנשל את ישראל מעל אדמתם.
בכל זה לא שנו חכמי התורה דרכם לשוב להשתדל להקל מעל עמם את עול סובלם, להוציאם מתוך ההפכה, ולשום להם עמידה בארץ.
ואת הדבר הזה, לא עשו על ידי עשירים ואבירים כי אם על ידי עצמם. וילכו ראשוני ראשי הדור רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, היינו הנשיא האב בית דין וחכם הוועד ראשי חכמי התורה.
כל ימי אספסינוס אשר ארכו כשמנה שנה אחר החרבן לא הי׳ אפשר לעשות כל מאומה כי היו הרומיים שכורי נצחון, ובערך שלש ארבע שנה עסקו בחרבן הארץ וכבישת המבצרים הבודדים, ואחר זה היתה עוד עברתס קשה מאד להשחית ולכלה.
ובימים ההם גם חרשו ההיכל ורדפו את רבן גמליאל וישימו מסים קשים ועוד דברים רבים ככל אשר כבר נתבאר.
אבל כאשר מת אספסינוס וטיטוס ישב לכסא אחריו, וכאשר עבר עליו יותר משנה לממשלתו והקול נשמע כי יתנהג ברחמים רבים, ועזב את כל משובתו,
‬
‫הנסיעה הראשונה לרומי‬
קלט‬
‬ אז שמו חכמי ישראל לב בשנה העשירית אחר החרבן(כד) ללכת לרומא להתחנן על עמם.
ונסיעתם זו לרומא הוזכרה בירושלמי סנהדרין פרק ז' הלכה י״ג:
״דלמא ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי וכו׳ עלון לחד אתר ואקבלון בחד כד יתבין וכו'״.
ולפנינו יבואר כי המעשה של וועד בו ביום, אשר הי׳ ערך שתי שנים אחרי אשר ר׳ אליעזר נסתלק מבית הוועד ומחביריו, הי׳ ערך י"ד—ט"ו שנה אחרי החרבן ודבר סילוקו של ר׳ אליעזר ערך י"ב—י"ג שנה אחר החרבן.
וכן יבואר לפנינו כי דבר המעשה הגדולה עם ר׳ אליעזר בבית הוועד לא בא פתאום כי אם שהנהו שלשלת של מאורעות אשר באו זה אחר זה אחרי ביטול ברורי בית הוועד בראשית ימי דאמיטיאן אחרי שובם מרומי.
כי על כן הנה הדברים מבוארים מעצמם כי דבר נסיעתם לרומא היתה לפני זה בימי טיטוס.
והדברים מתבארים גם מעצמם כן כי היתה דבר נסיעתם מפני שכוונו השעה אחרי אשר נתפשטה השמועה בכל ארץ ממשלת רומי כי טיטוס מאז ישב על כסא אביו התהפך לאיש אחר ויהי טוב ומטיב לכל.
אבל טיטוס לא משל אחרי מות אביו כי אם שתי שנים, ובימי היות חכמי ישראל ברומי, ובהיותם עושים דרכם להרבות רעים ולמצוא מהלכים לבקשת בני ישראל על ידי שרי רומא, והנה הומת טיטוס על ידי דאמיטיאן אחיו, איש הדמים, אשר גם את שרי רומי היותר גדולים הוביל לטבח ויוציא אותם להורגים חבורות חבורות.
ומיד בעלותו לכסא כבר הכין פקודה נוראה בנוגע לבני ישראל.
וכאצבע ד׳ היתה זאת כי כבר היו חכמי ישראל בעת ההיא ברומי, וכבר קנו להם שם את לבב ראשי השרים, ועל ידי זה נתבטל הדבר.
והן דברי המדרש רבה דברים ואתחנן פרשה ב׳:
״מעשה שהיו רבותינו ברומי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל וגזרו סנקליטין של מלך לומר מכאן ועד שלשים יום לא יהי׳ בכל העולם יהודי, והי׳ סנקליטו של מלך ירא שמים בא אצל רבן גמליאל וגילה לו הדבר והיו רבותינו מצטערים הרבה אמר להם אותו ירא שמים אל תצטערו מכאן ועד שלשים יום אלקיהם של היהודים עומד להם בסוף כ״ה ימים גילה לאשתו את הדבר אמרה לו הרי שלמו כ"ה ימים אמר לה עוד חמשה והיתה אשתו צדקת ממנו אמרה לו אין לך טבעת מוץ אותה ומות וסנקליטון בטל עליך שלשים יום אחרים והגזירה עוברת שמע לה ומוץ את טבעתו ומת שמעו רבותינו ועלו אצל אשתו להראות לה פנים וכו׳ קראו עליו רבותינו המקרא הזה (תהלים מ"ז) נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם".
והדברים מבוארים כי הם לא באו לרומי מפני ששמעו בהיותם בארץ יהודה מהגזירה הזאת, שהרי הדברים מפורשים שנם בהיותם ברומי לא ידעו עוד מזה, עד שבא אצלם סנקליטו של מלך שם וגילה להם הדבר. ‬ -----------------
‬ (כד) כבר צמצמנו את זמן חמעשים אחר החרבן, וכי בערך השנה ה‬ששית מת רבן יוחנן בן זכאי, ואז אחר פטירתו באו תלמידיו הגדולים וקבעו מקומם ביבנה, וחותחלו ימי הבירורים אשר ארכו שלש שנים כפו שכבר נתבאר, ואחר אשר נגמרו ימי הבירורים כבר הי׳ השנה השני׳ לממשלת טיטוס.
‬
‫‪278‬‬
‫הנסיעה הראשונה לרומי
‬ והננו רואים עוד יותר ‬כי גם אחרי אשר נתגלה להם הדבר, גם אז עדין לא היתה זה פקודה אשר כבר יצאה גלוי לכל העמים שהרי גם לסוף כ"ה ימים לא ידעה אשתו מזה אף שהיתה נגררת אחר דת היהודים.
והדברים מבוארים כי ‫הי' זה רק כתב הצעה להוציא פקודה כזאת לאחר שלשים יום.
וההצעה הזאת נכתבה בימי היותם שם ברומא.
״מעשה שהיו רבותינו ברומי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל וגזרו וכו׳ בא אצל רבן גמליאל וגילה לו וכו'״.
והוא כמו שהערנו כי באו שם בעוד טיטוס חי בשמעם מדרכו הטובה, אבל בהיותם ברומא נהפך הגלגל ותקותם למפח נפש.
טיטוס מת על ידי אחיו דאמיטיאן, והוא בישבו לכסא רומי הי' חי' טורפת, אשר גם על הרומיים עצמם קשתה ידו יותר מכל הקיסרים היותר אכזרים.
ועל בני ישראל הכין פקודה להומם ולאבדם ורק באורח פלא עבר הדבר ובטל.
והדברים בנוגע לזמן הנסיעה הראשונה לרומי הנם כל בך פשוטים עד כי גם פראנקעל, בכל אשר הנהו נבוך בכל סדרי המעשים וסדרי הזמנים בכל הדברים מראשית ימי יבנה עד ביתר, בכל זה בנוגע לזה יאמר גם הוא בדרכי המשנה עמוד ‪82‬:
״ר׳ אליעזר הגדול בעמו נסע עם ר׳ יהושע ורבן גמליאל לרומי וז"ל הירושלמי ס"פ ארבע מיתות, דילמא ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי וכו׳ ונסיעת החכמים לרומי היתה תמיד לבקש רחמים בעד עמם, ונראה שזה המעשה הי׳ או בימי ריב"ז או קרוב לאחר מיתתו טרם בחרו את ר״ג לנשיא ולכן בא בההוא מעשה ר׳ אליעזר ור׳ יהושע קודם ר״ג״.
ובעמוד ‪ 84‬כתב גם הוא:
״ועי׳ מדרש רבה פ׳ ואתחנן מעשה שהיו רבותינו ברומי וכו׳ ועי׳ שם היאך נתבטלה הגזירה, ועיקר המעשה מורה שבאו אז היהודים בסכנה גדולה ויאמר מלך רומי להשחיתם וזה המלך הוא דאמיציאן אחיו של טיטוס אשר מלך משנת עשר לחרבן הבית עד שנת כ"ה ונודע לאיש דמים רע מעללים ואכזר וג' חכמים אלה ר"א ר"י ור"ג נסעו אז לרומי ובהשתדלותם נתבטלה הגזרה".
ובכתבו דבריו על ציונים טעה לחשוב כי מפני גזרה זו נסעו לרומא ואם כן היתה נסיעתם בימי דאמיטיאן. ‫
והוא רק טעות פשוט שהדברים מפורשים כי לא נסעו מפני גזרה זו כי אם שבהיותם כבר ברומי נודע להם מגזרה זו כמו שכבר נתבאר, והדברים מפורשים כן ״מעשה שהיו רבותינו ברומי ר׳ אליעזר וכו׳ וגזרו וכו׳ בא אצל רבן גמליאל וגילה לו הדבר וכו'״.
אבל כבר נתבאר כי באמת כן הדבר שנסעו עוד בימי טיטוס ובהיותם שם מלך דאמיטיאן.
וכבר גם נתבאר על פי סדרי המעשים ויבואר עוד יותר לפנינו כי לא הי׳ זה לא בחיי רבן יוחנן בן זכאי ולא מיד לאחר מותו, כי אם כבר אחרי ימי הבירורים דהיינו יותר משלש שנים אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי, ויבואר כל זח לפנינו. ‬
‫הנסיעה הראשונה לרומי‬
קמ
‬ אמנם החכם גרעץ, אשר המקורים הנם אצלו רק חפצו לבד, הוא בא וערבב את כל הדברים ויהפכם לגמרי. וההכרח להסיר מכשול מדרך החקירה ולהעמיד הדברים על מה שהם. ‬
‫פרק י״ט.

החכם גרעץ מצא לו השערה בדויה כי סנקליטון המוזכר במדרש ואתחנן הנהו אחד עם המוזכר אצל דיא קאסיוס הקאנסול קלעמענס אשר הרגו דאמיטיאן בשנה האחרונה לימי חייו.
ואחרי אשר גם לפי דברי גרעץ עצמו כבר נסתלק ר׳ אליעזר אז מבית הוועד ונפרד מרבן גמליאל, כי על כן למען קיים השערתו בא ויכחיש לגמרי את נסיעת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל לרומא.
ויאמר כי לא היתה נסיעת חכמים לרומא כי אם אחת בסוף הימים מרבן גמליאל ר׳ יהושע ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא.
ובעמוד ‪121‬ בהערה יאמר גרעץ:
״אני לא אוכל להסכים עם פראנקעל כי היו שם שתי נסיעות החכמים לרומא. בכל מקום ידובר רק מנסיעה אחת והי׳ זה בשנת ‪95‬ או ‪96‬ בזמן אשר נהרג הסענאטאר קלעמענס או במות דאמיציאן״.
והנה בא ומטעה את הקוראים להאמין כי דברינו הם לדון על מאורע ומעשה שהיתה אשר הוזכרה גם פה גם שם, ולגרעץ נראה כי ידובר גם פה גם שם ממעשה אהת ולא משתים מזמנים שונים.
אבל הלא ידע גם גרעץ כי אין דברינו לדון על מאורע כי אם על דבר מעשי החכמים כי אצל רבן גמליאל ר׳ אלעזר בן עזריה ר׳ יהושע ור׳ עקיבא לא הוזכר לפנינו דבר המעשה והמאורע כל עיקר.
כל מה שאנו דנים הוא רק זאת כי יש לפנינו נסיעה לרומא, של ר' אליעזר ר׳ יהושע ורבן גמליאל.
ויש לפנינו נסיעה אחרת של רבן גמליאל ר' אלעזר בן עזריה ר' יהושע ור׳ עקיבא (עי׳ דברינו בפרק ל״ו על הנסיעה השניה).
ואחרי שזה ודאי שבימי ר' אלעזר בן עזריה כבר לא הי׳ ר' אליעזר הגדול חבירו של ר׳ יהושע לא בבית הוועד ולא יחד עם רבן גמליאל,
איזה ספק יוכל להיות כי דבר ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל הוא דבר לעצמו ודבר רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור׳ עקיבא הוא דבר לעצמו.
והחכם גרעץ יאמר שם "בכל המקומות ידובר מארבעה התנאים (רבן גמליאל ר' אלעזר בן עזריה ר' יהושע ור' עקיבא) רק שיש אשר השמות מחולפים, ויש אשר יחסר שם האחד או השני״.
ורק בחכמת ישראל הי׳ אפשר להכחיש דברים טבעים כאלה רק מפני שכך עלתה במחשבה לפניו.
ומה יכול להיות דבר טבעי יותר מזה, כי כעשר שנה אחרי החרבן כאשר שקטו הרוחות מעט ברומי בימי טיטוס נסעו ראשי ישראל לרומי, וחמש עשרה שנה אחר זה במות דאמיטיאן איש הדמים נסעו עוד הפעם להתחנן על עמם.
‬
‫‪280‬‬
הנסיעה הראשונה לרומי‬
 ויהיו הנוסעים בפעם הראשונה ראשוני ראשי הדור בעת ההיא ר׳ אליעזר ר' יהושע ורבן גמליאל, והנוסעים בפעם שניה ראשוני ראשי הדור בעת ההיא רבן גמליאל ר׳ יהושע ר׳ אלעזר בן עזריה ור' עקיבא.
ומה נעשה לכל החוקרים האלה אשר גם בבואם לשבש כל הספרים במקומות שונים גם אז לא חקרו כל מאומה.
ולא ראו ולא הבינו כי דוקא כאשר ישארו הדברים כמו שהם רק אז יתאימו יחד ויעידו על עצמם.
כי הנה בהמקומות אשר יחסר ר׳ אלעזר בן עזריה שם יחסר גם ר׳ עקיבא.
ולהיפך בכל המקומות אשר בא ר׳ עקיבא בא גם ר׳ אלעזר בן עזריה.
ואיך אפשר שזה רק מקרה של טעות הדפוס.
והננו רואים עוד גם זאת כי בשני המקומות אשר בא שם הנסיעה לרומא על שם ר׳ אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל, ולא הוזכרו שם ר' עקיבא ור׳ אלעזר בן עזריה, שני המקומות האלה הוזכר ר' אליעזר ראשונה.
וזה באמת אי אפשר כי אם על ר׳ אליעזר הגדול ר׳ אליעזר בן הורקנוס.
כן הוא בירושלמי סנהדרין שם ״דלמא ר' אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי וכו'".
וכן הוא גם במקום השני במדרש רבה ואתחנן פרשה ב׳ ״מעשה שהיו רבותינו ברומי ר׳ אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל וגזרו סנקליטון וכו׳".
ובירושלמי סנהדרין שם בא גם אחר זה בתוך ספור העוכדא "אמר ליה ר׳ אליעזר לר׳ יהושע מה יהושע בן חנניה חמי מה דאת עביד וכ'".
ורק לר' אליעזר בן הורקנוס חבירו של ר׳ יהושע מילדותו נמצא כי ידבר עם ר׳ יהושע בסגנון כזה, כמו שם בירושלמי לפני זה:
״דלמא ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ עקיבא עלון למיסחי בהדין דימוסין דטבריא חמתון חד מיניי אמר מה דמר ותפשיתון כיפה אמר ר׳ אליעזר לר׳ יהושע מה יהושע בן חנניה חמי מה דאת עביד מי נפק וכו'".
ולא נמצא כזאת מר׳ אלעזר בן עזריה לר׳ יהושע ואי אפשר שימצא.
והאם יוכל להיות איזה ספק שכפי שהוא לפנינו כן הוא, ובירושלמי ובמדרש רבה ידובר בר׳ אליעזר הגדול, והוא דבר הנסיעה הראשונה לרומא כימי טיטוס והיותם שם במות טיטוס וראשית ימי ממשלת דאמיטיאן.
ואמנם כי גם כל השערת גרעץ לאמר כי הסנקליט הטוב האמור במדרש ואתחנן שם הוא קלעמענס והוא זה עצמו אשר הוזכר אצל דיא קאסיוס כי הרגו דאמיטיאן בסוף ימיו, ואשר מפני זה הכחיש גרעץ דברים מפורשים וישבש וימחוק ויגיה, כל ההשערה הזאת אינה כי אם עורבא פרח, וגם אלו לא הי' נדרש לשבש למחוק ולהגיה לא הי׳ מקום לזה.
דיא קאסיוס בסוף ימי דאמיטיאן ‪67, 14‬ יספר:
״בין ההרוגים הרבים אשר הרג דאמיטיאן בשנה ההיא הי׳ גם הקאנסול ממדרגה הראשונה קלעמענס, אף כי הי' ‬‫קרובו של הקיסר וגם אשתו פליוויא דאמיטיללא גם היא היתה קרובת הקיסר הם נהשדו מהקיסר בהכחשת אלקים, וכן ענשו אז קשה את כל אלה אשר נטו אל היהדות, רבים מהם נמסרו לטבח ורבים 
‫‪280‬‬
הנסיעה הראשונה לרומי‬
 ויהיו הנוסעים בפעם הראשונה ראשוני ראשי הדור בעת ההיא ר׳ אליעזר ר' יהושע ורבן גמליאל, והנוסעים בפעם שניה ראשוני ראשי הדור בעת ההיא רבן גמליאל ר׳ יהושע ר׳ אלעזר בן עזריה ור' עקיבא.
ומה נעשה לכל החוקרים האלה אשר גם בבואם לשבש כל הספרים במקומות שונים גם אז לא חקרו כל מאומה.
ולא ראו ולא הבינו כי דוקא כאשר ישארו הדברים כמו שהם רק אז יתאימו יחד ויעידו על עצמם.
כי הנה בהמקומות אשר יחסר ר׳ אלעזר בן עזריה שם יחסר גם ר׳ עקיבא.
ולהיפך בכל המקומות אשר בא ר׳ עקיבא בא גם ר׳ אלעזר בן עזריה.
ואיך אפשר שזה רק מקרה של טעות הדפוס.
והננו רואים עוד גם זאת כי בשני המקומות אשר בא שם הנסיעה לרומא על שם ר׳ אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל, ולא הוזכרו שם ר' עקיבא ור׳ אלעזר בן עזריה, שני המקומות האלה הוזכר ר' אליעזר ראשונה.
וזה באמת אי אפשר כי אם על ר׳ אליעזר הגדול ר׳ אליעזר בן הורקנוס.
כן הוא בירושלמי סנהדרין שם ״דלמא ר' אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי וכו'".
וכן הוא גם במקום השני במדרש רבה ואתחנן פרשה ב׳ ״מעשה שהיו רבותינו ברומי ר׳ אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל וגזרו סנקליטון וכו׳".
ובירושלמי סנהדרין שם בא גם אחר זה בתוך ספור העוכדא "אמר ליה ר׳ אליעזר לר׳ יהושע מה יהושע בן חנניה חמי מה דאת עביד וכ'".
ורק לר' אליעזר בן הורקנוס חבירו של ר׳ יהושע מילדותו נמצא כי ידבר עם ר׳ יהושע בסגנון כזה, כמו שם בירושלמי לפני זה:
״דלמא ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ עקיבא עלון למיסחי בהדין דימוסין דטבריא חמתון חד מיניי אמר מה דמר ותפשיתון כיפה אמר ר׳ אליעזר לר׳ יהושע מה יהושע בן חנניה חמי מה דאת עביד מי נפק וכו'".
ולא נמצא כזאת מר׳ אלעזר בן עזריה לר׳ יהושע ואי אפשר שימצא.
והאם יוכל להיות איזה ספק שכפי שהוא לפנינו כן הוא, ובירושלמי ובמדרש רבה ידובר בר׳ אליעזר הגדול, והוא דבר הנסיעה הראשונה לרומא כימי טיטוס והיותם שם במות טיטוס וראשית ימי ממשלת דאמיטיאן.
ואמנם כי גם כל השערת גרעץ לאמר כי הסנקליט הטוב האמור במדרש ואתחנן שם הוא קלעמענס והוא זה עצמו אשר הוזכר אצל דיא קאסיוס כי הרגו דאמיטיאן בסוף ימיו, ואשר מפני זה הכחיש גרעץ דברים מפורשים וישבש וימחוק ויגיה, כל ההשערה הזאת אינה כי אם עורבא פרח, וגם אלו לא הי' נדרש לשבש למחוק ולהגיה לא הי׳ מקום לזה.
דיא קאסיוס בסוף ימי דאמיטיאן ‪67, 14‬ יספר:
״בין ההרוגים הרבים אשר הרג דאמיטיאן בשנה ההיא הי׳ גם הקאנסול ממדרגה הראשונה קלעמענס, אף כי הי' ‬‫קרובו של הקיסר וגם אשתו פליוויא דאמיטיללא גם היא היתה קרובת הקיסר הם נהשדו מהקיסר בהכחשת אלקים, וכן ענשו אז קשה את כל אלה אשר נטו אל היהדות, רבים מהם נמסרו לטבח ורבים 
הנסיעה הראשונה לרומי‬
‫קמא‬
 מהם נלקח כל רכושם, קלעמענס עצמו נהרג בפקודת הקיסר ודאמיטיללא אשתו נענשה בעונש יותר קל ונשלחה לארץ גזרה על האי פאנדאטעריא."
ואיזה ענין יש לזה עם ספור המדרש והרי דבר דיא ״כי בין ההרוגים הרבים אשר הרג דאמיטיאן הרג גם את קלעמענס, וגם אלה ביחוד אשר נהרגו מפני נטיתם להיהדות גם אלה רבים היו בימי דאמיטיאן, כמו שהם דברי דיא ״וכן ענשו אז קשה כל אלה אשר נטו אל היהדות״.
ותהי להיפך כי בספור המדרש מבואר כי לא נגע הדבר מאומה אל אשת הסנקליט והיא ישבה גם אחר מותו שלוה בהיכלה עד שחכמי ישראל יכלו לבקרה ולנחמה שם.
ואשתו של קלעמענס נדונה גם היא במשפט הקיסר, על נטיתה אל היהדות, ולבקרה אחר זה הי׳ סכנה לא לבד לחכמי ישראל עצמם, כי אם גם להכלל כלו, ובשום אופן לא היו רשאים לעשות כן.
ואין חפצנו להאריך בסתירת הדבר הזה מחבור הריגת קלעמענס עם דברי המדרש, אחרי אשר לכל ענין דברינו הוא למותר כי הדברים מפורשים שהיו שם ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל, ור׳ אליעזר לא הי׳ יחד עם רבן גמליאל כי אם בימי טיטוס וראשית ימי דאמיטיאן אבל לא בסוף ימי דאמיטיאן ככל אשר יבואר לפנינו.
וגם לפי דברי החוקרים ההם אשר טעו להמשיך ימי יציאת ר׳ אליעזר מבית הוועד, גם לפי דבריהם ולפי דברי גרעץ עצמו לא יגיע זה עד סוף ימי דאמיטיאן ככל אשר נראה עוד.
והחקירה הזאת אינה רק דבר פרטי בנוגע לנסיעת החכמים לרומא לבקש על עמם, כי אם דבר כללי גדול מאד בנוגע לכל סדרי המעשים אחר זה. 
פרק כ.
 ‫המעשים בהמתיבתא.
דברי ימי ישראל לא נחקרו בתור שלשלת המעשים ההולכים יחד ומפיצים אור על עצמם ועל מהלך הדברים, כי אם השתדלו לנפצם לשברים, ולשום חוליא חוליא במחשך.
כי על כל זאת לא הושם לב לחקור זאת מה הוא הדבר אשר פתאום יתראו אסון על אסון בהמתיבתא והמון מעשים רבים זה אחר זה, תחת אשר לפני זה שררה שם מנוחה שלמה, ושלות השקט של אהבה וריעות בין כל ראשי חכמי הדור.
זה עתה הי׳ שם ברורי כל דברי יסוד המשנה וברורי דברי בית שמאי ובית הלל אשר עסקו בזה כל חכמי הוועד יחד שלש שנים רצופים, ואין פרץ ואין יוצא.
ופתאום והנה אש מתלקחת תחלה עם ר׳ אליעזר ואחר זה מיד עם ר' יהושע, מעשים אחרי מעשים, ואחר זה המון מעשים רבים של בו ביום.
ר׳ אליעזר בן הורקנוס לא בא זה עתה לבית המדרש, חבר הי׳ לר׳ יהושע ‫מימי ילדותם (יבואר לפנינו) ויתהלכו יחד עשרות בשנים כרעים אהובים ור׳ עקיבא 
‫‪282‬‬
‫המעשים בהמתיבתא‬
 וחביריו היו תלמידיהם בישבם יחד לראש בבית מדרשם, וגם עם רבן גמליאל התהלכו כל הימים יחד.
וגם הוראותיו של ר׳ אליעזר לא הותחלו בסוף הימים, בכל זה לא נמצא בכל הימים הרבים ההם ביניהם לא מריבה ולא הקפדה.
ופתאום והנה אש מתלקחת עד לב השמים באופן גדול כזה אשר אין לנו דוגמתו.
ב) ולמרבה הפלא נראה מיד אחר זה גם אסון אחר אסון עם ר' יהושע אשר הוא הלא בודאי הי׳ מתון מאד ונוח לכל, מה שלא נמצא מזה דבר לפני זה.
ופתאום באו שלשה מעשים זה אחר זה בשנה אחת.
ובמס׳ ברכות ד׳ כ"ז בסוף המעשים הגדולים עם ר׳ יהושע בא בהברייתא:
״אמרי עד כמה נצעריה וניזל בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות‬ במעשה דר׳ צדוק צעריה הכא נמי צעריה".
והנה היו כל השלש פעמים בשנה אחת זה אחר זה.
אף שבכל הזמן הגדול לפני זה לא הי׳ מכל זה וכיוצא בזה דבר, ורבן גמליאל ור׳ יהושע התהלכו כרעים אהובים, ומה היתה הסיבה כי נשתנו פני הדברים עתה.
ג) על המעשים אשר באו ביום ההוא אחרי מה שציער רבן גמליאל את ר׳ יהושע בפעם שלישית והעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו והקימו את ר׳ אלעזר בן עזריה נאמר בברייתא בברכות שם:
״ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פרשוה".
והדברים האלה כשהם לעצמם הנם נפלאים מאד שהרי אין לך יום שלא הי׳ ראוי לזה יותר מיום ההוא, ומדוע עשו זה דוקא ביום ההוא מה שלא עשו קודם לכן.
וכמו שהי' הדבר בידם לפרש הדברים ביום ההוא המלא תשואות, וכל הלבבות סוערים, הלא הרבה והרבה יותר מזה היו יכולים לעשות זה לפני היום ההוא.
והדבר ידוע כי הספסלי אשר נתוספו בבית המדרש ביום ההוא (ברכות שם) לא הי' כי אם מתלמידים אשר לא נכנסו לפני זה כולם במבואר שם.
אבל מזקני החכמים ראשי הוועד לא נתוסף ביום ההוא איש, וראשי הוועד שנים ושבעים זקנים היו שם גם ביום ההוא כל אלה אשר היו גם לפני זה, ולא נחלף כי אם הנשיא.
וכל ״מילי דתלי פרשוהו" זה לא נעשה על ידי התלמידים כי אם על ידי זקני הדר ראשי הוועד, אשר היו שייכים לבית הוועד לפני היום ההוא כמו ביום ההוא.
והלא לא יוכל להיות ספק שכל הדברים האלה מקור אחד להם במעשי דברי הימים ההם.
אבל מה הוא הדבר הזה, זה נגוז ועבר מכל חוקרי דברי הימים אשר לא הי' עינם ולבם כי אם להפוך בלהות על דברי ימי ישראל, ולדבר תועה על כל דבר נפל בישראל‪.‬‬ 
‫המעשים בהמתיבתא‬
‫קמב‬
פרק כ״א. ‫
 ברורי הדברים.
בהיות ר׳ אליעזר ר׳ יהושע ורבן גמליאל ברומא כאשר הומת טיטוס על ידי דאמיטיאן אחיו, ודאמיטיאן ישב לכסא רומא ראו עין בעין את הסכנה הגדולה המרחפת עתה מחדש על בני ישראל.
שם נודע להם כי דאמיטיאן לא יסתפק באיזה גזרות פרטיות על ישראל, כי אם להשמד בלבבו.
ומיד בעלותו לכסא רומא כבר צוה להכין הצעה של פקודה להשמיד את כל היהודים, לא לבד בארץ ישראל כי אם בכל העולם כלו ״מכאן ועד שלשים יום לא יהי׳ בכל העולם יהודי״.
שם נודע להם כל דרכו כי הנהו לא לבד נגד היהודים עצמם, כי אם גם נגד דתם, כמו שבאמת רדף באף גם השרים היותר גדולים אם מצא עליהם צל של חשד בנטי׳ להיהדות, ויוציאם להורגים.
שם נודע להם אכזריות נפשו בכל דרכיו ככל אשר תארם לפנינו גם דיא קאסיוס אשר יאמר בתוך דבריו ‪67, 14‬:
״על ידי אכזריות נפשו השיב דאמיטיאן את כל אדם לשונאו וגם למתנגדו, עד כי לא הי׳ יכול לסמוך לא על עבדי ביתו ולא גם על ראשי הנענעראלע מצבא שומרי ראשו".
ושם נודע להם גם זאת כי הרומיים החלו להביט בעין רעה גם על יבנה אשר על ידי בית הוועד הכללי שם שב לב העם לתחיה ולאט לאט יתקומם נס אחדותם.
ראו והכירו שם את אשר נראה זמן קצר אחר זה כאשר לא נשמרו מזה, כי סכנה היא לאסוף את כל זקני ישראל מעריהם לבית הוועד ככל אשר נעשה עד עתה ביבנה מאחרי החרבן.
כי על כן קיימו ״חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" ובית הוועד לא נאסף.
ויתנהג רק על ידי הזקנים אשר הי׳ מקומם הקבוע ביבנה עצמה, וראשוני ראשי הדור הנשיא רבן גמליאל ור׳ אליעזר אשר הי׳ חכם הוועד ור׳ יהושע האב בית דין.
והם השתדלו לנהוג הלאה את כל דבר עמם, גם מבלי אשר יאסף כל הוועד ‬‫מכל זקני ראשי חכמי הדור.
אבל על ידי זה בא עתה חדשה גדולה, כי המחלקאות אשר נפלו עתה בין ראשי הוועד הנשארים, והיינו בעיקרו בין רבן גמליאל ור׳ אליעזר ור׳ יהושע לא נודע עליהם דעת חכמי הוועד.
ויותר מזה שגם דבר יחיד ורבים לא הי׳ שם בכל צורתו ותארו, אחרי אשר מראש ידעו כי לא תבוא על זה הכרעת המתיבתא כולה, והדברים ישארו רק בתור שקלא וטרי׳ להלכה ולא בתור סוף הכרעה למעשה.
ועל כן בהיות ר' אליעזר שם חכם הוועד וההוראה הכללית היתה מונחת ‬‫עליו (יבואר לפנינו) קרה כי הורה כדעתו ולא שם לב לחביריו החולקים עליו. 
‫‪284‬‬
‫המעשים בהמתיבתא ובמדינה‬
 ובהודע להם הדבר בדין חתכו חוליות רצו שיחזור בו ויורה כדבריהם, וכאשר לא הסכים לעשות כן ראו בזה פרצה, ושלחו לו לאמר ״כי חביריו בדלים ממנו".
אבל בצאת ר׳ אליעזר מבית הוועד בא אסון אחר אסון גם עם ר' יהושע.
כבר נתבאר לנו כי המחלקאות בדור ההוא הי׳ בעיקרו רק בין ראשוני ראשי הדור ההוא רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור' יהושע.
ור׳ אליעזר הי׳ עמוד התווך בדור ההוא (יבואר לפנינו) ויהי הוא נם המכריע בין הנשיא ובין האב בית דין בכל הדברים אשר נגעו בבית הוועד ושניהם סמכו על דבריו, וביותר אחרי אשר בית הוועד בכללו הי׳ בטל ואסיפת זקני הוועד לא הי', ובהיות ר׳ אליעזר הראש והראשון בדור ההוא (כמו שיבואר עוד) היתה דבר הכרעתו וגילוי דעתו נשמעת על הרוב גם להנשיא גם להאב בית דין.
והננו רואים לפנינו כי כל ימי היותו יחד עמהם בבית הוועד לא הי׳ שם לא פרץ ולא צווחה בין הנשיא ובין האב בית דין, ולא נמצא שם דבר כל מאומה, ולא מחלוקת של כלום, לבד בשקלא וטרי׳ של הלכה.
עתה נשתנו הדברים לגמרי שינוי גמור הנשיא והאב בית דין נשארו לבדם בבית הוועד, ראשי ראשוני זקני הדור אשר דבריהם נשמעו גם מאת הנשיא גם מאת האב בית דין רובם לא באו ולא נאספו, וגם יחיד הדור ופלאו אשר דבריו היו להם עד היום צרי ומרפא לא הי׳ עוד שם.
כי על כן גם מכל מקרה קטנה נסתבך הדבר וחזר ונסתבך, וכאשר לא נתקיים פוטר מים ראשית מדון, הנה אך כשנה וחצי אחרי אשר יצא ר׳ אליעזר מבית המדרש יצאה שלהבת נוראה מאד.
ובכל אשר סבל ר' יהושע ולא שם לב והעביר על מדותיו, לא סלחו זה העם, ופתאום התערבו בזה העם כלו והעיזו פניהם נגד הנשיא וקראו לו "על מי לא עברה רעתך תמיד" ולא אבו לשמוע לו עוד, ויבקשו להקים נשיא חדש.
הדבר הזה הרעיש את לבב כל ישראל, כי לא היתה עוד כזאת, ומעמד העם בעת רעה ההיא, ובזמן קרוב כזה אחר החרבן דרש בחזקה תקון הדבר.
כי על כן בכל אשר יראו מפני עין רעה של הרומיים התאספו כל זקני בית הוועד כל השבעים ושנים זקנים, ויעשו סדרים חדשים, וישיבו את עטרת הנשיאות למקומה ועל ידי זה התחילו כל הסדרים לשוב.
ובהיותם עתה מחדש יחד, ראו גם לגדור הפרצה ולהכריע בכל הדברים אשר לא נתבררו בכל הזמן אשר בינתיים, ואשר על ידי זה באה כל הרעה הגדולה תחלה עם ר׳ אליעזר ועל ידי זה גם עם ר׳ יהושע.
אבל את אשר פחדו בא להם, כי על ידי אסיפתם יחד מכל ערי ישראל והקמת נשיא חדש אשר נשמע בין החיים נשמעו הדברים גם בין הרומיים, והם שמו עינם לרעה על המתיבתא ביבנה עד כי לא יכלו עמוד שם עוד כל ימי דאמיטיאן ויהיו מוכרחים לנוד ממקומם, וללכת להגליל לאושא עד יעבור זעם.
ושבו משם ליבנה לזמן קצר רק אחרי מות דאמיטיאן כאשר משל ברומי הקיסר נערווא הישר באדם.
וכל הדברים בכל היותם חדשים, הנם ברורים ורובם גם פרושים לפנינו.
ובהיות דבר הוועד הגדול של בו ביום חותם המעשים הרבים והגדולים אשר היו לפני זה ויפרשו אור עליהם, כי על כן עלינו לבאר את הדבר הגדול הזה ראשונה.

‫המעשים בהמתיבתא ובמדינה‬
קמג‬
פרק כ״ב.  הורגלנו לחשוב את כל דבר אסיפת בו ביום רק לסוף דבר המעשים בין רבן גמליאל ור׳ יהושע.
אבל אין הדבר כן, ואף שכן הדבר שראשית מעשיהם הי׳ זה להקים דבר הנשיאות בישראל אבל עצם דבר האסיפה של "בו ביום" אשר הוזכרה בכל מקום בנוגע להלכה, זה לא השלים דבר רבן גמליאל ור׳ יהושע, כי אם דבר ר' אליעזר והמתיבתא.
והחוקרים האחרונים אשר כל דבר נפל בישראל ישתמשו בו רק להחשיך מאור עיניהם של ישראל ולהפוך את סדרי דברי הימים לתהו ובהו מצאו גם בזה מקום כזורק אבן לחמת.
ויאמר החכם גרעץ ח״ד עמוד ‪37‬:
״ונראה כי הסנהדרין ואולי על פי חפץ ר׳ יהושע (לעשות נגד רבן גמליאל) החליטו בו ביום להעביר תחת שבט הבקורת כל הדינים אשר על פי כחו (אויטאריטעט) של רבן גמליאל הוחלטו בשיטת בית הלל".
והחכם ווייס אשר פיו רחב עוד יותר יאמר אחריו בעמוד 96‬ כמושבע ועומד:
״הנה ראינו שכבר בתחלת השערוריה הכיר ר"ג וכו׳ והבין בלבבו כי חפצו הטוב והמטרה הגדולה לטובת האומה אשר היתה נגד עיניו לא נכרה מרוב חכמי דורו. ואמנם ההכרה הזאת עוד התעצמה בקרבו מרגע אל רגע ביום ההוא בראותו כל אשר נעשה בוועד החכמים ביום אחד. ראשית מלאכתם הי׳ לקבץ על יד מחלוקת חכמים קדמוניהם והתחילו במחלוקת ב"ש וב"ה וכו׳ ולא עוד אלא שנתנו מזכרת לכמה הלכות של עקביא בן מהללאל אשר קבל שמועותיו מבית שמאי וכו' והנה עתה גם ההלכות הדחויות האלה הוזכרו בבית המדרש. ומי אשר עינים לו ולא יראה מהמראות האלה כי לכבוד הדעות אשר בטלו במיעוטן בכלל ולכבוד בית שמאי בפרט נעשו כל המעשים. ואף לבעבור זאת הובאו לבה"מ עדיות כמה חכמים חדשות גם ישנות על הלכות שונות אשר בלי ספק לפנים בעת פקידתו של ר"ג נשתקעו הדברים ולא נאמרו או רצו לקובען באופן אחר או גם להיפך (עדיות בכמה מקומות) אלה המעשים אשר נעשו לעיני ר"ג הלא הראו אותו עין בעין כי יגע לריק בכל השתדלותו וכי נוחלה אבדה תקותו".
ואך חרפה היא לראות כי ישלחו לשונם למקום שאין להם כל ידיעה עד שיכתבו ההיפך הגמור ממה שהוא.
והנה יאמר גרעץ כי תכלית העדיות של בו ביום הי' לשנות דת ודין מאשר כבר הוחלט על ידי רבן גמליאל.
ויאמר אחריו ווייס:
״ומי אשר עינים לו ולא יראה מהמראות האלה כי לכבוד הדעות אשר בטלו במיעוטן בכלל ולכבוד בית שמאי בפרט נעשו כל המעשים האלה, ״אשר לפנים בעת פקידתו של רבן גמליאל נשתקעו הדברים" ובאו עתה רק נגד רבן גמליאל.
אבל הלא לא לבד "מי אשר עינים לו" כי אם גם כל מי אשר לא הוכה בסנורים יראה שם ההיפך מדבריהם.

‫המעשים בהמתיבתא ובמדינה‬
‫קמד
 "קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור, נתנו על גביו ר׳ אליעזר מטהר וחכמים מטמאין״.
ועל מחלוקתם זו בא העדות במס׳ עדיות פרק ז' משנה ה' אחרי אשר הוצע זה בו ביום:
״העיד ר׳ יהושע ור׳ יקים איש הדר על קלל של חטאת שנתנו על גבי השרץ שהוא טמא שר׳ אליעזר מטהר״.
ובמקום הזה לא בא דבר העדות של ר׳ יהושע ור׳ יקים איש הדר [[משנה פרה י ג|שם במס׳ פרה]].
וזה יבאר לנו שכבר נסדרו הדברים במס׳ פרה על ידי תנאי המתיבתא עוד לפני וועד של בו ביום.
ובמס׳ עדיות פרק ז׳ משנה ז׳:
״הם (ר׳ יהושע ור׳ פפייס) העידו על ארוכות של נחתומין שהן טמאות שר׳ אליעזר מטהר".
ובפרק ו׳ ממס׳ עדיות משנה ב׳:
״העיד ר׳ יהושע ור׳ נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי על אבר מן המת שהוא טמא שר׳ אליעזר אומר לא אמרו אלא מן החי״.
והחכם ווייס בעמוד ‪81‬ יאמר לו "הראש והראשון בין בעלי ההתנגדות בגלוי פנים (נגד רבן גמליאל) הי׳ ר׳ אליעזר בן הורקנוס״.
ומבלי לדעת כי רוב העדיות באו להכריע כרבן גמליאל וחביריו דהיינו החכמים החולקים על ר' אליעזר בא ויאמר: ומי אשר עינים לו ולא יראה כי לכבוד הדעות אשר בטלו במיעוטן נעשו כל המעשים ולבעבור זאת הובאו לבית המדרש עדיות כמה חכמים אשר בלי םפק בעת פקודתו של רבן גמליאל נאמרו להיפך.
ומה אפשר לאמר לחוקרים בדברים כוללים כאלה אשר לא ידעו גם את אשר בין עיניהם.
ואם כי גם בכל אשר דברו בנוגע להלכות דברו הבלים אפשר לדונם לזכות, כי גדול ורחב הוא הש"ס כלו והם שלחו לשונם למקום שאין ידם מגעת.
אבל מס׳ עדיות אינה כי אם פרקי משניות והעדיות של בו ביום אינם שם כי אם מפרק ו׳ ולהלן, הלא בטרם פצו פה הי׳ להם לפתוח עינים ולראות.
ואז היו רואים כי הדברים שם הנם ההיפך הגמור מכל טיח טפל אשר שמו להם.
ונראה עוד יותר כי גם הדין ״מחתכו חוליות״ שבזה נתמלאה הסאה ורבן גמליאל יצא נגד ר׳ אליעזר בפומבי ורחקו מבית המדרש, גם על זה באה אז העדות בו ביום.
וזה הלא בודאי הי׳ הרבה קודם זה שהרי זה ודאי כי לא נתנדה ר׳ אליעזר בו ביום.
ובכל זה הדבר מפורש שהוצע זה עוד הפעם בו ביום, ובא עדות להכריע כדברי רבן גמליאל וחביריו ושלא כדברי ר' אליעזר.
‬‫ובא במס׳ עדיות פרק ז׳ משנה ז׳:
״הם העידו (ר׳ יהושע ור׳ פפייס) על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא שהוא טמא שר׳ אליעזר מטהר״. 
‫המעשים בהמתיבתא ובמדינה‬
קמה‬ 
"בו ביום אמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן ר׳ אליעזר אומר אף האשם".
והדבר ברור שצ"ל ״שר׳ אליעזר אומר" כמו שהוא בכל המקומות במס׳ עדיות ולא ״ר׳ אליעזר אומר״.
ורק מפני שזה לבדו לא בא במס׳ עדיות לא הבינו המעתיקים את הלשון החדש "שר׳ אליעזר אומר" וכתבו ״ר׳ אליעזר אומר״.
והדברים גם מוכיחין על עצמן שהדברים במס׳ ידים אינם להודיע מחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים, כי אם להודיע רק זאת שבו ביום הוצע הדבר והכריעו שלא כר׳ אליעזר.
שאם היו הדברים במס׳ ידים רק להודיע מחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים הי' צריך לבוא טעמו של ר׳ אליעזר כמו שבא במס׳ זבחים פרק א׳: כל הזבחים וכו׳ חוץ מן הפסח ומן החטאת וכו׳ ר׳ אליעזר אומר אף האשם וכו׳ אמר ר׳ אליעזר החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא מה חטאת פסולה, שלא לשמה אף האשם פסול שלא לשמה״.
אבל במס׳ ידים לא בא מזה דבר, לפי שלא נסדר שם מחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים, אשר לא היתה כלל בו ביום, ור׳ אליעזר גם לא הי׳ שם.
כל מה שבא הוא שגם זה הוצע בבית הוועד בו ביום(כה) ונמנו וגמרו כרבן גמליאל וחביריו החולקים על ר׳ אליעזר, שכן היתה קבלתם.
וכל הדברים יתאימו יחד ויגידו לנו את הדברים כמו שהם כי מזמן רב לפני המעשים עם ר׳ יהושע כבר לא היתה שם אסיפת כל זקני ראשי הוועד.
וכבר הי׳ הדבר כן מאז שבו מרומא, ועל כן נקבצו ובאו דברים רבים ומחלקאות שונות בין ר' אליעזר לבין רבן גמליאל ור' יהושע ויתר חביריהם אשר נשארו בבית הוועד.
ומפני שלא הי׳ זה באסיפת כל זקני חכמי הוועד כולם עשה ר׳ אליעזר כדעתו.
ובהאסף עתה הוועד כלו בפעם הראשונה אחרי דברי המחלקאות ההם, הוצעו כל הדברים האלה לפניהם.
וכן בא שם בעדיות פרק ז׳ משנה ז׳ ״הם העידו (ר׳ יהושע ור׳ פפייס) שמעברין את השנה בכל אדר שהיו אומרים עד הפורים״.
ור׳ יהושע הלא בודאי הי׳ גם לפני זה בבית הוועד אבל אז לא הי׳ מקום לעדות ולהכרעה לפי שלא היו שם רוב זקני הוועד.
ומפורש כאן שבאה עדותם מפני שלפני זה הי׳ שם מחלוקת בזה שנמצאו שם אומרים ״עד הפורים״.
וראוי לנו להעיר בזה על דבר גדול בנוגע לעדות בכלל.
כי אך אז הועילה העדות, אם באה להשלים דברי הרוב ולסייע לדבריהם אז הועילה העדות, להכריע הדבר כסוף הכרעתה, אבל לא זולת זה.
והנה דברי העדיות של בו ביום יותחלו בריש פרק ו׳ בזה:  ---------------------------- 
(כה) וכבר נתבאר בפרק ה׳ (עמוד 221‬) כי על כן לא בא זה במס׳ עדיות מפני שמן בו ביום לא בא במס׳ עדיות כי אם עדיות בלבד, והן הדברים מפרק ו׳ ולהלן.

‫‪290‬‬
‫המעשים בהמתיבתא ובמדינה‬
 ״ר׳ יהודה בן בבא העיד חמשה דברים שממאנים את הקטנות ושמשיאין את האשה על פי עד אחד וכו'״.
והנה זה ״שמשיאין את האשה על פי עד אחד" באו דבריו להכריע נגד דברי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ביבמות ד׳ קכ"ב (פרק ט״ז משנה ז׳):
״ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אומרים אין משיאין את האשה על פי עד אחד"(כו).
והנה באה גם עדות זו להכריע במה שנחלקו בבית הוועד לפני זה ור׳ יהודה בן בבא לא הי׳ אז שם, רק שהוצע הדבר אחר זה כאשר נאספו בו ביום, ואז הי׳ שם גם ר׳ יהודה בן בבא והעיד עדותו.
אבל הנה הדבר יוצא מפורש שגם אחר עדותו של ר׳ יהודה בן בבא מפני שהרוב בבית הוועד לא הי׳ בידם לקיים עדותו לא הוכרע אז כדבריו, והדבר נשאר כן גם אחר דברי עדותו ובא במשנה יבמות קכ״ב:
״אמר ר׳ עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמי׳ איש בית דלי אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא(כז) ונומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם בשמי אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לר׳ יהודה בן בבא מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו וכו׳ והשיא רבן גמליאל הזקן את נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד וכו'״.
והנה הדברים האלה היו כבר בימי טראיאן (יבואר לפנינו) ימים רבים אחרי ימי אסיפת בו ביום, וימים רבים אחרי ימי עדותו של ר׳ יהודה בן בבא.
ובכל זה הי׳ עוד גם אז כי לא השיאו את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא בלבד, ור׳ עקיבא השיב לו ״ונומיתי לו כן הדברים".
כי העדיות באו רק לחזק הדבר, אבל עיקר הכל סמכו על הכרעת הרוב באסיפת כל זקני ראשי חכמי בית הוועד.
ומבואר לנו גם עדות זו של ר׳ יהודה בן בבא בו ביום שגם היא באה רק על מה שהי׳ דעת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע לפני זה.
ורבן גמליאל גם הוא נסתפק בזה קודם לכן וכאשר שמע מפי ר׳ עקיבא דברי נחמי׳ איש בית דלי שהנם כדברי עדותו של ר׳ יהודה בן בבא בו ביום ״שמח לדבריו״.
כי כן הדבר אשר רק דבר ברורי הספיקות הקודמים הי׳ כל ענינם ביום ההוא.
ואך זה לבד הי׳ חפץ כולם ובהתברר הדבר שמחו גם רבן גמליאל גם חביריו.  ------------------  (כו) סידור דברי המשנה שם הוא משונה לגמרי ויוצא מכללו ויבוארו לנו הדברים בדברינו על ימי רבי וחתימת המשנה.
(כז) הלשון הזה יורה על עצמו כי לא מיחו בידו של ר' יהודה בן בבא מלפסוק הלכה למעשה כדבריו, אף שלר׳ אליעזר לא נתנו לעשות כן, ואף שהם עצמם לא עשו כן.
וזה רק מפני שהם לא נחלקו בזה בתור ברור הדין והלכה פסוקה, והם עצמם ידעו שמצד עיקר הדין משיאין, רק מפני שהם לא קבלו זה לא רצו להקל.
והערנו על זה להבין דרכם והזהירות היתירה אשר נהגו בהלכה למעשה, ודרכם בכל דרך הקדש. 
‫‪290‬‬
‫המעשים בהמתיבתא ובמדינה‬
 ״ר׳ יהודה בן בבא העיד חמשה דברים שממאנים את הקטנות ושמשיאין את האשה על פי עד אחד וכו'״.
והנה זה ״שמשיאין את האשה על פי עד אחד" באו דבריו להכריע נגד דברי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ביבמות ד׳ קכ"ב (פרק ט״ז משנה ז׳):
״ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אומרים אין משיאין את האשה על פי עד אחד"(כו).
והנה באה גם עדות זו להכריע במה שנחלקו בבית הוועד לפני זה ור׳ יהודה בן בבא לא הי׳ אז שם, רק שהוצע הדבר אחר זה כאשר נאספו בו ביום, ואז הי׳ שם גם ר׳ יהודה בן בבא והעיד עדותו.
אבל הנה הדבר יוצא מפורש שגם אחר עדותו של ר׳ יהודה בן בבא מפני שהרוב בבית הוועד לא הי׳ בידם לקיים עדותו לא הוכרע אז כדבריו, והדבר נשאר כן גם אחר דברי עדותו ובא במשנה יבמות קכ״ב:
״אמר ר׳ עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמי׳ איש בית דלי אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא(כז) ונומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם בשמי אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לר׳ יהודה בן בבא מתוך הדברים נזכר רבן גמליאל שנהרגו וכו׳ והשיא רבן גמליאל הזקן את נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד וכו'״.
והנה הדברים האלה היו כבר בימי טראיאן (יבואר לפנינו) ימים רבים אחרי ימי אסיפת בו ביום, וימים רבים אחרי ימי עדותו של ר׳ יהודה בן בבא.
ובכל זה הי׳ עוד גם אז כי לא השיאו את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא בלבד, ור׳ עקיבא השיב לו ״ונומיתי לו כן הדברים".
כי העדיות באו רק לחזק הדבר, אבל עיקר הכל סמכו על הכרעת הרוב באסיפת כל זקני ראשי חכמי בית הוועד.
ומבואר לנו גם עדות זו של ר׳ יהודה בן בבא בו ביום שגם היא באה רק על מה שהי׳ דעת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע לפני זה.
ורבן גמליאל גם הוא נסתפק בזה קודם לכן וכאשר שמע מפי ר׳ עקיבא דברי נחמי׳ איש בית דלי שהנם כדברי עדותו של ר׳ יהודה בן בבא בו ביום ״שמח לדבריו״.
כי כן הדבר אשר רק דבר ברורי הספיקות הקודמים הי׳ כל ענינם ביום ההוא.
ואך זה לבד הי׳ חפץ כולם ובהתברר הדבר שמחו גם רבן גמליאל גם חביריו.  ------------------  (כו) סידור דברי המשנה שם הוא משונה לגמרי ויוצא מכללו ויבוארו לנו הדברים בדברינו על ימי רבי וחתימת המשנה.
(כז) הלשון הזה יורה על עצמו כי לא מיחו בידו של ר' יהודה בן בבא מלפסוק הלכה למעשה כדבריו, אף שלר׳ אליעזר לא נתנו לעשות כן, ואף שהם עצמם לא עשו כן.
וזה רק מפני שהם לא נחלקו בזה בתור ברור הדין והלכה פסוקה, והם עצמם ידעו שמצד עיקר הדין משיאין, רק מפני שהם לא קבלו זה לא רצו להקל.
והערנו על זה להבין דרכם והזהירות היתירה אשר נהגו בהלכה למעשה, ודרכם בכל דרך הקדש. 
‫‪292‬‬
‫המעשים בהמתיבתא ובמדינה‬  ‫והמבהיל הזה בא לאמר כי כל זה נסדר לכבודו של עקביא ולכבודם של בית שמאי אשר מהם קבל עקביא כל זה.
ובסוף הדברים בא במשנה שם:
״בשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו ולמה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים וכו׳ אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז דברי המרובין״.
והאם יוכל להיות כל ספק שהדברים נאמרו ונסדרו למען נדע שאין הלכה כעקביא, ושגם הוא עצמו צוה לבנו לבטל דבריו.
והחכם ווייס הרגיל פיו ולשונו לשקר כל כך עד כי באין אומר ודברים יאחר את זמנו של עקביא לסוף הימים וכי קבל דבריו מבית שמאי למען יהי׳ אפשר לו לאמר שנעשה כל זה לכבוד ב״ש: ״ולא עוד אלא שנתנו מזכרת לכמה הלכות של עקביא בן מהללאל אשר קבל שמועותיו מבית שמאי".
אבל הדבר פשוט כי עקביא בן מהללאל הי׳ בזמן הלל ושמאי והי' חבירם.
ובסנהדרין ד׳ פ"ה נאמר בגמ׳ ״אמר רב כהנא הוא אומר מפי השמועה והן אומרים מפי השמועה אינו נהרג וכו' תדע שהרי לא הרגו את עקביא בן מהללאל ור׳ אלעזר אומר אפי' הוא אומר וכו׳ ואם תאמר מפני מה לא הרגו את עקביא בן מהללאל מפני שלא הורה הלכה למעשה״.
והדבר ידוע מכמה מקומות בגמ׳ (עי' שבת ט"ו) כי ארבעים שנה לפני החרבן כבר בטלו דיני נפשות, וכבר לא היו סנהדרין בלשכת הגזית ואין דין זקן ממרא כל עיקר.
אבל הם ידעו היטב כי זמן עקביא הי׳ עוד לפני זה כי על כן שקלו וטרו מפני מה לא הרגו את עקביא.
ונפלא הדבר לראות עד כמה לא שמעו החוקרים האלה את אשר ידברו.
הן המחלקאות של בית שמאי ובית הלל לא הוכרעו עד ימי יבנה כדברי ר' יוחנן ״היכן יצאה בת קול ביבנה יצאה בת קול".
ולפני זה עשו בית שמאי כדבריהם ובית הלל כדבריהם וככל השקלא וטרי׳ בסוגי׳ דיבמות ד׳ ט"ו ט״ז וברייתא שלמה בעירובין ד׳ ו׳ ״לעולם הלכה כבית הלל‬ ‫והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה וכו'״, ובגמ׳ ״הא גופא קשיא אמרת לעולם הלכה כבית הלל והדר אמרת הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה לא קשיא כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול״.
ואם היתה קבלתו מבית שמאי איזה ענין היתה לשאלת רב כהנא ור׳ אלעזר ״מפני מה לא הרגו את עקביא״ בימי הבית ימים רבים לפני ימי יבנה.
והרי בימים ההם עדין לא הוכרע כבית הלל והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה.
וכבר הערנו בכרך שלישי עמוד ‪603‬ כי עקביא בן מהללאל הי׳ בן דורם של הלל ושמאי, ועל כן גם הרשה לעצמו לדבר בסגנון כזה משמעיה ואבטליון.
ושם נתבאר לנו כי ״אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים״ הכונה לימי אלכסנדר ינאי ופיזור חכמי הדור, ואז באמת היו הימים אשר ישב עקביא לפני רבותיו.
אבל החכם ווייס יש לו גם עוד ראי' אחרונה גדולה מאד ויאמר שמה‬ 
‫המעשים כהמתיבתא ובמדינה‬
‫קמז‬  ״הנה ראינו שכבר בתחלת השערוריה הכיר רבן גמליאל וכו' והבין בלבבו כי חפצו הטוב והמטרה הגדולה לטובת האומה אשר היתה לנגד עיניו לא נכרה מרוב חכמי דורו. ואמנם ההכרה הזאת עוד התעצמה בקרבו מרגע אל רגע ביום ההוא בראותו כל אשר נעשה בועד החכמים ביום אחד ראשית מלאכתם הי' לקבץ על יד מחלוקות חכמים קדמונים והתחילו במחלוקות ב״ש וב"ה והמחלוקות אשר בהן חזרו ב"ה להורות כב"ש ומנו המחלוקות אשר בהן ב״ש לקולא וב"ה לחומרא וכו׳ ומי אשר עינים לו ולא יראה מהמראות האלה כי לכבוד הדעות אשר בטלו במיעוטן בכלל ולכבוד בית שמאי בפרט נעשו כל המעשים״.
וכפי הנראה הנה בסדר המשנה של החכם ווייס לא הי׳ שם כי אם דברי בית שמאי ולא דברי בית הלל.
ולא ידע החכם ווייס כי יחד עם דברי בית שמאי באו דברי בית הלל אשר הלכה כמותם.
ולא ידע החבם ווייס כי דוקא מפני שאז הי׳ ימי הבירור ואשר נפסקה הלכה כבית הלל הי׳ ההכרח לרשום המקומות המעטים אשר חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
ולא ידע החכם ווייס כי דוקא מפני שהחליטו אז הלכה כבית הלל הי׳ הכרח גמור לציין בכלל גדול לדעת דברי בית הלל, כי בכל מקום דבריהם לקולא ולהביא המקומות היוצאים מן הכלל הזה.
ולא ידע החכם ווייס כי מכל דברי בית שמאי ובית הלל כולם בכל הש"ס באו במס׳ עדיות רק שבעה מקומות, והן הנם העוללות אשר עדין לא נסדרו במקומם אצל יסור המשנה כי לא הי׳ להם מקום שם ככל אשר כבר נתבאר לנו בפרק ו׳.
ולא ידע החכם ווייס כי כל הדברים האלה יורו על דבר הבירור הגדול אשר הי׳ אז יחד עם רבן גמליאל לכל דברי בית שמאי ובית הלל והחלטת ההלכה כבית הלל וככל אשר כבר נתבאר.
וזה באמת רעה חולה גדולה כי מבלי לחקור ומבלי לדעת היו פתאום לחוקרים, בחשבם כי אין צריך כי אם לדבר דברים כמתלהמים. 
פרק כ״ג.
 הוראותיו של ר׳ אליעזר חכם הוועד.
והדבר הזה כי בוועד של בו ביום הוצעו הדברים אשר נחלקו החכמים בכל ימי ביטול הוועד מאחרי ימי בירורי המשנה, וכי לכל לראש הוצעו שם להכריע המחלקאות של ר׳ אליעזר,
וכי כל דבר המעשים עם ר׳ אליעזר באו רק על ידי ביטול בית הוועד, בהיות ר׳ אליעזר חכם הוועד ביבנה, והורה בימי ביטול הוועד כדעתו נגד דעת חביריו הנשארים.
כל הדברים האלה יאירו לנו להבין ענין גדול הבא במשנה ובגמרא ב[[נידה ז א|מס' נדה ד׳ ז׳]] אשר רק על פי כל זה יאירו אור לפנינו ובא שם במשנה: 
‫‪294‬‬
‫ר' אליעזר חכם הוועד והוראותיו‬
 "ר׳ אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה אמר ר׳ יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה״.
ובגמרא מיד אחר המשנה בא:
״תניא אמר לו ר' אליעזר לר׳ יהושע אתה לא שמעת אני שמעתי אתה לא שמעת אלא אחת ואני שמעתי הרבה אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד אלא למי שראהו כל ימיו של ר' אליעזר היו עושין כר׳ יהושע לאחר פטירתו של ר' אליעזר החזיר ר׳ יהושע את הדבר ליושנו כר׳ אליעזר בחייו מאי טעמא לא משום דר' אליעזר שמותי הוא וסבר אי עבדינן כוותיה בחדא עבדינן כוותיה באחרנייתא ומשום כבודו דר׳ אליעזר לא מצינן מחינן בהו לאחר פטירתו של ר׳ אליעזר דמצינן מחינן בהו החזיר את הדבר ליושנו".
והדברים כמו שהם יפלאו מאד, ומה ענין להדברים ״לאחר פטירתו של ר׳ אליעזר החזיר ר׳ יהושע את הדבר ליושנו".
ולאיזה יושנו החזיר ר׳ יהושע את הדבר והיכן הי׳ בזה הוראה כללית אשר נתבטלה על ידי ר׳ יהושע ולאחר פטירתו של ר' אליעזר החזיר ר׳ יהושע את הדבר ליושנו.
והרי גם במשנה גם בהברייתא אין כאן לפנינו כי אם מחלוקת שנחלקו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ככל דבר מחלוקותיהם בכל מקום ״ר׳ אליעזר אומר ארבע וכו׳ אמר ר׳ יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה".
ומבואר שלבד מחלוקתם של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע לא היתה שם הוראה כוללת ידועה, אף כי לא הי׳ שם הוראה של הלכה למעשה שפשטה ברבים, עד שיהי׳ אפשר לאמר ״לאחר פטירתו של ר׳ אליעזר החזיר ר׳ יהושע הדבר ליושנו".
אבל כן הדבר כי גם המחלוקת הזאת היתה גם היא בתוך הימים ההם אשר בית הוועד בכללו לא נאסף, והדברים לא לבד שנשארו בלתי מוכרעים בהכרעה אחרונה מוחלטת, כי אם שגם דעת הרבים להלכה לא הי׳ הרבים של בעלי הוועד בכללו, כי אם רק הרבים מתוך חכמי הוועד המעטים אשר נשארו ביבנה עצמה.
ובהיות ר׳ אליעזר חכם הוועד ביבנה וההוראה הכוללת היתה מוטלת עליו הנה התנה‬ג בימים ההם כדעתו, וככל אשר הורה הוא, גם פשטה שם ההוראה על פיו, וממנו ראו וכן עשו.
אבל אחרי אשר נתמלאה שם הסאה על ידי ההוראה בדין "חתכו חוליות" וכאשר לא רצה ר׳ אליעזר לחזור בו בלא אסיפת כל הוועד והכרעתם, נתנדה מרבן גמליאל, ובטלו כל ההוראות ההם אשר הורה שלא כדעתם.
ובתוך זה בטלו גם את ההוראה הזאת של ר׳ אליעזר.
אבל בעצמו של דבר קבל ר׳ יהושע דברי ר׳ אליעזר בהוראה זו וטענתו "אתה לא שמעת אני שמעתי וכו'״, והן דברי הברייתא ודברי הגמ׳ על זה:
"כל ימיו של ר׳ אליעזר (מאחרי אשר נתנדה עד סוף ימיו) היו עושין כר' יהושע לאחר פטירתו של ר׳ אליעזר החזיר ר׳ יהושע את הדבר ליושנו".
היינו לכמו שהי׳ הדבר לפני מה שנתנדה ר׳ אליעזר, שהוראת ר׳ אליעזר בימים ההם כבר פשטה שם, ובהיותו ״חכם הוועד" הכללי היו הוראותיו להלכה 
‫‪296‬‬
‫ר' אליעזר חכם הועד והוראותיו‬
 וכבר הובאו לנו בפרק כ"ב כל המקומות ממס׳ עדיות אשר כולם בנוגע למחלוקת ר׳ אליעזר עמהם לפני זה.
ועל זה הוא שאמרו ״אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר׳ אליעזר ושרפום באש״.
והננו רואים מכל זה כי לא לבד אשר ההוראה הכוללת היתה מונחה על שכם ר' אליעזר, עד שהוא הי' המורה הכללי גם בדברים אשר נחלקו, כי אם שגם הם עצמם מפני כבודו הגדול של ר׳ אליעזר לא מיחו בידו בתחלה עד שנתגלגל הדבר על ידי השאלה בחתכו חוליות אשר נתמלאה הסאה.
ולא יפלא זה אחרי אשר הננו רואים כי הי' כבודו של ר׳ אליעזר גדול ונורא כל כך אצל כל חכמי הדור ההוא עד שגם אחרי שנסתלק מהמתיבתא אמרו ״כר׳ אליעזר בחייו מאי טעמא לא משום דר׳ אליעזר שמותי הוא וסבר אי עבדינן כוותיה בחדא עבדינן כוותיה באחרנייתא ומשום כבודו דר' אליעזר לא מצינן מחינן בהו״.
ואך לאחר פטירתו לא חשו עוד לזה.
ומבואר כי גם אחר שנסתלק מהמתיבתא בכל אשר הרשו לעצמם פעם אחת לקיים דברי רבן גמליאל נגדו, לא הי׳ בכחם לעשות כן עוד הפעם בהיות ר׳ אליעזר באמת ראש וראשון בדור ההוא וחשו לכבודו גם אחרי אשר נסתלק מהמתיבתא וישב לו בביתו בלוד.
וראוי לנו לשוב ולהעיר גם בזה כי תחת אשר חשבו החוקרים החדשים כי ר׳ אליעזר הי׳ דרכו לספות חומרא על חומרא, הנה נראה ההיפך הגמור בכל הוראותיו בימי ביטול הוועד כמו שכבר הערנו שכל ההצעות אשר הוצעו בו ביום מהמחלקאות של ר׳ אליעזר וחביריו בכולם ר׳ אליעזר לקולא.
וגם המחלוקת בנדה גם היא ר׳ אליעזר לקולא ״ר׳ אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה אמר ר׳ יהושע אני לא שמעתי אלא בתולה".
‫ונראה מזה עוד גם את זה כי קבלותיו ודבריו של ר׳ אליעזר הנם בעיקרם אליבא דבית הלל ובשיטתם הם, ולא בשיטת בית שמאי.
שהרי גם דבריו אלה ״ר׳ אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן וכו׳ קבלה זו אין לה מקום כי אם בשיטת בית הלל והלל, כמו שהוא בעדיות ובריש מס׳ נדה:
״שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ואפי׳ לימיס הרבה וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת״.
ומבואר כי דברי ר׳ אליעזר אינם בשיטת שמאי ועוד נשוב לכל זה‪.‬‬ 
‫פרק‪ ‬כ״ד‪.‬‬
 ‫‫צמצום זמן המעשים.
ובידינו לצמצם זמן המעשים עם ר׳ אליעזר גם עוד ממקום אחר.
ומשם יבואר לנו עוד הפעם כי המעשים עם ר׳ אליעזר והמעשים עם ר׳ יהושע הלכו זה אחר זה ככל אשר כבר נתבאר‪.‬‬

קמט‬
‫זמן‪ ‬המעשים‬
 ובסנהדרין ד׳ ק"א באו בגמ׳ שני ברייתות זה אחר זה מחליו של ר׳ אליעזר, האחת בעוד ר׳ עקיבא בין תלמידי ר׳ אליעזר, והשניה בהיות ר׳ עקיבא כבר בין ראשי גדולי הדור.
ושניהם לפני דבר המעשים הגדולים אשר באו בין רבן גמליאל ור׳ אליעזר, ונבאר הדברים‪ ,‬שם נאמר ראשונה:
״אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר׳ אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להן חמה עזה יש בעולם התחילו הן בוכין ור׳ עקיבא משחק אמרו לו למה אתה משחק אמר להן מפני מה אתם בוכים אמרו לו אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה אמר להם לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר לי עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה אמר לו לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״.
ובדברי ימינו אשר עסקו בציונים ולא הקרו כל מאומה, בראותם ״כשחלה ר׳ אליעזר" חשבו שהכונה לחליו בסוף ימיו אשר מת בו.
והרב שי״ר בערך מלין עמוד ‪234‬ יאמר "והנה רבן גמליאל נפטר בהתחלת שנות הזעם של אדריינוס ועוד לפני חרבן ביתר, שכן רבי אליעזר הגדול המת אחריו אמר במותו חימה עזה יש בעולם (סנהדרין ק״א א׳) שהוא ראה רק התחלת‬ המהומות״.
ויבוא אחריו גרעץ ויבנה מצודים גדולים על דברי ראפאפורט אלה ויאמר בח"ד עמוד ‪50‬:
״שנת מותו של ר' אליעזר אפשר לצמצם בקירוב, הוא אמר לפני מותו חמה עזה יש בעולם ונראה כי כונתו הי׳ על המלחמה הנוראה אשר עשה טראיאנוס נגד היהודים בארצות שונות בשנת 116-117 ובהערה יציין הדברים סנהדרין שם ק"א."
והנה אם ראפאפורט כתב זה לימי אדריאנוס כתב זה גרעץ בחכמתו לימי טראיאנוס.
אבל דברי שניהם דברי תהו בכתבם כל דבריהם בעינים סגורות.
ולא יוכל להיות כל ספק שהדברים האלה במקום הזה ״כשחלה ר׳ אליעזר״ אינו החולי אשר חלה בסוף ימיו ומת.
כי אם מה שחלה מחלה עוברת בימי השחרות, וקרה לו כן פעמים שונים, וכמו שכתב הרשב"ם בפסחים ד׳ קי"ח גם על ר׳ ישמעאל בר' יוסי בד״ה כשחלה:
״בהרבה מקומות בש"ס מצינו ששלח לו רבי(ל) לר׳ ישמעאל בר׳ יוסי בחליו כן והדברים שהשיב לו כאן לא השיב לו פעם אחרת ושמא חלאים הרבה חלה ר׳ ישמעאל ובכל פעם ופעם שלח לו רבי והוא משיב לו וכו'״. ‫ -----------------------  (ל) במס׳ שבת ד׳ ט״ו בא הגירסא לפנינו ״דאמר רב כהנא כשחלה ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי שלחו לו רבי אמור לנו שנים ושלשה דברים וכו׳.״
ולפי זה לא הי׳ רבי השולח כי אם חכמים סתם.
אבל הגירסא הנכונה היא כמו בפסחים "שלח לו רבי" וכן הם גם דברי הרשב״ם שם וכן צ״ל גם בשבת.

‫‪298‬‬
‫‪ זמן‬המעשים‬
 ואם כי שם אפשר לפרש גם באופן אחר אבל במקום הזה אין דרך לפרש כי אם שהי׳ זה חולי עוברת, חולי שאין בה סכנה רק שסבל יסורין.
שהרי הדברים מפורשים שר׳ עקיבא שחק והאם יעלה על הדעת שראה ר׳ עקיבא את רבו בסכנה ונוטח למות ושחק ושמח.
והננו רואים כי במות ר׳ אליעזר הי׳ צערו גדול כל כך עד שבא על זה בסנהדרין ס״ח: ״פנע בו (בארון ר׳ אליעזר) ר׳ עקיבא בין קיסרי ללוד הי׳ מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ״.
ואם לאחר מותו אשר כדברי דוד ״אשר לא ישוב אליו עוד״ הצטער כל כך אף כי בעודנו חי ומוטל בסכנה למות, ואיך ישמח וישחק.
אבל הדברים גם מפורשים כי ידובר בצער עובר צער לשעה, ולא הי׳ שם כל סכנה, והן דברי ר׳ עקיבא".
״לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו עכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח״.
דהיינו שהוא רואה את רבו בצער עובר כמו יינו שהחמיץ, או פשתנו שלוקה, ודובשנו שהדביש.
ועל כן היו דבריו ״עכשיו שאני רואה רבי בצער (עובר) אני שמח״.
והאם יכול להיות ספק שהי׳ כל זה בעוד ר׳ אליעזר בכל כחו, רק שחלה מחלה עוברת אשר סבל ממנה יסורים.
והננו רואים שכן היתה לפני זה גם תשובת תלמידי ר׳ אליעזר שכששאלם ר' עקיבא ״מפני מה אתם בוכים״ אמרו לו ״אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה״.
שכל זה הי׳ רק חולי עוברת ור׳ אליעזר רק הצטער על זה, ועל כן השיב להם ר׳ עקיבא ״לכך אני משחק״ על דבר הצער הזה עצמו.
ולא הרגישו החוקרים האלה גם בדבר פשוט מאד, שאם הי׳ זה בהיות ר׳ אליעזר נוטה למות, ומת אז מה ענין לדברי ר' עקיבא: ״לכך אני משחק שכל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש וכו' אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו עכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח״.
ואיזה דבר חדש ראה בזה ר׳ עקיבא והאם לא ידע כי סוף אדם למות, ומדוע חשש לפני זה שמא קיבל רבי עולמו, והרי זה ודאי שבסוף ימיו יחלה וימות.
אבל כן הדבר שלא על זה הם דברי ר׳ עקיבא, כי אם על חולי אשר נצטער בה ר׳ אליעזר באמצע ימיו.
ולא ראו החוקרים האלה גם את אשר בין עיניהם.
כי כל הדברים בסנהדרין שם מראשם לסופם ידובר רק בחולי, ואני ד׳ רופאך, ובא שם גם עוד מעשה בר' אליעזר אשר ר׳ עקיבא נחמו ואמר ״חביבין יסורין" וכל לשון הגמ׳ שם הוא:
״והלוחש על המכה וכו׳ אמר ר׳ יוחנן וברוקק וכו׳ תנו רבנן סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת וכו׳ ומעבירין כלי על גבי העין וכו' ואין שואלין וכו׳ ר׳ יוסי אומר אף בחול אסור וכו׳ תנו רבנן שרי שמן ושרי ביצים וכו׳ אמר ליה ר׳ אבא 
‫זמן המעשים‬
קנ‬
 לרבה בר מרי כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים וכו׳ וכי מאחר שלא שם רפואה למה אמר ליה הכי אמר ר׳ יוחנן וכו׳ אעפ"כ אני ד׳ רופאך אמר רבה בר בר חנה כשחלה ר׳ אליעזר וכו׳ התחילו הן בוכין ור׳ עקיבא משחק וכו'״.
והלא כל הדברים מעידים על עצמם כי ילכו כולם יחד רק בענין חולי עוברת ורפואה קרובה.
ויותר מזה כי מיד אחר דברי רבה בר בר חנה כשחלה ר׳ אליעזר ״נכנסו תלמידיו לבקרו״ בא שם עוד:
״תנו רבנן כשחלה ר־ אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר׳ טרפון ור׳ יהושע ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא נענה ר׳ טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים וכו׳ נענה ר׳ יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל המה שגלגל חמה וכו׳ נענה ר׳ אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל מאב ואם וכו׳ ורבי וכו׳ נענה ר׳ עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין אמר לו עקיבא זו מניין לך אמר ליה מקרא אני דורש וכו׳ לא העלהו למוטב אלא יסורין וכו׳ הא למדת שחביבין יסורין".
וכל הדברים מבוארים שידובר בכל זח במחלה עוברת ויסורין וצער(לא).
ואמנם כי נראה בזה הרבה יותר כי תחת אשר בהדברים בסנהדרין ד׳ ס״ח אשר היו באמת בחליו אשר מת בו נאמר שם:
״והתניא כשחלה ר׳ אליעזר נכנסו ר׳ עקיבא וחביריו לבקרו הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו ואותו היום ערב שבת הי׳ ונכנס הורקנוס בנו וכו׳ כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו וישבו לפניו מרחוק ד׳ אמות וכו'״.
ולשונו של רש"י ז"ל ״ברחוק ד׳ אמות מפני הנדוי שברכוהו במחלוקת תנורו ‬‫של עכנאי בבבא מציעא נ״ט״.
וכן הוא באמת כי לא הותר הנדר עד אחר מותו של ר׳ אליעזר כמו שהוא שם בד׳ ס"ח "אמר להן הוא טהור ויצאה נשמתו בטהרה עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר הותר הנדר".
ועל כן הנה גם כאשר באו אליו לפני מותו לא יכלו לשבת אצלו כי אם ״נכנסו וישבו לפניו ברחוק ד׳ אמות".
הנה בשתי המעשים בד׳ ק"א אין זכר מזה לפי שהי׳ זה קודם שברכוהו.
ולא לבד בהמעשה הראשונה שנכנסו רק תלמידיו לא בא מזה דבר ונאמר ״כשחלה ר׳ אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמר להם חמה עזה וכו׳ התחילו הן בוכין וכו׳, כי אם שגם במעשה השני׳ שבאו ראשי בית הוועד, גם שם אין זכר מזה ובא ״תנו רבנן כשחלה ר׳ אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר' טרפון ור׳ יהושע ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא נענה ר׳ טרפון ואמר טוב אתה לישראל וכו'״. ‫ --------------------  (לא) ודברי ר' אליעזר ״חמה עזה יש בעולם" הכונה כדברי רש״י ז"ל שם שכתב ״על עצמו הי׳ אומר שכעס עליו המקום והכביד חליו" וראוי הי׳ לרבינו לאמר ״והכביד צערו" אלא שלא דקדק רבינו בדברים כאלה.
וגם אם נרצה לפרש הדברים על כל העולם כלו הנה גם בימי דאמיטיאן היו שם צרות רבות ורעות ככל אשר יבואר עוד.
וכבר הערנו כי רק מפני כי הגיעו אז ימי הרעה לא נאסף בית הוועד בכללו.

‫‪300‬‬
‫זמן המעשים עם ר' אליעזר‬
 וכל זה מפני ששני המעשים האלה היו לפני מה שברכוהו בעודו יחד עם כל חכמי הדור.
הראשונה היתה בעוד אשר הי' ר׳ עקיבא נחשב בין תלמידיו ועל כן גם בא הלשון כן ״כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו״ ולא נתפרש ר' עקיבא ביחוד אפי׳ בין תלמידיו כי אם אחר זה ״התחילו הם בוכין ור' עקיבא משחק״.
ויהי זה באמת הפעם הראשונה אשר ראה ר׳ עקיבא את ר׳ אליעזר בצער ועל כן גם היו דבריו כן:
״לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו עכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח".
אבל בפעם השניה זה הי׳ לא לבד בשעה שר׳ עקיבא הי׳ כבר בין ראשי חכמי הדור ״נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר׳ טרפון ר׳ יהושע ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא",
כי אם שהי׳ זה כבר זמן קצר מאד לפני הזמן שנסתלק ר׳ אליעזר מבית הוועד וכמו שיבואר.
וגם זולת כל זה גם מעצמו ומתוך כל דבריהם הדבר מבואר שהי׳ זה לפני הזמן שברכוהו ולא אחר זה שהרי דבריהם לפניו היו:
״נענה ‬ר׳ טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים וכו׳ נענה ר׳ יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה ר׳ אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא וכו׳".
וכל הדברים האלה מובנים בשעה שהיו באמנה אתו, ור׳ אליעזר ישב עמהם בבית הוועד, והם יחד עם כל חכמי הדור נהנו ממנו ונתחממו לאורו.
אבל בשעה שנתרחקו ממנו והוא ישב לבדו הרי יכלו דברים כאלה להיות רק כעין צחוק של קלות ראש.
והדבר ידוע כי ר׳ אלעזר בן עזריה בשעה שעלה לגדולה דהיינו בוועד של בו ביום הי׳ בן שמנה עשרה שנה.
ושנה שלמה עברו על המעשים עם ר׳ יהושע עד בו ביום כמו שהוא הלשון בברכות ד׳ כ"ז:
"אמרי עד כמה נצעריה וניזל בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה".
ובכל הדברים האלה לא הי׳ ר' אליעזר כבר בבית הוועד כמו שכבר הערנו.
ועל כן אחרי אשר הי׳ גם ר' אלעזר בן עזריה שם הנה כשם שאי אפשר לאחר הדברים עד אחרי אשר נבדל ר׳ אליעזר בן הורקנוס מכל חביריו, כך גם אי אפשר להקדים הדברים יותר משתי שנים לפני ״בו ביום" אשר אז בידוע הי׳ ר' אלעזר בן עזריה בן שמנה עשרה שנה.
והי׳ בשעת המעשה יחד עם ר׳ אליעזר בן הורקנוס שש עשרה שנה, ואי אפשר להקדים זה יותר.
ונוכל לצמצם זמן הדבר עוד יותר כי הנה הוזכרו שנכנסו שם יחד ארבעה 
‫זמן המעשים עם ר' אליעזר‬
‫קנא‬
 זקנים (כלומר חכמי הוועד) ונקבו בשם‬ "תנו ‫רבנן כשחלה ר׳ אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר' טרפון ור׳ יהושע ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא״.
וארבעה אלה יהד עם ר' אליעזר נמצא במקום אחר שהיו כולם יחד עם תלמידיהם בעיר בני ברק בחג הפסח, והוא האגךה אשר נשארה לפנינו סדורה בהגדת ליל פסח:
"מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא ור׳ טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו וכו'״.
ואחרי שזה ודאי שגם המעשה הזאת היתה טרם נבדלו חברי ר׳ אליעזר ממנו, וגם להיפך זה ודאי שלא הי' זה זמן רב לפני "בו ביום" שהרי גם ר׳ אלעזר בן עזריה הי׳ עמהם, והוא הי׳ בו ביום רק בן שמנה עשרה שנה, מבואר הדבר שזה הי׳ בחג הפסח אשר לפני ראש השנה שהותחלו המעשים עם ר׳ יהושע דהיינו יותר משנה וחצי לפני בו ביום.
ועל פי כל הדברים האלה יתבארו לנו כל סדרי הדברים שם בכל זמני המעשים.
בחורף כשתי שנים לפני וועד ״בו ביום״, לפני הזמן אשר הקימו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה, היו ראשי חכמי הדור ר׳ אליעזר ר' יהושע ר׳ טרפון ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא עם רבים מתלמידיהם בבני ברק, מסיבה אשר לא ידענו, אבל בודאי לצרכי בני ישראל.
בהיותם שם חלה ר׳ אליעזר מחלה עוברת וסבל יסורין, ונכנסו כולם יחד לבקרו ר׳ יהושע ר׳ טרפון ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא.
בחג הפסח כבר נתרפא ר׳ אליעזר, וישב יחד עם חביריו לספר כל הלילה ביציאת מצרים.
אחר הפסח שבו כולם ליבנה לפעלם ועבודתם אשר אף כי בית הוועד בכללו לא נאסף הי׳ להם שם עבודה גדולה יחד עם הנשיא.
בימים ההם הורה ר׳ אליעזר כדעתו במחלוקתם בתנורו של עכנאי, אף שיתר חכמי הדור אשר נשארו בהמתיבתא חלקו עליו.
ועל ידי זה פרצה שם מריבה גדולה בין רבן גמליאל ור׳ אליעזר, אשר בנוגע לעיקר הדבר עמדו כולם לימין רבן גמליאל.
וגם ר׳ יהושע חבירו הגדול של ר׳ אליעזר, אף כי מימי ילדותו התהלך עם ר׳ אליעזר כרע כאח, אמר גם הוא ״לא בשמים היא״ כבר נתנה תורה לישראל ואחרי רבים להטות.
והיינו אף שאין הרבים מתוך אסיפת כל חכמי הוועד, ואף שלא היתה השקלא וטרי׳ בהמתיבתא בתור סוף הכרעת ההלכה.
אז הי׳ עם ר׳ אליעזר את אשר הי׳ לפנים עם עקביא כי כאשר לא רצה לחזור מדעתו נדהו רבן גמליאל שלא בפניו.
ורבן גמליאל עצמו יקרא כל הדבר רק על שמו וכמו שהוא במקומו ב[[בבא מציעא נט ב|בבא מציעא ד׳ נ"ט]]:
״ואף רבן גמליאל הי׳ בא בספינה עמד עליו נחשול לטובעו אמר כמדומה לי שאין זה אלא בשב־ל ר׳ אליעזר בן הורקנוס עמד על רגליו ואמר רבונו של

‫‪302‬‬
‫ קן‬
‫זמן המעשים עם ר' אליעזר‬ ‫
 עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד‬ בית אבא עשיתי אלא לכבודך שלא ירבו מחלוקות בישראל נח הים מזעפו“.
ונראה ונשתומם על ענות צדקו של ר׳ אליעזר כי אף שכל זה נעשה שלא בפניו, והוא גם לא הרגיש לפני זה שהדבר יצא ללהב גדול כזה,
בכל זה נשאר הדבר בדומי' ולא עמד למשוך אחרים לדגלו כי אם קיבל עליו את הדין בכלל חומר הדברים, ובא שם בבכא מציעא נ"ט:
״נמנו עליו וברכוהו ואמרו מי ילך ויודיעו אמר להם ר׳ עקיבא אני אלך שמא ילך אדם שאינו הגון וכו׳ מה עשה ר׳ עקיבא לבש שחורים ונתעטף ‫שחורים וישב לפניו ברחוק ארבע אמות אמר לו ר׳ אליעזר עקיבא מה יום מיומים אמר לו רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות".
ואמנם כן כי רק אצל ראשי חכמי ישראל נמצא דרכים גדולים ונפלאים כאלה, אשר אף כי הי׳ ר׳ אליעזר ראש וראשון בין חכמי ישראל ואף כי גם הי' עשיר גדול ולו עבודה רבה בבית ובשדה, בכל זה לא לבד שלא עשה על זה מריבת עם, ולא השתדל למשוך אבירים אליו, כי אם שגם הוא עצמו קבל עליו את הדין בכל עמקו ורחבו.
״אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות".
זה הוא דבר הנהגת ראשי חכמי התורה אשר לאורם נלך עד היום, ועוד נשוב לכל הדברים האלה. 
‫פרק כ״ה. ‫
המעשים מרבן גמליאל עם ר‪ '‬יהושע.
כלל גדול הוא כי האסון לא יבוא בגפו, וכל צרה של ביטול הסדרים תמשוך אחריה צרות רבות ורעות.
על ידי אשר מאז מלך דאמיטיאן יראו לאסוף לימי כלה את הוועד כלו ליבנה, בא דבר הצרה האיומה עם ר׳ אליעזר, וסיף דבר כי יצא לגמרי מבית הוועד.
ועל ידי אשר יצא עתה גם העמוד התווך מבית הוועד, החלו הדברים שם להסתבך סיבוך אחר סיבוך.
מאז נתרחק רבן יוחנן בן זכאי האב בית דין מבית הוועד ביבנה וישם משכנו הקבוע במקום אחר בברור חיל, ומפני זקנתו הגדולה גם לא הי׳ יכול לבוא לבית הוועד כי אם לקיצין,
מאז נהרסו התחומין בין עבודת הנשיא לעבודת האב בית דין, בבית הוועד עצמו ובעבודת הצבור.
כל הימים אשר הי' ר׳ אליעזר גם הוא בבית הוועד, הי' הוא היותר ראוי להעבודה הגדולה והקשה הזאת להכריע כף המאזנים, ולהביא רווח בעולם.
מצד האחד הי׳ ר׳ אליעזר גיסו של הנשיא ומצד השני נתגדל מילדותו יחד עם האב בית דין, ובגדלותם נהגו שניהם יחד ישיבה כללית בלוד אשר שם למד אצלם, גם ר׳ עקיבא עוד בימי הכית (יבואר לפנינו). 
‫המעשים ‪ בין‬רבן גמליאל ור׳ יהושע‬
קנב‬  והתהלכו כל כך יחד עד כי התנאים לא היו יכולים להבדיל ולדעת מה הם דברי ר׳ אליעזר ומה הם דברי ר׳ יהושע עד שבא על זה אזהרה מיוחדת ב[[ספרי על דברים יט|ספרי דברים שופטים י"ט]] י"ד:
״מניין למחליף דברי ר׳ אליעזר בדברי ר׳ יהושע ודברי ר׳ יהושע בדברי ר׳ אליעזר לומר על טהור טמא ועל טמא טהור שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול עולם".
וכל זה הי׳ מפני שמילדותם הלכו יחד כתאומים, ויהיו גם ראשי ישיבה אחת אשר נהגו שניהם.
ובהיות גם פתגמו הגדול של ר׳ אליעזר (אבות פ"ב מ"י) ״ר׳ אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״ נבין עד כמה פעל ועשה למען כבודו של ר׳ יהושע חבירו מימי עלומיהם.
ובהיותו מצד השני גם מדקדק מאד בכל הנוגע לכבודו של רבן גמליאל, ובא במס׳ קדושין ד' ל"ב:
״מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור׳ צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל והי׳ רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם נתן הכוס לר׳ אליעזר ולא נטלו נתנו לר׳ יהושע וקבלו אמר לו ר׳ אליעזר מה זה יהושע אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו אמר לו מצינו גדול ממנו ששימש וכו'״,
ובהיות ר׳ אליעזר יחד עם זה גם הראש והראשון בדור ההוא הי׳ הוא כנקרא מראש להכריע את הכף בבית הוועד במקום הדרוש, ובפרט בין שני ראשי הדור חביריו הנשיא רבן גמליאל מצד זה והאב בית דין ר׳ יהושע מצד השני.
ועל כן בהפקד עתה פתאום מקומו של ר׳ אליעזר השלישי במחברת הקדש הזאת, ובהיות גם על ידי זה עצמו הריסה גדולה בסדרי בית הוועד בהפקד שם מקום עמוד התווך כר׳ אליעזר,
כי על כל זאת הנה איזה חדשים אחרי אשר עזב ר׳ אליעזר את בית הוועד בא וכוח בהלכה למעשה בין רבן גמליאל ור׳ יהושע היינו בין הנשיא והאב בית דין ולא הי׳ שם מי אשר יהי׳ שם פוטר מים ראשית מדון.
עד כי לסוף פנה ר׳ יהושע לר׳ דוסא בן הרכינס וגם לר׳ עקיבא תלמידו.
והנה בקיץ נתרחק ר׳ אליעזר מבית הוועד וכבר בימי ראש השנה בא המאורע הכללי אשר הוזכר במשנה ראש השנה פרק ב׳ משנה ח׳.  ‫פרק כ״ו‪.‬‬ ‫ במשנה ראש השנה שם בא:
״מעשה וכו׳ ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל אמר ר׳ דוסא בן הרכינס עדי שקר הם היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו ר׳ יהושע רואה אני את דבריך, שלח לו רבן גמליאל (לר׳ יהושע) גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו ר׳ עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי וכו׳ בא לו אצל ר׳ דוסא בן הרכינס 
‫המעשים ‪ בין‬רבן גמליאל ור׳ יהושע‬
קנב‬  והתהלכו כל כך יחד עד כי התנאים לא היו יכולים להבדיל ולדעת מה הם דברי ר׳ אליעזר ומה הם דברי ר׳ יהושע עד שבא על זה אזהרה מיוחדת ב[[ספרי על דברים יט|ספרי דברים שופטים י"ט]] י"ד:
״מניין למחליף דברי ר׳ אליעזר בדברי ר׳ יהושע ודברי ר׳ יהושע בדברי ר׳ אליעזר לומר על טהור טמא ועל טמא טהור שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול עולם".
וכל זה הי׳ מפני שמילדותם הלכו יחד כתאומים, ויהיו גם ראשי ישיבה אחת אשר נהגו שניהם.
ובהיות גם פתגמו הגדול של ר׳ אליעזר (אבות פ"ב מ"י) ״ר׳ אליעזר אומר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״ נבין עד כמה פעל ועשה למען כבודו של ר׳ יהושע חבירו מימי עלומיהם.
ובהיותו מצד השני גם מדקדק מאד בכל הנוגע לכבודו של רבן גמליאל, ובא במס׳ קדושין ד' ל"ב:
״מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ור׳ צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל והי׳ רבן גמליאל עומד ומשקה עליהם נתן הכוס לר׳ אליעזר ולא נטלו נתנו לר׳ יהושע וקבלו אמר לו ר׳ אליעזר מה זה יהושע אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו אמר לו מצינו גדול ממנו ששימש וכו'״,
ובהיות ר׳ אליעזר יחד עם זה גם הראש והראשון בדור ההוא הי׳ הוא כנקרא מראש להכריע את הכף בבית הוועד במקום הדרוש, ובפרט בין שני ראשי הדור חביריו הנשיא רבן גמליאל מצד זה והאב בית דין ר׳ יהושע מצד השני.
ועל כן בהפקד עתה פתאום מקומו של ר׳ אליעזר השלישי במחברת הקדש הזאת, ובהיות גם על ידי זה עצמו הריסה גדולה בסדרי בית הוועד בהפקד שם מקום עמוד התווך כר׳ אליעזר,
כי על כל זאת הנה איזה חדשים אחרי אשר עזב ר׳ אליעזר את בית הוועד בא וכוח בהלכה למעשה בין רבן גמליאל ור׳ יהושע היינו בין הנשיא והאב בית דין ולא הי׳ שם מי אשר יהי׳ שם פוטר מים ראשית מדון.
עד כי לסוף פנה ר׳ יהושע לר׳ דוסא בן הרכינס וגם לר׳ עקיבא תלמידו.
והנה בקיץ נתרחק ר׳ אליעזר מבית הוועד וכבר בימי ראש השנה בא המאורע הכללי אשר הוזכר במשנה ראש השנה פרק ב׳ משנה ח׳.  ‫פרק כ״ו‪.‬‬ ‫ במשנה ראש השנה שם בא:
״מעשה וכו׳ ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל אמר ר׳ דוסא בן הרכינס עדי שקר הם היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה אמר לו ר׳ יהושע רואה אני את דבריך, שלח לו רבן גמליאל (לר׳ יהושע) גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו ר׳ עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי וכו׳ בא לו אצל ר׳ דוסא בן הרכינס 
‫המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע‬
קנג
‫ ומאז ואילך היתה חדשה בזה, כי אף אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי ור׳ יהושע הי׳ תחתיו לראש בית דין, ישב גם רבן גמליאל אצל קבלת עדי החדש.
אבל בכל זה לא נתבטל אז הדין המפורש במשנה ״ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש״ אחרי אשר עתה כבר הי׳ שם הראש בית דין עמהם.
ועל כן הנה מיאונו של ר' יהושע האב בית דין, ודעתו כי ״עדי שקר הם" עשה שם כקבלת העדים ביום ראש השנה רושם אדיר וחזק מאד אצל כל העם אשד נמצאו שם.
כי כל הדבר הי׳ נעשה בפומבי, וכמו שיורה גם לשון המשנה ״ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש".
והפעם אחרי אשר ר׳ יהושע גלה דעתו ״עדי שקר הם״ הנה עשה רבן גמליאל הכל בעצמו ומפורש נגד ר׳ יהושע לעיני כל העם.
ועל ידי זה הי׳ צערו של יהושע בפני כל העם ביום ראש השנה בשעת המעשה גדול מאד.
ורק על פי כל הדברים האלה יאירו לנו דברי כל העם אחר שנה בתבעם כבודו של ר׳ יהושע אשר בא לשונם בברכות כ"ז ״אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה".
ולפי מה שהורגלנו לחשוב עד היום הי׳ כל מה שצערו ביום הכפורים ולא בראש השנה.
ומה שלא חש לדעתו הלא לא חש גם לדעת זקן הדור ר׳ דוסא בן הרכינס, וכל מה שצערו הלא הי׳ רק ביום הכפורים, ולשון המשנה ״אמר ר' דוסא בן הרכינס עדי שקר הם וכו' אמר לו ר׳ יהושע רואה אני את דבריך שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך וכו' נטל מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו״.
והנה יש לנו רק הצער שצערו ביום הכפורים ואיך אמרו ״בראש השנה אשתקד צעריה״.
ורש"י ז"ל הרגיש שם בזה וכתב ״אשתקד שנה שעברה, בראש השנה במס׳ ראש השנה (ד׳ כ"ה) שאמר לו גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך‬ ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך״.
וכן כתב שם רב נסים גאון ״האי דצעריה בר"ה שנוי הוא בפרק אם אינן מכירין אותו (ד׳ כ"ה), דתנן ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך״.
וכבודם הגדול במקומו, כי שניהם יפרשו ״בר"ה אשתקד" מה שעשה עמו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו, אבל לא נוכל לדעת לפי זה מה ענין ללשונם ״בראש השנה אשתקד צעריה״, שהדברים מפורשים כי דבריהם הם על אשר צערו בראש השנה.
אבל כן הדבר כי דבר יום הכפורים שחל להיות בחשבונו זה הי' בינם לבין ‫
‫‪306‬‬
המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע
‫ עצמם, ובפרט בהיות זה יום חול לכל העם מי הרגיש איזה דבר במה שהלך ר׳ יהושע במקלו כבכל יום ויום ובמעותיו בכיסו.
עיקר הרגשת העם, עיקר הקפדתם, והרושם האדיר אשר עשה זה אצלם הי׳ בראש השנה, שאז ראו העם והרגישו כמחט בבשר החי בהרגשת עצמם בצערו של ר' יהושע, כי לא יושם לב לדעתו ודבריו במקום אשר מעיקר דין המשנה אשר היתה שגורה כבר בפי כל על ר׳ יהושע הוטל הדבר ועליו הונח להחליט סוף דבר ולאמר ״מקודש״ אם דעתו כן, ורק אז על כל העם לפרסם אחריו הדבר ולאמר ״מקודש מקודש״.
וזה היו דבריהם בדברים ברורים לאמר ״בראש השנה אשתקד צעריה״ והדברים מבארים את עצמן.
ועל פי כל הדברים האלה הפרושים לפנינו גם נראה אור להבין את סדרי המשניות בפרק שני ממס' ראש השנה אשר נראה ונתפלא עליהם.
כי הנה בפרק ב׳ משנה ו׳ בא ״כיצד בודקין את העדים זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון ומכניסין את הגדול שבהן ואומרים לו אמור כיצד ראית את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה כמה הי׳ גבוה ולאין הי' נוטה וכמה הי׳ רחב אם אמר לפני החמה וכו׳ אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת וכו'״.
והלא במקום הזה הי׳ צריך להיות מקום משנה ח׳ ״דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו שבהן מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית וכו'״.
שהרי זה הוא ענין אחד עם משנה ו׳ ״כיצד בודקין וכו׳ כיצד ראית וכו'״.
אבל הנה לפנינו נסדר אחר משנה ו׳:
״(משנה ז') ראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין וכו׳ בין שנראה בזמנו ובין שלא נראה בזמנו וכו'״.
ואחר זה משנה ח׳ ״דמות צורות לבנות וכו׳ שבהן מראה וכו'״.
ומה ענין לסדר זה אחר שכבר סיימו במשנה ז׳ ״אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת״ ואחר שכבר נסתיימו הדברים ״ראש בית דין אומר מקודש וכל העם וכו'״ שבזה כבר עמר כל סוף הדבר.
אבל כן הדבר כי הכל על מקומו, וסדר המשנה ביסודה אשר נסדר לפני ימי רבן גמליאל נגמר לגמרי עם משנה ז׳(לב).
רק שאחר זה בימי רבי נתוסף בסוף הפרק כל מה שהי׳ ונתחדש מימי רבן גמליאל ואילך.
הותחל מדמות צורות לבנות, ויבוא כל דבר המעשים אשר באו אז על ידי מה שלקח הנשיא חלק בדבר ויבוא אחר זה מיד ״מעשה שבאו שנים וכו׳ כשבאו ליבנה קבלן רבן גמליאל ועוד באו שנים וכו׳ אמר לו ר׳ יהושע וכו׳ שלח לו רבן גמליאל וכו'״. ‫ ----------------- ‫ (לב) והמחלוקת של ר׳ אלעזר בר׳ צדוק אם גם בשלא נראה בזמנו מקדשין, נסדר בימי רבי אצל דין "ראש בית דין אומר מקודש" כי שם מקומו, והוא כן בכל הש"ס מה שסידרו חקירות התנאים אצל "יסוד המשנה". 
‫בית הוועד ור' יהושע‬
קנד‬
‫פרק כ״ז.
‫ ובעמדנו על הפרק בתוך דבר המעשים בין רבן גמליאל לר׳ יהושע אשר בסופם הרעישו את העם אז, ויהיו מהם גם תוצאות גדולות, עלינו לבאר את דבר ר׳ יהושע בבית הוועד למען הבין יותר את עניני הדברים.
כבר בארנו בכל פרשת המעשים כי ר׳ יהושע הי׳ שם אב בית דין, המופלא שבסנהדרין, והמציע את המשנה.
והדבר הזה כי ר׳ יהושע הי׳ שם האב בית דין מפורש בגמ' בבא קמא ד׳ ע"ד:
״איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו והי׳ שמח שמחה גדולה מצאו לר׳ יהושע אמר לו אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמר לו למה אמר לו שסמיתי את עינו אמר לו אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים וכו׳ אמר לו שאני רבן גמליאל דלא בפני עדים אודי והא ר' יהושע אב בית דין הוה שלא בבית דין הוה קאי״.
והנה הדבר מפורש כן בגמ׳.
אבל בדברי ימינו אשר השתדלו לשום את המישור למעקשים ההכרח לבאר גם את זה.
כי בא החכם ווייס בעמוד ‪ 130‬ויאמר:
״גם התלמוד בבלי שגה בעשותו את ר' יהושע לאב בית דין עוד בימי ר"ג (ב"ק ע"ד) כי אינו כן שהרי אחרי שהחזירו את ר"ג לנשיאות הי׳ ר׳ אלעזר בן עזריה משנהו ולא מצאנו שהורידוהו מגדולתו וידענו שר׳ אלעזר בן עזדיה עוד חי אחרי מות ר"ג ([[גיטין פג א|גיטין פ"ג)״.
ואך בדברי ימי ישראל אשר נעשו הפקר לבל פושק שפתים הי׳ אפשר להיות כדבר הזה להכחיש דברים מפורשים בדברי תהו.
ומה נעשה להם לכל החוקרים האלה כי לא ידעו לא את דבר המעשים ולא סדרי זמנים וכל אשר לא ידעו הכחישו.
כי אמנם גם אם לא הי׳ הדבר מפורש בגמ׳, היינו גם אנחנו מעצמנו יכולים לדעת כי המופלא שבסנהדרין והאב בית דין ביבנה בשלותה היינו לפני בו ביום הי׳ שם ר׳ יהושע.
והנה עיקר ענינו של האב בית דין הי׳ כי הוא הי׳ המופלא שבסנהדרין.
לפני ימי החשמונאים היינו בימי יוסי בן יועזר כאשר נתקלקלה מצב ההנהגה במדינה הושיבו אצל האב בית דין גם נשיא להוציא את דבר הסנהדרין במדינה (עי׳ דברינו בכרך שלישי עמוד ‪200‬).
אבל גם אז נשארה משרת אב בית דין במקומה.
ודבר המופלא שבסנהדרין משרת אב בית דין היתה גדולה כל כך בשעה שהיתה סנהדרין בלשכת הגזית עד שנאמר במשנה הוריות ד' ד׳: ״הורו בית דין וידע וכו׳ או שלא הי׳ מופלא של בית דין שם או וכו׳ פטורין״.
ובגמ': "או שלא הי׳ מופלא של בית דין שם מנלן אמר רב ששת וכן תנא דבי ר׳ ישמעאל מפני מה אמרו וכו׳ לא הי׳ מופלא של בית דין שם נמי פטורין מפני שהי׳ להם ללמוד ולא למדו״.
‫
ר' יהושע האב בית דין‬
קנה
 וכבר נתבאר לנו בפרק י״ב (עמוד ‪242‬) כי דברי ר' יהושע הולכים על המשנה בנגעים פי״ג מ"ט: "מי שנכנס לבית המנוגע וכו׳ הי׳ לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס״.
וזה פירש להם ר׳ יהושע בבית הוועד בהציעו את המשנה דבר קבלתו כי פרס זה הכונה בככר משלש לקב.
ובן עזאי פירש בבית הוועד לשון קבלתו על המשנה וענינה.
וכן בא שם:
״כיוצא בו אמר (ר׳ יהושע) כרם רבעי אמרו לו מה הלשון רבעי אמר להם כך שמעתי סתם אמר בן עזאי אני אפרש אם אומר אתה רביעי לאחרים במנין כשאתה אומר וכו'״.
והיינו כי בהציע ר׳ יהושע את המשניות מדיני כרם רבעי או נטע רבעי, אמר בלשון "רבעי" ותקן בזה לשון אלה אשר שנו בלשונם ״כרם רביעי״, וכאשר שאלוהו על טעם דקדוק הלשון הזה, השיב שהוא קבל כך לשון המשנה מרבותיו, ובן עזאי פירש זה שם.
ודבר שאין צריך לאמר הוא שהדברים האלה לא היו יחד, כי אם כל דבר במקומו, ורק כי בסידור המשנה נסדר כל זה יחד.
ולא נמצא כזאת בשום מקום במשנה על רבן גמליאל, כי אם על ר׳ יהושע לבד.
וזה הוא רק מפני שהוא הי׳ שם המופלא שבסנהדרין, היינו שנשא משרת אב בית דין, ויהי הוא המציע את המשנה, וממנו נשמעו כל הדברים האלה בבית הוועד והן דברי הגמ׳ ב"ק ע"ד המפורשים כי ר׳ יהושע הי׳ שם אב בית דין.
ועי׳ במשנה חולין ד׳ ל"ב:
״שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט או שחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר׳ ישבב אומר נבילה(לג) ר׳ עקיבא אומר טריפה כלל אמר ר׳ ישבב משום ר׳ יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבילה כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טרפה והודה לו ר׳ עקיבא״.
וזה עצמו בא בתוספתא חולין פרק ב׳ בלשון זה:
"שחט את הוושט ושהה כדי שחיטה ואחר כך פסק את הגרגרת וכו׳ ר׳ ישבב אומר נבילה ומטמא במשא ר׳ עקיבא אומר טרפה ושחיטתה מטהרתה אמר לו ר׳ ישבב אי אתה זכור שהי׳ ר׳ יהושע שונה כל שנתנבלה בשחיטתה נבילה ומטמא במשא קודם לשחיטתה טרפה ושחיטתה מטהרתה חזר ר׳ עקיבא להיות שונה כדברי ר׳ ישבב״.
ודבר התוספתא ודברי המשנה אחת הם וזה עצמו אשר בא בתוספתא ״אמר לו ר׳ ישבב אי אתה זכור שהי׳ ר׳ יהושע שונה כל שנתנבלה  -----------------------  ‫(לג) כבר ביארנו פעמים רבות את הכלל הגדול הזה במשנה כי בא ״דברי ר׳ פלוני״ אף שזה רק קבלה אצלו, ובמקום הזה הדבר מפורש כן בהמשנה כי אף שזה דברי ר' יהושע בא תחלה ״ר׳ ישבב אומר נבלה״. 
‫ר' יהושע האב בית דין
קנו  ובגמרא בא שם על זה "כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת, והא קתני רישא קיבת עכו״ם ושל נבילה הרי זו אסורה וכו׳ אלא אמר רב יצחק אמר ר׳ יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה״.
ולשונו של רש"י ז"ל שם ״קודם חזרה בפרק אין מעמידין שאל ר׳ ישמעאל את ר׳ יהושע מפני מה אסורין גבינות וכו׳ אמר לו וכו׳ אמר לו והלא קיבת עולה וכו׳ אמר לו מפני וכו׳ אלמא חזר בו״ (ר׳ יהושע).
והוא כן שם דבר מוסכם לכל האמוראים בגמ׳ כי ר׳ יהושע חזר בו, ויש לנו סגנון לשון המשנה לאחר חזרתו, והרישא היא כפי מה שגרסו לפני זה ומשנה לא זזה ממקומה.
ועי׳ במס׳ בכורות ד׳ נ"ז במשנה:
״הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן כלאים וטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן והיתום ואיזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה ואחר כך ילדה ר׳ יהושע אומר אפי׳ נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום״.
‫ובגמ׳ שם ״תנו רבנן הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה דברי ר׳ אליעזר בר׳ יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום ר׳ יהושע אמר ר׳ עקיבא אני שמעתי הימנו אף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום".
וכן באמת נשנית המשנה לפנינו כפי סגנונה אשר שמע ר׳ עקיבא מפי ר' יהושע.
וכל הדברים הולכים יחד ומבררים לנו את כל הדבר כמו שהוא כי המציע המשנה שם בבית הוועד ביבנה הי׳ ר׳ יהושע ולא רבן גמליאל, ועל כן לא נמצא שם כזאת על רבן גמליאל בשום מקום.
והן דברי הגמ׳ בבבא קמא ד׳ ע"ד כי ר׳ יהושע הי׳ שם האב בית דין.
וכן הדבר כי הנשיא הי׳ שם ראש המתיבתא היינו שכל הנהגת המתיבתא היתה תחת רשותו ותחת הנהגתו והוא הי׳ שם המנהיג הכללי, וגם ״האומר שאלו".
לפי שכל סדרי המתיבתא עמדו תחת רשותו וכן הי׳ הדבר לפני זה בימי הבית בירושלים, כי אבי רבן גמליאל, רבן שמעון בן רבן גמליאל הזקן, הוא הי׳ המנהיג הראשי בהמתיבתא הכוללת ככל אשר יבואר לנו במקומו ויבוא גם לפנינו.
אבל המציע את המשנה שם הי׳ רבן יוחנן בן זכאי (יבואר במקומו).
וכן ממש הי׳ הדבר בימי רבן גמליאל ביבנה אשר הנשיא הי׳ רבן גמליאל וכל סדרי המתיבתא מבית ומחוץ תחת רשותו, אבל המציע את המשנה הי׳ שם ר' יהושע בהיותו שם אב בית דין כדברי הגמ׳ בבבא קמא שם.
ובירושלמי סנהדרין פרק א׳ הלכה ב׳ נאמר:
״אמר ר׳ בא בראשונה הי׳ כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו כגון רבן יוחנן מינה את ר׳ אליעזר ואת ר׳ יהושע ור׳ יהושע את ר׳ עקיבא ור׳ עקיבא את ר׳ מאיר ואת ר׳ שמעון אמר ישב ר׳ מאיר וכו׳ חזרו וחלקו כבוד לבית הזה ואמרו בית דין שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי ונשיא שמינה שלא לדעת בית דין מינויו מינוי חזרו והתקינו שלא יהו בית דין ממנין אלא מדעת ‬‫הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין״.
ומבלי אשר נכנס במקום הזה בהחקירה מתי הי׳ ההשתנות הראשונה ״חזרו וחלקו כבוד לבית הזה״ וכו׳ וההשתנות השניה ״חזרו והתקינו שלא יהו בית דין 
‫‪312‬‬
‫ר יהושע האב בית דין
 ממנין וכו'״ שזה אינו נוגע לדברינו, אבל זה הננו רואים מפורש שרק שני כחות היו על המינוי הזה או הבית דין או הנשיא.
ועל כן הנה האמור לפני זה ״רבן יוחנן בן זכאי מינה אה ר' אליעזר ור׳ יהושע ור' יהושע את ר׳ עקיבא ור' עקיבא את ר' מאיר ור' שמעון״ הנה הכונה שהם בהיותם כל אחד בימיו ראשי הבית דין עשו המינוי הזה.
כמו שבאמת ידוע שרבן יוחנן בן זכאי הי׳ האב בית דין עוד בימי הבית בימי מינוי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע.
וכן הי׳ גם ר׳ עקיבא בימי מינויו את ר' מאיר ור׳ שמעון ראש כל חכמי הדור, אב בית דין בבית דין הכללי של כל ישראל בבית הוועד אשר באושא ויבואר כל זה לפנינו.
ומבואר הדבר כי גם כן הי׳ גם ר׳ יהושע בשעה שמינה את ר׳ עקיבא תלמידו.
והננו רואים עוד יותר כי נאמר ״ור׳ יהושע את ר׳ עקיבא״ אף שר׳ עקיבא הי׳ בעיקרו תלמידו המובהק של ר׳ אליעזר ובכל זה עשה זה ר׳ יהושע ולא ר׳ אליעזר לפי שרק בכח הבית דין עשה זה ר' יהושע, בהיות הוא האב בית דין ולא ר׳ אליעזר.
ודבר שאין צריך לאמר הוא שהי׳ זה בעוד אשר הי׳ גם ר׳ אליעזר בבית הוועד.
כי הי׳ ר׳ עקיבא מראשוני ראשי הדור כבר בימי היות ר׳ אליעזר בבית הוועד עד שבבר הי׳ להם אז כחבר גמור ונחלק גם עם ר׳ אליעזר פה אל פה וככל אשר יבואר לפנינו.
וכבר הערנו על דברי כל העם במעשה דר׳ יהושע ורבן גמליאל אשר אמרו ״בראש השנה אשתקד צעריה" שהם הרגישו בצערו של ר׳ יהושע בראש השנה לפי שהוא הי׳ האב בית דין ומצד הדין הי׳ עיקר כל הדבר מוטל עליו.
הארכנו בזה אף כי זה ודאי אשר דבר המפורש בגמרא אינו צריך לא ראי׳ ולא בירור, אבל כי על ידי זה גם נתברר לנו כל מצבו הגדול של ר׳ יהושע בבית הוועד בהיות הוא שם המציע את המשנה.
ועל ידי כל זה עמד באמת בשורה אחת עם הנשיא.
ונבוא לסוף המעשים בין רבן גמליאל לר' יהושע אשר בא באריכות גדולה בבבלי ברכות ד׳ כ״ז וכן שם בפרק תפלת השחר בירושלמי.
ובהיות דרכי חקירות דברי ימי ישראל אבלות ושעריהם שוממין, והחוקרים החדשים לא לבד שלא ביררו כל דבר המעשים הגדולים האלה כי אם שגם השתדלו להחשיכם למען החשיך עיניהם של ישראל ולמען יהי' אפשר להם להכות בחרפה על לחיי עמם ולקרוא על זה שם דברי הימים, ובהיות זה ענין כללי גדול מאד, ומאורע כולל אשר נגע בפנת כל העם ואשר תוצאותיו רבו מאד עד ימי ביתר, כי על כן עלינו לדבר על כל פרטי המעשים האלה ולחקור עליהם חקירה חפשית להעמידם על מה שהם.
ונעתיק לפנינו את כל הדברים ונבארם לכל ענינם. 
‫סוף המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע‬
קנז‬
פרק כ״ח.  במס׳ ברכות ד׳ כ"ז בא בבבלי:
‫״תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר׳‬ יהושע אמר ליה תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה רשות בא לפני רבן גמליאל אמר ליה תפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה חובה אמר ליה והלא ר׳ יהושע אמר לי רשות אמר ליה המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות או חובה אמר לו רבן גמליאל חובה אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר לו ר׳ יהושע לאו אמר לו (רבן גמליאל) והלא משמך אמרו לי רשות א"ל יהושע עמוד על רנליך ויעידו בך עמד ר׳ יהושע על רנליו ואמר אלמלא אני הי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי הי' רבן גמליאל יושב ודורש ור׳ יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה דר׳ צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה. ‬מאן נוקים ליה נוקמיה לר׳ יהושע בעל מעשה הוא נוקמיה לר׳ עקיבא דלמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא הוא חכם דאי מקשי ליה מפרק ליה והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אזיל ופלח והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה אתו ואמרו ליה ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא אמר איזיל ואימליך באינשי ביתי וכו׳ אמר לה לישתמש אינש יומא חד בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר וכו׳ תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס וכו' תנא עדיות בו ביום נישנית וכו' אמר רבן גמליאל הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר׳ יהושע כי מטא לביתיה חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן אמר ליה מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה אמר לו אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים אמר לו נעניתי לך מחול לי לא אשגח ביה עשה בשביל כבוד אבא פייס אמרו מאן ניזיל ולימא להו לרבנן אמר להו ההוא כובס אנא אזילנא שלח להו ר׳ יהושע לבי מדרשא וכו׳ אמר להו ר׳ עקיבא לרבנן טרוקו גלי דלא ליתי עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן אמר ר׳ יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו אתא טרף אבבא אמר להו מזה בן מזה יזה וכו׳ אמר ליה ר׳ עקיבא ר׳ יהושע נתפייסת כלום עשינו אלא בשביל כבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו וכו'״.
והדברים האלה, אשר הנם יכולים להיות לאות ולמופת על ענות צדקו, של ר׳ יהושע בפרט וראשי חכמי ישראל בכלל נהפכו תחת יד המכים בחרפה על לחיי עמם, וימצאו דוקא בזה מקום לגבות את חובם ולדבר תועה על ר׳ יהושע ועל כל חכמי ישראל וגם על כל העם כלו.
ועלינו לראות במה ‬כחם של החוקרים האלה גדול וענין דבריהם מה הוא.
והחכם גרעץ ח"ד עמוד ‪35‬ יאמר בנוגע לר׳ יהושע בפרט: 
‫סוף המעשים בין רק גמליאל ור׳ יהושע‬
‫‪3w‬‬  ״כבר האמין רבן נמליאל כי איחד את הכיתות ויקם את האחדות בין לומדי התורה והנה ראה כי כל כחו ואונו נתבטל על ידי איש אחד אשר לא האמין כלל כי הוא יהי׳ כנגדו, ר׳ יהושע הערום ואשר למראה עין התראה כאיש נכנע, הי' באמת להנשיא כביר הכח מתנגדו היותר גדול וכו' כאשר נתפס ר׳ יהושע באיזה התנגדות להנשיא השתדל להשתמט וכו׳ הנשיא הוכיח עוד הפעם את ר׳ יהושע על אשר בסתר ירקום נגד הלכה מוחלטת וכאשר בתחלה לא הודה ר׳ יהושע על זה קרא רבן גמליאל יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וזה הי׳ כעין העמדה בדין, אז קם שאון והמולה גדולה בהמתיבתא, הכתה המתנגדת שאפה רוח ויקראו בקול על מי לא עברה רעתך תמיד, המתיבתא היתה פתאום לבית המשפט ויורידו את ר"ג מנשיאותו״.
אחריו בא החכם ווייס ויסקל גם הוא באבנים ויאמר בעמוד ‪93‬:
״והנה ידע רבן גמליאל היטב כי דברו (של ר׳ יהושע) עתה אינו אמת ואך השא השיא בו ובלב ולב ידבר, ועתה העל אלה יתאפק ולא יוכיח את ר' יהושע על פניו? אך כמעט אשר מרוב שיחו וכעסו הצודק אמר לר׳ יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וענו בו כחשו בפניו ור״ג ממר רוחו ותוגיון לבו לא זכר כי ר' יהושע במשך זמן שדרש עודנו עומד לפניו, מיד התעוררה שערורה בין החכמים כאלו החריב ר״ג עולם מלא, ואשר תמול נשקו עפר רגליו קמו היום נגדו כהמון עם פרוע וקראו אחריו מלא על מי לא עברה רעתך תמיד, כשאון מים רבים יצא הקצף וברגזם הראשון העבירוהו מנשיאותו והעציבו והשפילו איש אשר אבותיו וכו׳ ואשר הוא עצמו נדב חייו וכחו ומאודו לטובת עמו ולקיום האחדות״.
והנה בזו לקטנות לשלוח יד בר׳ יהושע לבדו כי אם השתדלו להבזות את כל חכמי ישראל כולם יחד.
אבל מה נעשה להחוקרים האלה אשר כל דבריהם מראשם לסופם אינם כי אם טעות על טעות מתוך חסרון ידיעה והנה יאמר גרעץ ״הנשיא הוכיח עוד הפעם את ר׳ יהושע על אשר בסתר ירקום נגד הלכה מוחלטת".
ויאמר אחריו ווייס בעמוד ‪93‬ ״ר׳ יהושע הוא הי׳ בעל ההוראה שתפלת ערבית רשות וכו׳ נגד הסכמת רבן גמליאל ובית דינו״.
ואנחנו היינו רוצים לדעת מי התיר להאנשים האלה להגיד שקר בפומבי.
והיכן ראו כי היתה זאת הלכה מוחלטת והיכן ראו שהי' בזה הסכמה של הלכה מבית דינו של רבן גמליאל.
והרי הדבר להיפך שבאמת הלכה כר׳ יהושע, ולא היתה כאן מעולם לא הלכה מוחלטת ולא דבר מבית דינו של רבן גמליאל, כי אם מחלוקת פשוטה בין רבן גמליאל ור' יהושע ביום ההוא, אשר לפני זה גם לא ידע ר׳ יהושע דעתו של רבן גמליאל כל עיקר.
ומשנה שלמה שנינו בד' כ"ו "תפלת הערב אין לה קבע" ובגמ' שם ד' כ"ז:‬
״תפלת הערב אין לה קבע מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כולי' לילי' ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה 
‫סוף המעשים בין רק גמליאל ור׳ יהושע‬
‫‪3w‬‬  ״כבר האמין רבן נמליאל כי איחד את הכיתות ויקם את האחדות בין לומדי התורה והנה ראה כי כל כחו ואונו נתבטל על ידי איש אחד אשר לא האמין כלל כי הוא יהי׳ כנגדו, ר׳ יהושע הערום ואשר למראה עין התראה כאיש נכנע, הי' באמת להנשיא כביר הכח מתנגדו היותר גדול וכו' כאשר נתפס ר׳ יהושע באיזה התנגדות להנשיא השתדל להשתמט וכו׳ הנשיא הוכיח עוד הפעם את ר׳ יהושע על אשר בסתר ירקום נגד הלכה מוחלטת וכאשר בתחלה לא הודה ר׳ יהושע על זה קרא רבן גמליאל יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וזה הי׳ כעין העמדה בדין, אז קם שאון והמולה גדולה בהמתיבתא, הכתה המתנגדת שאפה רוח ויקראו בקול על מי לא עברה רעתך תמיד, המתיבתא היתה פתאום לבית המשפט ויורידו את ר"ג מנשיאותו״.
אחריו בא החכם ווייס ויסקל גם הוא באבנים ויאמר בעמוד ‪93‬:
״והנה ידע רבן גמליאל היטב כי דברו (של ר׳ יהושע) עתה אינו אמת ואך השא השיא בו ובלב ולב ידבר, ועתה העל אלה יתאפק ולא יוכיח את ר' יהושע על פניו? אך כמעט אשר מרוב שיחו וכעסו הצודק אמר לר׳ יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך וענו בו כחשו בפניו ור״ג ממר רוחו ותוגיון לבו לא זכר כי ר' יהושע במשך זמן שדרש עודנו עומד לפניו, מיד התעוררה שערורה בין החכמים כאלו החריב ר״ג עולם מלא, ואשר תמול נשקו עפר רגליו קמו היום נגדו כהמון עם פרוע וקראו אחריו מלא על מי לא עברה רעתך תמיד, כשאון מים רבים יצא הקצף וברגזם הראשון העבירוהו מנשיאותו והעציבו והשפילו איש אשר אבותיו וכו׳ ואשר הוא עצמו נדב חייו וכחו ומאודו לטובת עמו ולקיום האחדות״.
והנה בזו לקטנות לשלוח יד בר׳ יהושע לבדו כי אם השתדלו להבזות את כל חכמי ישראל כולם יחד.
אבל מה נעשה להחוקרים האלה אשר כל דבריהם מראשם לסופם אינם כי אם טעות על טעות מתוך חסרון ידיעה והנה יאמר גרעץ ״הנשיא הוכיח עוד הפעם את ר׳ יהושע על אשר בסתר ירקום נגד הלכה מוחלטת".
ויאמר אחריו ווייס בעמוד ‪93‬ ״ר׳ יהושע הוא הי׳ בעל ההוראה שתפלת ערבית רשות וכו׳ נגד הסכמת רבן גמליאל ובית דינו״.
ואנחנו היינו רוצים לדעת מי התיר להאנשים האלה להגיד שקר בפומבי.
והיכן ראו כי היתה זאת הלכה מוחלטת והיכן ראו שהי' בזה הסכמה של הלכה מבית דינו של רבן גמליאל.
והרי הדבר להיפך שבאמת הלכה כר׳ יהושע, ולא היתה כאן מעולם לא הלכה מוחלטת ולא דבר מבית דינו של רבן גמליאל, כי אם מחלוקת פשוטה בין רבן גמליאל ור' יהושע ביום ההוא, אשר לפני זה גם לא ידע ר׳ יהושע דעתו של רבן גמליאל כל עיקר.
ומשנה שלמה שנינו בד' כ"ו "תפלת הערב אין לה קבע" ובגמ' שם ד' כ"ז:‬
״תפלת הערב אין לה קבע מאי אין לה קבע אילימא דאי בעי מצלי כולי' לילי' ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות דאמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה 
‫סוף המעשים בין רבז גמליאל ור יהושע‬
קנח‬
 ‫ר׳ יהושע אומר רשות אמר אביי הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות״.
ולשונו של הרמב"ם בהלכות תפלה פרק א׳ הלכה ו׳:
״אין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה״.
ודעת רבן גמליאל שתפלת ערבית חובה גמורה ומראש ומבראשונה נתקנה יחד בתור חובה כתפלת שחרית ומנחה, היא כל כך רק דעת יחיד, עד שלא הוזכרה במשנה כל עיקר.
ורק מפי רב יהודה אמר שמואל שמענו זה, ומהברייתא בסיפור המעשה.
ורבן גמליאל עצמו השמיע אותה רק בתור גילוי דעתו ולא בדרך החלט׳ כי לא הי' על זה שקלא וטרי׳ כללית בבית הוועד לא לפני היום ההוא ולא אחר היום ההוא.
ורק תמהון הוא לראות עד כמה לא הבינו גם דברים היותר פשוטים.
ומתוך תשובתו של ר׳ יהושע בפני כל העם למען מנוע ריב ומשטמה, באו החוקרים האלה והעלו אבק עד לשמים ובנו עליהם מצודים ויאמר גרעץ:
״ר' יהושע הערום ואשר למראה עין התראה כאיש נכנע הי׳ מתנגדו היותר גדול כאשר נתפס ר׳ יהושע באיזה התנגדות להנשיא השתדל להשתמט ולרקום בסתר״.
ולא ידעו כי כן עשה גם הלל הזקן ובא במס׳ ביצה ד׳ כ' "תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב חברו עליו תלמידי שמאי הזקן אמרו לו מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כשכש להם בזנבה והלכו להם".
ורק צחוק עשו לנו הכתבנים האלה כי על פי מה שעשה גם ר' יהושע עשו הם להם מטעמים כאשר אהבו, כי ר׳ יהושע וחביריו רקמו בסתר נגד רבן גמליאל וכי ר׳ יהושע הי׳ מתנגדו היותר גדול וכי על אלה יתאפק רבן גמליאל.
ואלו עשה שם הדבר לא הלל הזקן עצמו כי אם אחד מבית הלל, היו החקרנים האלה יכולים למצוא בו את מתנגדו של הלל היותר גדול.
ור׳ יהושע בהיותו האב בית דין ידע היטב את סדרי המתיבתא, וכבר ידע את סדרי השאלות אשר הוכנו שם, וידע גם זאת כי רבן גמליאל כבר השיב להשואל חובה.
וכבר ידע מאחרי המעשה בראש השנה כי לא לבד אשר רבן גמליאל לא שם לב לדעתו ודבריו כי אם שגם רק עבור גלוי דעתו צוה עליו לבוא ליבנה ומה הי' יכול להיות דבר יותר טבעי מזה כי בהיות ר' יהושע אוהב שלום ורודף שלום עשה כמעשה הלל הזקן.
ואמנם כי באמת לא ידעו החוקרים האלה את ענין הדברים כל עיקר.
כי גם אם לא הי' שם רבן גמליאל, וגם אם לא חשש ר' יהושע למשטמה גלויה ‬לא הי' אפשר לו להשיב אחרת בפני הצבור בפני כל העם הנאסף לשמוע דרשתו של רבן גמליאל. 
‫‪316‬‬
‫סוף המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע‬
 כי כבר כתבו התוס׳ בד׳ כ"ז ״הלכה כדברי האומר רשות, לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל (ד׳ כ"ו) ולכך נקרא רשות לבטלה עבור מצוה אחרת העוברת״.
ולשונו של רב אלפס ז"ל בפרק תפלת השחר אצל דברי רב טעה ולא הזביר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החדש אלא ביום, כתב שם:
״ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג ואפי׳ למאן דאמר רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשויה כחובה״.
והצעת הדבר וענינו זה הוא:
אין ספק שמימים ראשונים נהגו כל העם להתפלל גם תפלת ערבית.
ועל זה הוא שנחלקו רבן גמליאל ור׳ יהושע, אם זה שנהגו בה כל העם הוא מפני שבשעה שתקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל תפלת שמנה עשרה בשחרית ובמנחה תקנו גם כן בערב, ועל כן היא חובה גמורה כשחרית ומנחה, או שבערב נהגו זה העם מעצמם שאחר קריאת שמע וברכותיה מלפניה ולאחריה התפללו יחד עם זה גם תפלת שמנה עשרה במו בשחרית.
אבל זה ודאי שגם למאן דאמר רשות נהגו בה כל העם.
והן דברי הרמב״ם שכבר הובאו לנו שכתב ״ואין תפלת ערבית חובה כתפלת‬ שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה״.
ועל כן כששאל ר׳ שמעון בן יוחאי את ר׳ יהושע בתור שאלה של הלכה אם תפלת ערבית רשות או חובה, השיב לו רשות.
לפי שכן היא עיקר ההלכה שאין תפלת ערבית מדין התקנה הראשונה בשחרית ומנחה.
אבל זה ודאי שאלו נשאל על זה ר׳ יהושע מצבור, ומדין מנהג הצבור, שהי׳ משיב להם שחובתם להתפלל שהרי גם לפי דבריו טעה בערבית בשבת ויום טוב מחזירין אותו.
ואיך הי׳ אפשר להשיב לצבור בנוגע למעשה שזה רשות, והרי נהגו בה כל ישראל והיא מצוה גמורה עד שאם טעה בה מחזירין אותו.
ואמרינן בירושלמי שבת פרק כירה הלכה א׳ ״רב כד הוה מורה בחברותיה הוה אמר כר׳ מאיר בצבורא הוה מורה כר׳ יוחנן הסנדלר״.
ושם סבר רב שהלכה כר׳ מאיר ואין כאן מה להחמיר כר׳ יוחנן הסנדלר בכל זה בצבורא לבלי יזלזלו בה הי׳ מורה כר׳ יוחנן הסנדלר.
אף כי במקום הזה שלדעת ר׳ יהושע עצמו יש בזה חיוב מצוה, עד שאם טעה מחזירין אותו וטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, וכל דבריו אינם כי אם שאין זה חובה מדין התקנה הראשונה בשחרית ומנחה.
והצבור בכללם דבר אין להם עם חילוקים דקים כאלה שאינם כי אם להיודעים לחתוך בהלכה. 
‫סוף המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע‬
קנט‬  ולפנינו יבואר שהי' כל זה בפני כל העם הנאסף לדרשה, וכמו שמפורש נם בלשון הדברים ״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן וכו׳״.
ועל כן גם אם לא הי׳ שם רבן גמליאל לא הי' ר׳ יהושע יכול להשיב בפני כל הצבור כי אם בלשון זה שתפלת ערבית חובה.
ואין זה ענין למה שגילה דעתו לתלמידיו שאין תפלת ערבית מעיקר התקנה הראשונה כתפלת שחרית ומנחה.
אבל כאשר רבן גמליאל דקדק עמו כחוט השערה והעמידו לדין ואמר לו ״והלא משמך אמרו לי רשות יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך״ לא נשאר לפניו כי אם להשיב ״אלמלא אני חי והוא מת וכו' עכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול ‬‫החי להכחיש את החי״,
וכבר הערנו שזה הי׳ דרכם של ראשי חכמי התורה להתרחק מהמחלוקת ולהשתמט מזה בכל האפשר עד שגם נשיא נשיאי ישראל הלל הזקן שנה דבריו כשפגעו בו תלמידי שמאי הזקן בעזרה.
וזה הי׳ גם דבר ר׳ יהושע במעשה דר' צדוק אשר כל האיסור שם אינו לא דאורייתא וגם לא איסור עצמו מדרבנן כי אם חשד שחשדו רבנן להכהנים, וגם אפי׳ אם עשו כן במזיד אין זה כי אם קנס דרבנן.
‫ועל כן היקל ר׳ יהושע אצל ר׳ צדוק אשר אין שם מקום לחשד, ואם נחמיר עליו יש כאן טפול מרובה.
אבל ר׳ צדוק כשם שלא רצה להחזיק טובה לעצמו ושאלתו היתה על חבר בכלל, כן שב ושאל לרבן גמליאל ויצא מזה מה שיצא.
ונפלא הדבר כי במקום אשר ירצה ווייס לדבר נגד ר"ג יאמר להיפך בעמוד ‪76 ויהיו דבריו:
״הן אמת כי שמר אהבתו לחביריו ולתלמידיו והכין לבבו אליה, אבל רק כל עוד אשר הכנעו לפניו ולא התנגדו למחשבותיו ודעותיו, אבל אוי לגבר יהי׳ מי שיהי׳ אשר מלאו לבו להתנגד לו, כי אז את חביריו לא הכיר ותלמידיו לא ידע, נגד גדולים וטובים בעמו וכו׳ מתנהג לפעמים בלי אהבה ולא ישא פניהם אם לא השתוחחה נפשם נגד רצונו בכל רגע אם לא יכלו או לא רצו להתכחש לדעות עצמם. פעם אחת וכו׳ ויהי כשמוע ר"ג הוראתו הרעיש כותלי ביה"מ לסבת ההוראה הזאת כאלו כל העולם כלו תלוי בה וכו׳“.
ואמנם כן כי החוקרים האלה לא לבד שהיו רחוקים מכל חקירה, כי אם שנתרחקו כבר מלהרגיש את נפש עמם הגדולה ויחשבו כי ככל הגוים בית ישראל, עד שחשבו את הנשיאות והעם כעבדים לוחכי עפר המושל בם, וכי הוא הרשות בידו ליסרם בעקרבים ועליהם לשאת בשרם בשיניהם.
ויאמר לנו החכם ווייס (עמוד ‪93‬‬):
״מיד התעוררה שערורה בין החכמים כאלו החריב רבן גמליאל עולם מלא ואשר תמול נשקו עפר רגליו קמו היום נגדו כהמון עם פרוע״‪.
ורק האיש אשר איננו יודע בדברי ימי ישראל בין ימינו לשמאלו יוכל להכות בחרפה על לחיי עמו באופנים מבהילים כאלה.
והדבר ידוע כי אצל בני ישראל אין עיף ואין כושל ולא נכרו שועים לפני רשים, בנוגע לראשי חכמי התורה, ור׳ יוחנן בן נורי העני בתכלית העניות עמד 
‫סוף המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע‬
קנט‬  ולפנינו יבואר שהי' כל זה בפני כל העם הנאסף לדרשה, וכמו שמפורש נם בלשון הדברים ״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן וכו׳״.
ועל כן גם אם לא הי׳ שם רבן גמליאל לא הי' ר׳ יהושע יכול להשיב בפני כל הצבור כי אם בלשון זה שתפלת ערבית חובה.
ואין זה ענין למה שגילה דעתו לתלמידיו שאין תפלת ערבית מעיקר התקנה הראשונה כתפלת שחרית ומנחה.
אבל כאשר רבן גמליאל דקדק עמו כחוט השערה והעמידו לדין ואמר לו ״והלא משמך אמרו לי רשות יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך״ לא נשאר לפניו כי אם להשיב ״אלמלא אני חי והוא מת וכו' עכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול ‬‫החי להכחיש את החי״,
וכבר הערנו שזה הי׳ דרכם של ראשי חכמי התורה להתרחק מהמחלוקת ולהשתמט מזה בכל האפשר עד שגם נשיא נשיאי ישראל הלל הזקן שנה דבריו כשפגעו בו תלמידי שמאי הזקן בעזרה.
וזה הי׳ גם דבר ר׳ יהושע במעשה דר' צדוק אשר כל האיסור שם אינו לא דאורייתא וגם לא איסור עצמו מדרבנן כי אם חשד שחשדו רבנן להכהנים, וגם אפי׳ אם עשו כן במזיד אין זה כי אם קנס דרבנן.
‫ועל כן היקל ר׳ יהושע אצל ר׳ צדוק אשר אין שם מקום לחשד, ואם נחמיר עליו יש כאן טפול מרובה.
אבל ר׳ צדוק כשם שלא רצה להחזיק טובה לעצמו ושאלתו היתה על חבר בכלל, כן שב ושאל לרבן גמליאל ויצא מזה מה שיצא.
ונפלא הדבר כי במקום אשר ירצה ווייס לדבר נגד ר"ג יאמר להיפך בעמוד ‪76 ויהיו דבריו:
״הן אמת כי שמר אהבתו לחביריו ולתלמידיו והכין לבבו אליה, אבל רק כל עוד אשר הכנעו לפניו ולא התנגדו למחשבותיו ודעותיו, אבל אוי לגבר יהי׳ מי שיהי׳ אשר מלאו לבו להתנגד לו, כי אז את חביריו לא הכיר ותלמידיו לא ידע, נגד גדולים וטובים בעמו וכו׳ מתנהג לפעמים בלי אהבה ולא ישא פניהם אם לא השתוחחה נפשם נגד רצונו בכל רגע אם לא יכלו או לא רצו להתכחש לדעות עצמם. פעם אחת וכו׳ ויהי כשמוע ר"ג הוראתו הרעיש כותלי ביה"מ לסבת ההוראה הזאת כאלו כל העולם כלו תלוי בה וכו׳“.
ואמנם כן כי החוקרים האלה לא לבד שהיו רחוקים מכל חקירה, כי אם שנתרחקו כבר מלהרגיש את נפש עמם הגדולה ויחשבו כי ככל הגוים בית ישראל, עד שחשבו את הנשיאות והעם כעבדים לוחכי עפר המושל בם, וכי הוא הרשות בידו ליסרם בעקרבים ועליהם לשאת בשרם בשיניהם.
ויאמר לנו החכם ווייס (עמוד ‪93‬‬):
״מיד התעוררה שערורה בין החכמים כאלו החריב רבן גמליאל עולם מלא ואשר תמול נשקו עפר רגליו קמו היום נגדו כהמון עם פרוע״‪.
ורק האיש אשר איננו יודע בדברי ימי ישראל בין ימינו לשמאלו יוכל להכות בחרפה על לחיי עמו באופנים מבהילים כאלה.
והדבר ידוע כי אצל בני ישראל אין עיף ואין כושל ולא נכרו שועים לפני רשים, בנוגע לראשי חכמי התורה, ור׳ יוחנן בן נורי העני בתכלית העניות עמד 
‫‪318‬‬
‫סוף המעשים בין רבן גמליאל ור' יהושע‬
 בשורה אחת עם ר׳ טרפון ור׳ עקיבא העשירים הגדולים, כמו שעמד ר׳ יוסי הגלילי עם ר׳ אלעזר בן עזריה.
וביותר עוד ר׳ יהושע האב בית דין, אשר אין לנו בכל המשנה והגמ׳ הבדל בין שמעיה לאבטליון או בין שמעון בן שטח לבין יהידה בן טבאי.
והלל הי׳ הנשיא ושמאי האב בית דין, ובכל זה בא בברייתא והובא שבת ד׳ י"ז:
״הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר הלל אומר לא הוכשר אמר לו הלל לשמאי וכו׳ אמר לו (שמאי) אם תקניטני גוזרני טומאה אף על המסיקה וכו׳ ואותו היום הי׳ הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים״.
ובפני הבית הי׳ רבן שמעון בן גמליאל הזקן הנשיא ורבן יוחנן בן זכאי האב בית דין, ובכל זה עמד רבן יוחנן בן זכאי בשורה אחת עם רבן שמעון ואולי עוד בענינים רבים למעלה ממנו.
כי באהלי תורה ובנוגעי לראשי חכמי התורה הכל הולך אחרי גדלם בתורה ורב טובם לבית ישראל.
והיכן ראה המבהיל הזה כי הי' שם ראשי חכמי התורה אשר נשקו עפר רגלי רבן גמליאל.
מדברים כאלה לא ידעו חכמי התורה, והם מדדו אך במדת התורה ונדולת התורה.
ואחרי אשר נסתלק ר׳ אליעזר מבית הוועד הי׳ ר׳ יהושע שם ראש כל חכמי התורה אשר גם רובם היו תלמידיו כר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל, ויהי גם האב בית דין, והוא עמד להם לישראל נגד המינים עד שכשמת אמרו מה תהוי עלן ממינים, והוא השתדל עבורם בבי קיסר באנטוניא, והוא גם פדה את כל השבויים אשר הובאו לרומא אחרי החרבן.
ופתאום ראו חכמי התורה כי מופת הדור ופלאו האב בית דין מופלא שבסנהדרין יודרך בנעלים.
אין ספק כי גם רבן גמליאל היתה כונתו לשמים, כי אחר החרבן אשר הבית נחרב וארצם נהפכה לזרים רצה לחזק יותר ויותר את כח הנשיאות למען חזק את אחדות העם.
אבל בכל גדלו בענקים הי׳ רבן גמליאל רק יחיד, ודעת כל חכמי ישראל לא הי׳ כן ולא רצו בהנהגה כזו.
ואך בדרך זה עלה בידם להעמיד רק את דבר התורה למעלה מכל ולא יכלו להסכים להניח את שבט הנשיאות גם מעל לראש ראשי חכמי התורה והיא תהלתם וכבודם, והיא שעמדה להם לישראל עד היום.
ואמנם כי עיקר טעותם של כל העוסקים בזה הוא טעות גדול וכולל כי לא הבינו את מהלך הדברים ועל ידי זה הלכו בתהו.  ‫פרק כ״ט.
 בו ביום.
דברי ימי ישראל לא נחקרו כל כך עד אשר גם המעשים היותר גדולים נשארו בתוך הענן והערפל.
ותחת לחקור ולדעת באו החוקרים האחרונים ויוציאום מעולמם. 
‫בו ביום‬
‫קס
 וכל העוסקים בזה חשבו כולם כי גם הצעת השאלה וגם כל דבר רבן גמליאל עם ר׳ יהושע וגם הקמת הנשיא החדש וסידור מסכת עדיות ועוד המון מעשים רבים נעשו הכל ביום אחד.
ועל כן שמחו לקראת הדבר הזה החוקרים החדשים וימצאו מקום לתקוע ולהריע ראו מעשיהם של חכמי הדור ההוא.
והחכם ווייס עמוד ‪96‬ יאמר לנו:
״ואמנם ההכרה הזאת עוד התעצמה בקרבו (בקרב רבן גמליאל) מרגע אל רגע ביום ההוא בראותו כל אשר נעשה בוועד החכמים ביום אחד, ראשית מלאכתם הי׳ לקבץ וכו'״.
ואחרי שהדבר כן כבר הנהו יכול להשתער בחרפות וגדופים ולקרוא בקול בעמוד ‪93‬ ״מיד התעוררה שערורה בין החכמים וכו׳ הדבר יצא מלפני המרגיזים בעלי האסיפה והנה פתאום נראה לו לרבן גמליאל מראה חדשה קול המון חוץ מבית המדרש קול שאון תלמידים רבים נאספים ובהמולה יכנסו פנימה, כמעט שעבר רגע והנה נתוספו שם כשלש מאות ספסלים וכו׳, כאשר בבהלה ובחפזון נתעים מקצפם הראשון העבירו את רבן גמליאל מן הנשיאות אף כן בבהלה ובחפזון בחרו להם האיש אשר ימלא את מקומו וכו'״.
ואך חרפה היא לראות עד כמה לא הי׳ עינם ולבם לדברי המעשים עד כי ם לא שמו לב לטבע העולם ומנהגו.
ויאמינו כי התלמידים אשר נתוספו מכל ערי ישראל אחרי אשר הושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה עמדו כל ימי רבן גמליאל על רגליהם יומם ולילה אצל כותלי בית המדרש מבחוץ, ומכיון שנסתלק שומר הפתח ביום ההוא, והנה קול המון תלמידים באים מבחוץ לבית המדרש בקול שאון והמולה גדולה כפראי מדבר וכמעט שעבר רגע והנה נתוספו שם כשלש מאות ספסלים.
והבלי הבלים כאלה אשר קראו להם גם בשם הגדול של דברי ימי ישראל, הי׳ די לפניהם להשחיר פניהם של ישראל לסקל עליהם באבנים ולעפר בעפר ולדבר בשפתים דולקים ולב רע. 
פרק ל.
 ברורי הדברים.
ואמנם כן כי כל העוסקים בזה לא חקרו גם על הדברים עצמם לדעת ולהבין הדבר משם ולא שאלו את עצמם
א) אם כן הדבר כי בו ביום אינו שם מלאכותי אשר נקרא הוועד ההוא בכללו, כי אם שזה מכוון רק ליום אחד בלבד, לפי שכל המעשים ההם כולם היו רק במשך של יום אחד, איך נבאר ואיך נבין את דברי ה[[משנה ידים ד ג|משנה במס׳ ידים פ"ד מ״ג]] "בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית וכו׳ נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, וכשבא ר׳ יוסי בן ךורמסקית אצל ר' אליעזר בלוד אמר לו מה חידוש הי' לכם בבית המדרש היום אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכו'״.

‫בו ביום‬
‫קסא‬  והננו רואים שגם אחר זה כאשר הכובס לא הי׳ יכול להכנס ור׳ יהושע עצמו הלך נאמר גם שם ״אמר ר׳ יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו אתא טרף אבבא אמר להו מזה בן מזה יזה וכו'״.
ומזה הננו רואים שהיו שם כל השערים סגורים ודברי ר׳ עקיבא לרבנן ״טרוקו גלי דלא ליתו עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן״ הי׳ כבר מקודם זה.
ועל כן לא הי׳ יכול הכובס להכנס וגם ר׳ יהושע עצמו בבואו הי׳ מוכרח לטרוף אבבא, ובראותם כי ר׳ יהושע עומד בחוץ פתחו לו שערי בית הוועד.
וכמה רחוק המעמד הזה ממעמד הדברים בראשית המעשים האלה אשר אז לא לבד שלא סגרו הדלתות כי אם שגם ״סלקוהו לשומר הפתח ונתנה רשות לתלמידים להכנס" והיינו שכל אדם הי׳ יכול להכנס לפנים כרצונו.
ה) ובריש מס׳ זבח‬ים פ"א מ"ג בא:
״אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקנים ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים וכו'".
והלשון הזה של בן עזאי יורה על עצמו, כי הי׳ זה אז דבר היוצא מכללו, ולא בכל יום ויום הי׳ שם שבעים ושנים זקנים.
כמו שבאמת כבר נתבאר לנו בחלק זה כרך שלישי (״הנשיאות והבית דין הגדול" פרק כ"ה עמוד ‪667‬) כי רוב זקני בית הוועד הי׳ מקומם הקבוע בעריהם במקומותם למושבותם.
ור׳ יהושע עצמו הי׳ ביתו בפקיעין ולא ביבנה וכמו שיבואר בפרק הבא.
ואם כן הי׳ להם לשאול את עצמם גם את זאת אם כן הדבר כי ״בו ביום" נמשך רק יום אחד, והיום ההוא הלא בא פתאום על ידי מעשה שנזדמנה אז בין רבן גמליאל ור׳ יהושע, מבלי אשר ידע איש לפני זה דבר מזה איך הי׳ הדבר כי נקבצו והיו שם בשעה ההיא כל השבעים ושנים זקנים אחד מהם לא נעדר(לד).
ו) וביותר שכבר גם נתבאר שביום ההוא הוצעו מחלקאות רבות שהיו שם לפני זה, ולא הוכרעו רק מפני שלא נאספו כל חכמי הוועד.
ואפי׳ ״חתכו חוליות״ ותנורו של עכנאי, אשר על זה יצאה המחלוקת עם ר׳ אליעזר, הוצעה בו ביום ור׳ יהושע הי׳ מהמעידים, אשר הוא הלא בודאי הי׳ שם בבית הוועד לפני זה, ומפורש בבבא מציעא נ"ט שהי׳ שם ביום המחלוקת עם ר׳ אליעזר.
ובכל זה לא העיד עד בו ביום וזה יוכל להיות רק מפני שלא היתה לפני זה אסיפת כל זקני הוועד כמו שכבר נתבאר.
ואיך זה הי׳ הדבר כי פתאום ביום אשר קרה הדבר בין רבן גמליאל ור׳ יהושע אשר בא פתאום ובמקרה היו שם כולם עד אחד ״שבעים ושנים זקנים" כולם יחד.  ---------------------------  (לד) ואפי׳ בהיותם בירושלים בלשכת הגזית לא הי׳ נדרש שימצאו תמיד כולם והי׳ די אם נמצאו שם רק עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה כמו שהוא במס׳ [[סנהדרין לז א|סנהדרין ד׳ ל"ז]], ושם ד׳ י״ד. 
‫בו ביום‬
‫קסא‬  והננו רואים שגם אחר זה כאשר הכובס לא הי׳ יכול להכנס ור׳ יהושע עצמו הלך נאמר גם שם ״אמר ר׳ יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו אתא טרף אבבא אמר להו מזה בן מזה יזה וכו'״.
ומזה הננו רואים שהיו שם כל השערים סגורים ודברי ר׳ עקיבא לרבנן ״טרוקו גלי דלא ליתו עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן״ הי׳ כבר מקודם זה.
ועל כן לא הי׳ יכול הכובס להכנס וגם ר׳ יהושע עצמו בבואו הי׳ מוכרח לטרוף אבבא, ובראותם כי ר׳ יהושע עומד בחוץ פתחו לו שערי בית הוועד.
וכמה רחוק המעמד הזה ממעמד הדברים בראשית המעשים האלה אשר אז לא לבד שלא סגרו הדלתות כי אם שגם ״סלקוהו לשומר הפתח ונתנה רשות לתלמידים להכנס" והיינו שכל אדם הי׳ יכול להכנס לפנים כרצונו.
ה) ובריש מס׳ זבח‬ים פ"א מ"ג בא:
״אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקנים ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים וכו'".
והלשון הזה של בן עזאי יורה על עצמו, כי הי׳ זה אז דבר היוצא מכללו, ולא בכל יום ויום הי׳ שם שבעים ושנים זקנים.
כמו שבאמת כבר נתבאר לנו בחלק זה כרך שלישי (״הנשיאות והבית דין הגדול" פרק כ"ה עמוד ‪667‬) כי רוב זקני בית הוועד הי׳ מקומם הקבוע בעריהם במקומותם למושבותם.
ור׳ יהושע עצמו הי׳ ביתו בפקיעין ולא ביבנה וכמו שיבואר בפרק הבא.
ואם כן הי׳ להם לשאול את עצמם גם את זאת אם כן הדבר כי ״בו ביום" נמשך רק יום אחד, והיום ההוא הלא בא פתאום על ידי מעשה שנזדמנה אז בין רבן גמליאל ור׳ יהושע, מבלי אשר ידע איש לפני זה דבר מזה איך הי׳ הדבר כי נקבצו והיו שם בשעה ההיא כל השבעים ושנים זקנים אחד מהם לא נעדר(לד).
ו) וביותר שכבר גם נתבאר שביום ההוא הוצעו מחלקאות רבות שהיו שם לפני זה, ולא הוכרעו רק מפני שלא נאספו כל חכמי הוועד.
ואפי׳ ״חתכו חוליות״ ותנורו של עכנאי, אשר על זה יצאה המחלוקת עם ר׳ אליעזר, הוצעה בו ביום ור׳ יהושע הי׳ מהמעידים, אשר הוא הלא בודאי הי׳ שם בבית הוועד לפני זה, ומפורש בבבא מציעא נ"ט שהי׳ שם ביום המחלוקת עם ר׳ אליעזר.
ובכל זה לא העיד עד בו ביום וזה יוכל להיות רק מפני שלא היתה לפני זה אסיפת כל זקני הוועד כמו שכבר נתבאר.
ואיך זה הי׳ הדבר כי פתאום ביום אשר קרה הדבר בין רבן גמליאל ור׳ יהושע אשר בא פתאום ובמקרה היו שם כולם עד אחד ״שבעים ושנים זקנים" כולם יחד.  ---------------------------  (לד) ואפי׳ בהיותם בירושלים בלשכת הגזית לא הי׳ נדרש שימצאו תמיד כולם והי׳ די אם נמצאו שם רק עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה כמו שהוא במס׳ [[סנהדרין לז א|סנהדרין ד׳ ל"ז]], ושם ד׳ י״ד. 
‫‪322‬‬
‫בו ביום‬  והלא גם בירושלים בלשכת הגזית לא הי׳ הדבר כן תמיד וכמו שבא בסנהדרין ד׳ י"ד:
״אלא פשיטא דנפוק נולהו למאי אילימא לדבר הישיות מי מצי נפקי (כולהו) והכתיב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג".
והיינו כדברי הגמ׳ בד׳ ל"ז הובאו ברש"י "אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת (לדבר הרשות) רואין אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא״.
והנה הלכו גם מלשכת הגזית לדבר הרשות אם רק נשארו שם עשרים ושלשה.
ואיך היו ביבנה תמיד שבעים ושנים עד שגם בבוא פתאום מקרה שקרה נמצאו שם עד אחד.
ולשונו של הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ג הלכה ב׳:
״אין בית דין של שבעים ואחד צריכים שיהיו יושבין כולם כאחד במקומן שבמקדש אלא בעת שיהו צריכין להתקבץ מתקבצין כולן ובשאר העתות כל מי שהי׳ לו עסק יצא לעשות חפצו וחוזר והוא שלא יפחתו מעשרים ושלשה וכו׳.
ואיך אפשר הדבר כי ביבנה ישבו בכל יום תמיד שבעים ושנים עד כי בבוא מקרה פתאום נמצאו שם כולם.
אבל כל העוסקים בזה טעו טעות גדול בהבנת הדברים של בו ביום ועל כן גם באו חוקרי תהו וימצאו מקום להתנפל כי בבהלה ובחפזון נעשה הכל.
וכן הדבר כי כל הענין כלו נמשך זמן רב והלך במתינות היותר ראויה לראשי חכמי ישראל.
וכבר הערנו בחלק זה כרך ג׳ עמוד ‪ 562‬בהערה י׳ על דברי הגמ׳ בביצה ד׳ כ׳ ״ואותו היום גברה ידם של בית שמאי“ ונתבאר לנו שם
״שאותו היום הבא במשנה ובגמרא על ענינים כאלה הכונה שם על אותו מעמד אותה אסיפת חכמי הדור וזמן השקלא וטרי׳ בהדבר או בהדברים אשר הועמדו על הפרק״.
ונוסף עוד שאין זה רק במשנה ובגמ׳ כי אם שכן הדבר גם בדברי התורה ובא בספר דברים (פרשה עקב ט׳ א׳):
״שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצמים ממך וכו׳ וידעת היום כי ד׳ וכו׳".
והדבר‬ ידוע כי לא עברו בני ישראל את‬ הירדן בימי משה כי אם אחרי מות משה בימי יהושע.
ובכל זה נאמר ״אתה עבר היום את הירדן" ‬לפי שבתוך המעמד הכללי הזה שעמדו בו עתה עברו אחר זה את הירדן.
וכן בא (דברים פרשה כי תבוא כ"ו י"ז) ״את ד' האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו וד' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו ולתתך עליון וכו׳ ולהיתך עם קדש לד׳ אלקיך כאשר דבר".
והדבר ידוע כי לא היה זה ביום ההוא והכתוב עצמו יאמר ״להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך״ דהיינו בספר שמות (י"ט ה') ״והייתם לי סגולה 
‫בו ביום‬
קסב
 מכל העמים", וכן ״ולהיתך עם קדש וכו׳ כאשר דבר" שגם זה בא כבר בפעם הראשונה שם ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״.
וכל זה הי׳ כבר אצל מעמד הר סיני.
אבל מפני שכל ימי שבתם במדבר היו בתוך מעמד אחד כללי יאמר על אשר הי׳ כבר גם לפני כארבעים שנה בראשית ימי המעמד הכללי הזה ״את ד׳ האמרת היום להיות לך וכו'״ ״וד׳ האמירך היום להיות לו״.
ומענין הזה עצמו הם שם גם הדברים בפרשה ואתחנן ד׳ ה׳:
״ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום וכו'״.
וכאלה רבות שם.
וכן הוא באמת ענין דבר ״בו ביום״ בכל המקומות הרבות במשנה ובגמרא.
וגם בזה טעו טעות גדול כל העוסקים בזה בחשבם כי חכמי התורה הם היו אלה אשר אמרו על רבן גמליאל ״תא ונעבריה".
ועל ידי זה נפל חלקם בנעימים למצוא מחלוקת כללית מימים רבים, ולברוא כתה מתנגדת מימים רבים אשר ארבו לרבן גמליאל וישמחו עתה למצוא השעה להפיק חפצם ככל דבר הסגנונים אצל החוקרים האלה.
ויאמר החכם גרעץ בעמוד ‪35‬:
״אז קם שאון והמולה גדולה בהמתיבתא, הכתה המתנגדת שאפה רוח וכו'״.
אבל לחנם שמחו כל החוקרים האלה כי לא ראו את אשר בין עיניהם.
והדברים מפורשים כי לא הי׳ שם כל כתה המתנגדת וכל מה שעשו לא עשו כי אם רק לתבוע עלבונו של ר׳ יהושע ראש הדור.
וכאשר הודיע להם ר' יהושע כי נתרצה למחול לרבן גמליאל נאמר שם:
״אמר לו ר׳ עקיבא ר׳ יהושע נתפייסת כלום עשינו אלא בשביל כבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו".
האם יכול להיות דברים יותר ברורים ויותר מפורשים שלא היתה שם כל התנגדות לרבן גמליאל טרם אשר ציער את ר׳ יהושע באופנים כאלה.
וגם ר׳ יהושע עצמו אשר אותו עשו כל חוקרי תהו אלה לראש הכתה אשר חתרה נגד רבן גמליאל, הנה אך פייסו רבן גמליאל נתפייס לו.
״אמר לו נעניתי לך מחול לי לא אשגח ביה עשה בשביל כבוד אבא פייס אמרו מאן ניזיל ולימא להו לרבנן וכו׳״.
והלא גם אלו הי׳ נדרש לנו ראי׳ כי לא הי׳ ר׳ יהושע אורב לרבן גמליאל למצוא מקום להתנגד לו היו הדברים האלה לבדם דים להראות לנו בעליל כי לא ‫הי׳ שם מזה דבר. ‫
ואלו הי׳ ר׳ יהושע גם לפני זה מחפש איזה תואנה להתנגד לרבן גמליאל מי הכריחו עתה להתפייס אחרי אשר השיג כל חפצו ורבן גמליאל גם הורד מנשיאותו.
והאם יכול להיות דברים יותר ברורים ויותר מפורשים להבין מהם טעות כל הכרכורים אשר כרכרו החוקרים האלה לבדות מלבם שהי' שם שני זרמים 
‫‪324‬‬
ב‬ו ביום
 וכי ראשי חכמי הדור התנגדו לכל דרכי רבן גמליאל, ועוד הבלים אשר בדו מלבם.
והדברים פרושים לפנינו שלא הי׳ שם דבר כי אם ההקפדה אשר הקפידו כולם על הבזיון אשר בזה רבן גמליאל את ראש הדור והאב בית דין בזיון אחר בזיון, והצער הגדול אשר צערו פעם אחר פעם ויתנהג עמו כעם אחד התלמידים.
ודברי ר׳ עקיבא ברורים ומפורשים "ר׳ יהושע נתפייסת כלום עשינו אלא בשביל כבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו".
ואמנם כי גם כל הדבר טעות כי לא ראשי חכמי התורה בבית הוועד עמדו בשעת מעשה נגד רבן גמליאל, ולא הם קראו הקריאה ״תא ונעבריה" כי אם העם, העם כלו אשר נאסף שם לשמוע דרשתו של רבן גמליאל, אשר דרש לפני העם.
והדברים מפורשים כן בספור המעשה גם בבבלי גם בירושלמי. הלשון בבבלי ברכות כ"ז הוא:
״הי׳ רבן גמליאל יושב ודורש ור׳ יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד אמרי עד כמה נצעריה וניזיל וכו' תא ונעבריה".
ובירושלמי פרק תפלת השחר סוף הלכה א׳ מהסיפור הזה עצמו בא:
״עד שרננו כל העם ואמרו לר׳ חוצפית התורגמן הפטר את העם ‫ואמרו לר׳ זונין החזן אמור התחיל ואמר התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו (לרבן גמליאל) על מי לא עברה רעתך תמיד״ (נחום ג').
ומבואר הדבר כי העם אשר באו לשמוע הדרשה הם היו הקוראים את כל הדברים האלה.
ובהיות גם זה לעצמו דבר חדש מאד בדברי הימים ההם, וכי גם בנוגע לכל דבר המעשים שבין רבן גמליאל ור׳ יהושע יפיץ זה אור, כי על כן עלינו לבאר זה.
כי אמנם טעות גדול טעו עד היום לחשוב כי דרשותיו של רבן גמליאל בבית הוועד הי׳ הצעת פרקי המשנה.
וכבר נתבאר כי זה נעשה שם ביבנה על ידי האב בית דין ר׳ יהושע.
ודבר רבן גמליאל, ואחר זה דבר רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה יחד היתה בעיקרה רק הדרשות לפני העם בכללו הנאסף שם.
והן הדברים באדר״נ פי״ח ובתוספתא סוטה פ"ז והובא בגמ' חגיגה ד׳ ג׳:
״תנו רבנן מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר׳ יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש הי׳ בבית המדרש היום אמרו לו וכו׳ אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה ובמה היתה הגדה היום אמרו לו בפרשת הקהל ומה דרש בה הקהל את העם וכו׳ ועוד דרש את ד׳ האמרת היום וכו' אמר להם הקב"ה לישראל וכו׳ ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים וכו׳".
וכל הדברים האלה שאינם כי אם דברי אגדה אין ספק שהיו בעיקרם לפני העם בכללו. 
‫‪326‬‬
‫בו ביום‬
 השיב להם ״אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה, שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה ובמה היתה הגדה היום וכו'״.
והדברים מבארים את עצמן.
וממש זה עצמו הי׳ ביום ההוא בבית הוועד.
והן דברי הבבלי: ״הי׳ רבן גמליאל יושב ודורש ור׳ יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן (לפני כל העם) עמוד ועמד אמרו עד כמה נצעריה וכו׳ תא ונעבריה".
ובירושלמי‪ :‬״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן הפטר את העם וכו׳ התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו על מי לא עברה רעתך תמיד״.
והדברים מפורשים שהי׳ כל זה דברי העם, ודבר כל העם אשר נאספו לשמוע הדרשה. 
פרק ל״א.
 ‫אבל העם בשלחם מפניהם רסן באופן כזה פרצו ויעברו, הם לא יראו לא את עבדי רבן גמליאל ולא את בית הנשיאים בכלל.
ועל כן תחת אשר אחר זה אחרי כל מעשי בו ביום אשר כבר נגמרו כל המעשים החדשים, והעם שב למנוחתו ולא התערבו עוד בסדרי בית הוועד אשר ‫התנהג על ידי הנשיא החדש והנהגה של שובה ונחת אז יראו חכמי הוועד שלא יבאו עבדי בית הנשיא לכבוש את חכמי הוועד ביד חזקה ״טרוקו גלי דלא ליתו עבדי רבן גמליאל (בית הנשיאים) ולצערו לרבנן״,
אשר מזה הננו יודעים גם זאת כי לא הרשו לר׳ אלעזר בן עזריה כי ינהוג גם הוא ביתו ברמים ועבדים שומרי משמרת ועל כן יראו עתה דלא ליתו עבדי רבן גמליאל להראות קשה לחכמי הוועד וצוו טרוקו גלי.
הנה תחת זה בראשית הדברים בשעה שהעם לקחו הכל תחת ידם הנה הם לא יראו מאומה ויעשו כטוב בעיניהם.
״תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס״.
ולא לבד שלא טרקו גלי כי אם שגם סלקו לשומר הפתח, כי העם עצמו העם כלו לא יראו כל מאומה.
אז נבהלו ראשי חכמי ישראל אשר נשארו בבית הוועד, הנשיא הועבר על ידי העם אשר לא אבו שמוע לו עוד, והסדרים נתבטלו באין מנהג כללי, וכל צרכי הצבור ובית הוועד דורשים תפקידם.
כי על כל זאת ככל אשר ראו חכמי ישראל כסכנה בימי דאמיטיאן לאסוף את כל חכמי זקני הוועד מכל ערי ישראל ליבנה, לא הי׳ אפשר להם הפעם לעשות אחרת.
ובהוועדם שם יחד ראו הכרח לעשות את רצון העם לתבוע עלבון ר׳ יהושע מרבן גמליאל ויקימו תחתיו את ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא ולראש המתיבתא.  ‫
‫קסד‬
‫בו ביום‬  ובהאספם עתה יחד אחרי כמה שנים ובראותם כי כל הדבר עם ר' אליעזר ועל ידי זה גם עם ר׳ יהושע בא רק ממה שלא היתה שם אסיפה כללית להצעת הספיקות, ובידעם כי ימי הרעה יגברו יום יום ומי יודע מתי יתאספו יחד עוד הפעם באסיפה שלמה כל זקני חכמי הוועד,
כי על כן הציעו אז את הספיקות והמחלקאות ‬אשר היו שם לפני זה בתוך הימים מאז נשבתה אסיפתם, היינו מאחרי שוב רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מרומי בראשית ימי דאמיטיאן.
ועל כן הנה הי׳ גם זה דבר חדש כי שבו ונקבצו עתה לאסיפה כללית כל חכמי הוועד, כל השבעים ושנים זקנים.
וכאשר הזכיר בן עזאי קבלה מאסיפה הגדולה הזאת פרט זה ויאמר ב[[משנה זבחים א ג|ריש זבחים]]:
״אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים הנאכלים וכו׳״.
וכן הוא גם לשונו במס׳ ידים פרק ג׳ משנה ה: ״אמר רבי שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאים וכו׳״.
ופרט כל זה מפני שהי׳ זה דבר חדש כי איזה שנים לפני זה וגם אחר זה לא הי׳ שם אסיפת כל חברי הוועד.
ולא לבד כל יתר חברי הוועד כי אם שגם ר׳ יהושע עזב את בית הוועד מיד אחרי אשר נגמרה כל דבר האסיפה הזאת, וישב גם הוא למקומו לפקיעין,
והוא מבואר ממקומו במס׳ ברכות כ"ח שם במקום המעשה שבא שם:
״אמר רבן גמליאל הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר׳ יהושע כי מטא לביתיה חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן אמר ליה מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה וכו'״.
והדברים האלה הנם מוכיחין על עצמן כי הלך רבן גמליאל למקום שם ביתו של ר׳ יהושע דהיינו לעיר פקיעין.
ורק על ידי זה נבין את אשר עד עתה לא ידע ולא ראה רבן גמליאל את ביתו של ר׳ יהושע וגם לא ידע תארה, וגם את מלאכתו בביתו לא ידע לפי שלא הי׳ כל זה ביבנה, כי אם בפקיעין, וכבר שב ר׳ יהושע למקומו ולשם הלך אליו רבן גמליאל לפייסו.
ושם גם נמצא אותו אחר זה וכמו שהוא לשון הברייתא בחגיגה ד׳ ג׳:
״תנו רבנן מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר׳ יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש הי׳ בבית המדרש היום וכו׳ שבת של מי היתה שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה וכו'".
והננו רואים שר׳ יהושע הי׳ אז לגמרי רחוק מבית הוועד עד שכבר לא ידע שבת של מי היתה.
וכאשר נגמר כל דבר האסיפה הזאת והדבר נשאר כן, כי רבן גמליאל הורד ור׳ אלעזר בן עזריה היה הנשיא, אז ראה רבן גמליאל וישר נוכח כי אין לו עוד לקוות כי חכמי הדור ישובו ויתחרטו על מעשיהם, כי הלא שבו למקומם. 
‫בו ביום‬  כי על כן ראה והכיר כי אין דרך אחרת כי אם לפייס את ר׳ יהושע עצמו.
״אמר רבן גמליאל הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר' יהושע כי מטא לביתיה וכו'״.  פרק ל״ב.  וכשנתבונן בכל המעשים והמאורעות האלה אז נראה כי אף אשר לא יוכל להיות ספק כי כל מה שעשה רבן גמליאל הי׳ בכונה גדולה לשס שמים, וגם מה שהשתמש בכח הנשיאות עד למעלה ראש בודאי הי׳ זה מפני כי לפי דעתו חשב כי הוא לטובת העם במצבם עתה.
אבל אנחנו כהיום, הרחוקים מהימים ההם, אנחנו נוכל להבין ולדעת רק את דעת הרוב, דעת כל חכמי ישראל כולם, ודבר ר׳ יהושע עמהם, ומעשיהם יכריזו על עצמם.
וכל אשר נוסיף להתבונן יותר נוסיף להפליא על רוחם הגדול, מדותיהם אשר אין להם ערך וגודל נפשם.
וראוי הוא המאורע הזה והמעשים האלה אשר הם הלא נעשו בעידן רתחא ללמוד ארחות דרכם הגדולה גם בשעה כזו, אשר כל צעד מהם יוכל להיות לנו מופת ואות.
גודל נפשו של ר׳ יהושע הוא דבר אשר יגיע למעלה מקצה הגבול אשר נחשוב כי יוכל איש הרוח להניע שם, ואשר באמת אך ראשי חכמי התורה בימים הראשונים ההם הגיעו שם עד הראש, מרום ונשא וגבוה מאד.
הוא הי' בדורו עמוד התווך אשר כל בית ישראל נשען עליו, ויהי אביהם של ישראל אשר נטלם ונשאם, ויהי גם בהמתיבתא האב בית דין והמציע את המשנה בפני ראשי חכמי הדור והתלמידים כולם.
וגם בדבר קדוש החדש הי' הדבר מוטל עליו מדין יסוד המשנה לחקור את העדים ולהחליט אם החדש מקודש או לא.
והנה מצא הוא ויתר זקני הדור אשר היו שם כי עדי שקר הם העדים אשר באו לפניהם ורק דעת רבן גמליאל לבדו הי' לקבלם לעדים ולסמוך עליהם, ולשון הברייתא בר"ה ד׳ כ״ה:
״תניא אמר להם רבן גמליאל לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה״.
‫אשר גם הקבלה הזאת בעצמה קשה מאד להבינה ככל אשר כבר האריכו בזה גם הבעל המאור וגם הרמב"ם ז"ל.
וכי גם כלל גדול הוא שגם קבלה מפי יחיד אינה מכרעת למעשה כי אם אחרי בירור והסכמת בית הוועד.
והנה עשה רבן גמליאל הפעם על פי דעתו לבד, ויצרף אליו שנים כדין עבור החדש בשלשה ויקדש החדש וישלח שלוחים לגולה.
ובכל צערם של חכמי הדור וזקן ראשי הדור ר׳ דוסא בן הרכינס, וזקן הדור הבא ר׳ עקיבא וראש הדור הזה ר' יהושע האב בית דין קבלו עליהם הדין ויהיו דבריהם:

‫בו ביום‬
‫קסה  "הלך (ר' יהושע) ומצאו ר׳ עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר וכו׳ בא לו אצל ר׳ דוסא בן הרכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון וכו'״.
ובכל זה גזר עליו רבן גמליאל גם זאת שגם יבוא אליו מעירו ליבנה במקלו ומעותיו בידיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו להראות לכל כי דבריו אינם כלום.
ור׳ יהושע מבלי לדבר דבר נגד רבן גמליאל עשה גם את זה.
ואלו נשאר הדבר רק מזה לבד, היו חכמי ישראל מעבירים על מדותיהם ושוכחים את הנעשה נגד דעתם והנעשה לאב בית דין וראש כל הדור מאז יצא ר׳ אליעזר מבית הוועד.
אבל רק איזה חדשים אחר זה נתבזה אלופם האב בית דין עוד הפעם.
ר׳ צדוק שאל ממנו שאילה בביתו בענין בכור שנפל בו מום מעצמו, ובהיות כל האיסור גם אילו עשה זה ר׳ צדוק עצמו במזיד רק קנס מדרבנן לבלי לשחוט על מום זה, ועכשיו כשהמום נפל מעצמו החמירו גם בזה רק מפני החשד, אולי יעשה הכהן זה במזיד, ועל כן הקיל ר׳ יהושע לר׳ צדוק בהיות טיפול בכור קשה מאד, ור׳ צדוק רחוק מאד מהיות בכלל חשד כזה.
וכאשר שאלו רבן גמליאל בבית הוועד בדין ההוראה הזאת בכללה השיב ר׳ יהושע בדעתו של רבן גמליאל.
ובזה הלא הי׳ הדבר יכול להיות נגמר לגמרי אחרי אשר בבית הוועד בפומבי הסכים גם ר' יהושע לבלי להקל בזה גם לחבר סתם.
ומה נשתוממו חכני הוועד, ויותר עוד כל העם אשר באו לשמוע דרשת רבן גמליאל, כי רבן גמליאל לא הסתפק בכל זה כל עיקר, וצוה על ר׳ יהושע "יהושע עמוד על רגליך ויעידוך" כאלו הי' ר׳ יהושע אחד התלמידים.
וגם בזה לבד עוד לא הונח לו וכאשר ר׳ יהושע עצמו הודיע ברבים, כי בביתו ולר׳ צדוק הקל לא שת רבן גמליאל לב גם לזה ויענש את האב בית דין של כל ישראל קשה לעיני כל העם, ויניח אותו לעמוד כל זמן הדרשה.
אז קצפו על זה כל העם שומעי הדרשה ויצוו על ר׳ חוצפית המתורגמן להפסיק הדרשה, למען תבוע עלבונו של ר׳ יהושע.
ומזה כבר הי׳ יכול רבן גמליאל לדעת כי כל העם כבר נלאו לחשות על הנהגה כזו עם ראש כל הדור אשר קנה לו בחכמתו הגדולה את לבב כל הדור כלו.
אבל רבן גמליאל לא שת לבו כלל לחפץ כל העם אשר הראו בפומבי, אף כי ידע היטב כי העם בכללו אינם עומדים על מצב גבוה כחכמי התורה, והם אינם לא מוחלים ולא סולחים.
והנה הוה על הוה, לא עברו איזה חדשים ועוד הפעם עברה וזעם.
ובפעם הזאת גם לא יכלו חכמי התורה להבין הדבר כל עיקר.
לתפלת ערבית רשות או חובה יש חילוק גדול "בין לשון חכמי ההלכה לבין לשון העם.
לפי שגם אם הדין שתפלת ערבית רשות, הוא מצוה וגם חובה_וטעה מחזירין אותו, ואם שכח ולא התפלל מתפלל שחרית שתים. 
‫‪330‬‬
‫בו ביום‬
 ועל כן לא הי׳ ר' יהושע יכול להשיב אחרת מאשר השיב לא בביתו ולא בבית הוועד.
השאלה בביתו אשר היתה על ידי תלמיד אחד (ר׳ שמעון בן יוחאי) השיב בסגנון בית המדרש "רשות" לאמר שהיא חלוקה משחרית ומנחה ואיננה חובה כמותם.
אבל כשנשאל על זה בפני כל העם הנאסף לדרשה לא הי׳ יכול להשיב אחרת כי אם ״חובה״ ולא הי׳ יכול להשתמש שם בסגנון חכמי ההלכה ולאמר "רשות".
ויותר מזה שכבר השיב רבן גמליאל שם ״חובה״, וכששאל בפני כל העם אם אין שם חולק על זה השיב ר׳ יהושע וקיים דברו.
אבל לתמהון חכמי הוועד ובפני כל העם הנאסף לשמוע הדרשה קרא גם הפעם להאב בית דין ״יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך״.
וכאשר ר׳ יהושע בענות צדקו השיב שכן הדבר, ושלהתלמיד השואלו השיב כהלכה, לא הסתפק רבן גמליאל גם בזה ויענוש אותו ממש כמו שענשו בפעם העבר ויניחו לעמוד כל עת הדרשה, אף כי ידע כי העם כבר התמרמרו נגדו על זה בפעם העבר, ויקראו כבר אז להפסיק הדרשה.
והדבר הזה העלה חמת כל העם עד להשחית, כי לבד בזיון של ר׳ יהושע ראו בזה גם עלבונם הם, כאלו ירצה רבן גמליאל להראות להם, כי לא יחוש להמונם.
‫אז יצאו כל העם הנאסף מגדרם ויקחו כל הדבר בידם הם.
״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד, אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה ר׳ צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה".
ואחרי אשר העם לקחו בידם כל סדרי הדברים, וחכמי הוועד גם עליהם הי׳ מוטל חוב קדוש לתבוע עלבונו הגדול של רבן של כל ישראל, לא נשאר לפניהם דרך אחרת כי אם זאת לאסוף את כל זקני בית הוועד כולם, להקים מחדש את דבר הנשיאות וכל סדרי בית הוועד.
ואחרי כל הדברים האלה אשר אינם כי אם ״דבר המעשים כמו שהם" כאשר נחקרה לדעת אז נראה ונשתומם על כל כשרון המעשים האלה.
א) בכל הדברים והמעשים האלה אשר לא יוכל להיות ספק כי נגעו לר׳ יהושע עד החומש וקרעו את לבבו, בכל מקום לא נמצא שם אף הגה אחד מר׳ יהושע עצמו לתבוע עלבונו.
בכל השלשה מעשים האלה נראה ונשתומם כי ר' יהושע העביר על מדותיו באופן נפלא כל כך עד כי גם לא השיב דבר לרבן גמליאל, ולא הוציא הגה מפיו.
כי ידע ר' יהושע כי אם תצא אש ומצאה גם קוצים, ואז יוכל להיות נאכל גם גדיש וקמה.
ראשי חכמי התורה בכל פנות אשר פנו היו עינם ולבם רק לטובת הכלל. ואך מתוך המבט הכללי הזה עשו מה שעשו ופעלו כל פעולותיהם.

‫בו ביום‬
‫קסו‬  ב) אף כי בהאסף כל זקני חכמי הוועד תבעו את עלבונו של ר' יהושע והורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, בכל זה חשו לצעריה עד שגם בעידן רתחא כזאת אמרו:
״מאן נוקים ליה נוקמיה לר יהושע בעל מעשה הוא״.
והיינו כי הוא הנהו בעל המעשה אשר אותו פגע רבן גמליאל, ועל עלבונו הורידו את רבן גמליאל ואס יעשו את ר' יהושע לנשיא יכאב לב רבן גמליאל יותר מדי.
ג) גם בתוך ימי הוועד, גם טרם פייס רבן גמליאל את ר' יהושע, נמצא שקלא וטרי' של הלכה בין רבן גמליאל ור' יהושע, ואין שם אפי׳ צל של אונאת דברים, או של תרעומות.
ובא במס' ידים פרק ד׳ משנה ד':
״בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבוא בקהל אמר לו רבן גמליאל אסור אתה אמר לו ר' יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד' גם דור עשירי וכו' אמר לו ר' יהושע וכי עמונים ומואבים ‬במקומן הן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעי׳ י') ואסיר גבולות עמים וכו׳ אמר לו ר״ג הכתוב אומר (ירמי׳ מ״ט) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר חזרו אמר לו ר׳ יהושע הכתוב אומר (עמוס ט') ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ועדין לא שבו והתירוהו לבוא בקהל".
ואלו לא בא מפורש שזה הי' ״בו ביום" דהיינו טרם אשר פייס רבן גמליאל את ר׳ יהושע, ובשעה שירד רבן גמליאל מנשיאותו, היינו יכולים לחשוב כי הי' זה בהימים אשר ישבו יחד בתור רעים אהובים כי אין בזה כי אם שקלא וטרי' של הלכה.
וכן בא במס' עדיות פרק ה׳ משנה ג':
״העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא(לו) על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה שהעיסה כשרה לטמא ולטהר לרחק ולקרב אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק ולא לקרב וכו'״.
וזה הי׳ כחם הגדול של ראשי חכמי התורה אשר בהגיע דבר הלכה אז לא היתה שם לא קנאה ולא תחרות, ויהיו נוחים זה לזה בהלכה כאלו לא הי' דבר.
ד) ונראה עוד יותר מזה כאשר אך פייס רבן גמליאל את ר' יהושע, כי אף שגם אז בבוא רבן גמליאל לביתו של ר' יהושע היו דבריו עם ר׳ יהושע בדרך אשר נראו כלועג לרש ואמר לו ״מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה״ וזה הרע לר׳ יהושע מאד, שגם בבואו לפייסו ישפיל אותו, ועל כן השיב לו: ״אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנס‬ים ובמה הם נזוניס".
אבל אך נתפייס מרבן גמליאל ״אמר לו נעניתי לך מחול לי לא אשגח ביה (בראותו שגם עתה דבר עמו רתת) עשה בשביל כבוד אבא פייס״. ‫ ----------------  (לו) אף כי ריב"ב הי׳ מזקני הדור בימי רבן יוחנן בן זכאי בא ר׳ יהושע ראשונה בהיותו האב"ד והוא כן שם בכל מקום עם ר׳ יהושע.

‫‪332‬‬
‫בו ביום‬  הנה ברגע זו כבר שכח ר׳ יהושע את כל אשר הי׳, וכל המעשים אשר נעשו עמו.
ומכיון שמחל לרבן גמליאל על עלבונו הגדול, מיד הוסיף להשתדל להשיב את רבן גמליאל למשרת הנשיאות השלמח והחלוטח.
״שלח להו ר׳ יהושע לבי מדרשא מאן דלביש מדא ילבש מדא וכו'״.
וכמה גבוהים עוד יותר דבריו אשר דבר בבית הוועד בבואו אחר זה בעצמו עד כי גם לא חש לכבוד הנשיא החדש.
״אמר ר׳ יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו אתא טרף אבבא אמר להו מזה בן מזה יזה ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה".
וכמה נפלאו הדברים אשר נפלו ביניהם בבוא רבן גמליאל לביתו של ר' יהושע, וגם שם הפגיע בו לאמר ״מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה״ ואשר ר׳ יהושע השיבו ״אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים". ‫
והדבר ידוע כי לפני זה התהלכו רבן גמליאל ור׳ יהושע יחד ימים ושנים מרובים.
ובכל זה לא התאונן ר׳ יהושע לפניו מעולם על עניו ומרודו, עד כי לא ידע רבן גמליאל במה הוא ניזון ובמה הוא מתפרנס.
והדברים האלה עדות הם לישראל כי גם האב בית דין בבית הוועד הכללי של כל ישראל לא לקח מהצבור כל מאומה.
וישב בבית הוועד וירביץ תורתו שם ויעסוק בכל צרכי הצבור ויבטל ממלאכתו אשר עבד מחטין, ויהי עני מדוכא.
ובכל זה לא שם ר׳ יהושע לב למצבו עד כי הנשיא אשר התהלך עמו רוב הימים לא ידע מכל זה דבר.
ואך אצל בני ישראל נמצאו ענקים כאלה, אשר אין דוגמתם בכל הארץ ובכל הגוים.
ואך אצל בני ישראל נמצאו כהיום חוקרים אשר שנאתם לעמם ולראשי חכמי התורה הביאה אשר אין עינם ולבם בדברי ימי ישראל כי אם למצוא מקום לזרוק עליהם משם אבנים.  פרק ל״ג.  אחר וועד בו ביום.
כותבי דברי הימים לבני ישראל חשבו כי אחרי ״בו ביום״ שבו הסדרים ביבנה כמו שהיו וילכו כן עד ימי אדריאנוס.
והחכם גרעץ אף כי ראה גם הוא דברי אייזעביוס קירכענגעשיכטע ‪III ,20‬ בשם העגעסיפפוס כי משפחת בית דוד (היינו בית הנשיאים והנשיא) נרדפו בימי דאמיטיאן, הנה תחת לחקור על הדבר מה היתה זאת, ואיך הי׳ הדבר ומתי, נסתבך

‫אחרי וועד בו ביום‬
‫קסז‬
 בפלפול של תהו כי זה אחד עם האמור בב"ק ל"ח וירושלמי שם פ"ד ה"ג ממה ששלחה המלכות לבדוק את תורת ישראל, ויאמר ע"ז גרעץ ח"ד עמוד ‪119‬:
״מקור אחד של הידועים יספר כי הקיסר דאמיטיאן צוה לחקור אחר משפחת בית דוד, למען דעת אם לא יכינו מרידה נגדו וכו׳ ומקורי היהודים יספרו גם הם דומה לזה כי אחד ממושלי רומא שלח שני שלוחים אל רבן גמליאל לחקור לדעת אם אין בתורת היהודים דבר אשר הוא סכנה להממשלה וכאשר שמעו הכל אמרו שהנם מוצאים כל תורת היהודים טובה מאד וכו'״.
וכמה מיעוט חקירה בהבנת מהלך הדברים נדרש לזה עד כי לחבר שני דברים כאלה אשר גם דבר אין להם יחד.
וגם זולת כל זה הדבר ידוע כי הקיסר דאמיטיאן הי' נגד אמונת היהודים בכלל ולא מפני שחשד אולי יש אצלם חק נגד הממשלה.
וגרעץ עצמו יאמר שם בעמוד 120 בנוגע לכל אלה אשר חשדם בנטי׳ להיהדות מפני שהרומיים חשבו כי היהודים דינם מכחישי אלקים.
ודבר בדיקת תורת היהודים הי׳ בימי הקיסר הישר נערווא אשר משל אחרי דאמיטיאן ואשר הרשה לכל איש לחיות באמונת היהודים.
ובאמת מפורש בהמקור כי שליחת השלוחים היתה לאושא ולא ליבנה, ככל אשר יבואר לפנינו.
ועל כן הנה זה עצמו אשר רבן גמליאל כבר עזב לפני זה את יבנה וכל ארץ יהודה ויתישב בהגליל באושא, זה עצמו כבר יברר לנו כי לפני זה היו שם רדיפות כוללות, עד שהוכרח לנוד ממקומו.
אבל לא לבד שלא חקרו כותבי דברי הימים לדעת מה הי׳ הדבר כי אם שגם כל הדבר עצמו נעלם מהם,
ולא ידעו דבר מכל הרדיפות הכוללות אשר היו בימי דאמיטיאן, ועל כן גם טעו ולא יכלו למצוא הדרך בכל המעשים וסדרי המעשים מראשית ימי יבנה עד ימי ביתר, ויהיו אצלם כל הימים האלה מקשה אחת, כי לא ידעו דבר מכל המון המעשים הרבים והשונים אשר היו שם בתוך הימים ההם.
והחכם גרעץ אשר ישתדל להכחיש כי גם אחר החרבן נשאר ישראל גוי אחד בארץ יאמר בלשונו בעמוד ‪117‬‬:
״מבין משואות מלחמה אשר נהרו נחלי דם צמחה עתה כנסיה דתית וכו׳ העבודה הזאת בתוך בני ישראל נמשכה כל ימי הקיסרים טיטוס דאמיטיאנוס נערווא וטיראיאנוס(לז).
והנה דברו בדברי ימי ישראל כמדבר על העצים והאבנים, ומבלי לדעת כי כל ימי יבנה נמשכו רק כשש עשרה או כשבע עשרה שנה אחר החרבן יבוא ויכריז ״כי העבודה הזאת בתוך בני ישראל נמשכה כל ימי הקיסרים טיטוס דאמיטיאנוס נערווא וטראיאנוס".  ------------------------  (לז) בהתהפכם בתחבולות להכחיש את ישראל לא שמו לב גם לדברי עצמם. ומדוע זה נמשכה הכנסי׳ הדתית והעבודה הזאת רק עד סוף ימי טראיאנוס, ואם כי אז לדעתו נפטר רבן גמליאל אבל אם היתה אז איזה עבודה חדשה בישראל הלא כן היתה גם אחר זה בימי ר׳ עקיבא ובימי דור תלמידיו ורשב״ג ובדורו של רבי.
אבל החוקרים האלה היו בדבריהם כזורק אבן לחמת, וידברו ויביעו ככל העולה על הרוח. 
‫אחרי וועד בו ביום‬
‫קסז‬
 בפלפול של תהו כי זה אחד עם האמור בב"ק ל"ח וירושלמי שם פ"ד ה"ג ממה ששלחה המלכות לבדוק את תורת ישראל, ויאמר ע"ז גרעץ ח"ד עמוד ‪119‬:
״מקור אחד של הידועים יספר כי הקיסר דאמיטיאן צוה לחקור אחר משפחת בית דוד, למען דעת אם לא יכינו מרידה נגדו וכו׳ ומקורי היהודים יספרו גם הם דומה לזה כי אחד ממושלי רומא שלח שני שלוחים אל רבן גמליאל לחקור לדעת אם אין בתורת היהודים דבר אשר הוא סכנה להממשלה וכאשר שמעו הכל אמרו שהנם מוצאים כל תורת היהודים טובה מאד וכו'״.
וכמה מיעוט חקירה בהבנת מהלך הדברים נדרש לזה עד כי לחבר שני דברים כאלה אשר גם דבר אין להם יחד.
וגם זולת כל זה הדבר ידוע כי הקיסר דאמיטיאן הי' נגד אמונת היהודים בכלל ולא מפני שחשד אולי יש אצלם חק נגד הממשלה.
וגרעץ עצמו יאמר שם בעמוד 120 בנוגע לכל אלה אשר חשדם בנטי׳ להיהדות מפני שהרומיים חשבו כי היהודים דינם מכחישי אלקים.
ודבר בדיקת תורת היהודים הי׳ בימי הקיסר הישר נערווא אשר משל אחרי דאמיטיאן ואשר הרשה לכל איש לחיות באמונת היהודים.
ובאמת מפורש בהמקור כי שליחת השלוחים היתה לאושא ולא ליבנה, ככל אשר יבואר לפנינו.
ועל כן הנה זה עצמו אשר רבן גמליאל כבר עזב לפני זה את יבנה וכל ארץ יהודה ויתישב בהגליל באושא, זה עצמו כבר יברר לנו כי לפני זה היו שם רדיפות כוללות, עד שהוכרח לנוד ממקומו.
אבל לא לבד שלא חקרו כותבי דברי הימים לדעת מה הי׳ הדבר כי אם שגם כל הדבר עצמו נעלם מהם,
ולא ידעו דבר מכל הרדיפות הכוללות אשר היו בימי דאמיטיאן, ועל כן גם טעו ולא יכלו למצוא הדרך בכל המעשים וסדרי המעשים מראשית ימי יבנה עד ימי ביתר, ויהיו אצלם כל הימים האלה מקשה אחת, כי לא ידעו דבר מכל המון המעשים הרבים והשונים אשר היו שם בתוך הימים ההם.
והחכם גרעץ אשר ישתדל להכחיש כי גם אחר החרבן נשאר ישראל גוי אחד בארץ יאמר בלשונו בעמוד ‪117‬‬:
״מבין משואות מלחמה אשר נהרו נחלי דם צמחה עתה כנסיה דתית וכו׳ העבודה הזאת בתוך בני ישראל נמשכה כל ימי הקיסרים טיטוס דאמיטיאנוס נערווא וטיראיאנוס(לז).
והנה דברו בדברי ימי ישראל כמדבר על העצים והאבנים, ומבלי לדעת כי כל ימי יבנה נמשכו רק כשש עשרה או כשבע עשרה שנה אחר החרבן יבוא ויכריז ״כי העבודה הזאת בתוך בני ישראל נמשכה כל ימי הקיסרים טיטוס דאמיטיאנוס נערווא וטראיאנוס".  ------------------------  (לז) בהתהפכם בתחבולות להכחיש את ישראל לא שמו לב גם לדברי עצמם. ומדוע זה נמשכה הכנסי׳ הדתית והעבודה הזאת רק עד סוף ימי טראיאנוס, ואם כי אז לדעתו נפטר רבן גמליאל אבל אם היתה אז איזה עבודה חדשה בישראל הלא כן היתה גם אחר זה בימי ר׳ עקיבא ובימי דור תלמידיו ורשב״ג ובדורו של רבי.
אבל החוקרים האלה היו בדבריהם כזורק אבן לחמת, וידברו ויביעו ככל העולה על הרוח. 
‫‪334‬‬
‫אחרי וועד בו ביום‬  אבל הדברים הולכים ומתבארים כי כל ימי המתיבתא ביבנה אחר החרבן לא נמשכו יחד כי אם ערך כשבע עשרה שנה, היינו עד כשנה או שנתיים אחר וועד בו ביום.
וכבר לפני זה הותחלו רדיפות קשות זמן קצר אחר וועד בו ביום, עד כי הוכרחו לעזוב את יבנה ולקבוע בית הוועד בהגליל באושא.
אבל גם שם לא מצאו מנוח של מצב בטוח וגם רבן גמליאל עצמו וגם ראשי זקני הוועד עמו הוכרחו לנוד גם משם ממקום למקום עד אשר כעשרים ושש שנים או מעט יותר שבו ליבנה, בסוף ימי נערווא.
אבל לא ארכו ימי שלוותם בשובם ליבנה ובערך שלש שנים אחר זה היינו כשלשים שנה אחר החרבן לא יכלו עוד הפעם לשבת שם ובהתיאשם עתה מקבוע מתיבתא אפי׳ בהגליל נדדו הלבו ללוד, בלי בל סידור של מתיבתא, כי ישבו אל עקרבים ולא יכלו לאסוף בית הוועד בכללו בשום מקום.
ושם בהיותם בלוד מת רבן גמליאל והרדיפות התגברו מיום ליום.
ועל מקומו של רבן גמליאל בנשיאות לא ישב ר׳ יהושע כאשר חשב גרעץ (עמוד ‪143‬) בטעות ואחרים עמו, כי אם ר׳ אלעזר בן עזריה.
אבל גם ר׳ אלעזר בן עזריה נרדף באף והוכרח לנוד, וגם להסתר ולהתחבא. ומרוב צרות נפשו נפשו גם הוא בימי נודו בארין הגליל.
עד כי לסוף הצליח בידם להקים בית הוועד מחדש ולקבוע מקומם באושא וראש ורבן של ישראל בעת ההיא ר׳ עקיבא הי׳ שם האב בית דין וראש המתיבתא.
אבל לא ארכו להם הימים כי רק איזה שנים אחר זה בשנת החמשים ושתים לחרבן הבית פרצה מלחמה עם הרומיים, היא המלחמה אשר נקראה אחר זה בשם הכללי ״מלחמת ביתר".
וכל יסודי הדברים האלה ישנו את כל דברי התקופה מן ימי החרבן עד ימי ביתר בין בנוגע לדברי המעשים עצמם, ובין בנוגע לכל סדרי המעשים.
ובהיותם חדשים לגמרי עלינו לבאר כל זה, ולהשיב לכל הדברים והמעשים את תואר פניהם.
וראשונה עלינו לצמצם יותר את זמן הוועד הזה של "בו ביום" זמן הקמת הנשיא החדש ר׳ אלעזר בן עזריה.  פרק ל״ד.
 צמצום זמן וועד בו ביום.
כבר נתבאר לנו שכל ימי ברורי הדברים ביבנה ארכו רק עד כעשר שנים אחר החרבן, כי אז בסוף ימי טיטוס נסעו רבן גמליאל ר' אליעזר ור' יהושע לרומא לבקש על עמם.
ובהיותם שם ברומא מת טיטוס על ידי דאמיטיאנוס אחיו, והוא ישב על כסא רומא והוא בהיותו איש הדמים גם להרומיים ובאש עברתו על היהודים עם‬ 
‫צמצום זמן וועד בו ביום‬
‫קסח‬  ‫חרמו בחרבן ירושלים, מיד בעלותו על כסא רומא חשב מחשבות על היהודים לאבדם, ויכין פקודה להומם ולכלותם, ואך בדרך נס נתבטל הדבר.
ושלשה רועי ישראל שבו ליבנה בלב נשבר בידעם כי מחשבת הקיסר הזה רק רע כל היום, כי על כן נשמרו מלאסוף את כל זקני בית הוועד מכל ערי ישראל.
ואם כי לא נודע לנו בצמצום כמה ארכו ימי המעמד הזה אשר אז באו המחלקאות עם ר׳ אליעזר אשר נגעו גם בהוראותיו הלכה למעשה אשר לא הוכרעו בבית הוועד,
הנה לעומת זה ידענו צמצום סוף זמן המעשים האלה עד ״בו ביום״ כי הי׳ זמן של שתי שנים.
כמו שכבר נתבאר אשר בחורף כשתי שנים לפני וועד בו ביום היו ראשי הדור יחד עם ר' אליעזר ״בבני ברק״ עם תלמידיהם.
שם חלה ר׳ אליעזר, אבל בחג הפסח כבר עמד מחליו, ואחר הפסח כבר שבו כולם ליבנה, ובימי הקיץ הי׳ המאורע עמו (עי׳ דברינו על כל זה בפרק כ"ד).
ובראש השנה אחר זה היתה המעשה הראשונה עם ר׳ יהושע, אשר על זה מפורש בברכות כ"ז כי עד "בו ביום" עבר שנה: ״אשתקד בראש השנה צעריה וכו׳".
ועל כן אם נקח יחד את כל המעשים כולם מאז שבו מרומא, אשר הי׳ כבר בימי דאמיטיאן, ונחשוב כי זמן וועד בו ביום הי׳ בשנה הרביעית לממשלת דאמיטיאן ארבע עשרה שנה אחר החרבן, אין ספק שהדבר מכוון למספר השנים.
והדבר יוצא כן גם מענינו של ר׳ אלעזר בן עזריה.
כי בגמ׳ ברכות ד׳ כ״ז נאמר כי ר׳ אלעזר בן עזריה הי׳ בוועד של בו ביום דהיינו כשנתמנה לנשיא בן שמנה עשרה שנה(לח).
ובמס׳ שבת ד׳ נ״ד נאמר ״אמר רב יהודה אמר רב תריסר אלפי עגלי הוה מעשר ר׳ אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא".
והדבר ידוע כי מעשר בהמה נתבטל אחרי אשר נחרב הבית.
וכבר כתבו שם התוס׳ ״הקשה ר"ת דאמר בפרק בתרא דבכורות (ד׳ נ"ג) דאין מעשר בהמה נוהג אחרי החרבן מפני התקלה אם כן בזמן הבית הו׳ מעשר ומסתמא בן י"ג שנה הי׳ כשעישר ואם כן מאי קאמר דהוה מעשר כל שתא ושתא דעל כרחך לא הי׳ בשעת חרבן הבית לכל היותר כי אם בן י"ד או ט״ו שהרי רבן יוחנן בן זכאי משך נשיאותו אחר החרבן שנה או שנתיים דכמה תקנות תקן אחר החרבן וכו׳ ואחריו ר"ג הי׳ נשיא שנתיים או שלש קודם שמינו את ר' אלעזר בן עזריה כדאמר בפרק תפלת השחר אשתקד צעריה במעשה דר׳ צדוק(לט) וקודם לכן צעריה לר׳ יהושע על תקנת המועדות  --------------------  ‫(לח) בירושלמי ברכות פ"ד נאמר שהי' ‬בן ט״ז שנה.
אבל נראים הדברים כי טעות סופר הוא בירושלמי, ובכל האופנים למעט בניסא עדיף ‫וגם שמנה עשרה חידוש ופלא.
(לט) לשון ‬התוס׳ לפנינו נשתבש וצריך תקון, כי העתיקו דברי הגמ׳ כאלו הי׳ שם הכונה ״אשתקד צעריה" על מעשה דר׳ צדוק, אבל ״אשתקד צעריה" קאי שם על תקנת

‫‪336‬‬
‫צמצום זמן ועד בו ביום‬
 וכשהעמידוהו נשיא הי׳ בן י"ח שנה כדאמר התם הרי בשעת החרבן הי׳ בן י"ד‬ ‫או ט״ו לכל היותר ויש לומר דקודם גזירה הוה מעשה אי נמי אפטרופוס‬ ‫הוה מעשר בקטנותו והר"ר אלחנן מפרש הוה מעשר אחר חרבן הבית בהמת‬ ‫ארנונא למלך".‬
‫ובבכורות ד׳ נ"ג ד"ה אלא כתבו ״ואין לפרש כלל דאיירי בעישור שנותנין למלך כמו ארנונא ודוחק נמי לפרש דאפטרופוס הי׳ לו כשהי׳ קטן שהי׳ מעשר ושמא לא בטלו מעשר בהמה כל כך סמוך לחרבן".
והרב בעל סדר הדורות בערך ראב״ע העתיק כל דבריהם וציין גם למקומות אחרים שדברו התוס' מזה, ועל כן הי׳ זה ענין גם להחוקרים החדשים לדון כחפצם.
ומבלי לדעת ענין הדברים בנוגע לתקנת מעשר בהמה בא הרב פראנקעל בדרכי המשנה בערך ראב"ע עמוד ‪92‬ וכתב:
״ר׳ אלעזר בן עזריה לא ראה הבית בבנינו או הי' נער קטן כאשר נחרב הבית״.
ובהערה 8 יאמר על זה ״התוס׳ פלפלו הרבה על זה עי׳ שבת נ"ד בכורות נ"ג והנכון מה שכתבו ביצה כ״ג יומא ס"ז ע"ז י"ג דלא בטלו מעשר בהמה לאלתר לאחר החרבן, ואם כן אין אנו צריכין להנך דחוקי הזמן דר׳ יוחנן בן זכאי משך נשיאותו אחר הבית רק שנה אחת או שתים ור"ג ב׳ או ג׳ שנים עי׳ תוס' שבת שם״.
ולא הבין לא את דברי התוס' ולא את ענין הדברים בכלל.
התוס׳ הי׳ נדרש להם שנה או שנתים למען יהי׳ אפשר לקיים דברי הגמ׳ ״בכל שתא ושתא ועל כן אם עשה כן אחר י״ג שנה שנה ושנתים בימי הבית ושנה ושנתים אחר הבית כבר נח דעתם ולזה אמרו ״ושמא לא בטלו מעשר בהמה כל כך סמוך לחרבן".
וזה דבר אפשר שבראשית ימי המהומה עוד לא בטלו זה שלא הי׳ פנאי עוד לכל הדברים כולם.
אבל פראנקעל הלא יעשה ההיפך מדברי התוס׳ והוא כבר יאמר ״ר׳ אלעזר בן עזריה לא ראה הבית בבנינו או הי׳ נער קטן כאשר נחרב הבית״.
ואם כן באמרו שאין הכונה על אפטרופסו כי אם שהוא עצמו בגדולתו הפריש הרי יצטרך לאמר כי מעשר בהמה נתבטל רק כשמנה עשרה או כעשרים שנה אחר החרבן.
וזה הלא הוא רק דברים בטלים אשר אי אפשר לאומרם כלל.
ולא הבין פראנקעל שכל מה שדחק להתוס׳ הוא מפני שאף שאין בית מעכב ואם יקוו כי יבנה הבית בקרוב יש חיוב מעשר גם כשאין בית, אבל כשכבר נחרב הבית על ידי הרומיים אי אפשר להפריש לתקלה.
כי דבר מעשר בהמה אינו אלא ההקרבה וכשאין בית לא תוכל להיות ההפרשה כי אם לתקלה.
 -------------------------- ‬ המועדות, ולשון הגמ׳ שם ״בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דר׳ צדוק צעריה, הכא נמי צעריה״.
והרי התוס׳ עצמם סיימו דהמעשה דתקנת המועדות היתה קודם למעשה דר׳ צדוק אס כן הי׳ גם לפניהם הגירסא כמו שהוא לפנינו. 
‫צמצום זמן וועד בו ביום‬
‫קסט‬
 ועל כן גם אין ביטול מעשר בהמה בכלל תקנה כלל ולא נחשבה בכלל תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי אחר החרבן, כי נתבטלה מתוך ההכרח שהיו מוכרחים לבטלה ואי אפשר שתנהוג.
וזה הוא באמת דברי ר"ת בקושיתו אשר לא יזכיר שם ״תקנה" כלל ובא בלשון התוס': ״הקשה ר"ת דאמר בפרק בתרא דבכורות ד' נ״נ דאין מעשר בהמה נוהג אחר החרבן מפני התקלה אם כן בזמן הבית הי' מעשר״.
ורק מפני דוחק הקושיא כתבו ״ושמא לא בטלו מעשר בהמה כל כך סמוך לחרבן״.
והיינו דשנה ושנתים של ימי המהומה עוד לא נתבטל זה.
והנה בא פראנקעל ומבלי להבין ענין דברי התוס' חשב שאין דבריהם כי אם איזה פלפול שהרי שנים יש לנו הרבה מאד מן העולם ועד העולם, ומה יחסר לנו אם נאמר שנתבטל הדבר שמנה עשרה שנה או עשרים שנה אחר החרבן.
וכבר ביאר הרי"ט אלגאזי בפירושו לדברי הרמב"ן בפ"ה מבכורות אות מ״ז (ד"ה ואולם יש להביא ראי' ברורה) שדעת רש״י בבכורות במשנה ד׳ ל"ו כי מיד לאחר החרבן לא הפרישו.
וזה ודאי שצדקו דברי התוס׳ דאי אפשר להרחיק הדבר יותר משנה ושנתים לאחר החרבן כי אי אפשר שהניחו להקדיש עדרים עדרים לתקלה.
רק שזה שחשבו רבותינו שאפשר לאמר שר' אלעזר בן עזריה עצמו בגדולתו הפריש לפי שהמאורע מנשיאות ראב"ע הי׳ רק כחמש שנים אחר החרבן, הנה הדבר ידוע כי רבותינו בעלי התוס׳ לא הי׳ זה מעין מלאכתם.
אבל כבר הערנו כי זה ודאי אשר רבן יוחנן בן זכאי ראה עוד גזרותיו של אספסינוס והמסים החדשים אשר שם ביהודה כשלש או ארבע שנים אחר החרבן ונפטר רק אחר זה כחמש שנים אחר החרבן.
וכן הדבר מפורש כי תלמידיו הגדולים ראשי הדור ר׳ אליעזר ור׳ יהושע וחבריהם, אך אחר פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי קבעו מקומם בבית הוועד ביבנה וכלשון המדרש קהלת ז׳:
״חמשה תלמידים (ראשי גדולי הדור כבר בימי רבם) היו לו לרבן יוחנן בן זכאי (לאחר החרבן) כל זמן שהי' קיים היו יושבים לפניו כשנפטר הלכו ליבנה״.
ואז אחר זה הותחלו ימי הבירורים ביבנה, ויחד עם זה ימי הברור לדברי בית שמאי ובית הלל, אשר ‬ארכו שלש שנים רצופות ככל אשר כבר נתבאר בפרק י"ז (עמוד ‪275‬).
ואחר זה הנה נסעו רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע לרומי וזה הי׳ כבר‬ בסוף ימי טיטוס ויהיו שם עוד גם בראשית ימי דאמיטיאנוס.
וכבר נתבאר כי אז בא ביטול אסיפת הוועד, אשר נמשך ערך שתי שנים, ואחר זה בא המאורע הגדול עם ר' אליעזר, ‬ובערך שתי שנים אחר זה הי׳ דבר הוועד של בו ביום.
וכבר נתבארו לנו כל הדברים האלה בכל המשך דברינו. 
‫‪338‬‬
‫צמצום זמן וועד בו ביום‬
 והתירוץ היותר עיקר לקושית ר״ת היא זה שכתבו התוס' דאפטרופסו הי' מעשר.
ולא נוכל לדעת מדוע חשבו זה התוס׳ לדוחק שהרי אין דברי רב לספר מה שעשה ר׳ אלעזר בן עזריה כי אם לספר דבר עשרו, ואם עשה זה הוא עצמו בימי הבית או אפטרופסו הכל אחת בנוגע לרוב עשרו.
ור׳ אלעזד בן עזריה אשר בשעת המאורע הי׳ בן י"ח היינו שנתמלאו לו כבר ח״י שנה ועמד בשנת הי"ט, הנה הי׳ בימי החרבן ערך חמש שנים.
ודבר התחלת וועד בו ביום הי׳ בארבע עשרה שנה אחר החרבן.
וכבר נתבאר שהוועד הזה לא הי׳ בין יום ולילה, כי אם שנמשך ימים רבים.
ואחר הוועד של ״בו ביום" כבר הותחלו פנים חדשות בבית הוועד ביבנה.
וראשי זקני הדור של ימי הברורים כבר לא היו שם, כי אם הדור החדש.
ובא במס׳ זבחים ד׳ נ"ז:
"תנו רבנן מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה וכו׳ וזו שאלה נשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה בכור לכמה נאכל נענה ר׳ טרפון ואמר לשני ימים ולילה אחד הי׳ שם תלמיד אחד שבא לבית המדרש לפני חכמים תחלה ור׳ יוסי הגלילי שמו אמר לו רבי מנין לך(מ) אמר לו בני שלמים קדשים קלים וכו׳ קפץ ר׳ עקיבא ונסתלק ר׳ טרפון וכו׳ וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל (שלא נמצא בשעה זו בבית המדרש) אמר להן צאו ואמרו לו לר׳ עקיבא טעית תודה מהיכן למדה משלמים וכו'״.
הנה לפנינו חדשה ביבנה ותחת מה שלפני זה כשהוצעה ביבנה שאלה היו המשיבים או ר׳ אליעזר ר׳ יהושע ורבן גמליאל וגם אחרי אשר נסתלק ר' ‬אליעזר היו שם ראשי המדברים והמשיבים רבן גמליאל ור׳ יהושע —‬
וכמו שנראה זו עוד גם בהמאורע הגדול עם רבן גמליאל ור׳ יהושע כי איש לא התערב ביניהם והמשיבים על שאלת אותו תלמיד היו רק רבן גמליאל ור' יהושע, ובא שם: ״כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת וכו׳ אמר לו רבן גמליאל חובה אמר להם רבן גמליאל לחכמים וכו׳ אמר לו ר׳ יהושע לאו וכו'״
וכן הדבר גם בבכורות ד' ל״ו במעשה דר׳ צדוק, —
הנה תחת זה במקום הזה אף שגם בזה נאמר בראש הדברים ״וזו שאלה נשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה", בכל זה לא לבד שלא הי׳ רבן גמליאל ור׳ יהושע המשיבים הראשים כי אם שגם אין זכר מהם בכל השקלא וטרי׳.  ----------------------  ‫(מ) הדברים האלה לבדם יספיקו דים לברר לנו כי ״מנין״ וכיוצא בזה הנם על הדין הידוע ולא להיפך.
שהרי ר׳ טרפון כהן הי׳ ושימש במקדש, והקרבת בכור הי׳ שם הרבה יותר ממעשים בכל יום, ולבד ר׳ טרפון היו שם עמהם הרבה כהנים ששימשו במקדש כמו ר׳ צדוק וחביריו.
אבל השאלה היתה מהתלמידים, ולא איך הדין כי אם היכן מרומז זה ״וכמו שבא לשון השאלה בראש הברייתא ״מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד״.
אמנם הצעת השאלה בבית הוועד באה בלשון של התחלה ״בכור בכמה נאכל״ וכשהשיב ר׳ טרפון כנוסח השאלה ״נענה ר׳ טרפון ואמר לשני ימים ולילה אחד״, העמידו ר׳ יוסי הגלילי שעיקר השאלה אינה זו כי אם מנין ״רבי מנין לך״.

‫‪338‬‬
‫צמצום זמן וועד בו ביום‬
 והתירוץ היותר עיקר לקושית ר״ת היא זה שכתבו התוס' דאפטרופסו הי' מעשר.
ולא נוכל לדעת מדוע חשבו זה התוס׳ לדוחק שהרי אין דברי רב לספר מה שעשה ר׳ אלעזר בן עזריה כי אם לספר דבר עשרו, ואם עשה זה הוא עצמו בימי הבית או אפטרופסו הכל אחת בנוגע לרוב עשרו.
ור׳ אלעזד בן עזריה אשר בשעת המאורע הי׳ בן י"ח היינו שנתמלאו לו כבר ח״י שנה ועמד בשנת הי"ט, הנה הי׳ בימי החרבן ערך חמש שנים.
ודבר התחלת וועד בו ביום הי׳ בארבע עשרה שנה אחר החרבן.
וכבר נתבאר שהוועד הזה לא הי׳ בין יום ולילה, כי אם שנמשך ימים רבים.
ואחר הוועד של ״בו ביום" כבר הותחלו פנים חדשות בבית הוועד ביבנה.
וראשי זקני הדור של ימי הברורים כבר לא היו שם, כי אם הדור החדש.
ובא במס׳ זבחים ד׳ נ"ז:
"תנו רבנן מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה וכו׳ וזו שאלה נשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה בכור לכמה נאכל נענה ר׳ טרפון ואמר לשני ימים ולילה אחד הי׳ שם תלמיד אחד שבא לבית המדרש לפני חכמים תחלה ור׳ יוסי הגלילי שמו אמר לו רבי מנין לך(מ) אמר לו בני שלמים קדשים קלים וכו׳ קפץ ר׳ עקיבא ונסתלק ר׳ טרפון וכו׳ וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעאל (שלא נמצא בשעה זו בבית המדרש) אמר להן צאו ואמרו לו לר׳ עקיבא טעית תודה מהיכן למדה משלמים וכו'״.
הנה לפנינו חדשה ביבנה ותחת מה שלפני זה כשהוצעה ביבנה שאלה היו המשיבים או ר׳ אליעזר ר׳ יהושע ורבן גמליאל וגם אחרי אשר נסתלק ר' ‬אליעזר היו שם ראשי המדברים והמשיבים רבן גמליאל ור׳ יהושע —‬
וכמו שנראה זו עוד גם בהמאורע הגדול עם רבן גמליאל ור׳ יהושע כי איש לא התערב ביניהם והמשיבים על שאלת אותו תלמיד היו רק רבן גמליאל ור' יהושע, ובא שם: ״כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפלת וכו׳ אמר לו רבן גמליאל חובה אמר להם רבן גמליאל לחכמים וכו׳ אמר לו ר׳ יהושע לאו וכו'״
וכן הדבר גם בבכורות ד' ל״ו במעשה דר׳ צדוק, —
הנה תחת זה במקום הזה אף שגם בזה נאמר בראש הדברים ״וזו שאלה נשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה", בכל זה לא לבד שלא הי׳ רבן גמליאל ור׳ יהושע המשיבים הראשים כי אם שגם אין זכר מהם בכל השקלא וטרי׳.  ----------------------  ‫(מ) הדברים האלה לבדם יספיקו דים לברר לנו כי ״מנין״ וכיוצא בזה הנם על הדין הידוע ולא להיפך.
שהרי ר׳ טרפון כהן הי׳ ושימש במקדש, והקרבת בכור הי׳ שם הרבה יותר ממעשים בכל יום, ולבד ר׳ טרפון היו שם עמהם הרבה כהנים ששימשו במקדש כמו ר׳ צדוק וחביריו.
אבל השאלה היתה מהתלמידים, ולא איך הדין כי אם היכן מרומז זה ״וכמו שבא לשון השאלה בראש הברייתא ״מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד״.
אמנם הצעת השאלה בבית הוועד באה בלשון של התחלה ״בכור בכמה נאכל״ וכשהשיב ר׳ טרפון כנוסח השאלה ״נענה ר׳ טרפון ואמר לשני ימים ולילה אחד״, העמידו ר׳ יוסי הגלילי שעיקר השאלה אינה זו כי אם מנין ״רבי מנין לך״.

‫אחרי הוועד של בו ביום‬
‫קע‬  אבל כן הדבר כי בתוך הוועד של בו ביום נעשו שם סדרים חדשים, ואחר אשר נגמר הוועד הזה נסתלקו משם הזקנים ראשי המדברים לגמרי.
והן גם הדברים המפורשים לפנינו במס׳ חגיגה ד׳ ג׳ ובתוספתא סוטה פ"ז:
״מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר׳ יהושע בפקיעין אמר להם ר׳ יהושע מה חידוש הי׳ בבית המדרש היום וכו׳ שבת של מי היתה אמרו לו של ר׳ אלעזר בן עזריה וכו'״.
והדברים האלה מוכיחים על עצמם כי ר׳ יהושע כבר הי׳ מחוץ לבית הוועד זמן רב.
שהרי בברכות כ"ח מפורש שנעשה סדר קבוע על הדרשות בשבת מתי ידרוש רבן גמליאל ומתי ר׳ אלעזר בן עזריה, ״אמרי היכי נעביד וכו׳ אלא לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתי ור׳ אלעזר בן עזריה חדא שבתא וכו'״.
אבל מושבו בפקיעין הי׳ עתה כבר קבוע מזה זמן רב ועל כן לא ידע כלל שבת של מי היתה.
והננו רואים כי מיד אחרי וועד בו ביום נתפרדה החבילה ור׳ יהושע עזב את בית הוועד והלך לו לביתו לפקיעין, ורבן גמליאל לשם הלך לפייסו, כמו שכבר נתבאר בפרק ל׳.
ואמנם כי לא ארכו להם הימים אחרי וועד בו ביום, כי בעוד הם עושים הנה והנה וענן גדול עלה על ישראל בכלל ועל בית הוועד בפרט.  ‫פרק ל״ה.
 ‫הרדיפות הכוללות.
דברי ימי ישראל מכוסים בערפל כל כך עד כי אם גם הרגיש אחד איזה מעשה כוללת הניכרת מעצמה הוכחש מחביריו.
כבר הרגיש אחד מחוקרי העמים מתוך מקורי הרומיים כי ערך שש עשרה שנה אחרי החרבן, היתה התרגשות חדשות ביהודה.
אבל מפני שלא ידע עד מה במקורי ישראל חשב שהיתה שם מלחמה בין הרומיים וישראל, ועל כן הוכחש מחביריו בחפשם על זה אצל סופרי ישראל מקור בזה, ולא מצאו שם דבר.
ולא ידעו כי סופרי ישראל היו בדברי ימי ישראל כחולמים.
וכן הדבר כי לא היתה אז מלחמה, אבל היו רדיפות גדולות וכוללות.
חפראפעסאר שירער ח"א עמוד ‪661‬ יאמר:
״אם באו מהומות מדיניות ביהודה בימי הקיסר דאמיציאן היא שאלה גדולה כי מתוך רמזים אחדים אשר באו במיליטערדיפלאם משנת ‪86‬ (היינו כשש עשרה שנה אחר החרבן) נמצאו חוקרים אשר החליטו כן אבל מזה לבד אין הדבר מוכרח בהחלט כמו שנתבאר בעמוד ‪644‬".
ושם בעמוד ‪644‬ יאמר שירער: ״על מיליטערדיפלאם אחד של דאמיציאנוס משנת ‪86‬ יזכרו בני החיל אשר גמרו חק עבודתם (וועטעראנען) משתי אאלען וארבע קאהארטים אשר עמדו‬ 
‫‪340‬‬
‫הרדיפות בימי דאמיטיאן‬
 ביהודה תחת פקודת פאמפעיוס לאגניגוס, מפרטים אחדים אשר יבואו בהדיפלאם יחליט הענצען כי הי׳ דבר מלחמה ביהודה אז אבל הראיות אינם מכריחות״.
ובהערה ‪ 4‬שם יוסיף שירער לאמר:
״ראיותיו של הענצען הם ראשונה כי הקאהארטע ‪I Augusta Lusitanorum‬‬ אשר הוזכרה בהדיפלאם, עמדה זמן קצר לפני זה בפאננאגיען, ומזה הננו רואים כי הובאו אז לארץ יהודה לחזק את אנשי הצבא אשר נמצאו שם לפני זה, וזאת שנית כי הוועטעראנען אף כי השיגו אז על פי הדיפלאם הזה זכות אזרחים בכל זה לא השיגו החופש מעבודת הצבא וזה יורה כי היו נדרשים שמה, אבל הראיות אינם מכריחות וכו'״.
והנה שירער עצמו ידע שראיותיו של הענצען הנם דברים שיש בהם ממש, רק שכדבריו בעמוד ‪661‬ הוא לאמר ״כי מזה לבד אין הדבר מוכיח בהחלט״.
אבל כן הדבר שיש לנו על זה במקור ישראל דברים ברורים ומפורשים.
וביבמות ד' י"ד הובאו בגמ׳ דברי התוספתא שם פרק א׳:
״אמר ר׳ יוחנן בן נורי היאך הלכה זו רווחת בישראל (בדין צרת הבת) נעשה כדברי בית שמאי הולד ממזר לדברי בית הלל נעשה כדברי בית הלל הולד פגום לדברי בית שמאי בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה״(מא).
ועלינו לראות מתי עסקו ביבנה בבירור השאלה הזאת, והנה ב[[יבמות טז א|יבמות ד׳ ט"ז]] נאמר:
״בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין והי׳ הדבר קשה לחכמים וכו׳ אמת מי ילך ויודיעו אמר להן ר׳ יהושע אני אלך ואחריו מי ר׳ אלעזר בן ‫עזריה ואחריו מי ר׳ עקיבא וכו׳ תפסו לר׳ יהושע והושיבהו על מטה של זהב אמר לו רבי אמור לתלמידך אחר וישב אמר לו מי הוא אמר ‬לו ר' אלעזר בן עזריה אמר ויש בן לעזריה חבירנו וכו'״.
והנה לא יוכל להיות ספק שהי' זה בזמן לא רחוק אחר החרבן עוד טרם ״בו ביום״ עוד טרם הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, ולפני מה שהקימו את ר' אלעזר בן עזריה במקומו.
שהרי המאורע הגדול הזה הרעיש אז את כל העם, כי נכדו של הלל הזקן דור חמישי בנשיאות דור אחר דור הורד מנשיאותו אחרי אשר כמה שנים נהג נשיאותו ברמים, ועל כסאו הושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה איש ממשפחה חדשה.
וכי גם יחד עם זה הי׳ אז הוועד הגדול של ״בו ביום" אשר הרעיש גם הוא את כל חכמי הדור יחד.
ואיך אפשר לאפר שר׳ דוסא בן הרכינס זקן הדור לא שמע ולא ידע דבר מכל המעשים הגדולים והמרעישים האלה.  ----------------------------  ‫(מא) בגמ׳ שם נאמר על זה ״אמר לו ר׳ שמעון בן גמליאל מה נעשה לצרות הראשונות מעתה" והוא ט"ס פשוט וצריך להיות ״אמר רשב"ג״ ותיבת ״לו״ נמחק שרשב"ג לא הי׳ בזמן ר׳ יוחנן בן נורי ולא התוכח עמו, כי אם שהוא אמר כן בזמנו על דברי ר׳ יוחנן בן נורי, וכן הוא באמת בתוספתא ״אמר רשב"ג" והדבר פשוט כן. 
‫הרדיפות בימי דאמיטיאן‬
קעא‬
 ואיך אפשר כי לא שמע ולא ידע גם שמע נשיא הדור אשר נבחר מחדש, ולא ידע גם שמו, ויותר שלא שמע עד עתה גם ממציאותו של ר׳ אלעזר בן עזריה עד כי שאל עליו ״ויש בן לעזריה חבירנו".
ור' דוסא בן הרכינס אף כי מפני זקנותו כבר ישב בביתו, ולא בא עוד לבית הוועד, בכל זה ידע היטב את כל הנעשה בין חכמי ישראל, וגם דברים פרטים שהיו שם ידע היטב וגם התערב בהם.
ובמס׳ ראש השנה פרק ב׳ משנה ח׳ נאמר:
״מעשה שבאו שנים ואמרו וכו׳ וקבלן רבן גמליאל אמר ר׳ דוסא בן הרכינס עדי שקר הם וכו׳ שלח לו רבן גמליאל (לר׳ יהושע) גוזרני וכו׳ בא לו אצל ר׳ דוסא בן הרכינס אמר לו וכו'״.
והמעשה הזאת היתה רק שנה אחת לפני הקמת ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא כמו שמפורש בברכות כ"ז ״אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה״.
ומבואר דאך שנה אחת לפני המעשה הגדולה והכוללת דעברוהו לרבן גמליאל והקימו את ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא התערב ר׳ דוסא בן הרכינס גם בהמעשים הפרטים אשר היו שם, וגם הציעו אותם לפניו.
ואיך יעלה על הדעת כי לא ידע שנה אחת אחר זה ממאורע גדול וכולל אשר נפל בישראל מאורע כללי של כל ישראל אשר לא הי' כמוהו, הורדת רבן גמליאל מנשיאותו והקמת נשיא חדש, ולא ידע גם ממציאותו בעולם.
והדבר מתבאר מעצמו שהי׳ זה לפני המאורע של ״בו ביום״ ואז לא ידע ר׳ דוסא בן הרכינס גם ממציאות ר׳ אלעזר בן עזריה, בהיות ר׳ אלעזר בן עזריה צעיר לימים ועדיין לא יצא טבעו בין החיים מחוץ לכותלי בית המדרש, ולבית הוועד כבר חדל ר׳ דוסא בן הרכינס לבוא, כלשון הברייתא במקום הזה ״ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש״.
והי׳ אז ר׳ אלעזר בן עזריה בילדותו וכבר הראנו שכבר הי׳ אז עם ראשי הדור יחד גם בבני ברק.
ואז החלו בבירור השאלה הגדולה הזאת אשר לא נתבררה עוד.
ואחרי אשר גם בוועד של ״בו ביום״ לא מצאו את אשר הם מבקשים, ואז אחרי ימי הוועד הזה אשר כבר נתבאר כי הדור החדש היו שם מעתה ראשי המדברים, הציע ר׳ יוחנן בן נורי בבית המתיבתא ״בואו ונתקן להן לצרות שיהיו חולצות ולא מתיבמות, ולא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה להם השעה".
ועלינו לבאר הדבר יותר, ולהבין גם המעשים האלה אשר היו בפרק הזמן הזה שאנו עומדים בו ואשר נטרפה להם השעה.
כי אמנם רק אחרי אשר נכיר את ארחות דרכם הנפלאה בברורי הדברים נוכל להבין גם את זאת.
כי נראה ונשתומם על מתינותם הגדולה בברורי הדברים.
כי הנה בעסקם בהשאלה הזאת אז שאלו זה גם את ראש המדברים את ר׳ יהושע. 
‫‪342‬‬
‫הרדיפות בימי דאמיטיאן‬
 ובא בגמ׳ יבמות ד׳ ט"ו ובתוספתא פרק א':
״שאלו את ר׳ יהושע צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת בית שמאי ובית הלל והלכה כדברי מי אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים בין שתי מחלוקות גדולות בין בית שמאי ובין בית הלל מתירא אני שמא ירוצו גולגלתי אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח".
והנה דברי ר׳ יהושע הלא הנם עדות ברורה, ועוד יותר מזה.
שהרי אין עדותו רק דבר הוראה לבד כי אם גם הלכה למעשה.
והדבר הזה הי׳ כבר הוראה מזמן קדום שהרי בימי ר׳ יהושע היו כבר כהנים גדולים ממשפחה זו דהיינו מבניהם או בני בניהם אשר נתגדלו אחר זה.
ובכל זה לא הכריעו הדבר על ידי זה ור׳ יוחנן בן נורי הציע ״אמר ר' יוחנן בן נורי היאך הלכה זו רווחת בישראל וכו׳ בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות״.
ולבד דברי ר׳ יהושע הי׳ שם גם חבר גדול בעדות גם ר' דוסא בן הרכינס אשר אמר שם יבמות ט"ז: ״אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה וכו׳".
ובכל זה לא הוכרע הדבר אז אף שבענינים אחרים הי׳ בזה די להכריע הדבר.
אבל ענין הדבר זה הוא.
כשאין הספק על היסוד עצמו כי אם על פרט הבא בתוך יסוד קבוע וידוע אז אפשר לברר את הדבר מתוך עניני היסוד עצמו,
ואז אם הי' מחלוקת איך ללמוד זה מהיסוד, הנה אם מצאו עדות בבית הוועד, וכאשר דקדקו בבית הוועד ונמצאה העדות מכוונת והדברים ברורים והדעת מכרעת כן על היסוד הכללי הידוע, אז הוכרע הדבר כן על פי דעת רוב חכמי הוועד והסכמת דעתם.
לא כן דבר צרת הבת, דבר זה יצא מכללו בכל התורה כולה, והוא דבר היחידי אשר הספק בא על היסוד עצמו.
ועל כן אין ממה לדון בו מעצמו וקשה מאד ההכרעה.
ובהיותם מתונים מאד בברורי ההלכות עד כי גם בשאלות פרטיות בא עליהן בחולין ד׳ מ״ח:
״התליע כבד שלה זה הי׳ מעשה ועלו עליה בני עסיא שלש רנלים ליבנה לרגל שלישי התירוה להם״.
וכן במס׳ פרה פרק ז׳ משנה ו׳:
״המוליך את החבל בידו לדרכו כשר ושלא לדרכו פסול זה הלך ליבנה שלשה מועדות ובמועד שלישי הכשירו לו הוראת שעה".
וכל זה בשאלה פרטית, אשר גם בזה היו מתונים בדין מאד ורק לרגל שלישי החליטו.
אבל בשאלה גדולה כוללת במקום שיחסר היסוד אשר נסתפקו בו, שם ‫חפשו למצוא דבר ברור. 
‫הרדיפות בימי דאמיטיאן‬
‫קעב‬
 ועל כן אחרי אשר גם בוועד של ״בו ביום״ לא מצאו את אשר הם מבקשים,
אז אחרי ימי הוועד הזה הציע ר' יוחנן בן נורי בבית המתיבתא להחליט זה מעתה לספק שלא נתברר ״בואו ונתקן להם לצרות שיחו חולצות ולא מתיבמות״ והיינו להחליט שזה דבר הנשאר בתור ספק.
אבל כל החלט של חכמי הדור בהמתיבתא לא בא בין יום ולילה, ודבר יותר קטן מזה, היתר שמן של עכו״ם, שלא הי׳ כי אם תקנה דרבנן שלא פשט איסורו בכל ישראל, גם על זה נאמר בירושלמי ע״ז פ"ב ה״ח שכאשר הגידו לרב בהיותו בבבל שזה הותר בהמתיבתא בארץ ישראל השיב ״עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עלה שמלאי הדרומי".
וכמו שכבר נתבאר לנו זה בדברינו בח"ב עמוד ‪ 216‬לאמר ״שקודם שהתירו הי' שם שקלא וטרי׳ בין חכמי הדור ולא פתאום התירו כי אם שדברו מזה בבית הוועד וחזרו ושקלו וטרו ביניהם כבר מימים עד שבא הדבר שעמדו למנין וכו' ועל כן ידע רב כי בעוד היותו שם טרם עלה זה מקרוב לבבל הי׳ ר׳ שמלאי מהחפצים להתיר וכו'״.
וכן הי׳ הדבר גם בזה כי התישבו על זה ושקלו וטרו אם לעשות התקנה הזאת אם לא וחזרו והתישבו ״ולא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה״(מב).
וקרוב הדבר מאד כי דבר הוועד הגדול של בו ביום זה עצמו החיש הרעה על ידי עושי רצון הקיסר דאמיטיאנוס איש הדמים, אשר הי׳ באמת בזמן הזה עצמו, היינו קרוב לשנת ‪ 86‬שהוא שש עשרה שנה אחר החרבן.
כי כל המעשים האלה יחד הרעישו את ערי ישראל, ונשמעו בין החיים ונודעו גם בין הרומיים.
ואף גם זאת כי לרגלי זקני הדור אשר נקבצו מכל ערי ישראל, באו גם כל השייכים להמתיבתא אשר לא באו שם מראשית ימי דאמיטיאן עד היום, כי לא נאסף הוועד בכללו, וכי גם נוסף על כל זה נאספו שם אז גם המון תלמידים רבים, עד כי חכמי הדור ראו צורך השעה לבלי לדחות כל אלה לאחוריהם, ויבטלו לשעה גם את הבחינות, ויתנו להם רשות להתחשב בתור תלמידי בית הוועד עצמו,  ------------------------------  (מב) וביותר היתה דבר ההתישבות מפני שהעם נהגו מכבר שהצרות פטורות בלא חליצה ונשאו לשוק וכדברי רשב״ג על דברי ר׳ יוחנן בן נורי ״מה נעשה לצרות הראשונות מעתה" אשר מזה מבואר שנהגו העם כן, ומחלוקת בית שמאי ובית הלל הי׳ אם הוא כדין או שלא כדין וראיותיו של ר׳ יהושע ממשפחות בית צבועים ובית קופאי, הוא מפני שהיו מהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח, וזה הלך רק על פי בדיקת בית דין בד׳ אמהות וחיתה הודאת כללית.
והצעת ר׳ יוחנן בן נורי היתה רק בדרך חומרא אחרי שלא מצאו על זה קבלה חלוטה על יסוד הדבר עצמו, ונמשכת מאיש לאיש בלא מחלוקת.
ועל כן החליטו כן לבסוף בהיות כלל גדול שבכל מקום שהלכה רופפת צא ובדוק האיך הצבור נוהגים.
וכי הי׳ גם עדות ר׳ דוסא בן הרכינס ועדות ר׳ יהושע, וכי גם לא הי׳ אפשר להחמיר נגד הנהגת הצבור ״כי מה נעשה לצרות הראשונות". 
‫‪344‬‬
הרדיפות בימי דאמיטיאן
 ״תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידים להכנס".
והבאים הי׳ מספרם רב מאד כמו שנתפרש בבבלי ברכות כ"ח ובירושלמי ברכות פ"ד שנתוספו אז ארבע מאות ספסלי או שבע מאות.
והוא גם מטבע הדברים כי בהיות האסיפה ההיא כיוצאת מן הכלל לדברים אשר הרעישו לפני זה את כל פנות העם,
הנה נהרו הפעם לבית הוועד כל אשר יכונה בשם תלמיד, וכל איש אשר התאבק בעירו בעפר רגלי חכמי התורה.
אבל השר הרומי היושב ביבנה, גם הוא ראה והתבונן בכל המעשים האלה, ובכל אשר ידע כי אין בזה כי אם הנוגע לבית הוועד פנימה, עשה בכל זה את שלו להודיע מהתנועה הגדולה הזאת גם להגמון סוריא וגם לרומא.
והרומיים אשר היתה עינם צופיה על כל תנועת יד ורגל אצל בני ישראל, ובפרט הקיסר עצמו אשר היתה עינו רעה לבני ישראל, ואשר ראה וידע את תנופת ידם עוד מימי המלחמה הגדולה מלחמת החרבן, הוא הפיל חשד גדול בהוודע לו מההתעוררות הגדולה הזאת אשר גם באה ונהיתה במקום לב האומה ביבנה.
ובפרט נודע עתה ביותר דבר הנשיאות בישראל אשר היתה מהחרבן עד היום רק תחת מסוה של גדול הדור בתורה.
כי בהיות עתה דבר שיחת כל העם רק הורדת הנשיא והקמת הנשיא, ושיבת הנשיא מבית דוד למקומו הראשון, נהי׳ כל דבר הבית הגדול הזה ומעשיהם בתוך העם לבולט ביותר.
וכן דברי אייזעביוס קירכענגעשיכטע ‪III, 19‬ בדברים ברורים:
״דאמיטיאנוס הוציא פקודה להמית את כל משפחת בית דוד״.
ורק מפני שכל חוקרי דברי הימים לא עמדו על מעשי הימים ההם וכל דבר הי׳ להם ענין לעצמו, ולא ידעו לא זמנם ולא ענינם, כי על כן לא צרפו הדברים יחד, וידחום מחסרון ידיעה.
ומפני שלא ידע שירער ענין הדברים יטעון על דברי הענצען ״אבל מזה לבד אין הדבר מוכרח בהחלט".
וישוב ויטעון כן גם על דברי אייזעביוס בעמוד ‪661‬ ויאמר:
״קשה הדבר לבחון ולדעת עד כמה יש בדברים האלה מעשי דברי הימים, אבל גם קשה לחשוב כי הנם קלוטים מן האויר וכו׳ אבל זה ודאי כי לא היו דברים גדולים בהרדיפות האלה שהרי לא ידע מזה שום מקור אחר, וכן גם אם באו התרגשות מדיניות (‪Politische Unruhen‬) בימי דאמיטיאן גם הוא עוד שאלה גדולה״.
וכל זה הוא מפני שטעו גם שירער גם הענצען עצמו בענין הדברים.
ויהיו כל חקירותיהם אם מוכח מתוך הדיפלאמים ההם כי היתה שם מלחמה ביהודה, ועל כן לא מצאו דרכם.
אבל אין ספק כי לא הי׳ אז מלחמה ביהודה, ולא מרדו היהודים ברומיים.
כל הדבר הי' חשד חנם אשר חשדו הרומיים את היהודים אחרי וועד ״בו ביום" ועל כן חזקו אז את מצב החיל התמידי בארץ יהודה וגם רדפו את בית הנשיאים.

הרדיפות בימי דאמיטיאן‬
קעג‬
 וכבר הערנו כי זה עצמו את אשר המתיבתא ביבנה היא לבדה נקראה ״כרם ביבנה״ הוא לפי שהמתיבתא הזאת נבנתה כמו רמים ותיף בגדלה מה שלא הי׳ ביתר המתיבתות כולם אשר באו אחריה.
ולבד המתיבתא הי׳ שם גם בית הנשיא עצמו מראה גדולה ונפלאה.
ורבן שמעון בן גמליאל יאמר במס׳ בבא קמא ד׳ פ"ג ״אלף ילדים היו בבית אבא המש מאות מהם למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יונית״.
וכבר נתבאר לנו על זה בח"ב עמוד ‪5‬ שהכונה לנערים גדולים.
וכל אלה מבני משפחתו קרוביו מיודעיו הגדולים אשר התיחסו לבית הנשיאים.
כי על כל זאת באשר נטתה עליהם המלכות קו של חשד, ותגדיל את חילה בארץ יהודה, ותתחיל לספור את צעדי הנשיא ביבנה, נטרפה להם השעה שם.
וכן הדברים ביבמות שם ״אמר ר׳ יוחנן בן נורי וכו׳ ולא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה להם השעה״.
והיינו שראו סכנה קרובה אם לא ימהרו לעזוב את יבנה ואת כל ארץ יהודה מקום עיקר חשד הרומיים, כי ירצו בני ישראל לשוב לבצר עמדתם‬ וללכת לארץ הגליל.
ונוכל לדעת המצב הנורא אז בארץ יהודה ממשנה וגמרא מאת אשר נראה עד כמה הי׳ גדול החשד אז שם על בני ישראל, ועד כמה שמו אז הרומיים לב ממש לכל תנועת יד ורגל, ועד כמה התנפלו עליהם בימים ההם על כל צל תהו וחשד שאין לו מקום.
ובא במס׳ ראש השנה ד׳ ל״ב (פרק ד׳ משנה ז׳):
״העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל״.
ובגמרא שם ״אמר ר׳ יוחנן בשעת גזרת המלכות שנו״.
ובירושלמי שם מיד אחר המשנה נאמר: ״ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום מיגו דאינון חמין לן קראיי שמע ומצליין וקורין באורייתא מצליי ותוקעיין אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין״.
ולא יוכל להיות שום ספק שכל זה הי׳ בשעת שלום, ולא בשעת מלחמת ביתר.
כי בימי מלחמת ביתר השמידו הרומיים את כל היהודים את אשר מצאו ונפלו לידם.
וכן אי אפשר שהי׳ זה בגזירת המלכות אחרי ימי ביתר, דהיינו בימי השמד שהרי מפורש כאן ״מגו דאינון חמין לן קראיי שמע ומצליין וקוראין באורייתא מצליי ותוקעין אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין".
ובימי השמד אחר ביתר גזרו על כל המצוות והדבר הזה עצמו ״בנימוסין אינון עסיקין״ הי׳ אז דבר אשר בני ישראל נהרגו על זה.
וגם לא יוכל להיות שהי' זה בימי הגזירות של אדריאנוס לפני ימי ביתר אשר מתוך הגזירות ההם באה המרידה ככל אשר יבואר לפנינו. 
‫‪346‬‬
‫הרדיפות בימי דאמיטיאן
 כי הלא אז לא נתנו לבני ישראל לקרות את שמע, וכאן מפורש שלא הקפידו הרומיים כלל על קריאת שמע ותפלה וקריאת התורה וכל מה שהתנפלו עליהם הי׳ רק מפני שפעם אתת תקעו בראשינה והיו השונאים סבורים "שמא עליהם הם הולכין".
אבל בימי הגזירות של אדריאנוס לפני ביתר מפורש שלא נתנו להם לקרות קריאת שמע, ובא בתוספתא ברכות פרק ב׳: ״אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבין לפני ר׳ עקיבא והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהי׳ עומד על הפתח אמרו לו אין שעת הסכנה ראי'״.
וזה ודאי כי זה לא הי׳ בשעת השמד, כי אם בימי גזירותיו של אדריאנוס לפני המלחמה, הגזירות אשר על ידן באה מלחמת ביתר וככל אשר יבואר כל זה במקומו לפנינו.
ואחרי אשר במשנה ראש השנה שם ובדברי הירושלמי מבואר כי לא הקפידו אז לא על תפלה ולא על קריאת שמע ולא על הקריאה בתורה וכל ההתנפלות עליהם היתה רק על זה לבד שכשתקעו בשופר חשבו שזה אות למלחמה ״והיו השונאים סבורין שמא עליהם הם הולכין״,
הנה הדבר מבואר שהי׳ זה בשעה שלא גזרו על ביטול המצוות, בשעה שכל הרדיפות היו רק זה עצמו שחשדו את בני ישראל חשד של מחשבת מרד, ובכל תנועה קלה חשדו אותם בזה.
וזה הי׳ רק בימי דאמיטיאן בערך שנת ‪86‬ היינו אחרי שש עשרה שנה להחרבן.
וכבר נתבאר כי מאז ואילך גדל חשד הרומיים על ישראל, עד שלא לבד שהתחילו לרדוף את כל בית הנשיאים בחשבם כי מהם תצא המרידה כי אם שגם הגדילו את מספר הצבא התמידי העומד בארץ יהודה.
ואלה ראשי הצבא החדשים אשר זה מקרוב עמדו בפאננאניען ולא ידע את דרכי בני ישראל, אשר עמדו עתה במקום אחד בארץ יהודה בשמעם שם קול שופר היו סבורים שזה אות למלחמה ״והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהם והרגום".
וכמה יתאימו הדברים האלה עם הרוח של קטב מרירי אשר שרר במלכות רומי בימי דאמיטיאן גם בנוגע להרומיים עצמם.
והסופר הרומי טאציטוס יאמר (Agric, 2‬) בנוגע לימי דאמיטיאנוס שבא אז המעמד היותר גרוע והיותר אחרון בעבדות כי לא הי׳ אפשר לא לדבר יחד חפשי ולא גם לשמוע דברי חבירו, כי על כל זה היו אורבים ומלשינים ודיינים לבחון ולדון.
וכל זה בנוגע להרומיים, ומזח נוכל להבין מה הי׳ אז עם בני ישראל, כאשר גם עוד חשדו אותם במחשבת מרד.
ועל כן תקנו לבלי לתקוע עד תפלת מוסף ״מגו דאינון חמין לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באורייתא ומצליי ותוקעין אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין״.
וכל הדברים הלכו כן מן ערך שש עשרה שנה אחר החרבן (86 ‬למספרם) עד ערך כ"ה אחר החרבן דהיינו עד אחרי מות דאמיטיאן איש הדמים גם להרומיים עצמם. 
‫הרדיפות בימי דאמיטיאן‬
‫קעד‬  והן דברי הספרי דברים פרשה וזאת הברכה על הכתוב אף חובב עמים.
״וכבר שלחה מלכות שני סרדיטאות ואמרה להם לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושא וקראו את המקרא ושנו את וכו׳״.
ואף כי הדבר הזה כבר הי׳ בימי הקיסר נערווא כמו שיבואר לפנינו, אבל זה ודאי כי לא אצל הקיסר הישר באדם הזה הוכרחו לעזוב את יבנה וללכת לנוד לארץ הגליל באושא.
כי אם שתחלת ביאתם לשם הי׳ בימי דאמיטיאן כמבואר, וישבו שם עוד במות דאמיטיאן ואז כאשר נערווא שם עינו לטובה על ישראל (יבואר לפנינו) שלח לבחון תורתם לדעת אם יש ממש בכל המלשינות והדיבות הרעות אשר שמו עליהם אויביהם.
ומבואר כי בימי דאמיטיאן הוכרחו לעזוב את יבנה ואת ארץ יהודה כולה ולבוא לארץ הגליל.
ועל העת ההיא אשר היו אז כולם בהגליל, ולא יכלו לעבר שנים ביהודה ‫הוא שנאמר בתוספתא סנהדרין פרק ב׳:
״העיד חנניה איש אונו לפני רבן גמליאל שאין מעברין את השנה אלא ביהודה ואם עכרוה בגליל שהיא מעוברת".
והיינו כדברי הירושלמי סנהדרין פרק א׳ הלכה ב׳ דזה הוא רק אם אינם יכולים לעבר ביהודה.
״העיד חנניה איש אונו שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל"(מג).
ומזה הננו רואים גם זאת שהיתה אז עת צרה לישראל בארץ יהודה עד כי גם לא יכלו לעבר השנה בארץ יהודה.
והוא זמן העת אשר ישבו באושא בהגליל כמבואר.
אבל גם בארץ הגליל לא הונח להם ובכל אשר נתכווצו באושא, וכל דבר המתיבתא שם היתה רק בדרך ערום ראה רעה ונסתר, ובזעיר אנפין מאד, בכל זה הוכרח רבן גמליאל והזקנים עמו לנוד כפעם בפעם גם משם עד יעבור זעם ולהתחמק משם ולשבת במקומות אחרים, וגם שם רק כמתארח בבית אחרים.
והן הדברים במס׳ שבת ד׳ קט"ו (ובמס׳ סופרים פ"ה הט״ו) ״אמר ר׳ יוסי מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל ברבי לטבריא  ------------------------  (מג) ועל כן אין בזה כל סתירה בין הבבלי והירושלמי ותוספתא, כי בבבלי סנהדרין ד׳ י"א נאמר:
״תנו רבנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עברוה בגליל מעוברת העיד חנניה איש אונו שאם עברוה בגליל אינה מעוברת אמר ר׳ יהודה בריה דר׳ שמעון בן פזי מאי טעמא דחנניה איש אונו אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת וכו׳."
והיינו דחנניה איש אונו העיד דבר שלם, דכשיכולים לעבר ביהודה ״אם עברוה בגליל אינה מעוברת" וכן דברי הברייתא בבבלי.
ואם אינם יכולים לעבר ביהודה זה הם דברי עדותו בתוספתא וירושלמי.
והן דברי ר׳ יהודה בן פזי לשכנו תדרשו ובאת וכו׳ דקאי בזמן שזה אפשר.
אבל ודאי דבימי גלות בבל עברוה גם בחוץ לארץ. 
‫348
‫הרדיפות בימי דאמיטיאן
 ומצאו שהי׳ יושב על שולחנו של ר׳ יוחנן בן הנזוף ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו וכו'״.
והלשון הזה מורה על עצמו שלא הי׳ שם רבן גמליאל בעברו לדרכו כי אם שהתמהמה שם וישב בטבריא בעת ההיא.
ועל כן בא גם זאת ״שהלך אצל רבן גמליאל ברבי לטבריא" דהיינו שישב אז שם.
והן גם דברי המשנה במס׳ עירובין ד׳ ק"א (פ"י מ"י): ״נגר שיש בראשו גלוסטרא ר׳ אליעזר אוסר ור׳ יוסי מתיר אמר ר׳ אליעזר מעשה בכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו היתר עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להן ר׳ יוסי אומר איסור נהגו בה ובא רבן גמליאל והזקינים והתירו להן".
ומבואר שגם רבן גמליאל גם הזקנים היינו זקני המתיבתא כולם באו לשם בעת ההיא.
ועי׳ תוספתא תרומות פרק ב׳ הלכה י"ג: ״אמר ר׳ יהודה מעשה בשביון ראש בית הכנסת של כזיב שלקח מעכו"ם רבעי בסוריא ונתן לו דמיו ובא ושאל את רבן גמליאל שהי׳ עובר ממקום למקום ואמר לו המתן עד שנהי׳ בהלכה אמרו לו משם ראי׳ אף הוא שלח לו ביד שליח חרש מה שעשית עשית אבל לא תשנה לעשות כן״.
והרב בעל מנחת בכורים כתב שם ״שליח חרש לא גרסינן חרש וכן בהגהת הגר"א״.
וכבוד רבינו הגר"א במקומו אבל כפי מה שהוא לפנינו כן הוא, ואי אפשר כלל להגיה כי מי מהמעתיקים יטעה טעות כזה להוסיף מדעתו תיבת ״חרש".
והדבר פשוט שאין צריך להגיה בחנם וכפי מה שהוא כן הוא.
ורבן גמליאל בהיותו נרדף אז מהמלכות בא הדבר בתוך הזמן שגם לא הי׳ לו מקום קבוע כל עיקר, ״והי׳ עובר ממקום למקום״ כלשון התוספתא(מד).
והנשיא בשלחו שליח הי' הדבר רגיל כי השליח ישא הוד והולך בפומבי ובא ומוסר שליחותו בשם הנשיא שולחו בכבוד.
אבל הפעם אשר רבן גמליאל עצמו הי׳ כמסתתר ומתחמק, נשלח שלוחו רק בצנעא, לבלי יוודע לאיש והוא גם מסר שליחותו בשם הנשיא גם כן בצנעא. 
פרק ל״ו.
 קו אור בימי נערווא, והנסיעה לרומי.
בתוך מעוף צוקה ואפלה עד כי ימש חשך, זרח ברומי שביב אור, כי הנה איש הדמים לכל הרומיים בכלל ולבני ישראל ביחוד, הקיסר דאמיטיאנוס נהרג משומרי ראשו, ועל מקומו ישב לכסא רומא הישר באדם הקיבר נערווא. ‫ ---------------------  (מד) בשעת מנוחה רגיל על הרוב לבוא המקום אשר לשם הלך, או לכל הפחות המקום אשר משם הלכו, וכאן נאמר סתם ״שהי׳ עובר ממקום למקום".
כמו נגעים פ״ז מ״ד ״אמר ר"ע שאלתי את ר״ג ור׳ יהושע הולכין לגדווד וכו'״, וב[[משנה כריתות ג ז|כריתות פ״ג מ״ז]] ״אמר ר"ע שאלתי את ר״ג ור"י באיטליס של אמאוס שהלכו לקנות וכו׳. 
‫קו אור בימי נערווא והנסיעה לרומי‬
‫קעה‬  נערווא הי׳ ההיפך הגמור מדאמיטיאן, ותחת אשר בין כל קסרי רומא לא הי׳ איש משחית ומחבל כדאמיטיאן לא הי׳ ביניהם איש אשר זך וישר פעלו כנערווא.
וחכמי ישראל ידעו היטב את נערווא מימי היותם ברומא לפני עשרים וחמש שנה בסוף ימי טיטוס וראשית ימי דאמיטיאן.
כי בעלות נערווא לכסא רומא הי׳ כבר בימי זקנותו, וכבר בימי נירון קיסר הי׳ פרעטאר ברומא וכבר מיד אחר החרבן הי׳ קאנסול יחד עם אספסינוס.
ובימי היות ראשי חכמי ישראל בפעם הראשונה ברומא אשר בהשתדלותם לרפא את שבר בת עמם חפשו את הטובים אשר בין שרי רומא, אין ספק כי נודע להם כבר אז טוב לבבו של נערווא.
ודיא קאסיוס יאמר ‪68, 1‬ על נערווא:
״הוא פקד לבלי לקבל מלשינות מעבד על אדוניו, או גם אפי׳ מעבד משוחרר, וגם בכלל לבלי לקבל מלשינות על איש לאמר כי הוא נוטה לתורת היהודים ושיתנהג בדת היהודים״.
וכל זה הי' מיד בישבו על כסאו.
ועל כן הנה דבר מות דאמיטיאן אשר נהרג על ידי אשתו ועבדיו, וכי תחתיו ישב לכסא רומא איש טוב ומטיב כנערווא הרעיש אז את כל ממלכת רומא.
ובהשמע הדבר מיד גם בארץ יהודה מהרו ראשי חכמי התורה ליסע לרומא לבקש על עמם.
והנוסעים היו ראשוני ראשי הדור שני הנשיאים רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ יהושע ור׳ עקיבא, והם דברי הגמ׳ במס׳ מכות ד׳ כ"ד:
״וכבר היו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור׳ יהושע ור׳ עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטוס ברחוק מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין וכו'".
ונראה ונתפלא על דרכם הגדולה והנפלאה לטובת עמם כי בידעם אשר הקיסר הישר באדם הזה הנהו כבר זקן גדול וחולה, ככל אשר יאמר דיא קאסיוס שם ״הקיסר הטוב הזה הי׳ כבר חלש מאד בעלותו לכסא רומא מפני זקנותו ומחלתו, כי הי׳ חולה במחלת הקיבה, וכל אשר אכל ושתה הקיא".
כי על כן אף כי דבר ישבו לכסא רומא נודע להם סמוך ממש לחג הסוכות נסעו מיד ולא חכו עד אחר החג.
הוא הי׳ לקיסר בשמנה עשר לחדש סעפטעמבער, וכפי הנראה הי׳ השנה שלפני זה שנת העיבור ועל כן הי׳ עד חג הסוכות כחדש ימים.
ומיד בהוודע להם הדבר מהרו לנסוע לרומא.
והן דברי הברייתא במס׳ סוכה ד׳ כ״ג:
״דתניא העושה סוכתו בראש הספינה רבן גמליאל פוסל ור׳ עקיבא מכשיר מעשה ברבן גמליאל ור׳ עקיבא שהיו באין בספינה עמד ר׳ עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה למחר נשבה רוח ועקרתה אמר לו רבן גמליאל עקיבא היכן סוכתך". 
‫‪350‬‬
‫קו אור בימי נערווא והנסיעה לרומי‬  ובמקום הזה הוזכרו רק רבן גמליאל‬ ור' ‫עקיבא, אבל על כיוצא בזה נאמר יגיד עליו רעו בברייתא סוכה ד׳ מ"א:
״ת"ר ולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד וכו׳ ומעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא שהיו באים בספינה ולא הי׳ לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לר׳ יהושע במתנה נטלו ר׳ יהושע ויצא בו ונתנו לר׳ אלעזר בן עזריה במתנה נטלו ראב׳׳ע ויצא בו ונתנו במתנה לר׳ עקיבא נטלו ר׳ עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל״.
והננו רואים עד כמה מהרו דרכם עד בי גם לא הספיקו להכין להם אתרוג לכל אחד ואחד.
ורבן גמליאל אשר לקחו בעד אלף זוז היינו שהשיג זה בתוך נסיעתם ויתנו יתר חכמי הדור מכבודם לרבן גמליאל כי האתרוג היחידי אשר השיגו יהי׳ שלו, ועל כן אף שגם ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא עשירים גדולים היו לא הי' להם לפי שלא בא לידם בדרכם.
ומכל זה הננו יכולים להבין עד כמה מהרו לרוץ ארחות דרכם.
וד׳ עזרם ודרכם היתה צלחה, ובתוך כל יתר הדברים אשר עלה בידם נשאר גם בידינו דבר אחד אשר יעיד על עצמו והוא דבר ביטול המס.
ונשארה מטבע טבועה על זה ביחוד, ועליה צורת הקיסר נערווא וסביב צורת הקיסר נאמר ‪Fisci Judaici calumaia sublata‬.
וזה עצמו ישוב ויבאר לנו גם הוא כי נסיעת החכמים לרומי רבן גמליאל ר׳ יהושע ר׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא היתה בימי נערווא.
כי בלא השתדלות מיוחדת השתדלות כללית לא הי׳ אפשר כי יבא ברומי דבר גדול כזה על ידי הקיסר.
והימים ההם אשר הדת היהודית היתה לשיחה כללית בין ראשי גדולי רומי, ככל אשר הננו רואים מהרדיפות אשר רדף דאמיטיאן לראשי גדולי רומי על חשד היותם נוטים לדת היהודים, וככל אשר הננו רואים גם מפקודת הקיסר נערווא מיד בעלותו לכסא רומי על זה,
‫הימים ההם כבר הביאו שאלות של ויכוחי הדת אשר נשאלו זקני ישראל מראשי שרי רומא בזמן היותם בעיר רומא.
והן הדברים במשנה במס׳ ע"ז ד׳ נ"ד:
״שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו בעבודה זרה למה אינו מבטלה, אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין הי' מבטלו הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות יאבד את עולמו מפני השוטים אמרו להן, אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו אמרו להן אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים תדעו שהן אלהות שהרי הן לא בטלו״.
והדבר ידוע כי בכל מקום אשר השואל הי' רק אחד מיוחד, אז נפרט שם השואל ״שאל פלוני השר את וכו'״ כמו במשנה ע"ז עצמה מ"ד (פ"ג מ"ד) ״שאל פרוקלוס בן פילוספוס את רבן גמליאל בעכו וכו'״ וכן הוא בכמה מקומות. 
‫קו אור בימי נערווא והנסיעה לרומי‬
‫קעו‬
 וכאן לבד ממה שלא נאמר שם השואל, הנה גם מפורש שהיו רבים השואלים כמו שבא ״שאלו את וכו'״, ״אמרו להן אילו״, "אמרו להן אם כן", ״אמרו להן אף אנו״ וכו׳.
והדבר מוכיח על עצמו כי במשנה השאירו לדורות רק דבר אחד מתוך המון דברים אשר שרי הממשלה שמו לפני ראשי חכמי ישראל להצטדק על אשר דתיהם שונות מכל העם, ואשר גם בכל דבר אלקות שונה היא אמונת ישראל מכל העמים.
ובזה לבד עוד לא הסתפקו ברומא כי אם שהחליטו לשלוח גם שלוחים מיוחדים אל מקום המתיבתא לחקור אם לא נמצא בהנהגת המתיבתא מחשבות נגד המלכות ככל דבר הדילטוריות בימי דאמיטיאן, ולראות ולדעת אם אין בתורת ישראל עצמה דברים נגד הממשלה.
ובכל אשר החליטו כן בסתר נודע גם זה לחכמי ישראל, ועל כן יראו גם בשובם מרומא לשוב ליבנה, ולקבוע מקומם שם, בהיות המתיבתא ביבנה בנויה ברמים, ובכל יקר תפארת.
כי על כן בכל אשר היתה לב המלכות טוב להם שבו לאושא, ולא ליבנה, והן ענין דברי הספרי דברים וזאת הברכה ל"ג ג׳ על הכתוב אף חובב עמים:
״וכבר שלחה מלכות שני סרדיטאות ואמרה להם לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה הלכו להן אצל רבן גמליאל לאושא וקראו את המקרא ושנו את המשנה וכו׳ בשעת פטירתן אמרו להם כל תורתכם נאה ומשובחת" (ועי׳ גם בירושלמי ב״ק פ״ד ה"ג).
‫והדבר ידוע כי תורת ישראל היתה אז כבר מועתקת לעמים, וגם פרטי עניני תורה שבעל פה והנהגת ישראל היו יכולים לדעת גם ברומי עצמה, אשר היתה שם קהלה גדולה מישראל, ובכל איטאליא כולה.
וגם לדעת פרטי דברי התורה לבד הי׳ דרוש יותר לחפצם לשלוח שני פילוסופים, ולא שני סרדיטאות.
אבל כי יחד עם זה רצו לבדוק אם אין שם בהמתיבתא דבר נגד המלכות, ידבר זה יכלו יותר לדרוש ולחקור כאשר עשו עצמים לגרים ולמדו תורה מפי תלמידי המתיבתא ותלמידי דתרביצא.
ולכל זה היו היותר ראוים שני סדדיטאות.
ורק אחרי אשר הסרדיטאות חקרו ודרשו ולא מצאו דבר והם עצמם גילו לבסוף תכלית בואם ואמרו ״כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים" וחכמי ישראל ידעו כי יצאו בדימוס, רק אז החליטו כי אפשר להם לשוב ליבנה ולשובב להם את נחלתם בארץ יהודה.
והן דברי ר׳ יוחנן במס׳ ראש השנה בחשבו כל עשר מקומי הסנהדרין (ר"ה ד' ל"א):
״מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם וכו'״.
ולפנינו יבואר כי חשבו ״משם לכאן״ אף כי בינתיים עבר זמן גדול שלא היתה שם מתיבתא כל עיקר. 
‫‪352‬‬
‫קו אור כימי נערווא והנסיעה לרומי‬
 אבל כיון שלא היתה בינתיים במקום אחר אף שהי׳ שם זמן שלא שמשו המאורות חשבו ״משם לכאן״.
והנה חשבו יבנה ואושא שני פעמים ״מירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא״,
והפעם השני מיבנה לאושא הי׳ גם הוא לפני ביתר, כאשר אחרי ימי טראיאנוס זרחה להם השמש בראשית ימי אדריאנוס ככל אשר יבואר כל זה לפנינו.
ואז היתה באושא המתיבתא תחת הנהגת ר׳ עקיבא ויבואר לפנינו.
״ומאושא ליבנה״ בדברי ר׳ יוחנן הכונה לזמן הזה לדבר שיבת רבן גמליאל ליבנה בימי הקיסר נערווא וכמבואר. 
‫פרק ל״ז‪.‬‬
 מות נערווא וממשלת טראיאנוס.
קו האור אשר הי׳ להם לבני ישראל בימי נערווא הועיל להם, רק כלעולה על הר מוצק במצאו מקום לפוש, כי יחליף כח לסבול כל יד עמל ותלאה, כי הנה עוד מעט וגם עולם חשך בעדם.
ימי נערווא קצרים היו ככל אשר הבינו כל יודעיו מראש, וכל ממשלתו ארכה רק שנה אחת וד׳ חדשים ועשרה ימים, היינו מן 18 סעפטעמבער שנת 96 עד ‪ 27‬יאנואר ‪98‬.
ועל מקומו ישב איש אשר לבד שנאתו לישראל אשר נהל מאביו, הי׳ זה אצלו גם דבר מדיני גדול מאד לדכא את היהודים תחת רגליו לבלי יוכלו לעמוד לו לשטן בדרכו אשר בחר לו ואשר הכין אה ממשלתו ואת מבטו אליה.
טראיאן הי' בן שר הצבא ראש הלגיון העשירי אשר לחם את מלחמת החרבן כמבואר מדברי יאזעפוס במלחמת היהודים ‪III, 7, 31‬ הוא הלגיון העשירי אשר הי׳ שוט שוטף לישראל כל ימי נציבי רומא לפני החרבן.
ועל כן הנה עם חלב אמו ינק טראיאן גם את שנאתו לבני ישראל, ומראשית ימי ממשלתו פגש אותם כדוב שכול.
בשבע ועשרים שנה אחר החרבן הי׳ טראיאנוס לקיסר רומי, ומאז שבו ימי הרעה לבני ישראל בכל עזוז נוראותיה, ועולם חשך בעדם.
ובמדרש איכה רבה ג׳ ה׳ ״ויקף עלי ראש ותלאה ראש זה אספסינוס ותלאה זה טרבינוס".
ושם י' ״דוב אורב הוא לי ארי במסתרים, דוב אורב הוא לי זה אספסינוס ארי במסתרים זה טרכינוס".
כי גם לבד שנאתו הגדולה לבני ישראל אשר נחל מאביו, הי׳ זה אצלו גם מבט מדיני.
טראיאן התהלך בגדולות יותר מכל אשר לפניו וישם אל לבו לנחול לו כבוד גבורים גם בארץ בבל גם הלאה משם, וגם בארץ הודו, ויחכה רק לשעה היותר ראוי׳ לסכסך שם מושל במושל עד שיהי׳ אפשר להתנפל בגבולות בבל. 
‫העז‬
‫ימי ממשלת טראיאנוס
 ועל כן חשב מחשבות לבצר את רוח היהודים ולהושיבם עד דכא.
רגילים אנו לחשוב כי מאחרי החרבן ואילך היו בני ישראל למרמס ובגוים לא התחשב.
ומזה גם נולדו טעיות גדולות אצל כותבי דברי הימים, כי אם מצאו דברים נגד בני ישראל אצל קסרי רומא הבלתי נודעים לשואפי דמים בכלל, הכחישו הדברים, כמו שעשו בכל זה נם מאממזען גם שירער, או שבדו מלבם מרידה אצל היהודים.
אבל כל זה אינו אלא טעות של חסרון הבנה במהלך הדברים.
על ידי כח כביר של ראשי חכמי התורה לא ארכו הימים אחר החרבן,
והעם החלו לשאוף רוח ויהיו עוד הפעם לגוי איתן בארץ, ולעם ארצו אשר כח בו לדבר את אויב בשער.
ככל אשר נראה עוד כעשרים שנה אחר זה בבואנו לימי המלחמה אשר תקרא בדברי הימים בשם ״מלחמת ביתר״, אשר רומא בכל תעצומות עוזה חרדה אז מפני תנופת ידם הגדולה.
ועל כן ידעו הרומיים כי השבר הגדול אשר נשברה בת ישראל על ידם, יוכל להפך להם לרועץ במלחמת עמים למעלה מגבול ישראל.
רומא עשתה להיהודים על ידי אספסינוס וטיטוס את אשר לא עשו אז לכל גויי הארצות, כי אף אשר גם היונים בסוריא ובמצרים באו גם הם תחת ממשלת הרומיים, בכל זה נשארו גם אחר זה בכל רום גדולתם, כי גם אנטוכיא וגם אלכסנדריא נשארו בכל תפארתם, ובהתהללם באלילים יחד עם הרומיים היו כמו לאום אחת, ויהיו גם ראשי ההנהגה וגם ראשי גייסות.
לא כן היהודים, ירושלים תפארת גאונם שאה שממה על ידי הרומיים, ותהי מוסר מעיר, מקדש הקדש לבב האומה הודש והורס, והעם כלו עם לבדד ישכון לא התבולל ולא התערב לא בין הרומיים ולא בין גויי הארצות.
והאדן החי הזה עומד על פרשת דרכים וכנמר על דרך ישור, אין מקומו בקצה הארץ, ולא נעו מעגלותיו בקצוי תבל.
יושב הוא בטבור כל הארץ בימים ההם וישכון לחוף ימים, ובקצף נורא הביט אז על כל סביביו, אשר החריבו את ארצו.
ועל כן כאשר התהלך טראיאנוס במחשבותיו להסיע את חילו מסוריען אל בבל וארץ יהודה תהי׳ לו מאחוריו הי׳ עליו להחליט אחת משתי אלה, או להתרצות אל היהודים, לתת להם את כל אשר נתנו הרומיים לכל הגוים אשר תוכו לרגליהם הנהגה פנימית לעצמם, ולהרשות להם לקומם כל הרוס ולשוב ולבנות את ירושלם על תלה ומקדש הקדש על מכונו,
או להשתדל לקחת מהם את פליטת קיומם ולשברם לרסיסים, ועיקר הכל לראות כי לא יהי׳ להם כל ניר וכל קשר אשר יוכל לאחדם.
ובשנאתו הגדולה לישראל בחר טראיאנוס בדרך זו לדכאם עד עפר.
ומתוך המבט המדיני הזה בטל טראיאנוס כבר בימים הראשונים לימי ממשלתו את ממשלת חנאבאטים בעבר הירדן, ואת ממשלת ההורדסים בהגליל, ויעשם לפראווינץ רומית.

‫‪354‬‬
‫ימי ממשלת טראיאנוס
 והפראפעסאר מאממזען (V. 397‬) יאמר:
"בימי ממשלת טראיאנוס הראשונים לא שנה הרבה במזרח, ועשה רק זאת כי בטל את שתי הממשלות העומדות על גבול סוריא, זו של הנאבאטאער בעבר הירדן ושל היהודים בקיסרי פאנעאס ויעמידם תחת יד הרומיים עצמם (בשנת 106)״.
ואם הפראפעסאר מאממזען בימינו אלה יחשוב את ממשלת אגריפא השני בהגליל לממשלת היהודים, אף כי חשבו כן הרומיים בשעתם בשעה אשר חשדו את כל צל של יהדות.
ובפרט כי אף אם אגריפא השני ומשפחת ההורדסים בכלל כמעט כי דבר לא הי׳ להם עם היהדות והיהודים מאז אשר נחרבה ירושלים ונתבטל כל ניר ממשלה ביהודה, ולא נמצא מאז דבר בינם לבין ראשי חכמי הדור.
ככל זה נשארו גם אז בארץ ממשלת אגריפא השני שרים וממונים יהודים מלפני זה.
וכמו זה שבא ממנו במס׳ סוכה ד׳ כ״ז: ״שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את ר׳ אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום וכו׳ ועוד שאלו כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בצפורי ויש לי שתי סוכות אחת בטבריא ואחת בצפורי מהו שאצא מסוכה לסוכה ואפטר אמר לו וכו'״.
ועל כך באמת הי׳ לו לטראיאנוס מקום של חשד ויבטל לגמרי את הממשלה הזאת, ויעמיד גם זה תחת יד הרומיים עצמם.
ובידעם כבר כי מאחר החרבן היתה יבנה ללב האומה ואחדותה על ידי בית הנשיאים בטל גם את זה.
ואייזעביוס (קירכעננעשיכטע ‪III, 32, 5‬) בדברו שם מטרויאנוס ויספר שם דברים בשם הענעסיפפוס יאמר שם בתוך דבריו, שכותב דברי הימים הזה יספר עוד כי בעת ההיא חפשו אחרי משפחת המלך (דוד) אצל היהודים ונמסרו למשפט.
והנה באמת נראה בפרק הבא כי בתור אנשים פרטים לא נרדפו אז לא בית הנשיאים ולא גם הנשיא עצמו, כי רבן גמליאל וכל ביתו הלכו אז מיבנה ויתישבו בתור אנשים פרטים בעיר לוד אשר גם היא בארץ יהודה, לא רחוקה גם מיבנה גם מירושלים.
ועל כן דברי העגעסיפפוס כי חפשו אצל היהודים אחרי משפחת המלך (אחרי בית הנשיאים) ונמסרו למשפט יכול להיות רק זאת כי נמסרו למשפט על זה עצמו על אשר שבו זה עתה בסוף ימי נערווא ליבנה ולהמתיבתא לכרם ביבנה בלא רשיון מיוחד על זה מהממשלה.
והסוף ממשפט זה הי׳ כי הוכרחו לבטל המתיבתא ולעזוב גם את יבנה, ולהתישב בלוד בתור יחידים לבד בלא צל מתיבתא אף לא כמו שהי׳ להם באושא.
ויבחרו בעיר לוד גם מהיותה קרובה וגם כי בהיות שם גם לפני זה בית מדרשו של ר׳ טרפון, יוכל גם הנשיא להסתופף שם בצל בית המדרש מבלי שיחודש דבר. 
‫בית הנשיאים בלוד‬
קעח‬
 ומאוצר רעה ויגון גם מת שם רבן גמליאל פתאום.
ובהיות הדברים האלה אחד מהמאורעות בימים ההם אשר ישנו את כל פני הדברים עלינו לבאר כל הדבר כמו שהוא. 
פרק ל״ח.
 ‬‫בתוספתא פסחים פרק ג׳ הלכה ט׳ נאמר:
״אמר ר' אלעזר בר׳ צדוק פעם אחת היינו יושבין לפני רבן גמליאל בבית המדרש בלוד ובא זונין הממונה ואמר הגיע עת לבער החמץ הלכתי אני ואבא לבית רבן גמליאל וביערנו את החמץ".
ובג‬מ׳ במס׳ פסחים ד׳ מ"ט הובאו הדברים האלה, ומפני שהי׳ תמוה להמעתיקים או המגיהים דבר עיר לוד שהרי ידעו כולם כי רבן גמליאל ביבנה הי' על כן הגיהו יבנה תחת לוד.
אבל אלו היתה הגירסא מתחלה יבנה לא הי׳ אפשר שיטעו מגיהים, ויגיהו לוד תחת יבנה שהרי זה שיהי׳ רבן גמליאל ביבנה הוא דבר ידוע לכל.
והדבר להיפך שהגירסא הנכונה נשארה לפנינו בתוספתא במקום הזה, אשר שם לא ננעה יד מגיהים (עד ימינו) ובגמ' כבר הוגה ״יבנה" תחת ״לוד"(מה).
לפי שמהיות רבן גמליאל וכל ביתו בלוד מזה לא נודע דבר עד היום, וגם החוקרים וכותבי דברי הימים חשבו כי עד סמוך לפני ביתר ישבו כולם ביבנה ושם גם מת רבן גמליאל.
וכל זה טעות וכל ימי יבנה בשלותה לא ארכו כי אם כעשר שנים.
ועל כיוצא בזה נאמר יגיד עליו רעו כי הדבר מתבאר כן גם ממקום אחר שהיו אז בחג הפסח בלוד.
ובתוספתא בסוף פסחים נאמר: ״מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית בייתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש״(מו).‬‬  ----------------------------  (מה) והגר"א ז"ל הגיה בתוספתא גם ״שבת אבא ביבנה וחל י״ד להיות בשבת" כמו שהוא בגמ'.
וכבודו הגדול במקומו כי בגמ׳ לא הובאו שם כי אם רק סוף דברי התוספתא מן אמר ר׳ אלעזר בר׳ צדוק ואילך, על כן הורחבו הדברים למען נבין ענינם.
אבל בתוספתא שכל הענין מדבר על שבת קצרו ואמרו סתם.
והרי בהכרח צ״ל דעיקר כל הברייתא הוא כמו שהוא בתוספתא שהרי בגמ׳ לא הוזכר כלל להיכן בא זונין ויחסר ״היינו יושבין לפני ר״ג בבית המדרש״. ‫
(מו) זה הי׳ דרכם כי נועדו לפני התפלה לבית המדרש אשר למדו שם.
וכמו שהוא גם בברכות ד׳ י"ג ״אמר ליה רב לר׳ חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה עול מלכות שמים (בזמנו) אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים".
וכבר כתב שם רש"י ז"ל "לא חזינא דמקבל עליה עול מלכות שמים שהי׳ שונה לתלמידיו מקודם זמן קריאת שמע וכשהגיע הזמן לא ראיתיו מפסיק״. 
‫בית הנשיאים בלוד
קעט
 ודבר שאין צריך לאמר הוא שכל זמן שלא הותר הנדר ״וחביריו היו בדילים ממנו״ לא בא ר׳ אליעזר ליבנה כי אם להיפך שרבן גמליאל וכל ביתו היו אז בלוד כמו שנתבאר.
ובהיות ההוראה הזאת נוגעת גם לאשתו של ר' אליעזר אימא שלום אחתיה דרבן גמליאל אשר היתה גם היא צריכה לקיים כל דיני אבילות על מות אחיה, הורה ר׳ אליעזר הוראתו עוד טרם שמו יתר חכמי הדור לבם לזה.
ועל כן גם לא ידע ר׳ יהושע מזה, לפי שלא באה הוראת ר' אליעזר בפרסום בין שאר חכמי הדור, כי אם בין בני הבית, או שצוה כן לאשתו, וממילא עשו כן גם כל בני המשפחה, אשר הי׳ אז שם ביתם.
ורק זמן רב אחר זה כשנסתם הגולל כשאמר להם ר׳ יהושע כפו מטותיכם, השיבו לו ״כבר כפינו על פי זקן מבלי אשר ידע מזה ר׳ יהושע לפני זה.
וכן הם גם דברי הירושלמי ברכות פרק ג׳ ה"א בדברי המעשה הזאת:
״וכשמת רבן גמליאל כיון שיצא מפתח החצר אמר ר׳ אליעזר לתלמידיו כפו את המטות וכשנסתם הגולל אמר ר׳ יהושע כפו את המטות אמרו לו כבר כפינו על פי זקן".
והלשון בירושלמי ״אמר ר׳ אליעזר לתלמידיו״ פשוט כי תיבת ״תלמידיו" ט"ס ונמחק וצ״ל כמו בבבלי וכמו שבא אצל ר' יהושע גם בירושלמי.
והרי זה גם מוכח מתוכו שאם יהי׳ נאמר ״לתלמידיו״ אם כן יהי׳ גם אחר זה דברי ר' יהושע גם כן לתלמידי ר׳ אליעזר שהרי השיבו לו ״כבר כפינו על ידי זקן".
אבל מה ענינו של ר׳ יהושע דוקא לתלמידי ר' אליעזר.
והדבר פשוט שגם בירושלמי צ"ל כמו בבבלי ״כיון שיצא וכו׳ אמר להם ר׳ אליעזר כפו מטותיכם״ ואמר זה להאבילים, ולהם גם אמר ר׳ יהושע אחר זה.
והערנו על זה לפי שכן הדבר, אבל אין זה נוגע לעצם דברינו שהרי גם דברי הירושלמי מפורשים ״כיון שיצא מפתח החצר אמר ר׳ אליעזר וכו'״.
ומזה הדבר מפורש שמת רבן גמליאל במקומו של ר׳ אליעזר דהיינו בלוד.
והדבר מבואר בבבא מציעא שם כי במות רבן גמליאל ישב ר׳ אליעזר בביתו.
ועל פי כל הדברים האלה כי כל בית הנשיאים ורבן גמליאל בראשם היו אז בלוד יאיר לנו דברי הגמ׳ הבלתי מובנים בראש השנה ד׳ י"ח בברייתא ודברי הירושלמי מזה עצמו תענית פרק ב הלכה י"ב ובא שם בבבלי:
״איתמר רב ור׳ חנינא אמרי בטלה מגלת תענית ר׳ יוחנן ור׳ יהושע בן לוי אמרי לא בטלה מגילת תענית וכו׳ מתיב רב כהנא מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר׳ אליעזר ורחץ ור׳ יהושע וסיפר ואמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם".
ובירושלמי שם ״ר׳ חנינא ור׳ יונתן תריהון אמרין בטלה מגילת תענית וכו׳ אמר ר׳ יוחנן אמש הייתי שונה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד ואמרו עליו על ר׳ אליעזר שסיפר ועל ר׳ יהושע שרחץ אמר להם ר׳ יהושע צאו והתענו על מה שהתעניתם וכו'״. 
‫‪S68‬‬
‫בית הנשיאים בלוד‬
 ‫ודברים כמו שהם יפלאו מאד הן הדבר מפורש שהיו שם ראשי חכמי הדור ההוא ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, ומי הי׳ בדור ההוא אשר הרשה לו לעשות נגד דעתם ומבלי שאול את פיהם.
ויותר מזה שהם היו כל כך נגד זה עד שעשו מעשה למען הראות להעם שזה לא כדין, ומי הי׳ יכול בדור ההוא זולת רבן גמליאל לעשות נגד דעתם.
והננו רואים שהדבר נעשה ומחאתם לא הועילה שהרי ר׳ יהושע אמר להם ״צאו והתענו על מה שהתעניתם״ ומבואר כי הצבור קיימו וקבלו מה שגזרו עליהם.
אבל הדבר מתבאר מתוך כל דברינו, ושני הדברים מבוארים יחד, כי היו אז גזירות ורדיפות כוללות עד שגזרו אז לכתחלה תענית בחנוכה,
וכי הי' אז כל בית הנשיאים בלוד, וכאשר גברו הרדיפות מאד, ורבן גמליאל גם לא יכול לגלוי׳ אפי׳ לא רצו בית הנשיאים לחכות עד אחר החנוכה, ועל פי דעתו של רבן גמליאל גזרו תענית.
והדבר מפורש במשנה שזה הוא דעתו של רבן גמליאל להקל בזה, ולא נמצא שם דבר מזה על שם אחר בדורו כי אם על שם רבן גמליאל.
ובמס׳ תענית פרק ב׳ משנה י׳ בא:
״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חדש בחנוכה ובפורים״, ״ואם התחילו אין מפסיקין דברי רבן גמליאל אמר ר' מאיר אף על פי שאמר רבן גמליאל אין מפסיקין מודה הי׳ שאין משלימין".
והנה אין לנו בדור ההוא מפורש הסובר כן כי אם רבן גמליאל.
ואם כי גם רבן גמליאל לא אמר כי אם, ״ואם התחילו אין מפסיקין״ וכאן עשו עוד יותר, וגזרו תענית בתחלה בחנוכה,
מזה הננו יכולים להבין עד כמה נגע אז חרב עד הנפש, אשר על כן הנה רבן גמליאל המקיל הקל אז עוד יותר, ובית הנשיאים אשר עשו אז על פי דעתו גזרו גם בתחלה בחנוכה(מח).
ובימים ההם בימי טראיאנוס אשר עצמו הרדיפות לבית הנשיאים בפרט, לא יכלו בארץ ישראל גם לעבר השנה, והוכרחו לשלוח את ר׳ עקיבא לבבל.
והן דברי המשנה ביבמות ד׳ קכ"ב:
״אמר ר׳ עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי ואמר לי שמעתי וכו׳ נומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם בשמי אתם יודעים שהמדינה הזאת משובשת בגייסות וכו' וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל וכו'״.
והנה אם לא יכלו לעשות זה לא ביהודה ולא בהגליל, וגם לא בסמוך לארץ ישראל והוכרחו להתרחק עד בבל, הדבר מוכיח על עצמו שהי׳ זה מפני שלא היו יכולים לעשות הדבר בתוך ממשלת רומי והתרחקו עד בבל אשר אז לא היתה ‬עוד תחת ממשלת הרומיים. ‫ ------------------  (מח) וצדקו מאד דברי התוס׳ עירובין מ״א ד"ה מודה הי׳ דרבנן דפליגי על רבן גמליאל סבירא להו דמפסיקין, ויבואר לנו במקומו. 
בית הנשיאים בלוד‬
‫קס‬  ומזה עצמו נוכל לדעת שהי' זה לפני הימים אשר טראיאנוס כבש את מדינת בבל בשנת 115.
ודברי נחמי׳ איש בית דלי שאמר לר׳ עקיבא ״אמור להם בשמי אתם יודעים שהמדינה הזאת משובשת בגייסות״ הכונה פשוטה להמלחמות הרבות אשר לחמו שם הנסיכים והעמים זה עם זה בימים ההם, וכמו שיאמר נם הפראפעסאר מאממזען ‪399‬‬ "נצחון טראיאנוס בא שם בקל מאד מפני שאצל הפרתים הי׳ לפני זה עוד הפעם מלחמת אזרחים".
ובגמ׳ יבמות ד׳ קט"ו מפורשים דברי נחמי׳ איש בית דלי ״הכי קאמר אתם יודעים שמדינה זו משובשת בגייסות ולא אפשר לי למשבק אנשי ביתי ומייתי קמי רבנן".
ובכל זה הלך ר׳ עקיבא לשם מזה נוכל להבין כי לא הי׳ להם אפשר אז לעשות במקום אחר, בהיותם מוכרחים לעשות זה שלא במקום ממשלת הרומיים אשר פרשו אז מצודתם כמעט על כל העולם לבד בבל.
וכמבואר שהי׳ זה טרם לכד טראיאנוס את בבל.
וזה גם אין צריך ראיה והוא מבואר כן מעצמו מתוך סדרי המעשים המבוארים לנו.
כי אדריאנוס מלך כבר בשנת ‪117‬ ואז בראשית ימיו היו ימי האורה השנים המעטים אשר שבו ויסדו המתיבתא באושא ור׳ עקיבא הי׳ שם הראש וככל אשר יבואר לפנינו בדברים ברורים.
ולפני זה בימי טראיאנוס הי׳ הזמן אשר ר׳ אלעזר בן עזריה הי' לנשיא תחת רבן גמליאל, ואשר מתחלה חשב כי הוא אשר איננו ממשפחת בית דוד רשאי גם לנהוג מתיבתא ויחל לנסות זה בלוד, ולבסוף נרדף גם הוא והוכרח להחבא בהגליל וכל המעשים ההם גם הם ארכו איזה שנים ויבואר כל זה בפרק הבא.
ומזה עצמו הדבר מבואר כי זמן שליחות ר׳ עקיבא לבבל, ואשר גם בשובו מצא עוד את רבן גמליאל חי, לא הי׳ בתוך ימי מלחמת טראיאנוס בבבל בשנת ‪115‬ כי אם הרבה לפני זה.
ובהימים ההם בימי היות כולם בלוד אז היה גם הדבר אשר הובא בפסחים ד' ע"ב:
״דתניא מעשה בר׳ טרפון שלא בא אמש לבית המדרש לשחרית מצאו רבן גמליאל אמר לו מפני מה לא באת אמש לבית המדרש אמר לו עבודה עבדתי אמר לו כל דבריך אינן אלא דברי תימא וכי עבודה בזמן הזה מניין אמר לו הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש".
וענין הדברים האלה אינם כי אם לאמר שעל ידי אכילתו תרומה הי׳ טרוד ולא הי׳ יכול לבוא לבית המדרש ואחרי שגם אכילת תרומה תחשב לעבודה בטל את בית המדרש מפני מצות עבודה. ‫
ומזה הננו יודעים שני דברים, כי הי׳ זה אצל ר׳ טרפון דבר הנעשה לפרקים רחוקים, ובהעשות זה אצלו דחה דבר ביאתו לבית המדרש. 
‫בית הנשיאים בלוד רבן גמליאל‬
‫קפא
 לפני זה אמר עליו זקן הדוד ר׳ דוסא בן הרכינס ״אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו״, ור׳ טרפון אביהם של ישראל, אשר גם הי׳ דר בלוד.
וכולם יחד הנם רק המשה זקנים ראשי כל הדור ההוא.
ועל פי הדברים האלה יאירו לנו דברים חתומים במקומות שונים.
ועי׳ במשנה עירובין ד׳ ל"ה פרק ג׳ משנה ד׳:
״נתגלגל חוץ לתחום וכו׳ אם ספק ר׳ מאיר ור׳ יהודה אומרים הרי זה חמר גמל ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים ספק ערוב כשר אמר ר׳ יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים על ספק ערוב שכשר״.
והנה לא נזכר כלל מי המה החמשה זקנים הללו אשר ר׳ יוסי ירצה להכריע מתוך עדות מפיהם.
ואין ספק שהם ידעו דבר החמשה זקנים האלה ועל כן אמרו סתם.
ודברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר אשר משם יוצא לנו מקום החמשה זקנים האלה שיהיו בלוד ושהיו באמת ראשוני הדור ההוא.
ובמס' ביצה ד׳ כ"ז בא במשנה:
״בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה מעשה ששאלו את ר׳ טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבית המדרש ושאל ואמרו לו לא יזיזום ממקומן״.
ועל זה בא שם בירושלמי אצל המשנה:
״שמואל אמר טעו חמשה זקנים שהורו לר׳ טרפון בלוד אמר רב מתנה בבכור הוה עובדא״ (ועל כן כדין הורו וכן הוא גם מסקנת הבבלי).‬
ומבואר כי על סתם דברי המשנה ״מעשה ששאלו את ר׳ טרפון וכו׳ ונכנס לבית המדרש ושאל אמרו לו וכו׳" יאמר שמואל בפשיטות ״חמשה זקנים בלוד״.
כי באמת אך בימים ההם היו שם בבית המדרש בלוד ראשוני ראשי הדור אשר ר׳ טרפון הציע ספיקו לפניהם.
ומפני שהשאלה היתה מתחלה לר׳ טרפון בהיות זה מקומו, והוא פסק כן ככל אשר החליטו אמר גם שמואל בדבריו ״חמשה זקנים״ כמו שהורגלו לאמר אז על ראשוני הדור בלוד בימים ההם.
ומזה הם גם דברי ר׳ יוסי במס׳ ראש השנה ד׳ ט"ו:
״דתניא אמר ר' יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטתו למעשר ורבותינו נמנו באושא ואמרו אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית".
ורבותינו נמנו באושא הוא אחר זה בימי היות ר׳ עקיבא ראש באושא בתחלת ימי אדריאנוס(נא).  -------------------------  (נא) והנאמר בגמ׳ ראש השנה ד' י"ד ובתוספתא שביעית ספ"ד ״מעשה בר׳ עקיבא שלוקט אתרוג באחד בשבט ונהג בו שני עישורין אחד כדברי ב"ש ואחד כדברי ב״ה או אחד כדברי רבן גמליאל ואחד כדברי ר׳ אליעזר הדברים מוכיחים על עצמן שהי׳ זה בראשית ימי ר׳ עקיבא, ואז החמיר על עצמו כדברי כולן, ובלוד הכריע גם הוא כן ויבואר זה יותר מדברינו בפרק הבא.

‫‪363‬‬
‫בית הנשיאים בלוד, רבן גמליאל‬
 ובאמת כי קבעו בלוד כדעת רבן גמליאל וכמו שהם דברי הגמ׳ שם ״הכי קתני אתרוג אחר לקיטתו למעשר ואחר חנטה לשביעית״.
והוא כדברי רבן גמליאל במשנה בכורים פ"ב מ"ו (הובא בר״ה ד׳ י"ד) דתנן "אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך אחד שוה לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו דברי רבן גמליאל ר׳ אליעזר אומר אתרוג שוה לאילן לכל דבר״.
והנה באו הדברים מלוד בזמן ההוא על שם "חמשה זקנים" ונאמרו כן סתם בהיות הדבר ידוע להם מי היו החמשה זקנים.
וכן הוא גם בתוספתא מקואות פ"ח ״היו לו שתי שערות בריסי עיניו ומלמטה‬ ‫ונקבו והוציאן בריסי עיניו מלמעלה זה הי׳ מעשה ונמנו עליו חמשה זקנים בלוד וטמאוהו״.
כן הוא בר"ש שם סוף מקואות וכן הגיה הגר״א ז"ל בתוספתא.
ויתבארו הדברים עוד יותר כאשר נעמוד על ענינו של ר׳ אלעזר בן עזריה אחרי מות רבן גמליאל בלוד. 
‫פרק ל״ט.
 נשיאות ר׳ אלעזר בן עזריה בלוד.
דברי ימינו נשארו גם בכל מקום סתומים וחתומים, ועוד יותר בכל הנוגע לדברי הימים והמעשים מן אחר חרבן הבית עד אחר ימי ביתר אשר שם היו כל החוקרים רק למגבבי דברים.
וגם בנוגע להנשיאות אחרי מות רבן גמליאל לא חקרו כל מאומה.
ובהיות דרכם נכון לפניהם תחת חקירה לבדות דברים בדוים יאמר החכם גרעץ ח"ד עמוד ‪143‬:
״ר׳ יהושע הי' הדבר לעם בימי אדריאנוס וכנראה היתה אז גם משרת הנשיאות על שכמו, כי רבן גמליאל כבר מת בראשית ימי ממשלת אדריאנוס".
והנה מפני שדברו רק בדרך הבאי כקוראים במדבר, טעו טעות על טעות, רבן גמליאל, לא מת בראשית ימי אדריאנוס ארבעים ושבעה אחר החרבן כי אם הרבה לפני זה בתוך ימי טראיאנוס בערך חמשה ושלשים אחר החרבן.
ועל מקומו בנשיאות לא בא ר׳ יהושע כי אם ר׳ אלעזר בן עזריה.
ר׳ אלעזר בן עזריה הוקם על לנשיא בוועד "בו ביום" וגם כאשר נתפייסו חכמי הדור עם רבן גמליאל לא הורד ר׳ אלעזר בן עזריה ממשרתו לגמרי, וכמו שבא בברכות ד׳ כ"ח ״אמרי היכי נעביד נעבריה גמירי מעלין בקדש ולא מורידין נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא אתי לקנאויי אלא לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתי ור׳ אלעזר בן עזריה חדא שבתא״.
והלשון הזה נעבריה גמירי מעלין בקדש ולא מורידין״ מורה על עצמו כי לא הורד ממשרתו לגמרי(נב).  -----------------  (נב) ‫ודברי הירושלמי ברכות פ״ד ״אעפ"כ לא הורידוהו מגדולתו אלא מינו אותו 
‫‪364‬
‫נשיאות ר אלעזר בן עזריה בלוד‬
 ועי׳ לדוגמא בתוספתא הלה פרק א׳ הלכה ד':
״אמר ר׳ אילעאי שאלתי את ר׳ יהושע חלות תודה ורקיקי נזיר מה הן בחלה אמר לי פטורות וכשבאתי ושאלתי את ר׳ אליעזר(נד) אמר לי עשאן לעצמו פטור למכור בשוק חייב וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר׳ אלעזר בן עזריה אמר לי הברית אלו דברים שנאמרו בהר חורב".
והדברים מוכיחין על עצמן כי הי׳ הדבר בשעה שכבר הי׳ ר׳ אלעזר בן עזריה במבחר שנותיו, ועל כן גם אחרי אשר שאל לר' יהושע ולר׳ אליעזר בא והרצה הדברים לפני ר׳ אלעזר בן עזריה, בהיות הוא אז אחרי מות רבן גמליאל רישא בי רבנן.
ואחרי אשר בימי היות ר׳ אלעזר בן עזריה במבחר שנותיו לא הי' ר׳ אליעזר ביבנה כי אם בלוד, הדבר מבואר שהי׳ כל זה בלוד, כמו שכבר נתבאר שהיו אז כולם בלוד.
כי אלו היו כולם במקומות שונים ר' אליעזר בלוד ור׳ אלעזר בן עזריה ביבנה ור׳ יהושע בפקיעין או גם כן ביבנה, הנה לבד ממה שהי׳ מזכיר אצל כל אחד מקומו כמו שהוא כן בכל מקום שהמקומות שונים,
הנה גם לבד זה רחוק הדבר כי שאל לר׳ יהושע בפקיעין או ביבנה והלך ללוד ושאל את ר׳ אליעזר ושב ליבנה והרצה הדברים לפני ר׳ אלעזר בן עזריה. וכי גם סיבוב על הערים כזאת הוא דבר שאי אפשר שלא יזכר כלל בהברייתא.
אבל כן הדבר כמו שכבר נתבאר שישבו אז כולם בלוד ור׳ אלעזר בן עזריה הי׳ אז הנשיא תחת רבן גמליאל שכבר נפטר.
ועי׳ כן גם בתוספתא פאה פרק ג׳ הלכה ו׳:
״אמר ר׳ אילעאי שאלתי את ר' יהושע על אלו עומרים נחלקו בית שמאי ובית הלל אמר לי התורה הזאת על אלו העומר הסמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו וכשבאתי ושאלתי את ר׳ אליעזר אמר לי מודים באלו שאין שכחה ועל מה נחלקו על העומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר וכו׳ וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר׳ אלעזר בן עזריה אמר לי אלו הדברים שנאמרו למשה מסיני״.
ועל פי הדברים האלה נעמוד גם על ט"ס בגמ׳ כי מפני שלא עמדו על זה שיבשו הדברים, כי במשנה במס׳ עירובין ד׳ כ״ג נאמר:
״אמר ר׳ אילעאי שמעתי מר׳ אליעזר ואפי׳ היא כבית כור וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו אבל להם מותר וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנין בפסה וחזרתי על כל תלמידיו ולא מצאתי לי חבר״.  ------------  (נד) וכבר הערנו כי רק חבירי ר׳ אליעזר נבדלו ממנו, אבל לא תלמידיו, ור׳ עקיבא כבר הי׳ אז בכלל כל חבירי הוועד אשר נבדלו ממנו, אבל להתלמידים לא נגע הדבר.
כי כל עצמה של הברכה אשר ברכוהו לא הי' נדוי ושמתא עליו עד שיהא כל אדם מחויב על פי הדין לנהוג בו דיני נדוי (אשר ארך עד סוף ימי חיינו כי אם להיפך שהם גדרו להיות בדילים ממנו וכלשונו של ר' עקיבא אליו "כמדומה ר' שחביריך בדילים ממך" וכלשונו של ר' יהושע לאחר פטירתו של ר' אליעזר הותר הנדר.
ועל כן באמת נמצא את ר' אילעאי בכל העת ההיא עם ר' אליעזר, ונמצא כן גם עוד תלמידים כאלה. 
‫נשיאות ר' אלעזר בן עזריה בלוד‬
קפג‬
 והנה זה ודאי שהי' זה לאחר מות ר׳ אליעזר שאלו בימיו הרי היו הוא ויתר תלמידי ר׳ אליעזר יכולים לברר זה מפי ר׳ אליעזר עצמו אם אמר כן או לא.
ועל כן באמת כללו בזה יחד שלשה דברים אשר אין להם ענין כלל זה עם זה, לפי שאחרי מות ר' אליעזר כאשר בירר ר׳ אילעאי דבריו יחד עם חביריו נשאר הוא יחיד בשלשה דברים אלו ולא מצא לו חבר.
אבל הנה במס׳ פסחים ד' ל״ט בא לפנינו בברייתא בנוגע לאחד משלשה דברים אלה ונאמר שם:
״ר׳ אילעאי אומר משום ר' אליעזר אף ערקבלים וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי וכשבאתי לפני ר׳ אלעזר בן יעקב הודה לדברי".
והדברים האלה מתמיהים ומפליאים מאד, שהרי אם ר׳ אילעאי אבי ר׳ יהודה אמר שר׳ אליעזר בן יעקב הודה לדבריו, בהכרח הכונה לר׳ אליעזר בן יעקב הראשון, ולא ר׳ אליעזר בן יעקב תלמידו של ר׳ עקיבא חבר ר׳ יהודה בר' אילעאי.
ור׳ אליעזר בן יעקב הראשון הלא הי׳ מראשי זקני הדור בימי החרבן, עד שבן עזאי (יבמות מ"ט) כבר יעיד שמצא מגלת סתרים שנכתבה בירושלים בימי שלותה וכתוב בה ״משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי״, ועל פי ר׳ אליעזר בן יעקב גם העמידו לאחר החרבן את כל תכנית הבית, בהיותו מהיותר בקיאים בכל מוצאיו ומובאיו, ואיך אפשר שהוא הי׳ חי עוד אחרי מות ר׳ אליעזר.
ולא נמצא את ר' אליעזר בן יעקב הראשון בוועד בו ביום, ואין שם ממנו שום עדות, ולא נמצאהו גם לפני זה בימי הבירור ביבנה, ואין ממנו דבר עם ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל.
והדבר פשוט כי ט"ס הוא ותחת ר׳ אליעזר בן יעקב צ"ל "ר' אלעזר בן עזריה״.
והי׳ כתוב ר"ת ״ראב"ע״ ועשו מן העיי״ן יו"ד ויצא להם ר׳ אליעזר בן יעקב תחת ר׳ אלעזר בן עזריה(נה).
ובגמ׳ פסחים ד' ל"ח השמיטו לגמרי את תיבות ״בן עזריה״ ונשאר שם רק ר׳ אלעזר לבד ובא שם:
"תניא אמר ר׳ אילעאי שאלתי את ר' אליעזר מהו שיצא אדם (ידי חובת מצה) בחלות תודה ורקיקי נזיר אמר לי לא שמעתי באתי ושאלתי את ר׳ יהושע אמר לי הרי אמרו חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן למכור בשוק יוצא בהן, וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר׳ אליעזר אמר לי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה מסיני".
ועל הגליון שם רשמו ״תוספתא חלה פרק א׳״.
ובמח"כ זה הוא רושם בלא עיון כלל.
וראשונה אם חשבו שזה ענין אחד איך לא הגיהו לבסוף ״וכשבאתי והרציתי דברים לפני ר׳ אלעזר בן עזריה״ תחת ״ר׳ אליעזר״ לבד כמו שהוא בתוספתא שם וזאת שנית שאל שם ראשונה לר׳ יהושע ואחר כך לר׳ אליעזר וכאן להיפך. ‫ ------------------  (נה) וכבר נתבאר כי הי׳ זה אחרי מות ר׳ אליעזר, ומזה יתבאר לנו כי ר׳ אליעזר מת בימי היות ר׳ אלעזר בן עזריה נשיא בלוד, והיינו שנפטר ערך שנה או שנתיים אחרי מות רבן גמליאל. 
‫‪366‬
נשיאות ר' אלעזר בן עזריה בלוד
 ועיקר הכל שהרי כאן בפסחים היתה תשובת ר׳ אליעזר ״לא שמעתי״ ושם הי' ר׳ אליעזר המשיב ״עשאן לעצמו אין אדם יוצא וכו'״.
וכן הדבר כי זה ודאי אשר הם שני ענינים, אבל עצם סידור הדברים אין ספק שצ"ל כמו שם ״וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר׳ אלעזר בן עזריה״ ובפסחים השמיטו ״בן עזריה״ בטעות.
והדבר מתבאר גם ממקומות אחרים כי ר׳ אלעזר בן עזריה הי׳ בלוד וכל הדברים נחתכו על פיו.
והנה הדבר ידוע כי ר׳ יהודה נתגדל בלוד כי ר׳ אילעאי אביו שם הי' ומימי ילדותו הי׳ שם על ברכי ר׳ טרפון.
ובא במגילה ד׳ כ׳ ״תניא אמר ר׳ יהודה קטן הייתי וקריתיה למעלה מר׳ טרפון וזקנים בלוד אמרו לו אין מביאין ראי׳ מן הקטן״.
וכבר נתבאר בפרק הקודם כי בייתוס בן זונין הי׳ דר בלוד וכמו שהוא גם בתוספתא סוף פסחים ״מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית בייתוס בן זונין בלוד״.
אבל עי׳ במס׳ מגילה ד׳ כ"ז:
״דתניא הרי שהי׳ נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו׳ ר' יהודה אומר אפי׳ לוקח אוכל פירות מותר ואמר ר׳ יהודה מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי ר׳ אלעזר בן עזריה ולוקח אוכל פירות הי׳ וכו׳״.
והננו רואים שאף שהי׳ בלוד ר׳ טרפון אשר הי׳ מקומו בלוד, ולפני היות יתר ראשי הדור שם הי׳ הכל נחתך ונעשה על פיו, הנה אף שהוא הי׳ קשיש הרבה מר׳ אלעזר בן עזריה בכל זה בהיות עתה ר׳ אלעזר בן עזריה נשיא הדור ומקומו גם הוא שם נחתכו הדברים ונעשו על פיו ״על פי ר׳ אלעזר בן עזריה״.
ועי׳ כן גם במס׳ בבא בתרא ד׳ י"ג:
״תנו רבנן מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר תורה כפני עצמה וכו׳ ואמר ר׳ יהודה(נו) מעשה בבייתוס בן זונין שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחד על פי ר׳ אלעזר בן עזריה וכו'״.
וכל הדברים יתאימו יחד כי ר׳ אלעזר בן עזריה הי׳ שם הנשיא בהימים אשר ישבו כולם בלוד אחרי מות רבן גמליאל, ועל כן נעשה הכל על פיו שם.
ובתוספתא ברכות פ"א ה"ד:
״אמר ר׳ יהודה פעם אחת הייתי מהלך אחר ר׳ עקיבא ואחר ר׳ אלעזר בן עזריה הגיע זמן קריאת שמע כמדומה אני שנתיאשו מלקרות אלא שעוסקין בצרכי צבור קריתי ושניתי ואחר כך התחילו הן וכבר נראתה החמה על ראשי ההרים".
ונראים הדברים כי ר׳ אלעזר בן עזריה אחרי מות רבן גמליאל נסה להגדיל את מספר הזקנים הקבועים בלוד.
ותחת אשר בימי רבן גמליאל היו שם הזקנים הקבועים רק החמשה ראשוני ראשי מנהיגי הדור עד שהי׳ זה לדבר ידוע אצלם לאמר ״חמשה זקנים״ וגם במקום שר׳ טרפון הי׳ השואל אמרו הלשון המורגל אצלם ״חמשה זקנים",  ---------------------------  (נו) כן צ"ל שם ר׳ יהודה ולא רב יהודה והכל כדברי הברייתא. 
‫נשיאות ר אלעזר בן עזריה בלוד‬
קפד
 הנה תחת זה נמצא בסוף הימים ההם כבר קיבוץ גדול של זקנים וגם כן במספר ומנין ״שנים ושלשים זקנים".
ובא לפנינו בתוספתא סוף מקואות:
"פרה ששתתה מי חטאת ושחטה בתוך מעת לעת זה הי׳ מעשה והי׳ ר׳ יוסי הגלילי מטהר ור׳ עקיבא מטמא סייע ר׳ טרפון את ר׳ יוסי הגלילי סייע ר׳ שמעון בן ננס את ר׳ עקיבא וכו׳ ונמנו שנים ושלשים זקנים בלוד וטהרוהו".
וכבר באו והגיהו בספרי חוקת ל״ג ״וכבר הלכה זו נשאלה לפני שלשים ושמנה זקנים בכרם ביבנה וטהרו את בשרה וכו׳".
ואין זה כי אם הגהה בטעות מפני שראו כאן קיבוץ גדול מזקני הדור, ולא ידעו כזאת בעת ההיא של ר׳ טרפון כי אם ביבנה.
אכל כבר נתבאר לנו שכן הדבר אשר בימים ההם הי׳ מושבם הראשי בלוד.
ובתוספתא שם אחר זה גם נשנו שם הדברים וגם כן מפורש על לוד:
״ולא הי׳ מציל לאיל מידו אלו שנים ושלשים זקנים שנמנו בלוד וטהרוהו״.
ודבר שאין צריך לאמר הוא שאלו הי׳ כתוב "יבנה" הידועה לכל למושב החכמים לא הי׳ אדם מגיה ״לוד״.
אבל כן העיקר וכל זה הי׳ בלוד ובספרי הוגה בטעות כמבואר.
ויגיד עליו רעו דברי התוספתא אהלות פרק ד׳ ובגמ׳ נזיר ד׳ נ"ב והובא גם בירושלמי ברכות פרק א' סוף הלכה א׳:
״מעשה שהביאו קופה מלאה עצמות מכפר טבי (אצל לוד) והניחוה באויר הכנסת בלוד(נז) ונכנס תודרוס הרופא ונכנסו כל הרופאים עמו אמר תודווס הרופא אין כאן שדרה ממת אחד ולא גולגולת ממת אחד אמרו הואיל ויש כאן מטהרים ויש כאן מטמאים נעמוד למנין התחילו מר׳ עקיבא (המטמא) וטיהר אמרו הואיל והיית מטמא וטיהרת טהור".
וממקום הזה נראה גם דבר חדש מאד בנוגע למעשי הימים ההם.
כי הנה דבריהם לר׳ עקיבא ״הואיל והיית מטמא וטהרת טהור" היינו מה שהי׳ מטמא זה מלפנים זמן רב קודם זה עד שבימי היותם בלוד כבר הי׳ זה קבע במשנה על ידי תנא המתיבתא ביבנה בשעתה.
ועל כן אף שחזר בו לאחר זמן בהיותם בלוד נשארו הדברים כן במשנה כמו שהיו.
והדברים נשארו כן במשנה גם לפנינו במשנה אהלות פרק ב׳ משנה ו׳.
ועל יסוד המשנה שם בריש הפרק ״אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת וכו׳ השדרה והגולגולת״ בא שם במשנה ו׳:
״השדרה והגולגולת משני מתים ורביעית דם משני מתים ורובע עצמות משני מתים ואבר מן המת משני מתים ואבר מן החי משני אנשים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים״.  ------------------------  ‫(נז) הניחו זה באויר הכנסת למען לא יטמא באהל, ומתחלה נעשה שם ״אויר הכנסת" לדברים כאלה. 
‫‪368‬‬
‫נשיאות ר' אלעזר בן עזריה בלוד‬
 והנה עתה בהיותם בלוד חזר בו ר׳ עקיבא ואחר שאמר תודרוס הרופא שלא נמצא בהקופה לא שדרה ולא גולגולת ממת אחד טיהר גם ר׳ עקיבא.
והן גם דברי הגמ׳ בנזיר שם ד׳ נ"ב ״ת"ש אמר ר׳ יהודה ששה דברים ר׳ עקיבא מטמא וחכמים מטהרים וחזר בו ר׳ עקיבא, ומעשה שהביאו וכו'״.
ועל כן מפני שחזרה זו היתה כבר בימי היותם בלוד, ואז היו כבר דברי ר׳ עקיבא קבועים אצל יסוד המשנה, אשר נקבעו שם בימי המתיבתא ביבנה, בעוד אשר היו כל סדרי המתיבתא על מקומם, נשארו הדברים כן קבועים ועומדים.
והנה היו עתה מספר מסוים מחכמי הדור בלוד, וכמו שנתפרש ב[[תוספתא/מקואות/ח|תוספתא סוף מקואות]] ששב והגיע כבר למספר מסוים של שלשים ושנים.
ובימים ההם היו שם גם הדברים הבאים במס׳ קדושין ד׳ מ׳ וגם ב[[ספרי על דברים יא|ספרי פרשה עקב]]:
״וכבר היו ר׳ טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר׳ טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר' עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה״.
וכן הדברים בתוספתא שבת פרק ב׳ ובגמ׳ שבת כ"ט:
״אמר ר׳ יהודה פעם אחת שבתינו בעליית בית נתזה בלוד והביאו לנו שפופרת של ביצה וכו׳ והיו שם ר׳ טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר". 
פרק מ.
 אבל מחשבתו הגדולה של ר׳ אלעזר בן עזריה להשיב שבות המתיבתא ולקומם הריסות בית הוועד לא באה ותקותם היתה מפח נפש.
ר׳ אלעזר בן עזריה וחביריו חשבו כי הממשלה רדפה את בית הנשיאים ולא נתנה אותם לנהוג בית הוועד וקיבוץ כללי מפני שהמלשינים והמינים הראו עליהם בתור נצר ממשפחת בית דוד.
אבל כבר עבר הדבר למדרגה כללית והממשלה לא רצתה בבית הוועד וקיבוץ כללי מפני שכבר החלו לשמור צעדי בני ישראל בכלל בראותם כי העם הגדול הזה ריפא את שבריו וכל אחדות האומה בארץ ישראל שב למקומו, והעם שב ויקם על רגליו.
וכבר הערנו כי בהיות מבטי טראיאן לכבוש את בבל, שם לבו ביחוד לדכא תחת רגליו את היהודים לבלי יפלו לו הם מאחוריו.
ועל כן קבלו פקידי הממשלה לרדוף באף כל תנועת יד ורגל אצל היהודים.
כי על כן כאשר הרגישו איזה תנועה בלוד, וכאשר הלשינו עליהם המינים הידועים רודפיהם ויביאו דבתם רעה,
אז הנה סערת הממשלה חמה יצאה באף וקצף גדול עד כי הוכרחו גם ר׳ אלעזד בן עזריה גם בית הנשיאים של רבן גמליאל וגם רבים מחכמי הדור לעזוב לגמרי את ארץ יהודה וללכת לארץ הגליל.

‫ר׳ אלעזר בן עזריה, ובריחתם להגליל
קפה  וגם שם בארץ הגליל הוכרחו לשבת בהחבא ובסתר.
והן דברי התוספתא במס' כלים בבא בתרא פרק ב':
"אמר ר׳ יוסי מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבים אצל ר' אלעזר בן עזריה חרש בצפורי ר׳ חוצפית המתורגמן ור' ישבב ור׳ חלפתא ור׳ יוחנן בן נורי הביאו לפניהם ראש כלונס וכו'.
וידוע כי ר׳ חוצפית המתורגמן הי' לפנים מתורגמנו של רבן גמליאל כמו שהוא במס׳ ברכות כ"ז.
ועתה ישב בסתר עם ר׳ אלעזר בן עזריה אשר הי' מתורגמנו אחרי מות רבן גמליאל וישב גם הוא עמו בלוד, ועתה ברחו כולם להגליל וישבו בההבא בעיר צפורי.
ופראנקעל בדרכי המשנה עמוד ‪133‬ הערה ‪2‬ בערך ר' אלעזר בן מתיא כתב:
"ובתוספתא כלים ב"ב פ״ב איתא אמר ר׳ יוסי מעשה בארבעה זקנים שהיו יושבין אצל ר׳ אלעזר בן עזריה חרש בצפורי וכו' והך ר׳ אלעזר בן עזריה חרש אין לו הבנה ואפשר שצריך להיות ר׳ אליעזר בן מתיא בן חרש ואם כן יהי׳ ר' אליעזר זה בן ר׳ מתיא אשר הי' מושבו ברומי עי' לעיל ר׳ מתיא בן חרש".
והנה היו רחוקים כל כך מכל חקירה עד אשר בכל מקום נתהפבו להם הדברים לתהו ובהו.
וכפי הנראה נשתבש בדברים בטלים האלה מפני שהשב כי היש הוא תואר‬ ‫השם או השם עצמו על ר׳ אלעזר בן עזריה‪ ,‬ועל כן יאמר ״והך ר־ אלעזר בן‬ עזריה חרש אין לו הבנה".
וטעה בדברים היותר פשוטים כי "חרש" אינו תואר על ר' אלעזר בן עזריה כי אם יסוב על "היו יושבים״,
לאמר כי הארבעה זקנים האלה ישבו אצל ר׳ אלעזר בן עזריה מסתתרים עמו מפני אימת המלכות.
והלשון הזה "חרש" הוא כמו ביהושע ב׳ א׳ "וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים חרש לאמר לכו וכו'״.
והיינו ששלחם בשתיקה ובסתר וכן הם גם ענין הדברים במקום הזה.
ועי׳ תוספתא מגילה פרק ב' הלכה ב':
"אמר ר' יוסי מעשה בר׳ יוחנן בן נורי שקראה בצפורי בלילה אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה״.
וכן הדבר כי בהיות ר׳ יוחנן בן נורי בצפורי כבר הי׳ שעת הסכנה כמבואר.
ובימים ההם באו להגליל גם בית הנשיאים ורבן שמעון בן גמליאל בראשם, ומפני שלא הי' עדין לנשיא הי' נקרא אז בשם ״בן הנשיא“.
והן דברי ר׳ יהודה בתוספתא עירובין פרק ה' הלכה ו׳:
"אמר ר' יהודה מעשה בבן נשיא שהיו לו חמשה חצרות באושא ולא הי׳ אוסר אלא מקום דירתו בלבד״(נח)‪.‬‬  --------------------------  (נח) וכפי שהוא בתוספתא כן הוא עיקר הגירסא ורק מפני שהלשון "בן נשיא" לא ידעו מה זאת הגיהו בגמ' ואחר זה גם בתוספתא, ולפנינו נשוב לכל זה. 
‫‪370‬‬
‫בריחתם לארץ הגליל
 ולא יוכל להיות ספק שר' יהודה יביא ראי' מהוראת רבותיו שהיו שם באמת בזמן שאחר זה ככל אשר יבואר עוד.
ועם בית הנשיאים בא אז להגליל גם ר׳ אלעזר בר' צדוק אשר כידוע (ויבואר לפנינו) הי׳ הוא ואביו הממונים בבית הנשיא עד שגם הם ביערו שם החמץ (עי׳ פסחים מ"ט) והי' זה מוטל עליהם שם.
והערנו על זה במקום הזה מפני כי מזה גם נוכל לצמצם את זמן המאורעות האלה.
כי לפנינו בימי "שלפי השמד" יבואר לנו כי אך בטעות חשבו החוקרים החדשים מתוך פלפולו של הסדר הדורות כי היו שם שני ר' אלעזר בר׳ צדוק ובאמת לא הי' שם כי אם אחד.
ור׳ אלעזר בר' צדוק חי ערך תשעים וחמש שנה, ובבוא השיירא הראשונה מבבל עם ר׳ נתן הבבלי לחזק עמודי המתיבתא, ואשר עמהם הי׳ גם אייבו אבוה דרב אחיו הגדול של ר׳ חייא, הי׳ ר׳ אלעזר בר׳ צדוק עדין חי, ושם יבואר לנו כל זה לכל פרטיו.
ובסוכה ד׳ מ"ד בא בגמ':
״אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דר' אלעזר בר׳ צדוק אתא לקמיה ההוא גברא אמר ליה קרייתא אית לי כרמיא אית לי זיתא אית לי ואתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיא ואוכלין בזיתיא אריך או לא אריך אמר ליה לא אריך הוה קא שביק ליה ואזל אמר כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעים שנין ולא חמיתי בר אינש מהלך בארחן דתקנן כדין הדר אתא ואמר ליה וכו'״.
‫והדברים האלה יבארו ויצמצמו לנו את כל דבר המעשים הכוללים בימים ההם.
ולפנינו יבואר כי גם אחרי מות אדריאנוס לא נתבטלו עוד לא השמד ולא הרדיפות ונמשכו גם איזה שנים בימי אנטונינוס פיוס עד ערך שנת ע"ד—ע"ה אחר החרבן.
ועל כן הנה שתים שלש שנים אחר שלפי השמד דהיינו בערך ע״ח אחר החרבן הי׳ ערך כארבעים שנה מאז ברחו מלוד לארץ הגליל.
וה‬ן דברי ר׳ אלעזר בר׳ צדוק ״כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעים שנין״.
וגליל נחשבה לאנשי ארץ יהודה כארץ אחרת, כמו שהוא גם לשון המשנה בשביעית פרק ט׳ משנה ב' "שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל״.
וכן הוא גם לשון המשנה בכתובות פרק י"ג משנה י׳ ״שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל״.
וכן גם במס׳ בבא בתרא פ"ג משנה ב׳ ״שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל".
וזה הוא גם לשונו של ר׳ אלעזר בר׳ צדוק והדברים ברורים.
ומזה הננו יודעים כי זמן בריחתם מלוד לארץ הגליל הי׳ בערך שנת שמנה ושלשים אחר החרבן.
ומות רבן גמליאל בערך ארבע או חמש ושלשים אחר החרבן.

ר' אלעזר בן עזריה, ועיר לוד בכלל
‫קפו‬  ואמנם כי גם כאשר הוכרח ר' אלעזר בן עזריה ובית הנשיאים של רבן גמליאל לעזוב את לוד ולשבת בהגליל, התחזקו זקני ישראל להשאר עוד בלוד.
אחדים מהם עזבו גם הם את לוד, אם מאונס כמו ר׳ חוצפית המתורגמן או מרצון כר' ישבב ור׳ יוחנן בן נורי.
אבל רבים מזקני הדור נסו להשאר בלוד, ולקיים אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח.
ואף כי לא יכלו גם הם להתאסף יחד בבית המדרש, וגם לא בבית ר׳ טרפון, קבעו להם מקום כינוס בבית איש פרטי, בית נתזה בלוד.
ובתוספתא שבת פרק ב' ובמס׳ שבת כ"ט:
״אמר ר' יהודה פעם אחת שבתנו בעליית בית נתזה בלוד והביאו לנו שפופרת של ביצה ומלאנוה שמן ונקבנוה והנהנוה על פי הנר והי׳ שם ר' טרפון וזקנים ולא אמרו לנו דבר אמרו לו משם ראי' ‬‫שאני בית נתזה דזריזין הן".
והנה הדבר ידוע כי ר׳ טרפון הי׳ מושבו הקבוע בלוד, והי' שם ביתו, והוא הי' עשיר גדול, וכבודה רבה.
ובכל זה הי׳ שובת בבית נתזה יחד עם הזקנים ״פעם אחת שבתנו בעליית בית נתזה בלוד וכו׳ והי׳ שם ר׳ טרפון וזקנים".
וכל זה יורה לנו את עמלם הגדול והנפלא להחזיק את עמוד התורה בכל אופן האפשר, ולהשתדל לבלי יהי׳ כלה ונחרצה פיזור החכמים.
ונראה ונשתומם עוד כאשר נראה כי גם בבית איש פרטי לא יכלו לשבת יחד לדון בהלכה, ועל כן התחכמו לתת לישיבתם יחד שם תואר של מסובים לאכול יחד.
ובא בקדושין ד׳ מ׳ ובספרי (דברים פרשה עקב על הכתוב והי׳ אם שמוע):
״וכבר היו ר׳ טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאל שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר׳ טרפון ואמר מעשה גדול נענה ר׳ עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
ומזה הננו יודעים כי נשארו שם גם אז עוד הרבה זקנים מראשי חכמי התורה, וגם גבור האומה ר׳ עקיבא נשאר שם אז גם הוא ויחד כולם השתדלו לבלי יבוטל התמיד אצל חכמי התורה.
ואם כי אז עדין לא הי׳ שם שמד ואונס ליחידים על מעשי המצות, אבל ראו חכמי התורה והרגישו את עב הענן אשר עולה ומחשיך, ועל כן עמדו אז למנין גם על זה, ובא בסנהדרין ד' ע"ד:
״אמר ר׳ יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבר ואל יהרג חוץ מעכו״ם וגילוי עריות ושפיכת דמים".
והחוקרים האחרונים טעו לחשוב כי הי׳ זה אחר ביתר בימי השמד, והחכם גרעץ (חלק ד׳ נאטע ‪17‬) בנה על זה מצדדים גדולים בדברי תהו. 
‫‪372‬‬
‫לוד אחרי נדידת הנשיאים‬
 ואין זה כי אם טעות על טעות, אחרי ימי ביתר בימי השמד לא הי' עוד ר׳ טרפון בחיים, ואין זכרונו בא לפנינו בשום מקום לא בימי השמד ולא לפני זה בימי המלחמה, ולא גם לפני זה בימי אושא.
וזאת שנית כי אחרי ימי ביתר בימי השמד לא יכלו לשבת בלוד בארץ יהודה והשרידים נמצאו רק בהגליל ככל אשר יבואר כל זה לפנינו.
והחוקרים האלה גם לא ידעו לא דרכי רבותינו חכמי התורה ולא מעשי הימים בדברי ימי ישראל.
וחשבו כי חכמי ישראל יכלו לעסוק בדין זה רק בשעת השמד, מבלי לדעת כי אפי׳ בדיני הקרכנות והמקדש עסקו ממש בדרך זה עצמו אשר עסקו בהלכות שבת ויום טוב.
אבל יותר מזה, שמאז אשר באו ימי הרדיפות הי׳ זה דין של הלכה למעשה.
והננו רואים כי בבבל ובימי רבא אשר אז בודאי לא הי' כל שמד בבבל בכל זה בא במס׳ פסחים ד׳ כ"ה‪:
"כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא וכו'".
כי בכל העתים ובכל הזמנים בימי גלות ישראל קרה שם כזאת וכזאת.
רק כי זה ודאי אשר דבר מעשיהם הפעם הי׳ בעת רעה ההוא בימי טראיאן שהרי הדבר מפורש שלא הי׳ זה לא בשבתם במתיבתא וגם לא בישבם בבית המדרש כי אם ״נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד".
ואף כי הי' לוד מקומו וביתו של ר׳ טרפון בכל זה שבת בבית נתזה והננו רואים תשובת החכמים לר׳ יהודה ״שאני בית נתזה דזריזין הן".
והדבר ידוע כי מעולם לא חילקו בדין בין זה לזה(נט) והכונה ״שאני בית נתזה דזריזין הן״ לא יוכל להיות כי אם זה שמפני שהיו שם אז חכמי הדור בקביעות וחזני הכנסת עמהם הי׳ לזה אז דין מקום זריזין. 
פרק מ״א.
 ר׳ אליעזר בן הורקנוס בפרט.
בעמדנו על הפרק בזמן מות ר׳ אליעזר בן הורקנוס אשר כבר נתבאר לנו כי נפטר גם הוא בימי היותם בלוד, היינו בימי היות ר' אלעזר בן עזריה נשיא בלוד, עלינו לדבר במקום הזה דברים אחדים על דבר ר׳ אליעזר בן הורקנוס ור׳ יהושע, ‬ראשוני ראשי הדור ההוא.
בכל דברינו בדברי ימי ישראל הננו עוסקים רק בנוגע לדברי ימי ישראל הכוללים ודברי חכמי התורה ככל הנוגע להנהגתם את העם ועמדם בראש העם ודבר השתדלותם בנוגע לתורה בלימודה.  ---------------------------  (נט) ואמרו זה במקדש ״כהנים זריזין הן" אבל הדינים ‬הנם שוים לכל ולא חילקו בין אדם לחבירו. 
‫ר אליעזר בפרט‬
קפז‬
 אבל לא נדבר לספר בשבח כל אחד מהם, לפי שנחשב זה לפגיעה בכבודם של ראשי ישראל אשר עמדו גבוהים מאד מענינים כאלה, ואך מפיהם אנו חיים חיי עולם, וכל באי עולם מהמעיין הזה שאבו, וממקור ישראל לקחו, ויגלגלו הדברים בפנים שונים מתוך הוד קול אשר נשמע בכל הארץ ובכל הגוים מפי ספרים וסופרים(ס).
אבל במקום אשר חוקרים בלא חקירה הפכו את הקערה על פיה, ובשנאתם העזה כמות לחכמי התורה הוציאו דבתם רעה ויבדו שקרים בפומבי למען כסות כלימה את עם ישראל,
שם אין זה נוגע לחכמי התורה לבדם, שם אין הדבר לזה ולזה בפרט, כי אם להעם כלו אשר הם היו מנהיגיו וראשיו, שם אין זה דבר פרטי כי אם דבר כללי, דבר העם עצמו, דבר העם כלו.
שם ההכרח להסיר ערמת העפר ואבני הנגף, שם ההכרח להשיב הדברים למקומם ולמה שהם.
על ר׳ אליעזר אמרו במס׳ תענית ד׳ כ"ה:
״שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות (של תענית ציבור) ולא נענה ירד ר׳ עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים הוו מרנני רבנן יצאתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזח אינו מעביר על מדותיו״.
והכונה פשוטה במדותם את המדות במדה גבוהה מאד חילקו בין ר' עקיבא לר׳ אליעזר כי נמצא לר׳ עקיבא אשר הגיע בזה לקצה הגבול.
וביבמות ד' ט"ז כאשר אמר לו יונתן בן הרכינס ״אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו אשריך שזכית לשם ועדין לא הגעת לרועי בקר אמר לו ר׳ עקיבא ואפי׳ לרועי צאן".
ודבר כזה לא נמצא לר׳ אליעזר, והם במדדם במדה אשר אין למעלה ממנה אמרו מה שאמרו.
ואם היו החוקרים האלה מרימים הדבר הזה על הנס, מי משים לב לדברי בעלי פטיט, ומי יעסוק בענינים כאלה בדברי הימים.
אבל כי בא החכם ווייס ויטעה את הקוראים בדברים בדוים, ובדברו ממעשי רבן גמליאל עם ר׳ אליעזר בבבא מציעא ד׳ נ"ט בעמוד ‪81‬ מדו"ד ח"ב ובסגנון הידועים יאמר שם בשפתים דולקים:  ---------------------  (ס) כבר העירו על עיקר הדבר במנחות ד׳ ק"י:
אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהם שבשמים".
ומאז אשר התרחבו העמים מקצה הארץ ומאז אשר נפתחו הדרכים ונסללו מסילות, והעמים באו זה בזה נוכל להרחיב התחומים האלה הרבה מאד.
אבל סגנון הדברים אשר בא שם רק בנוגע להכרת אביהם שבשמים נוכל להרחיב הרבה מאד גם בכל הנוגע למדות מוסר ודרך ארץ, אשר אך ממקור ישראל לוקחו, ואך שם נשארו והנם אצל יחידי הסגולה בכל נעימי קדושה ובכל טוהר זהרם.
וישארו במשנה ובגמ׳ בכל מדרגתם היותר גבוהה. 
‫‪374‬‬
ר' אליעזר בפרט‬
 ״הראש והראשון בין בעלי ההתנגדות בגלוי פנים הי׳ ר' אליעזר בן הורקנוס, אם נביא במשפט את תכונותיו מעשיו מדותיו והתנגדותו התמידית לא יפלא בעינינו אשר ראינו כי רבן גמליאל הניח את שבט נשיאותו על גודלו כי אם יפלא יותר על כח המעצור אשר הי׳ לר"ג להתאפק ימים ושנים והניח את ר׳ אליעזר לעשות מה שלבו חפץ מחלוקות ומריבות תמיד ולתת למוט יום יום את איתני האחדות אשר היא חיתה כל מטרתו. כל ימי חיי ר׳ אליעזר מילדות ועד הקבר היו שלשלת מחלוקות מתמידות״.
ובכל אשר הורגלנו בדרכי תהו של הכתבנים האלה, ובכל אשר הורגלנו לראות כי בזדון ישחיתו כל חלקה טובה בדברי ימי ישראל, לא הי׳ אפשר להאמין כי ירשה לו איש לבדות דברים בדוים כאלה במקום אשר אין שם צל של מקום טעות לטעות בו.
כי בכל הש"ס מראשו לסופו, בכל המשנה ובכל הגמרא אין שם מריבות לר׳ אליעזר כל עיקר לא עם רבן גמליאל ולא עם שום אחד מחכמי יש־אל.
יש שם אהבה ואחוה שלום וריעות בין חכמי ישראל וראשי חכמי הדור, אבל לא מריבות וקטגוריא.
ואיך יעמוד איש בפני כל קהל ישראל ויאמר על ר׳ אליעזר כי עשה ״מה שלבו חפץ מחלוקות ומריבות תמיד וכל ימי חייו מילדותו עד הקבר היו שלשלת מחלוקות מתמידות".
ורק בדברי ימי ישראל אשר נעשו להפקר על ידי לבלרים כתבנים הי׳ אפשר להגיד בפומבי עדות שקד כזה, ולקרוא על זה גם שם דברי הימים.
ודבר המחלוקת היחידה בדין חתכו חוליות, גם היא לא היתה כי אם בתוך כותלי בית המדרש, ובכל דרכי הפלוגתות בדבר הלכה.
וכל הקפדת רבן גמליאל היתה רק זאת כי אף שרבים הלקו עליו לא חזר ר׳ אליעזר מדעתו.
ואמנם כי עוד הרבה יותר כי המחלוקת היחידה הזאת גם היא תעיד לנו עד כמה הי׳ ר׳ אליעזר רחוק מכל ריב וקטגורי'.
וכן הדבר כי אלו הי׳ נדרש לנו ראי׳ שר׳ אליעזר הי׳ רחוק לגמרי מכל מדון וכל ריב אין לך ראי׳ יותר גדולה יותר בולטת ויותר מוכיחה על זה מהמקום הזה המקום היחידי אשר שם בא הדבר לידי יותר מסתם פלוגתא של הלכה.
שהרי קבל עליו את הדין מבלי כל ריב ובלי כל קטגורי׳ וגם מבלי כל הקפדה.
והדבר ידוע כי ר׳ אליעזר הי׳ אז הראש והראשון בין כל חכמי ישראל.‬ ועד היום ההוא הי׳ מראשי מנהיגי העם כלו יחד עם רבן גמליאל ור׳ יהושע.
בכל זה לא עורר מדנים, ולא פנה למשוך אבירים בכחו, ולהפריא בין אחים.
כל מה שעשה הי׳ רק זאת כי זלגו עיניו דמעות, ונהג דין מנודה, ובא שם:
"מה עשה ר׳ עקיבא לבש שחורים ונתעטף שחורים וישב לפניו ברחוק ד׳ אמות אמר לו ר׳ אליעזר עקיבא מה יום מיומים אמר לו רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות וכו'״. 
ר' אליעזר בפרט
קפח
 כמדומה לנו כי בכל חכמי הגוים מהעולם עד העולם אי אפשר למצוא דוגמא נפלאה כזו, ובכל ספרי דברי הימים לעם ועם לא נמצא כזאת.
ורק בין חכמי ישראל בימים הגדולים ההם אפשר לנו למצוא גבורי כח כאלה, להכיר משם רוחם הגדול של ראשי חכמי ישראל, ורוממות נפשם הגדולה.
וראינו עד כמה לא הי׳ שם כל מדון ומריבה וקטגורי׳ עם רבן גמליאל וחביריו עד שר׳ אליעזר גם לא ידע כלל לפני זה מחפצם, עד ששאל לר׳ עקיבא ״עקיבא מה יום מיומיים".
וכל זה לא לבד שלא העלה אף וחמה ולא גרה מדון לשמועה מחרדת כזאת פתאום כי אם שבדומי׳ קדושה ולב טהור קבל עליו מיד את הדין הקשה והנורא הזה, ומכיון ששמע תשובת ר׳ עקיבא "רבי כמדומה לי שחבירים בדילים ממך״,
״אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע, זלגו עיניו דמעות״.
זה הוא דבר המעשה האחת המעשה היחידית אשר נמצא ביניהם, המעשה היחידית אשר יצאה מכלל אהבה אחוה וריעות אשר שררה ביניהם תמיד.
ובכל זה הנה בהמעשה היחידית הזאת אשר יצאה מהכלל כלו, גם בה נוכל לראות ולהכיר רק רוממות נפשו הגדולה של ר׳ אליעזר וטהרת מדותיו אשר אין ערך להם, ולא נמצא דוגמתם כי אם אצל ראשי חכמי התורה.
אבל החכם ווייס, אף כי לא הי׳ יכול להראות היכן הם מקורי דבריו המבהילים, והיכן נמצא כזאת כי עשה ר׳ אליעזר מריבות ומדנים עם חכמי דורו, הנה ‬בכל זה אין נסתר מחמתו.
ותחת מקור כי עשה ר' אליעזר מדנים וריבות עם חכמי דורו, יביא לנו עון אחד על ר׳ אליעזר,
כי עזב את כל טוב בית אביו וילך במסירת נפשו לסבול גם רעב וכפן למען ילמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי בירושלים.
ואם יפלא בעינינו איך דבר כזה אשר יעיד רק על ענות צדקו וקדושת תורתו ורוממות נפשו, מבלי להביט על טובתו לנפשו, איך יהפוך דבר כזח עוד נגד ר׳ אליעזר,
הנה לא יפלא מאומה אצל החוקרים האלה המשתדלים בכל דברי ימי ישראל להפוך אור לחשך, ויאמר החכם ווייס שם:
״כל ימי חיי ר' אליעזר מילדותו עד הקבר היו שלשלת מחלוקות מתמידות בנעריו עזב בית אביו במריבה וברח ירושלימה וישב לרגלי רבן יוחנן בן זכאי ימים רבים (אבות דר׳ נתן פ״ו ב״ר פמ״ב פרקי ר"א פ״א)".
ואמנם כן כי בעמדנו על הפרק בנוגע לר׳ אליעזר בפרט טוב הדבר להביא הדברים ההם כמו שהם.
הלשון באבות דר׳ נתן פ״ו זה הוא:
״מה היתה תחלתו של ר׳ אליעזר בן הורקנוס בן עשרים ושתים שנה הי׳(סא) ולא למד תורה פעם אחת אמר אלך ואלמוד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי  ------------- 
(סא) ובדברי פרקי דר׳ אליעזר פ"א שם "בן כ״ח" אבל המעיין יראה שהסגנון וכל הדברים באבות דר׳ נתן יותר מדויקים ויותר ברורים. 
‫‪376‬‬
‫ר' אליעזר בפרט
 אמר לו אביו הורקנוס אי אתה טועם עד שתחרוש מלא המענה השכים וחרש מלא מענה אמרו אותו היום ערב שבת הי׳ הלך וסעד אצל חמיו ויש אומרים לא טעם כלום מו׳ שעות של ערב שבת עד ו' שעות של מוצאי שבת כשהוא הולך בדרך ראה אבן שדימה ונטלה ונתנה לתוך פיו וי"א גללי בקר הי' הלך ולן באכסניא שלו הלך וישב לו לפני רבן יוחנן בן זכאי בירושלים עד שיצא ריח רע מפיו (מפני שלא הי' לו מה לאכול) אמר לו ריב"ז אליעזר בני כלום סעדת היום שתק שוב אמר לו ושתק שלח וקרא לאכסני' שלו אמר לו כלום סעד אליעזר אצליכם וכו׳ ביני וביניכם אבדנו את רבי אליעזר וכו' שמע עליו הורקנוס אביו שהי׳ לומד תורה וכו׳ אמר אלך ואדור וכו׳ עמד הורקנוס אביו על רגליו ואמר רבותי אני לא באתי וכו׳ עכשיו כל נכסי יהיו נתונים לאליעזר בני וכו׳״.
וראוי לנו לבאר הדברים על ענינם, כי אף שנאמר ״בן עשרים ושתים שנה הי׳ ולא למד תודה״ אין הכונה שזה עתה רצה להתחיל ללמוד תורה שהרי במקום הזה עצמו בא ״פעם אחת אמר אלך ואלמוד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי״.
והדבר ידוע כי רבן יוחנן בן זכאי לא הי' מלמד תינוקות בירישלים.
‫הוא נהג שם המתיבתא הגדולה, וגם לפני מות רבן גמליאל הזקן שלא הוא הי׳ ראש המתיבתא הי׳ שם ישיבתו גדולה מאד (יבואי לנו בכרך שלפני זה) וגדולי החכמים ישבו לפניו, ולא מתחילים ללמוד.
ולא יוכל להיות כל ספק שכבר למד לפני זה לא לבד מקרא כי אם גם משנה מפי רבו דמתניתא וגם טעמי המשנה מפי רבו דאולפנא, ורק אחר זה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי.
ואחרי שמפורש בזה כי בהלכו מבית אביו הלך לשבת לפני רבן יוחנן בן זכאי בירושלים, הדבר מבואר מעצמו כי לפני מה שהלך מבית אביו דהיינו בילדותו כבר למד תורה הרבה.
והדבר יוצא גם מפורש כן מדברי הירושלמי, כי המעשה שבא בבבלי [[שבת קד א|שבת ק"ד]] ״אתו דרדקי לבי מדרשא״ בא זה עצמו בירושלמי מגילה פ"א ה"ט:
״מעשה ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הוועד ונכנסו התינוקות אמרון איתון נעביד בית וועדא דלא יבטל אמרין וכו׳ אמרון ר' ליעזר ור׳ יהושע הוון מנהון״.
ועל כן בהיות ר׳ אליעזר כבר בן כ״ב או בן כ"ח מלא תורה מימי עלומיו, ורצה לשוב לאהלי תורה הגדולים בירושלים, לא הי׳ כל רשות לאביו למונעו מזה.
ואיש כר' אליעזר אשר רבו הגדול אמר עליו כבר כי הנהו מכריע בחכמתו את כל חכמי ישראל הגדולים, ואשר הי׳ באמת ראש כל הדור,
הלא אין ספק כי הרגיש בנפשו כי אין תעודתו להשאר לעולם חורש בבקרים, ואם כי לא היו לו נכסים לעצמו כי אם בתוך נכסי אביו, הנה בהרגישו כחות נפשו הגדולים והנפלאים, החליט למסור נפשו על התורה.
ובהיותו רחוק מלקבל מתנות מכל אדם הסתיר רעבונו מאדם עד כי כאשר שאל אותו רבן יוחנן בן זכאי על זה לא השיב ״שלח וקרא לאכסני׳ שלו א"ל 
‫ר אליעזר בפרט‬
‫קפט‬  כלום סעד אליעזר אצלכם אמרו לו אמרנו שמא אצל רבי הי' סועד אמר להם אף אני אמרתי שמא אצלכם הי׳ סועד ביני וביניכם אבדנו את ר׳ אליעזר מן האמצע".
תכונות נפלאות כאלה היו ראוים באמת להרימם על הנס לכל כותבי דברי הימים העוסקים נם בפרטי עניני כל אחד מהתנאים.
אבל החכם ווייס אשר נשבע להרע ולא ימיר שם אור לחשך עד כי יאמר:
״אבל תורתו לא עמדה לו נגד המדות המגונות אשר דבקו בתבונתו והן היו הזרע למחלוקות חדשות לבקרים עם כל חכמי דורו״.
וכמה נשתומם למראה עינינו, בכל נבובי דבריו של החכם ווייס אין אף מקום אחד אשר יוכל לאמר משם כי הי׳ לו מחלקאות ריבות ומדנים עם חכמי דורו.
ראיתו על ריבות ומדנים יביא החכם ווייס ממה שהלך ר׳ אליעזר ללמוד תורה, ובכל זה יכריז ויאמר ״תכונותיו המגונות הן היו הזרע למחלוקות חדשות לבקרים עם כל חכמי דורו".
ומה אפשר לאמר לדרכים כאלה בדברי ימי ישראל, ומה אפשר לאמר לחוקרים כאלה וכאלה אשר הרשו לעצמם לקרוא על דבריהם את השם הגדול הזה. 
פרק מ״ב.
 אבל החכם ווייס יודע גם את ההלכות ושם מצא דברים ברורים ומפורשים כי עשה ר׳ אליעזר מריבות ומדנים עם כל חכמי דורו, וראוי לנו לראות ענין דבריו מה הם, ‬הוא יאמר שם:
״ואף כערך שהתהלל בתורתו והתברך בלבבו לאמר אין כמוני בכל החכמים, כן הקל בעיניו תורת זולתו ולבבו הכבד מהודות על האמת, לא שסתר דברי חביריו בסברה כי אם כן דברו אשר נשא על שפתו אפי׳ אתם משיבים אותי כל היום אינני זז מדברי (ת"כ תזריע פי"ב נדה ל"ח:)״.
ואך חרפה הוא לראות כי אנשים אשר אינם יודעים בהלכה בין ימינם לשמאלם היו לחוקרים בישראל שופטי רמים,
ויעשו להם ציונים מבלי כל ידיעה בענין הדברים עצמם.
כי לא לבד כי שקר ענה החכם ווייס ואין שם דבר מזה לאמר ״אפי׳ אתם משיבין אותי כל היום אינני זז "מדברי" אשר בדה החכם ווייס מלבו לאמר שקר בפומבי,
ולא לבד שהדברים מפורשים שם כי סתר דברי חבירו בסברה ובדברים ברורים,
כי אם גם יותר מזה שכל כך ישרו דברי תשובתו לחביריו עד כי רבא בגמרא יאמר על תשובת ר׳ אליעזר ״בהא זכינהו ר׳ אליעזר לרבנן״. 
‫‪378‬‬
‫ר' אליעזר בפרט
 ובמשנה אשר שם באו דברי רבנן ור׳ אליעזר, ושאלת חכמים לר' אליעזר על דבריו ותשובת ר' אליעזר על דבריהם, אין שם דבר נגד זה.
ונעתיק לפנינו את לשון המשנה והברייתא שם ינראה את הדברים כמו שהם, לשון המשנה שם נדה ל"ח:
״המקשה בתוך שמנים של נקבה כל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא ‫הולד ור׳ אליעזר מטמא אמרו לו לר׳ אליעזר ומה במקום שהחמיר בדם השופי היקל בדם הקושי מקום שהיקל בדם השופי אינו דין שנקל בדם הקושי אמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה״.
ומבואר כי לא לבד אשר ר׳ אליעזר השיב לחביריו בדברים ברורים, כי אם שלא בא במשנה דבר נגד דברי ר׳ אליעזר אלה עד שאפשר לאמר שהלכה כר׳ אליעזר.
והר״ב לא פסק שם הלכה וכנראה מפני שנסתפק בזה אולי הלכה כר׳ אליעזר.
וכבר העיד שם עליו התוס׳ יום טוב וכתב ״והר״ב שסתם ולא פי׳ הלכה כמאן נתן מקום לטעות, דהרי יש לדון כפי הנראה מפשטא דמתניתן דזכינהו ר׳ אליעזר לחכמים במאי דקאמר דיו ולפיכך הלכה כמותו, וכל שכן דחזינן דבמתניתן ד׳ דמיירי נמי בדיני קשוי דפסקינן כמותו״.
ויהי׳ איך שיהי׳ בענין פסק הלכה אשר אינו נוגע לדברינו, זה ודאי דמשנתינו נקטה רק תשובת ר׳ אליעזד לחכמים עד כי על ידי זה יש מקום גדול לאמר דפשטה דמתניתן הולכת כן דתשובת ר׳ אליעזר היא כל כך ברורה עד דזכינהו ר׳ אליעזר לרבנן בתשובתו להם, ועל כן גם הלכה כמותו.
ומבלי לראות ולדעת מכל זה דבר יביא החכם ווייס דוקא ממקום הזה ראי׳ כי ר׳ אליעזר לא השיב לחביריו לא טעם ולא סברא כי אם עמד על דעתו ביד חזקה, עד כי בשפתים דולקים יאמר "כן הקל בעיניו תורת זולתו ולבבו הכבד מהודות על האמת, לא שסתר דברי חביריו בסברה כי אם כן דברו אשר נשא על שפתו אפי׳ אתם משיבים אותי כל היום אינני זז מדברי״.
וזו היא באמת רעה חולה גדולה מאד כי בשנאת החוקרים האלה לישראל ולחכמי ישראל אספו ציונים מבלי לדעת ענין הדברים כל עיקר ויטעו את הקוראים לחשוב כי דבריהם הבל הנם דברי הימים לבני ישראל.
ואמנם כי גם יתרה עשה החכם ווייס כי גם זייף את לשונו של ר׳ אליעזר בברייתא שם ויוסיף עליהם דברים.
והלשון "אינני זז מדברי" לא אמר ר׳ אליעזר כי אם החכם ווייס.
ועל ידי הזיוף הזה טעה בעצמו או הטעה את הקוראים לחשוב שדברי ר׳ אליעזר לחכמים שם בהברייתא ילכו בנוגע לעיקר הדין ואינם כי אם בנוגע לתשובתו להם.
ולשון הברייתא בנדה ל"ח ובתורת כהנים שם הוא:
"תנו רבנן תשב לרבות המקשה וכו׳ שכל דמים שהיא רואה טהורים וכו׳ ור׳ אליעזר מטמא אמרו לו לר׳ אליעזר ומה במקום שהחמיר בשופי וכו׳ אמר 
ר' אליעזר בפרט‬
קע‬  להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה אבל מטמאה טומאת נדה אמרו לו הרי אנו משיבים לך לשון אחר ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו וכו׳ אמר להם אפי׳ אתם משיבין כל היום כולו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה אמר רבא בהא זכינהו ר׳ אליעזר לרבנן לאו אמריתו וכו׳ הכי נמי וכו'״.
וכן ממש הנם הדברים של הברייתא בת"כ פרשה תזריע פרק ב׳.
והדברים "אינני זז מדברי" אינם לא בהברייתא ולא בת"כ.
ודברי ר׳ אליעזר ״אפי׳ אתם משיבין כל היום כלו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה וכו'״ הנם להסביר להחכמים החולקים עליו כי גם תשובתם השני׳ אשר יאמרו על זה ״הרי אנו משיבים לך לשון אחר״ אין הדבר כן כי גם תשובה זו נדחית מתוך זה עצמו שכבר אמר ״דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה וכו'״,
דהיינו התשובה הקודמת שכבר אמר להם לפני זה על תשובתם הראשונה.
והחוקרים האלה כתבו כל דבריהם רק מתוך ציוניהם ועל כן במצאו זיופו לפניו ״אינני זז מדברי״ טעה אחר זה בעצמו וחשב שכן נאמר שם.
וכך הוא עונשם של בדאים מכתבי עמל, שהנם נכשלים מתוך דברי עצמם.
אבל הנה החכם ווייס יש לו עוד טענה אחרת ויאמר:
״התשובה כך שמעתי — כלומר ואין להשיב — היתה שגורה בפיו ואותה לקח למגן לו נגד כל תשובה נצחת שהשיבוהו אחרים (נגעים פ"ט מ"ג ת״כ שם פ״ו)".
וגם במקום הזה מתוך שזייף הדברים טעה בהפשט הפשוט והנה יאמר:
״התשובה כך שמעתי — כלומר ואין להשיב — היתה שגורה בפיו״ וציין נגעים שם ות"כ.
אבל הלשון במשנה נגעים שם פ״ט מ״ג הוא:
״אמר להם לא שמעתי״.
ומה אפשר לאמר לדרכים כאלה בחקירת דברי הימים.
כי באמת אין בזה לפנינו שם לא מחלוקת של ר' אליעזר וחכמים, ולא תשובה נצחת מחכמים להכריע כדעתם,
כי אם דבר אשר שאלו מר' אליעזר איך הדין, וכאשר השיב להם קבלתו הוסיפו לשאול ממנו טעם הדבר.
והוא בענות צדקו השיב להם כי לא שמע הטעם ולא ידע להשיב ״אמר להם לא שמעתי" ור׳ יהודה בן בתירא ביאר טעם הדבר, ואז נחה דעת כולם.
ולשון המשנה שם הוא:
״שאלו את ר׳ אליעזר מי שעלתה וכו׳ אמר להם יסגיר אמרו לו למה וכו׳ אמר להם לא שמעתי".
וזה עצמו שנאמר במשנה ״אמר להם לא שמעתי״ ששם דקדקו יותר בלשונם על זה עצמו נאמר בתורת כהנים "אמר להם כך שמעתי" וכבר כתב שם הראב"ד בפירושו ״כך שמעתי אף בזו תסגיר ולא אדע בו טעם״.
ואי אפשר לפרש הדברים כי אם כן והנם מבררים את עצמן. 
‫‪380‬‬
‫ר' אליעזר בפרט‬
 והנה היתה תשובתו שלא ידע ככל דרכי ראשי חכמי ישר‬אל האמיתים אשר על מה שלא שמע אומר לא שמעתי.
וכן הם דברי ר׳ אליעזר במשנת נגעים פרק י"א משנה ז׳ ״שאלו את ר׳ אליעזר והרי הוא פספס יחידי אמר להן לא שמעתי״.
וכבר נתבאר לנו באורך בפרק ט"ז כי שני הדברים האלה אשר במשנה פי"א משנה ז' ובפ"ט משנה ג׳ שניהם היו כן קבלה ידועה וקבלו כן כל חכמי הוועד רק שנעלם מהם טעם הדבר ושאלו על זה את ר׳ אליעזר והוא השיב להם שגם הוא לא ידע טעם הדבר.
ושם בפרק ט"ז (עמוד ‪269‬) נתבארו לנו הדברים בבירור גמור שאין אחריו כלום.
והדברים הנם כן גם פשוטים ומבוארים מעצמם. 
פרק מ״ג.
 ועלינו לבלי לקפח שכר שיחה נאה מאת אשר הוסיף שם החכם ווייס לסקל באבנים ולעפר בעפר.
ואם כי ידע החכם ווייס היטב כי כל דבריו מדבר מריבות ומחלקאות של ר׳ אליעזר עם כל חכמי דורו הנם רק דברים בדוים ושקרים גלוים וזיופים פשוטים,
הנה נסה החכם ווייס לגבב גם דברים בנוגע לר׳ אליעזר עם תלמידיו אולי יוכל קבנו משם.
ובמצאו ציונים על זה בסדר הדורות, בא והוקיעם נגד השמש ויאמר שם:
״ונגד תלמידיו הי׳ אכזרי בתוכחתו מאין משלו אחד מתלמידיו הורה הלכה בפניו ויקצוף ר׳ אליעזר עד מאד על כי הורה הלכה בפני רבו וקלל את התלמיד שלא יוציא שנתו (ת"כ ס״פ מלואים סנהדרין ס"ג ירושלמי שביעית פ״ו) ר' יוסי בן דורמסקית בא אליו לקבל פניו ולכבדו, ובמה שלם לו ר׳ אליעזר גמולו? בקללה נמרצת, אף בל כלה ר' יוסי לספר מה הי׳ חדוש בבית המדרש ביבנה וכבר שפך עליו כל חמתו על היותו משבח דורשים אחרים בפניו (חגיגה ג׳) תלמיד אחד קרא לפניו ״הודע ירושלים את תועבותיה״ ואמר לו ר׳ אליעזר צא והודע תועבותיה של אמך (מגילה כ"ה) ר׳ עקיבא אחד מגדולי תלמידיו השיב פעם אחת תשובה על דבריו וכעס ר' אליעזר וקללו (פסחים ס"ט)״ אלה דבריו.
והנה במזיד הוציא הדברים מענינם למען יהי' אפשר לו לדבר תועה.
כל המקומות שציין ״תורת כהנים ס״פ מלואים סנהדרין ס"ג (צ"ל עירובין ס"ג) ירושלמי שביעית פ"ו" כולם מעשה אחת, ולשון הת"כ:
״ר׳ אליעזר אומר לא נתחייבו (נדב ואביהו) אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו אמר לה לאימא שלום אשתו אינו מוציא שנתו ומת לאחר שמת נכנסו חכמים אצלו אמרי לו רבי נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני מרבותי שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה״. 
‫ר׳ אליעזר בפרש‬
קצא
 והאם יש כאן מקום לטעות שהי׳ זה קללה מר׳ אליעזר, והי' הדברים מבוארים שאמר זה רק לאשתו אימא שלום שלפי קבלתו מרבותיו אי אפשר שיוציא שנתו.
והדברים מוכיחין על עצמן שלא הי׳ בזה כל קללה, שאם לא כן איזה ענין יש לשאלת החכמים ״רבי נביא אתה״.
ומה ענין נבואה לכאן, הוא קללו וקללתו נתקיימה.
ואיזה ענין יש לתשובתו ״לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני וכו'״,
והלא דברי ר׳ אליעזר לאשתו לא היו דרך נבואה כי אם דרך קללה.
אבל הדברים פשוטים כי באמת מעולם לא קלל ר׳ אליעזר לאותו תלמיד, כי אם אמר לאשתו האותות מראש כי בודאי ימות באותה שנה וכאשר שאלוהו וכי נביא הוא לדעת זה מראש, השיב לא נביא אנכי ולא בן נביא אבל אמרתי זאת מראש מפני שכך מקובלני מרבותי.
והדברים פשוטים כן.
וכיוצא בזה ממש נמצא גם על ר׳ עקיבא אשר הוא בודאי הי׳ נח לכל אדם ומעביר על מדותיו.
ובא במס' מנחות ד׳ ס"ח:
״יתיב ר׳ טרפון וקא קשיא ליה (על דברי יסוד המשנה שם) מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם אמר לפניו יהודה בר נחמי׳ לא אם אמרת קודם לעומר שכן וכו' שתק ר׳ טרפון צהבו פניו של יהודה בן נחמי׳ אמר לו ר' עקיבא יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן תמיהני אם תאריך ימים אמר ר׳ יהודה בר' אלעאי אותו הפרק פרס הפסח הי׳ כשעליתי לעצרת שאלתי אחרי‬ו יהודה בר נחמי' היכן הוא ואמרי לי נפטר והלך לו״.
ולא ר' אליעזר אמר דבריו דרך קללה, ולא ר' עקיבא אמר דבריו דרך קללה, שניהם היו דבריהם מתוך אמונתם הגדולה כי מד׳ כל מצעדי גבר, וכי עין ד׳ אל יראיו.
ור׳ עקיבא בהיות זה נוגע לכבודו של ר׳ טרפון אמר זה בבית המדרש ובפני ר׳ יהודה בר׳ נחמי׳ עצמו, ור' אליעזר גם זה לא עשה ויהיו דבריו רק בביתו לאשתו, לאמר שעל פי קבלתו מרבותיו בהכרח יהי׳ הדבר כן. ‫
ואמונתו זאת ודבר הקבלה מרבותיו, אשר ידע שכן הוא, וכי ראה עין בעין שנתקיים למעשה אצל אחד מתלמידיו, אמונתו הגדולה הזאת בהשגחת ד', יבפרט בנוגע לנושאי דגל התורה, זה עצמו הכריח אותו לשמור את ר' יוסי בן דורמסקית, ולהצילו מעונש כזה.
וכבר העיר בצדק המהרש"א בחידושי אגדות בחגיגה ד' ג׳ שם וכתב:
״אמר לו יוסי פשוט ידיך וכו' ולפי שהי' זה כמורה הלכה בפני רבו וחייב מיתה הי' נידון בעונש סומא לפי שעה דסומא הוא מהחשובים כמת במס' נדרים״.
והדברים גם יורו על עצמם שלא אמר דבריו בדרך קללה, כי אם להצילו מענשו. 
‫382‬‬
ר' אליעזר בפרט‬
 ״אמר לו יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך פשט ידיו וקבל עיניו בכה ר' אליעזר ואמר סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם אמר לו לך אמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מר׳ יוחנן בן זכאי וכו'״.
והננו רואים כי בנשימה אחת אמר לו ״יוסי פשוט ידיך וכו'״ וגם ״לך אמור להם״ שכוונו להלכה וכך מקובלני וכו'״.
וכמה רחוקים הדברים האלה מלאמר עליהם ״שקללו קללה נמרצת ושפך עליו כל חמתו".
אבל הדבר הוא דבר אמונתם הגדולה והנהגתם בכל צעד, ויהי זה כי יקבל עונשו ולישקול למטרפסי׳,
כמו שהוא במס׳ פסחים ד׳ נ"ז ״אמר רב יוסף בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא״, וכן הם הדברים גם ביבמות ד׳ ק״ה.
וכל היודע את דרכי שרי קודש נביאי ד׳ והתנאים אחריהם, ועד כמה עמדו ברום עולמם לחשוב בכל צעד חשבונו של עולם, יבין כי כל הדברים האלה הי׳ אצלם דרך כבושה אשר בצדקתם ויושר לבבם באשורם אחזה רגלם.
אבל הנה החכם ווייס יש לו עוד חטא גדול על ר׳ אליעזר כי ״הי׳ אכזרי על תלמידיו" ואף כי במגילה כ"ה נאמר ״מעשה באדם אחד" אין מדקדקים עם איש כווייס בזיופים כאלה, ויאמר:
״תלמיד אחד קרא לפניו "הודע את ירושלים את תועבותיה" ואמר לו ר׳ אליעזר צא והודע תועבותיה של אמך מגילה כ"ה".
וכמה קרירות הרוח לכל דבר האומה נדרש לדברי ווייס אלה, וכמה זה‬ היו האנשים כבר רחוקים מכל רגשות נפשות בני ישראל, עד כי להפוך דברים כאלה לגנות.
ר׳ אליעזר ראה עוד את ירושלים בכל משוש תפארתה, והמקדש המעוז בכל פארו והדרו, כהנים בכל עבודתם עבודת הקדש לשם ד׳ ולוים בדוכנם, ורוח ד׳ מרחף על כולם וישראל יושבים שלוים ושקטים, וממשלתם בכל הנהגה בפנימית בידם,
ולעיני ר׳ אליעזר וחביריו כל הדור ההוא נוטל כבוד מבית חיינו, וגם ירושלים נהפכה למדבר שממה ועם ד' נהרגו לרבבות ונמכרו ממכרת עבד, ויהיו עתה מרמס תחת יד אויב ומתנקם.
והנה בא אדם אחד ובוחר לו להפטיר ״הודע את ירושלים את תועבותיה"(סב) האם אפשר הי׳ לנפש עדינה מלאה אהבה לעמו כר׳ אליעזר לבלי הרגיש מזה כמחט בבשר החי, והאם הי' לבלי למלאות חובתו, ולבלי לגעור בו.
ועל דבר כזה אשר הוא מטבע הדברים ואי אפשר להיות אחרת, בא החכם ווייס ומראה באגרופו וקורא בקול גדול כי במקום הזה עלה לו עון חטאתו של ר׳ אליעזר.  ----------------------  (סב) יחזקאל בשעתו דבר בדבר ד' בתוכחה למען השב לב ישראל לאביהם שבשמים, ואין זה ענין לאדם אחד הבוחר לו להפטיר ‬דוקא ב״הודע את ירושלים את תועבותיה" למעלה מר׳ אליעזר, אשר היו שם רק חבורת חכמי התורה. 
ר' אליעזר בפרט‬
‫קצב‬  כי התרחקו החוקרים האלה מעל עמם, עד כי אבדו כל הרגשה חי' מעומק נפשם הגדולה.
והמענה האחרונה של ווייס בנוגע לאכזריות ר׳ אליעזר נגד תלמידיו זו היא ויאמר:
״ר' עקיבא אחד מגדולי תלמידיו השיב פעם אחת תשובה על דבריו וכעס ר' אליעזר וקללו, פסחים ס"ט״.
ומה נעשה לו להחכם ווייס כי לא ידע כלל ענין הדברים שם.
והדבר להיפך שיש להתפלא על ר׳ עקיבא איך עשה כזאת עם ר׳ אליעזר, כמו שבאמת כבר עמדו שם בגמרא על זה והסבירו לנו הדבר.
כי תשובתו של ר' עקיבא לר׳ אליעזר לא היתה בפעם ההוא ככל דרכי משא ומתן של הלכה, ותשובה לתומו, כי אס דרך שחוק והיתול,
ור׳ אליעזר הקפיד על זה בהכרח, ואי אפשר הי׳ שלא להקפיד.
ר' אליעזר סובר שם במשנה ד׳ ס"ה שכל הדברים שהם משום שבות נדחין אצל הקרבת פסח בשבת אף שהי׳ אפשר לעשות אותם מערב שבת ויאמר שם:
״ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת".
ועל זה באו שם דברי ר׳ עקיבא:
״אמר לו ר' עקיבא או חילוף מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת״.
ולא יכול להיות ספק שר׳ עקיבא עצמו ידע שאין מקום לתשובה זו, והוא כלל מוסכם ששחיטה דוחה שבת.
וכדברי ר׳ אליעזר אליו במשנתנו שם ״עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו בין בחול בין בשבת״.
וכלשונו של רש"י שם בפסחים ד׳ ס"ט:
״בשחיטה השבתני דבר שחוק וגיחוך, שאמרת או חילוף ומה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה שחיטה לא כל שכן שלא תדחה ובאת לעקור את מה שכתוב בו במועדו ויודע היית שאין זח קל וחומר״.
וכן הדבר שר' אליעזר חשב שדרך שחוק וגיחוך השיב לו ר׳ עקיבא, וחשב שר' עקיבא עצמו יודע שאין תשובתו כלום, וכדברי רש"י ז"ל.
ועלינו לדעת גם זאת כי זה הי׳ הפעם הראשונה אשר השיב ר' עקיבא לפני ר׳ אליעזר, ור׳ אליעזר חשב אותו אז רק לאחד התלמידים, כמו שהוא בירושלמי פסחים פ׳׳ו ה"ג:
״שלש עשרה שנה עשה ר׳ עקיבא נכנס אצל ר׳ אליעזר ולא הי׳ יודע בו וזו היא תחלת תשובתו הראשונה לפני ר׳ אליעזר אמר לו ר' יהושע (לר׳ אליעזר) הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו״.
והתשובה הראשונה הזאת היתח לפי פשטה דרך שחוק וגיחוך, האם יפלא כי ר' ‬אליעזר הקפיד על זה ויצא בפעם היחידי הזה מגדרו ועל כיוצא בזה הי׳ מקפיד גם הלל הזקן. 
ר' אליעזר בפרט  הדבר אשר עלינו להבין הוא להיפך דברי ר' עקיבא, וזה באמת נתבאר בגמ' שם.
והוא שר׳ עקיבא כבר שמע בפעם אחרת מר' אליעזר קבלתו שאין הזאה דוחה שבת.
ועל כן כאשר שמע עתה ר' עקיבא בישיבה שנחלק ר' אליעזר אם כל אלו שהן משום שבות נדחין אצל פסח,
השיב לפני ר' אליעזר מדבר קבלתו אשר קבל ממנו בעצמו ואמר לר' אליעזר בפשיטות:
״השיב ר׳ עקיבא ואמר הזאה תוכיח שהיא משום שבות ואינה דוחה ‬‫את השבת".
אבל הפעם נשכח זה מר׳ אליעזר וכלשון הגמ' ״ר׳ אליעזר גמריה איתעקר ליה״ ועל כן כדרכו הגדולה השיב על זה ככל משא ומתן של הלכה אף שחשבו רק כאחד התלמידים.
״אמר ליה ר׳ אליעזר ועליה אני דן ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזאה שהיא משום שבות אינו דין וכו'״.
ואלו השיב לו ר׳ עקיבא שכבר קבל ממנו שאין הזאה דוחה שבת הי׳ בזה הכל במקומו.
אבל לבלי לאמר בבית המדרש בהדי' שכחת ר׳ אליעזר כלשון הגמ׳ ״ונימא ליה בהדי׳ סבר לאו אורח ארעא״ השיב בסגנון של שקלא וטרי׳ "אמר ל‬ו ר׳ עקיבא או חילוף מה אם הזאה וכו'״ והדברים האלה חשבם ר׳ אליעזר לדבר שחוק וגיחוך כלשונו של רש"י.
אז לא נשאר לפני ר׳ עקיבא כי אם לאמר לו זה בהדי׳:
״אמר לו ר׳ עקיבא רבי אל תכפירני בשעת הדין כך מקובלני ממך הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת״.
ומבואר ובולט כי הדבר להיפך שרק דברי ר׳ עקיבא וענינו הפעם עם ר׳ אליעזר צריכים ביאור.
ומאז ואילך החשיב ר׳ אליעזר את ר׳ עקיבא לא בתור תלמיד לבד כי אם גם בתור חבר גמור.
ור׳ עקיבא לא רק השיב על דבריו כי אם גם חולק עמו מפורש (ויבואר לפנינו) ור׳ אליעזר כמדתו הגדולה נושא ונותן עפו כעם כל חביריו אשר התהלך עסהם כרע כאח.
ויותר מזה כי גם כאשר העירו ר׳ עקיבא למוסר קבל דבריו בחיבה גדולה, ובא בסנהדרין ד׳ ק״א:
״תנו רבנן כשחלה ר׳ אליעזר (חולי עוברת) נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר׳ טרפון ור' יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא נענה ר׳ טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה ר׳ יהושע ואמר טוב אתה לישראל מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה ר׳ אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה יבעולם הבא נענה ר׳ עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני 
‫ר אליעזר בפרט‬
קצג
 ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין אמר לו עקיבא זו מנין לך אמר לו מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה מנשה וכו׳ אלא מכל טורח שטרח בו לא העלהו למוטב אלא יסורין וכו׳ וידע מנשה כי ד׳ הוא האלקים הא למדת שחביבין יסורין״.
וכבר נתבאר לנו בפרק כ״ד שהי׳ זה בראשית ימי יבנה טרם נבדל ר׳ אליעזר מחביריו, ובחליו אשר חלה לשעה וסבל יסורין.
ודברי רש״י ז״ל שם ״חביבין יסורין שמכפרין עליך״.
וכמה נשתומם למראה עינינו על הדברים האלה, וכמה דכדוכה של נפש נדרש לדברים כאלה.
חביריו ראשי הדור ירוממוהו מעל לשמים והוא לא ישים לב שומע ושותק.
והנה בא תלמידו, ומעורר אותו כי יסורין באין על חטא ומעוררים לתשובה ומכפרין, ומביא לו דבר מנשה מלך יהודה אשר הרע לעשות מכל אשר לפניו, וימלא את ארץ יהודה בדם נקי ובגלולי עבודה זרה.
ור׳ אליעזר לא לבד שלא הקפיד על זה, כי אם שברוממות נמשו הגדולה ודבקותו בד׳ ותורתו, והשתפכות נפשו עד דכדוכה עזב את כל תהלות חביריו, ואך שמע דברי ר׳ עקיבא ירדו עד עמקי נפשו ויאמר ״סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין".
וזה הוא באמת דברים המראים לנו את כל ענינו של ר׳ אליעזר, ומגלים לנו כל תעלומה בנוגע לדרכו.
ונראה גם הליכות דרכו עם חביריו ועם נשיא הדור רבן גמליאל, מה שלא עשו חביריו, ובא במס׳ קדושין ד' ל״ב:
״מעשה בר׳ אליעזר ור' יהושע ור׳ צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל והי׳ רבן גמליאל עומד משקה עליהם נתן הכוס לר׳ אליעזר ולא נטלו, נתנו לר׳ יהושע וקבלו אמר לו ר׳ אליעזר מה זה יהושע אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו אמר לו מצינו גדול ממנו ששימש וכו'".
ובירושלמי מועד קטן פ"ג ה"א(סג) ״חד זמן הוה (ר׳ אליעזר) עבר בשוקא וחמת הדא איתא סחותא דבייתא וטלקת ונפלת גו רישיה אמר דומה שהיום חביריי מקרבין אותי דכתיב מאשפות ירים אביון״.
ובידענו כי חביריו הם עצמם אמרו עליו ״טוב אתה לישראל מגלגל חמה, וטוב אתה לעולם מאב ואם״,
ובידענו כי נתרחק מחביריו ההם רק מענין אשר לא יצא מכותלי בית המדרש,
כמה נוכל להביט ולראות במעמקי נפשו הגדולה מתוך משכיות הדברים המעטים האלה.
וכבר הערנו כזאת מאשר נראה בהמעשה הזאת עצמה, אשר המעשה עצמה היתה קטנה בערכה עד כי ר׳ אליעזר לא ידע לפני זה ולא הרגיש חפצם, וכאשר בא אליו ר' עקיבא וישב בריחוק מקום שאלו ״עקיבא מה יום מיומים״.  --------------------- 
(סג) ‬הדברים בירושלמי שם לפני זה נשתבשו ונהפך סדרם כמו שהוא בירושלמי לפנינו במקומות הרבה, והעיקר מסדרי הדברים בזה הוא כמו שהוא בבבלי בבא מציעא נ״ט שם‪.‬‬

ר' אליעזר בפרט
 ובכל זה כאשר השיב לו ר׳ עקיבא ״רבי כמדומה אני שחבירים בדילים ממך״ הנה מיד קבל עליו את הדין הקשה והנורא בדממת קדש ״אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות״.
וזה באמת ענינו של ר' אליעזר ותכונת נפשו הגדולה, וזה הוא באמת כבודם של ישראל, כבוד האומה היחידה אשר אך בתוכה נמצאו ראשי הדור כאלה אפס זולתם.
וראוי לנו בסוף דברינו אלה להעיר שעל דברי הירושלמי מ"ק פ"נ ה"א:
״ר' קריספה ר׳ יוחנן בשם רבי אם יאמר לי אדם כך שנה ר׳ אליעזר (דברי יסוד המשנה) שונה אני כדבריו אלא דתנאי מחלפין".
והמפרשים שם פירשו מה שפירשו, אבל הכונה פשוטה, כי דברי רבי הם ‫שאלו הי׳ יודע בבירור שכן וכן שנה ר׳ אליעזר סגנון יסוד המשנה לא הי׳ נוטה מזה והי׳ קובע כן לדורות בסדר המשנה,
ונטה מזה לפעמים רק מפני שאין הדבר ידוע לו בבירור איך שנה ר׳ אליעזר לפי ״דתנאי מחלפין״.
והוא כענין דברי הגמ׳ במקומות הרבה ״מוחלפת השיטה״ שגם זה בא מפני שפעמים ״תנאי מחלפין״ ואי אפשר לסמוך על זה לבד.
הארכנו בכל זה אף כי ראשי חכמי התורה אינם צריכים לדברים כאלה.
אבל כי נמצא בעמינו חוקרים אשר היו רק כפח יקוש לבני ישראל, בפיהם קראו דברי הימים לבני ישראל, ויהיו רחוקים מכל בירורי דברי הימים וכל מעשיהם היו רק להטות שכם אחד עם הידועים ולמצוא איזה מקום לדבר תועה ולהשחיר פניהם של ישראל.
כי על כן ההכרח לבאר הדברים ולהשיבם למקומם ולמה שהם.
והדבר הזה עצמו יכריח אותנו לדבר גם דברים אחדים בנוגע לר׳ יהושע בפרט. 
פרק מ״ד.
 ר' יהושע בפרט.
על ר׳ יהושע השתדלו החוקרים האלה לבוא ממקום אחר ויבדו עליו הבלים בנוגע לתורתו.
והחכם ווייס עשה לו עיסה בלוסה מדברי גייגער ודבריו יחד ויאמר בח"ב עמוד ‪89‬:
״אם גם כי מבלי יכולת להתגבר על רוח זמנו נדב גם הוא (ר' יהושע) ככל חביריו רוב זמנו וכחו לחצוניות התורה ולדקדק בכל דבר קטן מצורת המצוה כחוט השערה, עם כל זה לא עצם עיניו מהבט וכו׳ ואם נתבונן בכל הלכותיו והוראותיו נכיר בהן כי נוטה תמיד להקל ולא עוד אלא שלפעמים השתדל גם להסב פני האיסור על ידי הערמה ביצה כ"ח שם ל״ז נזיר נ"ט. ולא נתמה על החפץ, כי בזה עצמו הראה כי ידו אמונה לטובת עמו להקל משא החוקים בכל אופן האפשרי הלא 
‫ר' יהושע כפרט‬
קצד‬
 כן פעולת הפרושים מאז; ״כה וכה הקילו עול המצות מעל צוארי האנשים האומללים האלה ויהי להם לצדקה כי שמו לבם אל מעללי העם ולצורך השעה. אולם לא גזרו כי יתחלפו החוקים והדתות מאשר היו אך היו ערומים ביראתם והלבישו דבריהם בתוך דברי הראשונים לאמר כן נגזר משנים קדמוניות". גייגער החלוץ ח"ו צד ‪15‬, כי מה שורש דבר לתיקוניהם שהתירו הוצאה ותחומין ובישול מיום טוב לשבת על ירי תחבולת ערובין ויחסום לקדמוני קדמונים בלתי וכו׳ לעשות דבר שהשעה צריכה לו. גם זה שם״. אלה דבריו.
ואנחנו היינו רוצים לדעת מה ענין דברי ערמה ומזימה כאלה בתוך חקירות דברי הימים.
אם ווייס יחד עם גייגער רצו לשנות להם דת ודין מי עכב על ידם לעשות מה שלבם חפץ.
אבל מה ענין דברים כאלה בתוך חכמת ישראל, בתוך חקירת דברי ימי ישראל, בתוך חקירת ראשי חכמי התורה.
שם אין מקום להטעות את הקוראים כי אם לחקירה חפשית ובקשת האמת, ולחוקרים חפשים מבקשי אמת.
והאם יוכל להיות ספק כי בזדון דברו במקום הזה.
הן תכלית דבריהם הם לאמר כי ר׳ יהושע השתדל להסב פני האיסור שאסרה תורה על ידי הערמה, וכי זה היתה פעולת הפרושים מאז למען הקל עול המצות מעל האנשים, אבל היו ערומים ולא אמרו שהנם מבטלים חוקי התורה מאשר הם, כי אם הערימו עליהם.
אבל היכן מצאו כזאת, והיכן ראו כן ואין בכל דבריהם אפי׳ מקום אחד שידובר שם מאיסור שאסרה תורה.
גייגער יביא ראיותיו מהוצאה בחצר השותפין ותחומין ועירוב תבשילין שהתירו, שידוע שכל האיסורים עצמם אינם כי אם מדרבנן.
וה׳ ווייס בראיותיו על ר׳ יהושע לא יוכל לעשות גם את זה ועל כן יראה להקורא רק אחורי אזנו דאמר סתם:
״אלא שלפעמים השתדל גם להסב פני האיסור על ידי הערמה ביצה כ"ח שם ל״ז נזיר נ"ט. ולא נתמה על החפץ וכו׳״.
אבל לא יחרוך רמי׳ צידו כי שם ושם לא לבד שלא ידובר שם מאיסור תורה, כי אם שאין שם גם הערמה באיסור דרבנן.
בביצה ד׳ כ"ח שם בא:
״ר׳ חייא ור׳ שמעון בר רבי שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב כמאן לא כר׳ יהודה ולא כרבנן אי כר׳ יהודה האמר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ כנגד הכלי אין כנגד מידי אחריני לא אי כרבנן הא אמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אינהו דעבוד כר׳ יהושע דתניא ר׳ יהושע אומר שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב״.
ולבד שכל האיסור אפי׳ לשקול להדיא בליטרא ככל דרך חול אין כאן אפי׳ סרך איסור תורה ואינו כי אם הדור מצות יום טוב מדרבנן, לבלי לעשות כעובדא דחול, 
‫‪388‬‬
‫ר יהושע בפרט
 הנה גם לבד זה מה ענין הערמה לכאן, ואיזה ענין של הערמה יש כאן.
כל האיסור הוא רק מדרבנן כלשונו של רש״י בדברי המשנה שם:
״ר׳ יהודה אומר שוקל אדם בשר בנגד הכלי וכו' טבח המוכר בשר במשקל אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד הכלי וכנגד וכו' דאיכא שינוי ולא הוי מעשה דחול״.
ואין זה אפי׳ מהאיסורים הכוללים התקנות הראשיות בשבת ויום טוב כמוקצה והשבותים.
ועל כן סובר ר׳ יהודה דכנגד הכלי וכנגד הקופיץ כיון דאיכא שינוי מדרך חול מותר.
ור׳ יהושע סובר דגם מנה כנגד מנה גם זה חשיב שינוי מדרך חול.
ודבר כזה יביא החכם ווייס לראי׳ על דברים בדוים אשר יבדה כי הערימו להתיר איסורי תורה.
אבל כי לא הי׳ עינם ולבם כי אם להטעות את הקוראים, ובחשבם כי עלה זה בידם הרי נתמלא חפצם.
וממש כן הוא גם בהדברים בד׳ ל"ז שגם שם לא ידובר לא באיסור תורה ולא אפי׳ באיסור גמור של תקנה דרבנן, כי אם רק בטורח שלא לצורך ביום טוב.
ועל המשנה ״אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" בא שם בנמ׳:
״ורמינהו משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת, אמר רב יוסף לא קשי׳ הא ר׳ אליעזר הא ר׳ יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפלו לבור ר׳ אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו וכו' ר׳ יהושע אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט״.
וכל מה שיש בזה הוא להשמר מטירחה יתירה ביום טוב.
עד שדעת המגן אברהם באורח חיים סי' תצ״ח ס"ק כ׳ שאם נפלו בהמות שאינם אותו ואת בנו מותר להעלות את כולן אף על פי שאינו שוחט אפי׳ אחת מהם ודי במה שהן ראויות לשחיטה.
ורק באותו ואת בנו בהכרח יהי׳ באחד מהם טורח שלא לצורך, שהרי שניהם אינם אפי׳ ראוים.
ולעומת זה יש בזה צער בעלי חיים שהיא איסור תורה.
ובמס׳ שבת ד׳ קכ״ח "אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה וכו׳ מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן״.
והן גם דברי ר' יהושע לפנינו והדברים פשוטים.
ולשונו של הרמב״ם בהלכות יום טוב פרק ב׳ הלכה ד׳ ״אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו וכו׳ ושוחט איזה מהן שירצה משום צער בעלי חיים התירו להערים״.
והיינו שעל ידי אערומי זה אין זה זלזול בכבוד יום טוב, וטוב לעשות כן שיש נגד זה צער בעלי חיים שהוא איסור וחיוב דאורייתא. 
ר' יהושע בפרט
קצה
 ועיקר הכל שידובר בזה לא לבד רק מדרבנן כי אם שגם מדרבנן אין זה כי אם רק לבלי לזלזל בכבוד יום טוב.
ונגד זה אם לא יעשה כן יש כאן חיוב של תורה.
והעולה על כל הוא הציון אשר ציין לו ווייס מנזיר נ"ט אשר שם לא ידע כלל את ענין הדברים כל עיקר, כי ביסוד המשנה בא שם (נ״ז ע״א):
שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וכו' וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר אם אני הטמא וכו'".
והנה בא הדין רק כששניהם חיים, שאז יכולים להתנות כן.
ובימי הבירורים ביבנה חקרו על יסוד המשנה איך לעשות אם בינתים מת אחד מהם, שאז אי אפשר לעשות כן, ועל זה השיב ר' יהושע (נ״ט ע"ב):
"מת אחד מהן? אמר ר׳ יהושע יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר ואומר אם טמא וכו'״.
וזה ודאי עצה טובה ופשוטה, רק שצריך לזה שיתרצה מי לעשות כן, וזה השיב עליו בן זומא:
"אמר לו בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר אלא מביא חטאת העוף וכו'".
ואיזה הערמה קטנה או גדולה יש כאן בדברי ר׳ יהושע ואיזה איסור של תורה קטן או גדול ירצה בזה ר׳ יהושע להתיר או לעבור על ידי הערמה.
והוא רק תמהון איש שאיננו יודע כלל במה הענין מדבר בא ושולח לשונו מבלי כל ידיעה.
אבל כי ידע ווייס כי אין בדבריו אפי' צל של איזה ענין על כן ישען על דברי גייגער אשר יאמר כן על כל חכמי ישראל - הפרושים כלשונם - ויהיו דבריו(סד): הלא כן פעולת הפרושים מאז; "כה וכה הקילו את עול המצות מעל צוארי האנשים האמללים וכו׳ אך היו ערומים ביראתם והלבישו את דבריהם בתוך דברי הראשונים לאמר כי כן נגזר משנים קדמוניות" (גייגער החלוץ ח״ו צד ‪15‬) כי מה שורש דבר לתיקוניהם שהתירו הוצאה ותחומין ובישול מיום טוב לשבת ע"י תחבולת ערובין ויחסום לקדמוני קדמונים בלתי אם וכו' שהשעה צריכה לו. אלה דבריו.
אבל הלא גם לפי סגנונם של ווייס עצמו וגייגער המוליכו בדרך, גם לפי דבריהם הם ידברו רק תהפוכות.
כי ירצו להראות כי התירו בערמה איסורי תורה ויביאו כי אסרו דברים המותרים מן התורה.
כי את אשר אמרו בגמרא שכן נגזר בשנים קדמוניות באיסור הוצאה ותחומין ובישול מיום טוב לשבת ויחסו לקדמוני קדמונים אינו ההיתר כי אם האיסור.
והדבר ידוע כי את אשר יחסו לשלמה בעירובין אינו היתר להתיר איסור תורה, כי אם להיפך תקנה לסייג לאסור מדרבנן דבר המותר מן התורה.
 ------------------------------  ‫(סד) כונת גייגער בדבריו להסית את ישראל ‬לרקח כמתכונתו להכחיש תורה ומצוה, ועל כן בדא כי גם מקבלי התורה הפרושים בלשונם, גם הם עשו כן, וזה בא ווייס לתת לפני הקוראים לשם דברי הימים לבני ישראל. 
‫‪390‬‬
ר' יהושע בפרט‬
 ‫ולשון הגמ' במס׳ שבת ד׳ י"ד:
״ואכתי שלמה גזר דאמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".
ולשונו של רש״י ז"ל שם ״שלמה גזר דכתיב (קהלת י"ב) ואיזן וחקר שעשה אזנים לתורה כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה, עירובין אזנים להוצאת שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו ואף על פי ששניהם רשות היחיד״ (מדאורייתא).
והאם אפשר הדבר להאמין כי ימצאו חוקרים כאלה אשר ירצו להטעות את הקוראים באופנים כאלה עד כדי להפוך הדברים ולאמר "כי מה שורש דבר לתיקוניהם שהתירו הוצאה ותחומין וכו׳ על ידי תחבולת עירובין״.
אבל הלא תיקוניהם הי׳ לאסור את המותר מן התורה היתר גמור, כי הוצאה ברשות הרבים האסורה מן התורה שם לא מהני עירובי חצרות, וכל התיקון הוא לאסור גם ברשות היחיד במקום שיש דיורים שונים או במבוי המוקף מחיצות שמותר היתר גמור מדאורייתא,
שם אסרו הוצאה והתירו כשעשו יחד עירובי חצרות זשתופי מבואות להשתתף יחד.
וכדברי ר׳ שמעון במשנה סוף עירובין על כל כיוצא בזה:
"אמר ר׳ שמעון מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא (דבר שהוא) משום שבות״.
ודבריו שם הם על מה שהתירו במקדש וכן הדבר בכל כיוצא בזה.
והדבר ידוע כי כל איסור תחומין של אלפים אינו כי אם דרבנן, ותחומין י"ב מיל שיש פוסקים הסוברים שזה אסור מדאורייתא לזה לא מהני עירובי תחומין.
ובישול מיום טוב לשבת הן דברי הגמ׳ במס׳ פסחים ד׳ מ"ו:
״מדאורייתא צרכי שבת נעשים‪ ,‬ביום טוב ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול וכיון דאצרכוהו רבנן עירובי תבשילין אית ליה הכירא״.
ולשונו של רש"י ז״ל שם "מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב דכתיב (שמות י"ב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויום טוב חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר".
ולשונו של הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה א׳ ״יום טוב שחל להיות ערב שכת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול וכו'״(סה).
אבל הנה החכם ווייס יש לו עוד ראיות גדולות ונוצחות המכריעות את הכל בנוגע לכל דרכי התורה בכלל ויאמר:
״ומה הי׳ לו להלל כי הערים על החק לתקן פרוזבול ולנשיאים שבאו אחריו שהערימו כמה פעמים על פשוטה של תורה וההלכה ‫ ----------------------- 
(סה) ובנוגע לעיקר דברי גייגער שם עי' דברינו בכרך שלישי מן עמוד ‪432—439‬‬. 
‫ר' יהושע בפרט‬
קצו
 הקבועה? אך תקון העולם לפי זמנם ומקומם הוא היה להם למנהיג בדרך החיים הדתיים״.
והנה כל כך היו דבריו דחוקים עד שלא הי' יכול לפרט כי אם דבר פרוזבול של הלל, ובכל זה יקרא בקול ולנשיאים שבאו אחריו שהערימו כמה פעמים על פשוטה של תורה וההלכה הקבועה״.
אבל מדוע לא הטיב החכם ווייס להראות לנו היכן הם הדברים האלה, והיכן ראה ומצא דבר כזה שהנשיאים הערימו כמה פעמים על פשוטה של תורה.
וכבר נתבאר לנו כל זה בפרט בדברינו על רבן גמליאל הזקן.
והלא לא נמצא כזאת בשום מקום, ולא היתה כזאת ולא יכול להיות.
וכל מה שנכשלו בזה כל הלבלרים למיניהם הוא רק דבר פרוזבול שתקן הלל.
ובא להם זה רק ממני חסרון ידיעתם, וכי שלחו לשונם למקום שאין ידם מגעת.
וראשונה טעו מבלי לדעת כי בימי הבית השני, היינו בימי הלל כבר הי' השמטת כספים רק מדרבנן, וזה לשונו של ה[[רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ט טז|רמב"ם בפרק ט׳ מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט״ז]]:
״ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה״.
והן דברי הגמ' במס' גיטין ד' ל"ו.
וזאת שנית טעו טעות כולל גם בעיקר התקנה,
כי הדבר להיפך ממה שחשבו עד היום שתקנתו של הלל היתה להתיר.
ואין הדבר כן ותקנת הלל היתה להיפך לסייג וגדר ככל התקנות ככל אשר נתבאר לנו כבר בכרך שלישי עמוד ‪704‬‬.
כי באמת באה תקנת הלל לא מפני דיני שביעית, כי אם מתוך סייג ותקנה בנוגע לאזהרת התורה ״השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו׳ ורעה עינך באחיך וכו' נתון תתן לו וכו'״.
ועל כן הי' זה אז ככל התקנות אשר הנם סייג וגדר לתורה ומשמרת למשמרתה (עי' דברינו שם) לפי שדין השמטת כספים הי' אז רק דרבנן ולהיפך את אשר נמנעו על ידי זה מלהלוות עברו על דין גמור של תורה.
ומפורש בדברי המשנה שביעית פרק י' כי רק מתוך צד זה של תקון סייג למשמרתה של תורה באה תקנת פרוזבול של הלל, והלשון שם:
"זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת וכו' התקין הלל פרוזבול״.
והדברים מאירים לפנינו, ומבארים את עצמם. 
‫‪392‬‬
ר' יהושע בפרט‬
 וזה לשון הרמב״ם בה׳ שמיטה ויובל פרק ט׳ הלכה ל׳:
"מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וכו׳ וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וכו׳ וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתן תתן וכו'״.
וזה הי׳ דבר תקנת הלל כמו שהוא מפורש במשנה, והוא לגמרי סייג וגדר ומשמרת למשמרתי ככל התקנות דרבנן, ולא נתקן אלא בזמן ששמיטת כספים דרבנן.
הארכנו בכל זה אף כי רוב הדברים הנם פשוטים לגמרי, כי לחרפתם של ישראל הלכו בדרכים כאלה אנשים מבני ישראל ויבדו דברים אשר ידעו שקרם הם עצמם, למען השחיר פניהם של ישראל ולהכחיש את תורתם, ויתנו להם גם תואר של חקירה, ויכתבום גם בתוך דברי ימי ישראל.
והחכם ווייס בראש דבריו גם יאמר על ר׳ יהושע:
״אם גם כי מבלי יכולת להתנכר על רוח זמנו נדב גם הוא ככל חביריו רוב זמנו וכחו לחצוניות התורה ולדקדק בכל דבר קטן מצורת המצוה כחוט השערה, עם כל זה לא עצם עיניו וכו'״.
ומה אפשר לאמר לסגנון דברים כאלה נגד כל תורת ד׳ אשר מראשה לסופה כל עיקר דבריה החוקים התורה והמצוה.
אבל הננו רואים לפנינו כי החוקרים האלה אשר עזבו את חוקי התורה ומצותיה ויאמרו לקחת משם רק את מדות המוסר אשר קראו בשם פנימיות התורה, עזבו כל כך גם את פנימיות התורה ודרכי המוסר עד כי לא יבושו לבדות שקרים גלוים על חכמי התורה, וגם על ישראל כולו, וישליכו עליהם שקוצים בדברים אשר בדו מלבם ומחזות שוא ומדוחים אשר ידעו בעצמם כי לא כן ידברו, למען כסות כלימה את עמם ולאומם.
וכמה ירדה חכמת ישראל פלאים וכמה הורדה מעלתה על ידי חוקרים כאלה עד שנדרש לבאר דברים מבוארים כאלה. 
‫פרק מ״ה.
 סוף ימי טראיאנוס ובני ישראל בכלל.
דברי ימי ישראל בימי קיסרי רומא מאחר החרבן עד סוף ימי טראיאנוס נוגעים בכללם את דברי ימי ישראל בארץ ישראל לבד.
לא כן בסוף ימי טראיאנוס, בימים ההם היתה אימה חשיכה במושבות בני ישראל הגדולים מצרים קירענא ואי קיפראס, ותגע גם בבבל ותך גלים גם בארץ ישראל, ובני ישראל הוצעו חללים למאות אלפים במדה נוראה מאד.
בכל ימי קיסרי רומא אחר החרבן אין לנו דבר מסופרי ישראל, ובכל הדברים מהמאורעות הכוללות אין לנו שם דברי סופרים בתור תולדות הימים כי אם דברי

היהודים בסוף ימי טראיאנרם‬
‫קצז‬  סופרי היונים, שונאי ישראל יותר מכל עמי הקדם, ודברי הידועים, אשר לקחו כל דבריהם מתוך דברי סופרי היונים, וכשמחים לאיד ובהשתמשם בזה למטרתם הם הגדילו המדורה ויוסיפו דברים על פי דרכם הם.
ובכל זה אין לך דבר העומד בפני חקירה חפשית, חקירה לדעת הדברים כמו שהם, כי סוף סוף גם מבין משואות חרבות אפשר להוציא זהב ורב פנינים ולהציל שארית פליטת יסודי הדברים.
אבל לאסון בני ישראל נפלה חקירת דברי ימי ישראל בידי אדונים קשים חוקרי העמים מצד זה, וכתבנים טחי תפל מבני ישראל מצד זה.
כי על כל זאת יצאו כל פעם עם מראה בלהות, ופניהם לא הי׳ להם.
בימי ביתר אשר המרידה אז באה ברב ענין גם במקורי ישראל, פלפלו כל החוקרים האלה פלפולים גדולים מה היתה סיבת המרידה.
ובסוף ימי טראיאן, אשר אין זכר במקורי ישראל מכל מרידה, כי באמת לא היתה שם כל מרידה, וגם במקורי היונים והידועים לא בא הדבר לשם מרידה בהממשלה, שם בדו זה החוקרים האחרונים מעצמם.
ויהיו דבריהם כי נשתגעו אז היהודים וירצו לברוא ממשלה גדולה כוללת בכל העולם וישובבו משובה נצחת להדביר כל העמים תחתיהם ולתת אותם הדום לרגליהם.
והחכם גרעץ הלך בזה בדרך רחוק מאד עוד יותר מכל סופרי העמים ויכתוב דבריו ככל דברי אייזענמענגער אשר לקח הדבר הזה לחתות בהם אש וגפרית על ראש ישראל.
ועלינו לחקור לדעת את כל הדברים האלה מתוך חקירה חפשית להכיר פני הדברים כמו שהם להסיר משם את ערימות העפר ולהוציאם מתוך ההפכה.  פרק מ״ו.
 אייזעביוס בקירכענגעשיכטע ‪ IV, 2‬יתחיל דבריו בענין הזה ויאמר:
״לימודי הכנסי׳ שלנו פרחו מיום אל יום ויצליחו ויתרחבו יותר ויותר, לעומת זה הלכו הדברים אצל היהודים חמס, והאסונות רבו מיום אל יום. בשנת השמנה עשרה לממשלת טראיאנוס באה עוד הפעם התקוממות היהודים, ועל ידי זה אבדו מספר רב מהם את חייהם, היהודים אשר חיו באלכסנדריא ויתר ערי ארץ מצרים גם היהודים אשר בקירענע כנאחזים מרוח זלעפות התחילו להתקומם נגד היונים היושבים עמהם".
העתקנו בזה את ראשית הדברים למען דעת את הרוח השורר בם, כי לא מעשי דברי הימים רצה אייזעביוס לכתוב, ולא היתה מטרתו ספורי דברי הימים לתומו, כי אם אונאת דברים נגד היהודים להעמיד אותם זה לעומת זה עם הכנסי' שלו.
ובכל זה אלו שמרו החוקרים האחרונים לכל הפחות ללכת רק בעקבי דבריו ודבר המקורים האחרים אשר קדמי לו הרבה, כמקורי היונים והרומיים, ולבלי להוסיף אש ועצים, אז הי׳ אפשר להכיר עוד פני הדברים, אף כי באופן משונה ממה שהיו באמת. 
‫‪m‬‬
‫היהודים כסוף ימי טראיאנוס‬
 אבל הם הוסיפו מעצמם עוד דברים אשר לא כן, ויצאו להם דברים אשר סתירתם בצדם ונסתרים גם מאליהם ומתוכם.
ומבלי הבט לא על טבע הדברים אם אפשר הדבר להיות כן, ומבלי שים לב על מהלך הדברים אצל היהודים מימי עולם ומבלי להשגיח על המקורים כולם יבוא הפראפעסאר מאמזען בספרו ה״ה עמוד ‪ 543‬ויאמר:
אחרי זמן של פחות מחמשים שנה אחרי חרבן ירושלים בשנת ‪116 התקוממו היהודים במזרח ים התיכון נגד ממשלת רומא, המרד הזה אף שבא לא מיהודי ארץ ישראל כי אם מיהודי שאר ארצות בכל זה הי׳ ענינו דבר לאומי כללי (‪rein nationaler Art‬) ועיקר מקומו הי׳ בקירענע קיפראס ומצרים וענינו של המרד הזה הי׳ לגרש את הרומיים ואת ההעללעננען וכפי הנראה הי׳ חפצם ליסד ממשלה כוללת של היהודים לעצמם, ושלח שרשיו עד אזיען ויהיו תוצאותיו גם במעזאפאטאמיען וארץ ישראל עצמה, ובכל מקום אשר היתה ידם על העליונה נהגו בדרך זו עצמה אשר הלכו בה הסיקריקין בירושלים, המיתו את כל מי שנפל בידם ולפעמים המיתו באכזריות נורא גם את השבוים אשר נפלו בידם, או שעשו להם במו שעשה טיטוס לפנים לשבויי ירושלים כי הכריחום להלחם עם חיות טורפות וכו'״.
זה הוא הציור המרעיש אשר עשו להם בחלומם כל החוקרים האלה כולם.
ואם כי מאמזען עדין לא התרחק עוד עד הקצה האחרון לבדות דברי תהו כי המרד הזה עמד בכל תקפו גם בארץ יהודה, הנה החכם גרעץ אשר דמיונו הוא לבדו מקור דבריו, הוא כבר עשה גם את זאת, ויאמר בעמוד ‪125‬:
״גם ארץ יהודה לקחה חלק בהמרידה הזאת ויהיו הם ראשי מנהיגיה (und‬ ‫leitete ihn‬) בהארצות מסביב על נהר פרת ובמצרים (מן ‪ 116‬עד ‪117‬) כחמשים שנה עבר מאז השברה ממשלת היהודים על ידי הרומיים, והנה קם (בארץ ישראל) דור חדש אשר נחלו מאבותיהם רוח הסקריקים וכו'״.
ודברי גרעץ אלה דחוקים כל כך מדברי המקורים כולם עד שגם שירער בכל אשר ילך גם הוא בכל דרכי כל החוקרים כולם בנוגע למרד כללי בכל הארצות בכל זה בנוגע לדברי גרעץ על ארץ ישראל יאמר בעמוד ‪667‬:
״נראים הדברים כי בהמרידות האלה לא לקחה, ארץ ישראל חלק. ‫פאלקמאר וגרעץ החליטו וכתבו מרידה גם בארץ יהודה למען תת מקום להשערתם בדבר ספר יהודית, אשר ירצו הם לקבוע זמנו בעת ההיא, אבל אחרים וביחוד ליפזיוס השיגו עליהם בצדק, מקורי הרבנים (התלמוד) יזכירו פולמוס של קיטוס, אבל אין דבר אשר יכריח אותנו להוציא הדברים מפשטן שהכונה על המלחמה הידועה אשר נלחם קיטוס במעזאפאטאמיען".
והדבר הזה אינו דבר פרטי אם היתה המרידה גם בארץ ישראל או לא, כי אם יסוד הדבר, ונוגע בכל עיקר דבר המרד הזה אשר בדו מלבם.
כי אם לא הי׳ כל זה בארץ ישראל הרי הדבר מוכיח על עצמו שלא היתה בזה כל דבר מרד בהרומיים לכונן ממשלת יהודה ולגרש מכל הארצות 
היהודים בסוף ימי טראיאנוס
קצה  את הרומיים והיונים ולהעמיד תחת זה ממשלה כוללת של היהודים, אחרי אשר זה ודאי, כי לא תוכל להיות ממשלת היהודים כי אם כאשר יהי' ראשה ועיקרה בארץ ישראל.
והרי מזה לבד כבר הדבר מבואר שהי׳ כל הדבר לא מרידה בממשלת רומא, כי אם ריב בין היונים ובין היהודים, אשר התחילו בו היונים כי מצאו אז שעה ראוי׳ לזה מאד ככל אשר יבואר לפנינו.
וכן באמת הנם כל דברי אייזעביוס שם שהי׳ זה רק בין היונים והיהודים, ולא בין היהודים וממשלת רומא.
ואם כי אייזעביוס יאשים את היהודים, וכל דבריו הנם כי היהודים התחילו הדבר ועל כן הנה הם האשמים בכל זה, זה הוא דבר המובן מעצמו שמקורי היונים אשר מהם לקח אייזעביוס דבריו גללו האשמה על ראש היהודים, וגם אייזעביוס עצמו זה הי׳ חפצו לתאר הדבר כן.
אבל זה ודאי שכל דבריו הם שהי׳ זה ריב בין היונים והיהודים, ולא מרידת היהודים נגד ממשלת רומא.
ואייזעביוס יאמר שם:
״היהודים אשר היו באלכסנדריא ויתר ערי מצרים, וגם היהודים הדרים בקירענע כנאחזים מרוח זלעפות התחילו להתקומם נגד היונים היושבים עמהם, וההתקוממות הזאת הלכה הלוך והתרחב ובשנה הבאה הי׳ לה תואר של מלחמה בעת ההיא הי׳ לופוס הנציב בארץ מצרים, בהפגישה הראשונה אשר נפגשו היהודים עם היונים נצחו היהודים, והיונים ברחו לאלכסנדריא ושם לקחו שבי את כל היהודים וימיתום״.
ומבואר ומפורש שכל הדבר לא הי׳ בין לגיוני רומא והיהודים, כי אם רק בין היונים והיהודים.
ותהי להיפך שהדברים מבוארים כי נציב רומא לא התערב בזה כלל, כמו שהי׳ באמת כל פעם אשר היונים קמו נגד היהוד‬ים אשר נציבי רומא לא התערבו בדבר, ויתנו להיונים לעשות בהיהודים כרצונם.
והפראפעסאר שירער ח"א עמוד ‪663‬ יאמר:
״נציב רומא בארץ מצרים רומיליוס לופוס כפי הנראה לא הי׳ בכחו להשקיט את התקוממות היהודים ועל כן נצחו היהודים בהפגשם יחד עם היונים ויבריחו את היונים להמלט לאלכסנדרי׳ פה בעיר הראשה הי׳ להיונים יד‬ חזקה והיהודים היושבים שם נתפסו והומתו, אייזעביוס ‪IV, 2‬" אלה דבריו.
והנה בהביאו ובסמכו על דברי אייזעביוס הי׳ גם שירער מוברח לפרש דבריו כי כל הדבר הי' רק בין היהודים והתושבים, אבל לא בין היהודים וחיל הרומיים.
ורק מפני שטעו לחשוב כי כל הדבר בא מאה היהודים, על כן לא הי׳ שירער יכול להבין מדוע לא התערב בזה נציב רומא להשקיט הריב עד שיאמר ״כפי הנראה לא הי׳ בכחו של רומיליוס לופוס להשקיט את ההתקוממות״.
וכל זה טעות ככל אשר יבואר לפנינו, וכל הדבר בא באלכסנדריא וסביבותיה על ידי היונים, ועל כן סגר הנציב את עיניו וראה און ולא התבונן, ונתן להיונים לעשות בהיהודים כרצונם. 
‫‪396‬‬
‫היהודים בסוף ימי טראיאנוס
 ככל אשר עשו הנציבים במצרים גם בימי גאיוס קליגולא ואחר זה לפני ימי החרבן, היינו בכל עת אשר ידעו כי הקיסר לא יקפיד על זה.
ויהי' איך שיהי' הטעם את אשר לא התערב בזה נציב רומא, אבל זה ודאי כי היהודים לא נלחמו עם לגיוני רומא, ולא התקוממו נגד ממשלת רומא, ולא רצו לכונן ממשלה חדשה מאפסי ארץ עד אפסי ארץ.
ויהיו כל מעשיהם רק עם היונים, כי באמת קמו אז היונים עליהם להומם ולאבדם, וכל מעשיהם הי' רק להשיב מכה לחיק מכיהם ככל אשר יבואר בפרק הבא.
וגם הראשון בין כל חוקרי העמים בחקירה הזאת הבישאף מינטעד בספרו ‪Der judische Krieg unter deo Kaisern Trajan und Hadrian‬ יאמר בצד ‪14‬:
״המקום הראשי מההתקוממות הזאת הי׳ קירענע שם התנפלו היהודים על התושבים ויהרגו בהם הרג רב, דיא קאסיוס או יותר מדויק קיספיליון מסדר ספרו יתאר את מעשי היהודים עם היונים בצבעים מבהילים וכי עשו להם אכזריות נוראות ויאמרו כי הרגו אותם והפשיטו עורם וכו'״.
והנה הבין גם הוא את המקורים כי הי׳ שם רק זאת שהיהודים התנפלו על התושבים אשר ברובם היו יונים, ויתרם רומיים.
אבל זה ודאי כי לא הי׳ להם מלחמה עם לגיוני רומא, ולא מרד נגד ממשלת רומא כדברי מאמזען וגרעץ.
ואם מאמזען הסתפק בזה לבד לבדות כי התקוממו היהודים נגד ממשלת רומא ויאמרו ליסד ממשלה כוללת מאפסי ארץ עד אפסי ארץ באפריקא ואזיען, לא הסתפק גרעץ גם בזה ובהיות אצלו המקורים הוא עצמו יודע הוא להגיד לנו גם דבר המלחמה עם לגיוני רומא ויאמר בעמוד ‪126‬:
״ראשית המרד דמתה לכל מרידת עם ראשונה התנפלו על שכניהם ויהרגו את הרומיים והגריכים ויקחו נקמתם מאויביהם על אשר נחרבה ארצם (לפני חמשים שנה) ובראותם בי דרכם צלחה נאספו יחד ויצאו נגד חיל הרומיים ויקראו מלחמה על שר צבא הרומיים לופוס ולגיונותיו, בהפגישה הראשונה נצחה ההתנפלות הפראית של היהודים על חכמת מלחמה ‬של הרומיים ולופוס הוכה אחור״.
וכפי הנראה חשב החכם גרעץ כי דברי הימים אינם מעשים שהיו כי אם ספורי בדים אשר יוכל כל איש לבדות כרצונו.
ואמנם כי אך צחוק של הוללות אחזה את כל החוקרים האלה כולם יחד לאמר כי נשתגעו אז כל היהודים בכל העולם ויאמרו לגרש את כל הרומיים והיונים מכל המדינות האלה, ולעשות להם ממשלה גדולה כוללת מסוף העולם ועד סופו, מבבל עד ליביען, וממצרים עד קדמת אשור, ומקירענע ועד קיפראס.
והנה יש לנו בדברי החוקרים האלה מדינות הרבה מאד אשר עלינו להפרידם זה מזה ולבאר כל אחד לעצמו. מאמזען יאמיר:
״המרד הזה, אף שלא בא מיה‪ודי ארץ ישראל כי אם מיהודי שאר ארצות, בכל זה הי׳ כל ענינו דבר לאומי כללי ועיקר מקומו הי' בקירענע 
היהודים בסוף ימי טראיאנוס‬
קצט
 קיפראס ומצרים וכו' ושלח שרשיו עד אזיען וכו׳ גם למעזאפאטאמיען וארץ ישראל וכו'".
וכן הם דברי כל החוקרים כולם פה אחד, ועל כן עלינו לשית לב לדבר המעשים האלה בכל אחת מהמדינות האלה לעצמה ואז יתראו הדברים לפנינו גם מעצמם.
ובהיות יסוד ועיקר כל הדבר במצרים וקירענע הסמוכה אליה עלינו לחקור ראשונה על זה.

פרק מ"ז.  ברורי הדברים.
מצרים ואלכסנדריא.
כבר הערנו על עיקר הטעות הכולל אשר יש בזה וכי לא לבד שלא מרדו אז בני ישראל בממשלת רומא, ולא לבד שלא לחמו כלל עם לגיוני רומא, כי אם שגם לא לחמו ולא השתרעו הם ראשונה על היונים שכניהם.
וכל הדבר הי׳ להיפך שהיונים מצאו אז השעה היותר טובה להתנפל על היהודים וכל מעשי היהודים אז היתה רק זאת להקהל ולעמוד על נפשם.
וכבר הערנו שרק על פי זה נוכל להבין את אשר הנציב במצרים רוטיליוס לופוס לא התערב בזה מפני שנתן להיונים חופש המעשים לעשות ביהודים כרצונם, ככל אשר עשו נציבי רומא לפניו גם במצרים וגם בארץ יהודה.
אבל הנה הדברים יוצאים כן מפורשים ממקור קדמון מאד מהימים ההם עצמם, מקור אשר קדם לכל המקורים כולם אשר הי' בידינו עד היום מכל המעשים האלה‬.
כי הנה מלבד כל המקורים מהיונים והידועים אשר נכתבו לשם דברי הימים, אשר שם יכלו לתת לדבריהם תואר וסגנון ככל חפצם, נמצא בימינו עוד מקור חדש אשר נכתב לשם פראטאקאלל של משפט על כל המעשים ההם אשר הי׳ לפני הקיסר.
והחוקרים החדשים אף שידעו את המקור הזה והשתמשו בו בנוגע לאיזה פרטים מהמעשים אז, הנה בהיות דרכי החקירה בדברי ימי ישראל אבילות ושעריהם שוממין, לא עלה על דעתם להשתמש בו בנוגע לעיקר כל הדבר כמו שהוא.
ושירער בראש ח״א בדברו על המקורים העתיק את המקור הזה בעמוד ‪65‬ כפי שהוא נמצא בשתי חתיכות מקוטעים (‪Fragmente‬) האחת בבית ‪Louvre‬ הצרפתי בפאריז, והשני' חתיכה קטנה בבריטיש מוזעאום בלאנדאן.
ובהיות גדולה בעינינו הודאת בעל דין נעתיק בזה את הדברים משם כפי כל הדברים אשר כתב שם שירער מזה, הוא יאמר:
"בהמעשים הנוגעים ליהודי אלכסנדריא ידברו איזה ‪Papyrus-Fragmente‬ אשר נודעו רק בזמן האחרון (ראה ‪Revue des Etudes Juives 1898, ‫‪ 218 — 225‬אשר שם העמידם רויגאך יחד).

‫‪398
המעשים במצרים בסוף ימי טראיאנוס  ‫״פראגעמענט אחד מונח בלווער הפריזי ושייך אליו גם חתיכה קטנה המונחת בלאנדאן, ונראים הדברים על התקוממות היהודים (!) בימי טראיאנוס. הדברים שם יש להם תואר פרטיכל מאשר הקיסר עצמו דיבר עם שלוחי היהודים והאלכסנדרים, הפארמעל ‪ Kalaao "lovdaioiq‬יבוא שם שני פעמים ‪II, 1‬ וגם ‪III, 16‬ אבל נראים הדברים כי לא רק שלוחי היהודים דברו עם הקיסר (כמו שהחליט ווילקען) כי אם גם מלאכי היהודים וגם מלאכי האלכסנדריים (כאשר הוכיח ריינאך וגם ווילקען שם והסכים עמו). הדברים שם יותחלו מזה כי איש אחד ‪ Theon‬שמו יקרא עדיקט של לופוס אשר פקד בתור שחוק להביא את מלך הטהעאטער, והשמות טהעאן ולופוס יבואו גם בהפראגמענט מלאנדאן, ואחרי אשר ההתקוממות בימי טראיאן היתה בהימים אשר לופוס הי׳ הנציב במצרים, נראים הדברים שהכונה ללופוס זה, נם הדבר מוכח כי ידובר בזה מזמן טראיאן כי יזכיר שם ‪I, 13‬ את המלחמה בדאציען, ולפי זה הי׳ מלך‬ הטהעאטער מלך היהודים (!) בהמרידה, וכפי אשר נראה משם הי׳ טהעאן איש אלכסנדריא אשר יצדיק בפני הקיסר את מעשי האלכסנדריים נגד היהודים, ויצדיק אותם בזה כי עשו כן מפני שהנציב בעצמו פקד על זה, ‬יתר החקירות בהמשפט הזה אי אפשר להכיר מתיך הפראגמענטען ונראה משם כי אחד מהאלכסנדריים נחרץ עליו משפט מות, כי האיש פרלוס אשר יאמר בסוף, כי אחרי אשר מחר ימות ירצה לאמר האמת בלא כל פחד, הנהו בודאי מהאלכסנדריים וכו', ואחרי אשר יבוא שם גם שם אנטונינוס, אבל לא לשם הקיסר, רצה ריינאך לאמר וכו׳ אבל אחר זה חזר בו והחליט כי המשפט הזה לא הי' על ידי טראיאנוס עצמו כי אם על ידי אדריאנוס אשר מלך אחריו, ויכול להיות שהדבר כן כדברי ריינאך, אבל אין הדבר מוכרח לאמר כן וכו׳, ויכול להיות כי המשפט הזה הי׳ באנטוניא אחרי שוב טראיאנוס מבבל בשנת ‪ 117‬כן הוא דעת ווילקען, אבל גם אפשר שכן הדבר כדברי ריינאך שהי׳ זה בראשית ימי אדריאנוס״.
וכדבר פלא הוא על כל החוקרים החדשים כי לא ראו ולא הרגישו אשר הדברים האלה אינם איזה פרט בנוגע למעשי הימים ההם, כי אם נוגעים אל כל עיקר הדבר עצמו, אשר יהפכום מן הקצה אל הקצה.
ולא נרצה לדבר עתה על זה אם הי׳ המשפט הזה בסוף ימי טראיאנוס על ידי הקיסר הזה או בראשית ימי אדריאנוס על ידי אדריאנוס.
העיקר הוא כי נראה בזה ארבעה דברים כוללים:
א) ראשונה נראה כי היהודים הקריבו משפטם ודינם נגד האלכסנדיים, אם באנטוכיא לפני טראיאנוס בשובו מבבל או לפני אדריאנוס בהיותו בראשית ימי ממשלתו באלכסנדריא עצמה.
ב) והננו רואים כי האלכסנדריים הם היו הנדונים והם נתנו דין וחשבון על מעשיהם ולא היהודים.
ותהי להיפך כי היהודים הם היו התובעים מבקשי משפטם מאת הקיסר. ‫
ג) והננו רואים כי גם ההצטדקות של היונים האלכסנדרונים לא היתה להכחיש כל דבר אשמתם וכי היהודים הם האשמים בדבר, 
‫המעשים במצרים בסוף ימי טראיאנוס‬
‫ר‬  כי זה לא יכלו לאמר בהיות אשמתם וכל מעשיהם דבר אשר נגלה לגמרי על ידי המשפט.
כי על כן הצדיקו נפשם רק בזה לאמר שעשו מעשיהם על פי פקודת הנציב לוטוס.
ד) כי בהמשפט הזה לפני הקיסר נתחייבו האלכסנדריים בדין, ועל אחד מראשי מסבי המעשים יצא המשפט להמיתו.
ובודאי כי כן יצא שם גם משפט אחרים רק שלפנינו נמצאו דברים חסרים ומקוטעים.
וגם דבר משפט האיש הזה הננו יודעים רק בדרך אגב מאת אשר יאמר ״כי אחרי כי הוא עומד למות ויומת מחר הנהו מוכן להגיד האמת בלי כל פחד״.
והלא דבר שאין צריך לאמר הוא שאילו היו היהודים המתנפלים על היונים והרומיים להומם ולאבדם, כל שכן אם היו היהודים מורדים בממשלת רומא ונשתגעו לרד לפניהם את כל ממשלת רומא ולכונן ממשלת היהודים, הלא אז רק תשואת חן היו היונים מקבלים מהקיסר על כי הכניעו את היהודים, ותודה רבה וגדולה מאד כי הושיעו את ממשלת רומא.
וגם אם קמו הם רק נגד היונים והרומיים להשמידם, היו היונים ראוים רק לתודה על מעשיהם מאת ממשלת רומא והקיסר.
ואמנם כן שגם מהמקורים הישנים יוצא הדבר כן אחרי אשר נשים לב להבין את כל יסודי דבריהם.
דיא קאסיוס יזכיר את דבר מצרים רק כלאחר יד, אבל אייזעביוס יזכיר זה בקירכענגעשיכטע שם ברוב ענין ונעתיק כל דבריו כמו שהם ונראה הוא יאמר שם ‪IV, 2‬:
״בשנת השמנה עשרה לממשלת טראיאנוס באה עוד הפעם התקוממות היהודים, ועל ידי זה אבדו מספר רב מהם את חייהם, היהודים אשר חיו באלכסנדריא ויתר ערי ארץ מצרים גם היהודים אשר בקירענע כנאחזים מרוח זלעפות החלו להתקומם נגד היונים היושבים עמהם, ההתקוממות התפשטה יותר ויותר ובשנה הבאה הי׳ לה תואר של מלחמה אשר לחמו יחד, לופוס הי׳ אז נציב מצרים, בהפגישה הראשונה נצחו היהודים את היונים, והיונים ברחו לאלכסנדריא, ויקחו את כל היהודים הנמצאים שם בשבי וימיתו את כולם, והיהודים אשר בקירענע אף כי לא השיגו עזרה מאחיהם במצרים בכל זה הוסיפו הם תחת יד הראש שלהם לוקאס לשדוד את המחוזות במצרים ולהחריב אותם, אז שלח הקיסר עליהם מארציוס טורכא עם חיל רגליים ורוכבים ואניות מלחמה והוא נלחם עמהם מלחמות רבות ואחרי עבור זמן גדול המית הרבה אלפים מהם לא לבד בקירענע כי אם גם מיהודי מצרים אשר באו שם לעזרת לוקאס מלכם, ומפני שירא הקיסר כי גם היהודים במעזאפאטאמיען יתנפלו גם הם על שכניהם היושבים שם כי על כן פקד על לוזיוס קוויעטוס להשמידם מהמדינה הזאת והוא יצא עליהם ו‬יהרג מספר רב מאד מהם״.
והנה חשב אייזעביוס כי עשה מלאכה שלמה וכי הצליח בידו לשום כבד עון על היהודים. 
‫‪400‬‬
‫המעשים במצרים בסוף ימי טראיאנוס
 אבל טעה בחשבונו וכאשר נגלה פני הלוט אז יהי׳ יוצא לנו גם מתוך ‬‫דבריו כל מראה פני הדברים באופן אחר לגמרי.
והנה כל המעשים יספר בדרך כלל ויפרוט רק שני דברים בנוגע למצרים.
האחת כי בהפגישה הראשונה נצחו היהודים.
וזאת שנית כי באלכסנדריא עצמה לקחו היונים את כל היהודים הנמצאים שם וימיתו את כולם.
ושני הדברים האלה אמת הם וכן הדבר.
אבל הנה זה ודאי כי את אשר לקחו היונים את כל יהודי אלכסנדריא וימיתום, כמדומה לנו שגם גרעץ וגם מאמזען וכל חבריהם בכל טובת לבבם נגד היהודים לא יחשבו זה להתקוממות מהיהודים להרוג ולאבד את שכניהם היונים העליבים.
והנם דברים ברורים כי היונים קמו על היהודים ויהרגו את כולם.
נשאר לנו מהמעשים במצרים ביחוד רק זאת לבדו ככתבו וכלשונו של אייזעביוס:
״כי בהפגישה הראשונה אשר נפגשו יחד היונים והיהודים נצחו היהודים והיונים הוכרחו לנוס לאלכסנדריא".
והדברים האלה גם הם אמת לאמיתו הם.
אבל כל חוקר ומעיין יראה ויבין כי בשום אופן אי אפשר להסב פני הדברים האלה ולאמר עליהם כי ענינם הוא אשר היהודים קמו על היונים פתאום להומם ולאבדם.
כי פגישה יחד הוא רק דבר שני מחנות אשר החלצו לצבא ובהפגישה הראשונה אשר נפגשו שניהם יחד על שדה המערכה נצחו היהודים.
ושירער עצמו בהעתיקו גם הוא דברי המקורים בעמוד ‪664‬ יכתוב בלשונו:
Diese (die Juden) besiegten in einem Treffen die "Hellenen" und zwangen sie zur Flucht nach Alexandria".‬‬
והנה כתב גם הוא כל הדבר כן, ודבר שאין צריך לאמר הוא כי ‪besiegten‬‬ ‫‪ in einem Treffen‬אי אפשר לאמר על התנפלות היהודים פתאום על שכניהם, כי אם על שני מחנות אשר יצאו שניהם לקראת נשק, שני מחנות אשר בידיעה בתחלה יצאו למלחמה, בהכנה קדומה.
והנה כי כן דבריו של אייזעביוס ״ובשנה הבאה הי׳ הדבר למלחמה, ובהפגישה הראשונה נצחו היהודים והיונים ברחו לאלכסנדריא ויקחו שבי את כל היהודים שם וימיתום" הלא אין ספק שהי׳ בזה אחת משתי אלה או שהיהודים קראו את היונים למלחמה במערכה בשדה או להיפך שהיונים קראו את היהודים למלחמת הבינים במערכה בשדה.
אבל דבר אין לזה עם דבריו ״היהודים אשר היו באלכסנדריא ויתר ערי מצרים וכו׳ התחילו כנאחזים מרוח זלעפות להתקומם נגד היונים היושבים עמהם".
נשאר על זה רק השנה הראשונה, שהרי בשנה השניה לא היתה כי אם פגישה אחת ומיד אחריה הומתו כל יהודי אלכסנדריא.
ב) אבל דבריו אלה בנוגע להשנה הראשונה סתירתם בצדם, והנם סותרים את עצמם.

המעשים במצרים בסוף ימי טראיאנום‬
‫רא‬  אלו הי' אייזעביוס אומר לנו כי היהודים כנאחזים מרוח זלעפות התנפלו פתאום על היונים והרומיים שכניהם מבלי אשר ידעו אלה דבר מזה לפני זה, זה הי׳ דבר אשר אפשר להשמע, כי אף אשר זה ודאי אשר בכל הריבוי הגדול של היהודים במצרים ישבו שם יתר העמים על אחת שבע, בכל זה אין זה מן הנמנעות, כי פתאום טרם ידעו יתר העמים מחשבת היהודים, ובהיותם יושבים לבטח, השתערו היהודים פתאום על שכניהם ובטרם מצאו היונים והרומיים את ידם הכו בהם היהודים מכה רבה מאד.
אבל הנה כל דבריו הנם רק מהתקוממות אשר התרחבה על יד על יד עד אשר בשנה השני׳ הי' שם מה שהי'.
ואם כן מי יתן ואייזעביוס הי׳ מודיע לנו איזה רעה היו יכולים היהודים המעטים מכל העמים שם על היונים והרומיים הרבים והעצומים מהם על אחת שבע.
ומי יתן והי׳ מודיע לנו מה עשו כל העמים ההם לבני ישראל במשך שנה שלמה.
והאם אפשר הדבר להאמין כי שנה שלמה עמדו היונים אוכלי ישראל והרומיים מושלי הארץ ויחבקו את ידיהם, והאם אפשר להאמין כי שנה שלמה עמדו כל העמים האלה מבוהלים ודחופים ויכינו את כתפם למהלומות היהודים.
ג) אף גם זאת איך אפשר הדבר כי שנה שלמה החשו שרי רומא ויתנו את בני ישראל להתארג באופנים כאלה.
שירער שם עמוד ‪663‬ יאמר ״כפי הנראה כי הנציב הרומי במצרים רוטיליוס לופוס לא עצר כח לעמוד נגד היהודים״.
אבל רק אז הי׳ אפשר לאמר כן אלו בא הדבר פתאום, והיהודים השתערו בכל כח ידם מיד, וכל הדבר גז חיש ויעף כברק בהתהלכו,
או להיפך שבני ישראל התחבאו משך שנה בחורים ובכפים ויכינו הדבר שם כמו שהי׳ לפני ימי ביתר.
לא כן במקום הזה אשר אייזעביוס עצמו יאמר כי הדבר התפשט לאט לאט, והתרחב ולקח תואר של מלחמה רק בשנה השני׳.
ואיך זה ישב נציב רומא שנה שלמה בחיבוק ידים ולא עשה כל מאומה במשך הזמן הגדול הזה.
והנה עמדו היונים העלובים והרומיים הענוים שנה שלמה ויתנו להיהודים להומם ולכלותם, וגם נציב רומא לא עשה כל מאומה שנה שלמה.
והלא אחרי אשר הדבר התפשט רק לאט לאט מה נקל הי׳ להנציב להיות פוטר מים בראשית מדון.
והאם יש לנו דוגמא כזאת בכל דברי ימי הרומיים.
ומאמזען וגרעץ עוד גם יאמרו לנו כי הי׳ אז דבר היהודים לגרש את כל היונים והרומיים מכל ארץ מצרים וכל הארצות מסביב ליסד שמה ממשלה גדולה כוללת חדשה לעצמם.
ובכל זה חכו היונים והרומיים וגם ממשלת רומא עצמה שנה שלמה, ולא עשו דבר ויהיו נעלבים ואינם עולבים, מוכים ונרדפים ומקבלים הכל באהבה שלמה. 
402
‫המעשים במצרים בסוף ימי טראיאנוס
 ד) ולא שמו כל העוסקים בזה לב גם להדברים עצמם, ולא שמו לב להמעשים לחקור לדעת אם הנם אפשר.
חן דברי אייזעביוס הם כי בהפגישה הראשונה נצחו היהודים והיונים נסו מפניהם לאלאכסנדריא ושם לקחו את כל היהודים וימיתום.
אבל היכן היו היהודים המנצחים, ומדוע לא הצילו את אחיהם בשריהם.
כל החוקרים האלה כולם למען הבין דברי אייזעביוס בנונע להמעשים במצרים החליטו כי לגיוני רומא יחד עם העמים כולם לא עצרו כח לעמוד בפני היהודים שם.
והחכם גרעץ אשר המקורים הנם למשחק לו בדה עוד יותר כי כל המלחמה היתה עם לגיוני רומא ויאמר בעמוד ‪126‬:
״ויהי כראות היהודים כי ידם תושיע להם לעמוד נגד אויביהם התגודדו לגדודים רבים ויהיו למחנה כבד וינסו דבר מלחמה אל שר צבא לגיוני רומא לופוס ובהתגרה הראשונה היתה יד היהודים רוממה ויתגברו על הרומיים וכו'״.
ולפני היהודים המנצחים ולעיניהם לקחו היונים שבי את כל יהודי אלכסנדריא וימיתו את כולם.
וגרעץ שם יאמר:
״הנכרים אשר אחרי נצחון היהודים על צבא רומא נסו לאלכסנדריא לקחו את כל תושביה היהודים שבי כי אנשי המלחמה מהיהודים עמדו במערכה וימיתו את כולם באכזריות חמה״.
אבל אנשי המלחמה מהיהודים אשר עמדו במערכה אצל אלכסנדריא הלא ידעו היטב כי שם באלכסנדדיא נשארו בניהם ובנותיהם, נשיהם וטפם וכל קנינם.
ואיך לא נסו דבר לבוא על עקב אויביהם המנוצחים, אחרי אשר גם לגיוני רומא הוכו מהם.
ה) ויפלא עוד יותר כי הננו רואים אשר אחרי אשר הומתו כל היהודים באלכסנדריא לא עשו עוד היהודים המנצחים דבר.
והלא בהיות ידם רוממה כל כך הי׳ להם לנקום דם אחיהם, ולבלי לחשות עד אשר תבנה ותתכונן הממלכה החדשה אשר אמרו ליסד.
ובכל דברי אייזעביוס יש אחר זה רק דבר המעשים בקירענע, אבל לא במצרים.
ו) ולא זה בלבד כי אם שבהתחילו עתה לדבר מקירענע יאמר אייזעביוס ״אף כי היהודים בקירענע לא יכלו לחכות על עזרה ממצרים בכל זה הוסיפו הם לשדוד את המחוזות בארץ מצרים״.
ומבואר כי זה ודאי אשר היהודים במצרים לא עשו עוד דבר במצרים עצמה.
ויהודי מצרים כבר נגמר כל ענינם עם ההרג הרב באלכסנדריא, וכן יוצא גם ממקורי ישראל ככל אשר יבואר לפנינו.
ומזה מבואר כי יהודים מנצחים גם את היונים וגם את לגיוני רומא לא היו שם בעת ההיא.
ז) דיא קאסיוס לא ידבר כלל ממעשי היהודים באלכסנדריא, וכל המעשים האלה אשר אצל אייזעביוס הנם יסוד ספורו אין שם. 
‫המעשים במצרים בסוף ימי טיאיאנוס
‫רב‬ 
ובכל אשר ירחיב דיא קאסיוס פיו ולשונו על קירענע בספרו ‪68, 32‬ בנוגע למעשי היהודים ואכזריותם בקירענע, לא ידבר ממעשיהם באלכסנדרי'.
ורק אחרי כל דבריו מקירענע יאמר כלאחר יד ״אכזריות כאלה עשו היהודים גם במצרים וגם בקיפראס".
אבל המעשים עצמם במצרים, אשר לפי דברי אייזעביוס משם גם הותחלה ונתפשטה רעת ישראל, וכי היתה שם גם מלחמה, מכל זה אין דבר אצל דיא קאסיוס.  ‫פרק מ״ח.  אבל כל הדברים עומדים חיים לפנינו ומבארים את עצמם.
בשנת השש עשרה לממשלת טראיאנוס קרא הקיסר הזה מלחמה גדולה על בבל ויבקיעה אליו והיהודים בבבל אשר היו באמנה עם שכניהם, ואשר ידעו ‫כי נכונים להם ימי חשך תחת ממשלת רומא ככל אשר התאכזרו עמהם דאמיטיאן וטראיאן בארץ ישראל, עמדו גם הם נגד הרומיים וילחמו עמהם בחזקה.
ואת הדבר הזה מצאו אז היונים במצרים לשמחתם להתנפל על היהודים, אחרי אשר יהודי בבל חטאו אז חטאה גדולה נגד ממשלת הרומיים.
ואם במקורי היונים נאמר כי מקור הרעה יצא אז מאת היהודים וכי היהודים הם התחילו להתגרות בם, זה הוא דבר המובן מעצמו, דבר אשר אי אפשר להיות אחרת.
ובפרט כי בימים הראשונים ההם לא נשבר עוד רוח היהודים, ולא פשטו צוארם לטבח, כי אם שכל פעם עמדו על נפשם, והשיבו מכה רבה לחיק ‬‫מכיהם.
ועל כן הי׳ הנקל מאד לאמר כי מהיהודים יצאה הרעה והם אשמים בדבר.
וכבר קרו מעשים רבים כאלה גם בימינו לעינינו אשר שונאי ישראל הפכום לאמר כי היהודים הם גרו מדון על כן באה להם כל הצרה הזאת.
ועל כן הנה כל הדברים מובנים ונקראים מאליהם.
וכן הדבר כי היהודים המעטים נגד כל העמים במצרים סבלו הרבה מאד מהיונים כמשך שנה שלמה, וכל פעם אשר עמדו היהודים על נפשם צעקו היונים כי היוצרים קמו עליהם.
וכן הדבר כי הנציב חבק את ידיו ועצם עיניו ולא שם לב לכל מעשי היונים נגד היהודים, עד אשר חבלו היונים תחבולה להמית את כל יהודי אלכסנדריא אשר הם היו עיקר היהודים במצרים.
ועל כן עשו למראה עין מלחמה עם היהודים סביב אלכסנדריא ובצאת גבורי החיל מהיהודים להושיע לאחיהם ויהי כאשר נתקו כפות רגליהם מהעיר, "‬הפגישה הראשונה" בלשונו של אייזעביוס, מהרו וישובו אל העיר ולגיוני רומא או היונים עצמם אשר באמת היו הרבה יותר מהיהודים שם לא נתנו להיהודים לשוב העירה ויקחו שבי את כל הזקנים והחלשים הטף והנשים וימיתו כולם.
והיהודים המנצחים אשר בדו סופרי היונים נבראו רק בהבל פיהם, ועל כן לא יכלו לעשות כל מאומה להושיע לאחיהם. 
‫‪m‬‬
המעשים במצרים בסוף ימי טראיאנוס‬
 והדברים מבוארים בהפראגמענטים אשר בפאריז ולאנדאן, כי הקיסר (אדריאנוס ככל אשר יבואר) ישב למשפט על היונים ראשי מסבי המעשה הנוראה הזאת וידון מהם גם למיתה.
וכבר הערנו שזה יכול להיות רק אם היהודים היו חפים מכל פשע.
ולא לבד אם היו היהודים מורדים בממשלת רומא, וירצו לגרש את הרומיים מכל המדינות האלה, אשר אז היו היונים מצילי ממשלת רומא והיהודים היו נענשים קשה מהממשלה עצמה ומהקיסר גם אחרי הנצחון עליהם ככל אשר הי׳ אחרי ימי ביתר,
כי אם גם אם הי׳ זה רק התקוממות נגד העמים נגד היונים והרומיים היושבים שם להומם ולאבדם, ולהממשלה לא הי׳ די חיל וצבא להגן עליהם נגד היהודים,
גם אז היתה ממשלת רומא והקיסר רק ממלאים פיהם תהלתם של היונים והרומיים אשר עמדו על נפשם ויצילו את המדינה מכף היהודים המתקוממים.
ועל כן באמת תחת מה שבקירכעננעשיכטע של אייזעביוס נאמר על אלכסנדריא ״בהפגישה הראשונה נצחו היהודים״,
נאמר על זה עצמו בהכראניק של אייזעביוס בסגנונו של היעראנימוס ״אבל חלק מהתושבים נצחו את היהודים באלכסנדריא״.
וכן הוא גם דבר הסגנון הארמעני ובא שם ״היהודים הגרים בלוב התחילו להתקומם נגד היונים התושבים וגם במצרים ובאלכסנדריא וקירענע וטהעכאיז, אבל הנצחון עמד לימין היונים באלכסנדריא״.
והנוסח היוני מזה עצמו ״היהודים בלוב קירענע מצרים אלכסנדריא טהעבאיז התקוממו נגד היונים התושבים ונשמדו (היהודים) מן הארץ״.
וכן הדבר כי הנצחון עמד לימין היונים לפי שלא הי׳ באלכסנדריא כל נצחון ליהודים וכל הנצחון הי׳ אצל היונים, ואת אשר עזבו את היהודים וישובו העירה זה עצמו הי׳ דבר תחבולתם להשמיד ולאבד את כל היהודים באלכסנדריא.
ועל כן גם נקראו למשפט אחר זה בראשית ימי אדריאנוס, וגם יצאו חייבים ונענשו קשה.
ויותר מכל זה כי אדריאנוס במלכו כאשר ישר נוכח צדקת היהודים צוה לבנות מחדש את בתיהם אשר הרסו היונים באלכסנדריא.
ובהיות גם זה דבר חדש עלינו לבאר הדבר.  פרק מ״ט.
 ככל דבר אשר האמת עד לעצמו נשוב ונראה כן גם בדבר הזה.
כי הנה הדברים מפורשים כי אדריאנוס צוה גם להקים מחדש באלכסנדריא את הבתים אשר נהרסו שם על ידי הרומיים.
וכל החוקרים החדשים לא ידעו מה לעשות עם הדברים האלה, ויגיהו וישבשו, אבל הדברים הנם פשוטים וברורים. 
‫המעשים‬ במצרים בסוף ימי ‫טראיאנוס‬
‫רג  והנה בהכראניק על אייזעביוס בנוסח של היעראנימוס בא בדברים מפורשים לאמר:‬ ‫‪"Hadrianus Alexandriam a Romanis subversam publicis in‬‬‫‪stauravit expensis".‬‬ ‫
ועל זה יאמר מינטער בעמוד ‪20‬:
"אף שסבלה העיר (אלכסנדריא) הרבה, אבל זה ודאי שלא נהרסה, ואם היעראנימוס יאמר כי מהרסיה היו הרומיים, מוכרח כי האמין אשר אלכסנדריא נלקחה בחזקה מידי היהודים, אבל אין כל ראי׳ על זה, המטבעות של העיר הזאת על שם הקיסר טראיאנוס משנת ‪ 18‬עד שנת ‪ 20‬לממשלתו נמצאים הרבה ולא נפסקו, וזה יורה למדי כי לא הי׳ שם התקוממות, וגם המטבעות שאחר הזמן הזה (היינו בראשית ימי אדריאנוס) אין עליהם כל זכר כי בנה אדריאנוס להיונים את עירם והקימה מחדש, ובידענו את ההשתדלות הגדולה אשר השתדלו אנשי אלכסנדריא להחניף את הקיסרים וביותר עוד את אדריאנוס אין ספק כי היו מזכירים דבר גדול כזה".
ונפלא לראות כי הי׳ הדבר מוחלט אצלם כל כך כי היהודים הם היו ההורסים, עד כי אף שמפורש גם אצל אייזעביוס כי היונים והרומיים לקחו שבי את כל היהודים באלכסנדריא וימיתום, ואין ספק כי יחד עם זה החריבו אז את חלק העיר אשר גרו שם היהודים, עזבו דברים ברורים כאלה, ובמצאם כי אדריאנוס בשנה הראשונה למלכו דהיינו מיד אחרי המעשים האלה צוה להקים מחדש באלכסנדריא את הבתים ההרוסים אשר הרסו הרומיים, עשו להם פלפולים זרים כי היעראנימוס טעה לחשוב אשר היהודים כבר היו אדוני העיר והרומיים היו מוכרחים להרוס את העיר למען קחת אותה מידי היהודים.
ובהערה 3 יביא עם דברי צאענא אשר ירצה להגיה בדברי היעראנימוס תחת אלכסנדריא ״ירושלים״ ויהיו דבריו כי אדריאנוס בשנה הראשונה לממשלתו צוה לבנות מחדש את ירושלים אשר נהרסה ע"י הרומיים.
אבל לבד ממה שירצה לשבש את דברי היעראנימוס, גם אי אפשר להגיה כן,
שאם הי׳ כתוב "ירושלים" לא הי׳ היעראנימוס צריך להוסיף ״אשר נהרסה על ידי הרומיים״ והי׳ די באמרו ״כי צוה לבנות מחדש את ירושלים״ ומי לא ידע כי ירושלים היתה אז חרבה ונהרסה על ידי הרומיים זה כחמשים שנה.
אבל הנה גם החוקרים האלה רצו לפרש הדברים שהכונה שפקודת אדריאנוס היתה לטובתם של ישראל.
רק מפני שעל פי דרכם לא יכלו להבין איך אפשר שיהי׳ זה באלכסנדריא מקום מרידת היהודים אשר הי׳ לו לאדריאנוס רק ליסרם במשפט, וגם איך הרסו שם הרומיים, והלא היהודים היו ההורסים, על כן רצו להגיה, ירושלים תחת אלכסנדריא.
אבל הלא הדבר מפורש גם בדברי אייזעביוס קירכענגעשיכטע ‪4, 2‬ שם כי האלכסנדריים הרגו את כל היהודים הנמצאים באלכסנדריא.
והאם יכול להיות ספק כי יחד עם זה הרסו את בתיהם וכל בתי הכנסיות והמדרשות אשר הי' להם. 
‫‪406‬‬
‫המעשים כמצרים בסיף ימי טראיאנוס
 ומפורש בהפראגמענטים הפאריזי והלאנדני כי הקיסר (אדריאנוס) דן את ראשי היונים על זה ומה יוכל להיות דבר יותר פשוט כי יחד עם זה צוה להקים מחדש את בתי היהודים הנהרסים.
בהיות באמת לב אדריאנוס בראשית ימי ממשלתו טוב ליהודים ויט אליהם חסד ככל אשר יבואר לפנינו.
ובהסגנון הארמעני גם הם לא יכלו להבין זה ויגיהו ״אשר נהרסו על ידי היהודים" וזה טעות, וכדברי היעראנימוס כן הם, ודבריו מדויקים.
ושירער לא ידע איך להכריע ויאמר בח"א עמוד ‪665‬ הערה ‪47‬:
״בהכראניק של אייזעביוס נאמר על השנה הראשונה של אדריאנוס כי הקיסר הזה צוה להקים מחדש את אלכסנדריא אשר נהרסה על ידי היהודים או על ידי הרומיים״.
אבל מאמזען ירצה לשבש הדברים לגמרי ויאמר ‪V, 543‬:
״אלכסנדריא עצמה לא נפלה בידי היהודים". ובהערה יוסיף: ״אייזעביוס עצמו (אצל סינצעללוס) יאמר רק זאת על הקיסר אדריאנוס: Αδριανός Iονδαινος xzτά Αλεξάνδρεια στασιάξοτάxς εxόλασεν. ‬ההעתקה‬ הארמענית והלאטינית עשו מזה בטעות כי אדריאנוס הקים מחדש את אלכסנדריא אשר נהרסה על ידי היהודים אשר אייזעביוס קירכענגעשיכטע ‪4, 2‬ ודיא קאסיוס ‫‪68, 32‬ לא ידעו מזה".
ועל זה ישיב לו בצדק שירער שם ‪ 665‬בהערה ‪47‬ לאמר:
״השערת מאמזען כי בדברי אייזעביוס עצמו לא הי׳ דבר מזה ונתוסף רק בטעות בהסגנון הארמענני והלאטיני, איננה נכונה ואי אפשר להקימה שהרי שתי ההעתקות השונות יתאימו בזה יחד".
והנה צדקו דבריו נגד מאמזען, אבל הלא אין ספק שצדק גם מאמזען בטענתו שאיך לא הזכיר אייזעביוס בקירכעננעישיכטע ודיא קאסיוס שם מדבר גדול כזה, כי מטרפולין של העולם אלכסנדריא נפלה אז בידי היהודים.
ויותר מזה שאם נפלה בידם עד שיכלו להרסה, או לכל הפחות להזיק לה מאד, הרי קדמו לזה בהכרח המון מעשים רבים ואין זכר מהם.
ואצל דיא קאסיוס כמעט שגם אין זכר מהמעשים במצרים כל עיקר.
ואיך אפשר הדבר שמעשים כבירים כאלה עד כי אלכסנדריא של מצרים נפלה בידי היהודים אין זכר מזה אצל הסופרים האלה.
אף גם זאת כי בצדק ישאל גם מינטער בעמוד ‪21‬ איך אפשר שדבר גדול כזה מה שעשה אדריאנוס עם הרומיים והיונים תושבי אלכסנדריא כי בנה להם את עירם מחדש לא בא על המטבעות מימים ההם, ואנחנו ידענו את השתדלותם הגדולה בימים ההם להחניף את אדריאנוס.
אבל כל הדברים הנם על מקומם ועל ענינם ואין צריך לא לשבש ולא להגיה, וכפי שבא הדבר בדברי היעראנימוס כן הוא.
והדברים המעטים האלה הנם פרק שלם בדברי הימים ההם.
וגם מהם נראה את אשר יבואר לפנינו בראשית ימי אדריאנוס, כי אז האיר פניו אל היהודים באופן נעלה מאד, והשתדל למלאות את כל משאלותיהם הפאליטיים עד שגם הרשה להם לשוב ולבנות את המקדש בירושלים. 
‫היהודים במצרים בסוף ימי טראיאנוס
רד  ועל כן בישבו למשפט באלכסנדריא על המעשים הנוראים אשר עשו שס העמים ליהודים, המעשים אשר נעשו על ידי הרומיים והיונים ויתר העמים, ובמצאו כי אך שקר טפלו עליהם היונים והרומיים, עד כי צוה גם להמית את ראשי מסבי ההרג הרב ביהודים,
הנה יחד עם זה צוה גם לבנות החרבות, בחלק גדול מעיר אלכסנדריא אשר שם גרו היהודים, אשר נהרסו על ידי התושבים מהעמים, וגם על ידי לגיוני רומא אשר לקחו חלק בכל התלאה אשר מצאה שם את היהודים.
והיהודים הי׳ מספרם רב מאד באלכסנדריא ובימי פהילא היו שם יותר ממילליאן נפש אדם מהיהודים לבד, וגרו שם גם בחלק מיוחד, וגם בתוך המבואות הכוללות כמו שיוצא מכל דברי פהילא בספרו המלאכות אל גאיוס.
וגם אלו לא דרש אז אדריאנוס טובת היהודים הי' עליו לצוות לבנות החרבות לבלי תראה העיר הגדולה והמפוארה הזאת בירת התבל כעיר הרוסה.
אבל כי באמת כן הדבר אשר אדריאנוס בשנה הראשונה לממשלתו השתדל לקנות לו לבב היהודים ויבואר לפנינו.
ואחרי אשר נתבאר לנו כל דבר המעשים במצרים הנה הדברים פתוחים לפנינו להבין דבר קירענע וקיפראס.
 ‫פרק נ.  היהודים בקירענע וקיפראס. קוראים אנחנו כהיום את כל דבר המעשים האלה ממצרים ואלכסנדריא בסוף ימי טראיאן בתור דברי הימים לבני ישראל, וכבר הורגלנו בדברי צרותיהם של ישראל, עד שגם כל זה נקרא ולא נתרגם.
אבל נוכל להבין את נפש האומה בימי המעשים ההם, את החרדה הגדולה אשר נפלה עליהם בראותם כי קמו עליהם לבולעם חיים, ואת כל האימה חשכה אשר נפלה על כל היהודים היושבים בין היונים בכלל ובמקומות הסמוכים למצרים בפרט, בהשמע הדבר הנורא הזה, כי קמו היונים באלכסנדריא, ובתחבולות ערמה ובעזרת לגיוני רומא הרגו שם את כל היהודים.
אלכסנדריא של מצרים היתה עד אז העיר רבתי עם, והמקום היותר גדול בין כל מושבות בני ישראל בגוים.
גם עשרם הי׳ גדול מאד בהיות העיר רוכלת עמים, ובירת התבל אחרי רומא.
וסחרם ואתננם הי׳ שם גדול יתר מאד בשכנם לחוף ימים וישלחו מערבם לקצוי ארץ.
אף גם היו לקהלה ראשית בכל ישראל קהלה מסודרת לכל דבר תורת ד' כלשונו של רבן שמעון בן גמליאל בברייתא בכתובות ד׳ כ"ה:
״חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות בארץ ישראל ובסוריא ובכל מקום ששלוחי ראש חדש מגיעין נשיאות כפים ראי׳ אבל לא חילוק גרנות ובבל כסוריא רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה (היינו לפני ההרג הכללי הזה) מפני שבית דין קבועין שם". 
‫‪408‬‬
‫המעשים בקירענע וקיפראס
 והוא שכל הדברים הלכו קבועים ועומדין על פי התורה והמצוה.
והן גם ענין דברי ר' יהודה בברייתא במס' סוכה ד׳ נ״א ובתוספתא שם פ"ד ממה שראו עיניו בשחרות ימיו באלכסנדריא לפני ההרג הכללי הזה:
"‬תניא ר׳ יהודה אומר מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל אמרו כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו פעמים שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים והיו בה שבעים ואחד קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד של סנהדרין גדולה כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד ריבוא ככרי זהב ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן ולא היו יושבין מעורבין אלא זהבים בפני עצמן וכספין בפני עצמן ונפחין בפני עצמן וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפגי עצמן וכשעני נכנס שם הי׳ מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו אמר אביי וכולהו קטלינהו אלכסנדר מוקדן וכו'".
וכבר הגיה שם הגר"א זצ־ל ״וכולהו קטלינהו טרכינוס״ והוא טראיאנוס, וכן מפורש בירושלמי סוכה פ"ה ה״א ״ומי החריבה טורניינוס הרשע".
וכידוע דרכם בכל מקום לקרוא המעשים על שס הקיסר אשר בימיו עשו שרי הצבא מה שעשו. ‫
ור' יהודה יאמר ״מי שלא ראה וכו' לא ראה בכבודן של ישראל" כונתו לא ראה בכבודם של ישראל בימיו הוא,
כי בימי הבית השני הי׳ כבודם של ישראל בירושלים ובהמקדש המעוז אשר לא הי' לו דוגמא בכל העולם.
אבל בימים הרעים ההם אשר ירושלים היתה שממה מבניה והמקדש חרב, וגם הכרם ביבנה בטל,
אז היו דברי ר׳ יהודה ״מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל“,
והנה נחרב אז שם גם זה כדברי אביי ״וכולהו קטלינהו טרכינוס".
ודרך היונים עם היהודים היתה אחת בכל משך הימים הרבים מימי הורדוס ואילך.
‫ופהילא בספרו ״המלאכות אל גאיוס“ יאמר:
"ובידי הנציב היה חיל ועזוז די להשקיט את שאון המתקוממים האלה על נקלה, אבל הוא ראה און ולא שם לב וכו׳ ויחזק ידי מרעים וכו׳ אז החליפו היונים כה ויבואו בקרדומות להרוס את המון בתי כנסיות אשר הי׳ לנו למרבה וכו׳".
והנה יאמר ר׳ יהודה על זה כי כל סי שלא ראה זה לא ראה בכבודם של ישראל בימים ההם, כי כקהלה זו בכל כבודה והדרה לא הי׳ אז בישראל דוגמתה.
ופתאום על ידי תחבולות ערמה ומזמה נחרבה ונהרסה הקהלה היותר גדולה בישראל היותר מסודרת בין כל מושבות בני ישראל בגוים, וכל יושביה מריבי רבבות נהרגו.
אז רעשו אמות הסיפים בכל מושבות בני ישראל בין היונים, איש לא האמין בחייו. 
‫המעשים בקירענע וקיפראם‬
‫רה‬  ראו וישר נוכחו מה הי' סוף כל התגרות הרבות במשך שנה אשר התגרו היונים בבני ישראל, כי לסוף התגרו בהם גם סביב לאלכסנדריא ובצאת גבורי החיל מן העיר להושיע לאחיהם שבו העירה וישבו את כל אנשיה וימיתום.
כי על כן הבינו לאחריתם גם הם ויאמרו לקדם פני הרעה לבלי יהיו צפוים למות.
ויתנו יד להתאחד לבלי יוכלו היונים להתגרות בכל עיר ובכל כפר לעצמו.
וישימו להם ראש אחד בקירענע, וכן עשו להם גם אנשי קיפראס, ויאמרו לתת חתיתם על היונים.
והדבר גם הצליח בידם כי כל פעם אשר נסו היונים דבר להם, מצאו את בני ישראל מוכנים והיונים כרעו ונפלו.
אז כבר הרעישו היונים וירימו קול זועות כי היהודים נתנו עליהם וימליכו עליהם מלך להכות את היונים חרם.
ונפלא הדבר לראות עד כמה יתאימו הדברים, כי דיא קאסיוס לא ידבר עוד כלל ממצרים וכל דבריו יתחיל רק מזה, היינו מהמקום אשר בני ישראל התאחדו ושמו להם ראש, ועמדו על נפשם ביד חזקה.
ובםפרו ‪68, 32‬ בדברו ממלחמות טראיאן בבבל מבלי אשר יזכיר דבר מהמעשים במצרים יאמר:
״בתוך הימים ההם עשו להם היהודים הדרים בקירענע לראש את אנדרעאס ויהרגו את כל הרומיים והיונים ויאכלו את בשרם ויחגרו עצמם בבני מעיהם ויצבעו עצמם בדמם ועורם תלו להם על כתפיהם, אחדים מהם גם גררו במגרה מקדקדם עד ירכם, אחרים זרקו בפני חיות טורפות, או שהכריחום להלחם עמהם עד כי מספר ההרוגים עלה עד שתי מאות ועשרים אלף, מעשים מבהילים כאלה עשו גם במצרים ובקיפראס אשר שם הי' הראש שלהם ארטעמיאן, וגם פה נהרגו על ידם שתי מאות וארבעים אלף, ומהזמן ההוא ואילך אי אפשר ליהודי להתראות עוד בקיפראס, וגם אם על ידי רוח סערה נשברה אנית יהודי אצל האי הזה יהרגו אותו".
והדברים האלה הנם כל כך דברי הבאי עד שגם הסופרים האחרונים אשר לא חקרו מאומה וילכו אחריו ואחרי אייזעביוס בנוגע להדברים בכלל גם הם יודו כי אין זה כי אם דברי הבאי.
וגם מינטער יאמר עליהם בעמוד ‪23‬:
"לפי דברי דיא קאסיוס הרגו היהודים בקיפראס ‪ 240000‬אנשים ואייזעביוס בהכראניק יאמר כי גם לכדו שם את העיר הראשה סאלאמיס ויהרגו את היונים ויהרסו את העיר עד היסוד וכו' ואין ספק שכל הדברים האלה הם דברי גוזמאות והבאי, 240000 וכן גם ‪ 220000‬בקירענע הנם יחד חצי מילליאן זה אי אפשר להמית כל כך בנקל ובלא מלחמה, ומדינה פוריה כקיפראס בודאי שהי' לה אז יותר ממילליאן תושבים, וזה ודאי אשר היהודים היו רק המעטים ביניהם. וכן גם ידענו אשר העיר סאלאמיס נשארה גם אז כמו קודם זה עיר הממשלה שם וכו'״.
והנה צדקו דבריו רק שלא השתמש בהם כראוי, ואלו שם לב אז הי' רואה שאין זה רק דברי הבאי, כי אם שמתוך זה עצמו הם מקבלים בהכרח צורה אחרת. 
‫‪410‬‬
‫המעשים בקירענע וקיפראס  אם האלכסנדרונים הרגו את היהודים שם והרסו את בתיהם הי' בזה שלשה דברים גדולים מאד אשר על ידם יכלו לעשות כן.
א) חיל הרומיים עזרו על ידם, ונציב רומא וכל ראשי שרי רומא אשר כל מפתחות העיר בידם, עמדו לימינם.
ב) בכל הריבוי הגדול של היהודים שם באלכסנדריא היו הם בכל זה שם המעט מכל העמים אשר רבו עליהם הרבה.
ג) היהודים לא ידעו שם מזה לפני זה, ותהי גם להיפך כי היונים התיקום מהעיר, ומהרו ושבו העירה, ולגיוני רומא חסמו להם הדרך ואנשי המלחמה מהיהודים נשארו באשר נשארו.
אבל לא כן בקירענע וקיפראס אשר שם היו כל הדברים האלה להיפך.
א) חיל הרומיים אין ספק שעמדו לימין היונים והרומיים ויהיו נגד היהודים.
ב) לא יוכל להיות כל ספק שהיהודים היו שם רק המעט נגד כל העמים יחד אשר ישבו שם, ובמשנה ובגמ׳ גם במדרשות כמעט שלא הוזכרו הקהלות משם, ולא ידובר עליהם.
ג) מה ענין לספורי בדים כאלה כי הרגו והרגו מאות אלפים באין חמלה, כאלו היו הרומיים והיונים אנשים תמימים אשר לא ידעו איך לאחוז בחרב, נעלבים ואינם עולבים ויפשיטו את צוארם לטבח.
והרי אין זכר בדבריו מכל דבר מלחמה ואין זכר כי שם ושם היתה ביניהם מלחמה.
וגם אלו נוסיף מעצמינו שהיו שם מלחמות ביניהם, הנה אפשר הדבר כי הי׳ שם מקום אשר ינצחו היהודים, אבל לא כי היתה ידם בעורף היונים והרומיים בכל המדינות האלה.
סופרי היונים והידועים המעלים גרה את דבריהם יפייסו את הקוראים כי הי' הדבר כי נשתגעו היהודים ויצאו מדעתם, ויהיו הם המתקוממים נגד היונים והרומיים הרבים והעצומים מהם.
אבל היונים והרומיים לא נשתגעו ולא יצאו מדעתם ואיך נתנו ליהודים לעשות בהם כרצונם עד כי הרגו ואבד מהם חצי מילליאן.
ד) ואלו היו דבריהם בנוגע רק לעיר אחת כי היהודים התנפלו פתאום על העיר ההיא ועשו בה מה שעשו, הי׳ הדבר דבר שאפשר לאוזן לשמוע, בהיות הדבר פתאום מבלי אשר היו יתר העמים מוכנים למלחמה, או לכל הפחות לעמוד על נפשם.
אבל הנה הם לא ידברו מאיזה עיר נכחדת, כי אם משתי מדינות שלמות, והיכן היו שם היונים וכל הגוים הרבים ההם, וחיל רומא מלומדי מלחמה וכל סדרי מלחמה אשר להם.
וכן הדבר שאין דברי סופרי היונים והידועים רק גוזמאות, כי אם הפיכת פני הדברים.
אחרי אשר עלה בידי הרומיים והיונים להשמיד את כל יהודי אלכסנדריא, החלו להשתדל לבלי להשאר באמצע הדרך, ויאמרו לעשות כן גם בקירענע וגם בקיפראס. 
‫המעשים בקירענע וקיפראם‬
‫רו‬  והיהודים מלומדי מכות, בראותם סכנה קרובה התאחדו בכל המדינה, בקירענע לעצמה ובקיפראס לעצמה.
וכאשר החלו היונים לעשות שם זר מעשיהם מצאו את היהודים מוכנים לצאת לקראת נשק, ולהשיב להיונים כפועל ידם, ויהיו גם מקומות אשר גברה יד היהודים, ויעשו באויביהם ככל אשר זממו לעשות להם.
אז מצאו הרומיים והיונים להתנפל על היהודים ממקום אחר, כי אחרי אשר התאחדו ויהיו מוכנים למלחמה, וגם שמו להם ראש, הלא הנקל להודיע לרומא כי התקוממו היהודים, וכי השתובבו משובה נצחת, ויאמרו לרשת את הארץ ולהרוג את כל תושביה.
ובהיות הקיסר עצמו בבבל אז רחוק מרומא והסענאט הרומי לא הטה אוזן לדברי הבל כאלה בידעם כי אין דבר,
הנה פנו אל אשת הקיסר, האשה המבישה אשר דיא קאסיוס 1, 69 יאמר כי עשתה המזימתה הרבה עם אדריאנוס בחיי בעלה טראיאנוס, ואך על ידי זה הגיע אדריאנוס למלכות ברוב כשפיה.
ועל ידי הנשים האלה בבית המלכות הי׳ אפשר לפעול הרבה מאד על ידי אמתחות זהב ובפרט היונים אשר אוהביהם רבו כארבה בהיכל המלוכה.
והן דברי הירושלמי סוכה פרק ה׳ הלכה א׳ אשד באו בסגנון של אגדה:
״תני רשב"י וכו׳ ואחת בימי טרוניינוס הרשע נולד לו בן בתשעה באב והיו מתענין מתה בתו בחנוכה והדליקו נרות ושלחה אשתו ואמרה לו עד שאתה מכבש את הברברים בוא וכבוש את היהודים שמרדו בך".
ומאד יכול להיות שבתוך דברי בלע של היונים על היהודים היו גם דברי בלע אלה למען הלהיב לב המלכה.
אבל הנה רשב"י ידבר בזה ממה שהי׳ בימיו זה ודאי כי בזכרונות דברי הימים הי' הדבר אצלם כן שכל הדבר בא על ידי אשת הקיסר.
כי דברים כאלה לתלות הדבר באשת הקיסר, שהיא כתבה והיא הסיתה אותו לעשיות כן, והיא תארה זה בתור מרידה נגד הממשלה,
כל זה גם דבר אין לזה עם סגנוני האגדות אשר אין שם כיוצא בזה ליחס פעלי הקיסרים להתעוררות על ידי נשיהם.
ובפרט במקום הזה אשר הדברים מכוונים ומדויקים כי הוא לא הי׳ אז בביתו והי׳ אז בשדה המלחמה ולשם שלחה לו אשתו ״עד שאתה מכבש את הברברים בוא וכבוש את היהודים״.
וזה עצמו הוא מקור גדול וידיעה שלמה לשוב ולדעת גם מזה כי בעצמו של דבר לא הי׳ שם כל מרידה.
כי דבר שאין צריך לאמר הוא אשר מרידה גדולה וכוללת כזו שתארו סיפרי היונים לא היתה ממשלת רומא צריכים לחכות עד אשר תעיר אותם האשה הזאת לכתוב לבעלה להשקיט המרידה. 
‫‪412‬‬
‫המעשים בקירענע וקיפראס
פרק נ״א.  ומה יפלא אם עשו כן היונים מלפנים אשר התחרו עם בני ישראל בכל משלח ידם, ומה יפלא אם עשו כן סופרי היונים מלפנים להטות משפט בני ישראל ולהפך כל הדברים לרעתם.
והלא כן יעשו גם טובי סופרי העמים גם בימינו אלה בפרוץ החקירה, וגם נגד המקורים הגלוים וידועים.
ולפנינו ולעינינו עשה כן גם הסופר הגדול לעמים הפראפעסאר מאמזען, בדבר הזה עצמו שהננו עוסקים בו.
ולמען האשים את היהודים ולהצדיק את היונים, עשה בנוגע לאלכסנדריא של מצרים שני דברים.
בדה מלבו כי עשו זה היונים בשעה שהיהודים שמו מצור על אלכסנדריא, דבר אשר לא הי׳ ולא יכול להיות ואין זכר מזה בהמקורים.
וישב ויטעה את הקוראים גם בכל סגנון לשונו כאלו עשו היונים זה רק אחרי אשר הרגו היהודים בקירענע ‪ 220000‬ובקיפראס 240000‬.
וכל דבר ההריגה הכוללת באלכסנדריא יכתוב כאלו הי׳ זה לאיזה יחידים אשר נשארו בעיר.
ואם לפנינו ולעינינו גדלה השנאה לעם עולם באופנים כאלה, אף כי המקורים פתוחים, ואף כי גם הקורא אותם בעינים סגורות יראה כי אינם כי אם ספורי בדים, בכל זה בדה לו מאמזען וירשה לו להוסיף עליהם ולתתם עוד יותר בצבעים משונים,
מה נתמה על היונים בימים ההם אשר ידעו היטב כי מקורים כתובים נגד דבריהם אין, ואשר עוד מימי הבית השני נעשה זה אצלם לפרינציפ כולל, להשתדל להדוף את ישראל מרום מצבם בעולם הכללי וכתבו אז גם ספרים שלמים לבדות עליהם כזבים.
ונפלא לראות איך הלכו הדברים אצל חוקרי העמים, עד אשר באו והחליטו את דברי תהו של סופרי היונים והידועים.
מינטער אשר הי' הראשון בין חוקרי העמים בחקירה הזאת, וכבר הדפיס ספרו זה בשנת ‪1821‬ והבאים אחריו הלכו ברוב הדברים אחריו, הוא עצמו הרגיש היטב שכל דברי סופרי היונים הנם דברים מהופכים.
אבל טעה לחשוב שכן מפורש גם במקורי ישראל, כי ראה ומצא אצל אייזענמענגער אשר הביא כן מהצמח דוד.
ובהיות אייזענמענגער צורר היהודים אשר כתב כל ספרו רק לדבר תועה על ישראל הביא דברי הצמח דוד ומסרם בתור מקור ישראל והודאת בעל דין.
ועל כן טעה אחריו גם מינטער, מבלי לדעת כי הצמח דוד לא כתב דבריו ממקור ישראל כי אם מפני שלא הי׳ לא חוקר ולא מבקר הביא בספרו כל אשר מצא בספרי היונים והידועים.
והנה נהפכו לו למינטער דברי הצמח דוד מתוך ספרי הגוים ויהיו לו למקור ישראל אשר בא שם ככל דברי היונים וישתמש בו לעדות על דבריהם. 
המעשים ‫בקירענע וקיפראס‬
רז‬
‫ ובעמוד ‪14‬ בדברו מקירענע יאמר שם:
״אמיתת הדבר הזה כי הרגו היהודים בהיונים הרבה מאד ועשו להם אמבטי של דם, אי אפשר להביא לידי ספק, גם ר׳ דוד גאנז מן המאה השש עשרה בהצמח דוד אשר הנהו מקור יהודי מהיותר טובים בנוגע לדברי המלחמות האלה גם הוא יאמר כי באפריקא הרגו היהודים מהרומיים והיונים הרבה מאד כחול הים אשר לא יספר מרוב, (אייזענמענגערס ענטדעקטעס יודענטום ‪II p. 654‬).
וכן יעשה מינטער גם בעמוד ‪23‬.
והאם אין זה צחוק מכאיב לב, מינטער עצמו הרגיש כי המקורים של היונים אינם כלום, אבל ינחם את עצמו כי אי אפשר להסתפק באמיתת הדברים שהרי גם לבד היונים יספרו כן ממש גם המקורים של היהודים, היינו הצמח דוד אשר ראה דבריו אצל אייזענמענגער,
מבלי לדעת כי הצמח דוד אסף כל דבריו מתוך לבלרי העמים וגם מבלי בחינה של כלום.
ואלו הי׳ מינטער חי בדור הזה הי׳ יכול להוסיף עוד מקור יהודי, ולאמר שהדברים בודאי אמת שהרי כן כתב גם גרעץ.
והנה כן הדבר כי הראשון בין חוקרי העמים בענין זה אשר מצא עדין החלטת מחליטים לפניו הרגיש בעצמו כי דברי סופרי היונים נסתרים מאליהם אבל חזק את לבבו כי כן מפורש גם במקורי ישראל.
והבאים אחריו כבר התחזקו בזה עצמו כי מצאו הדבר כבר מוחלט.
ויבואו עוד מאמזען וגרעץ, ויוסיפו חכמה ודעת, כי לא היו בזה רק תגרות בין היהודים והיונים,
כי אם שהיהודים רצו לבטל כל ממשלת רומא, וגם לגרש מכל הארצות את הרומיים והיונים, ולכונן ממשלת יהודים מסוף העולם ועד סופה, ממשלת יהודים אשר גם כל תושביה רק יהודים לבדם, גם במצרים גם בבבל גם בסוריא גם בארץ ישראל, גם בלוב וגם בקירענע וגם בקיפראס.
ודברים בטלים כאלה נאמרו בקולי קולות ויקרא עליהם גם שם דברי הימים לבני ישראל.
אבל כן הדבר כי במקורי ישראל אין דבר ממרידה בימי טראיאנוס, והם הגידו לנו דבר אמת כמו שעשו בענין מרידת בר כוזיבא.
ונשובה לדבר בבל אשר שם עברו כל החוקרים האלה כל חק של חקירה.  פרק נ״ב. ‫ דבר היהודים בבבל.
אם בנוגע למצרים קירענע וקיפראס טעו כל החוקרים האלה הנה לכל הפחות מצאו בהמקורים של היונים והידועים כי היו אז תגרות בין היהודים והיונים.
ולכל הפחות מצאו שם כי סופרי היונים כותבי דברי הימים ההם, הם הפכו הדברים ויאשימו את היהודים ויצדיקו אח היונים.

‫‪414‬‬
‫היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס
 ועל כן הנה הי' קל לאויבי היהודים בימינו לעשות קלסה ביהודים ולאמר כי נשתגעו לגרש מכל המדינות את הרומיים והיונים, ולכונן שם ממשלת יהודים אשר תשתרע מבבל עד מצרים, ומן מעזאפאטאמיען עד לוב וקירענע, ומארץ ישראל עד קיפראס.
אבל בבבל הלא שם לא מצאו גם את זה.
ויותר עוד שהרי גם אלו הי׳ מפורש כי היתה התקוממות היהודים בבבל הלא לא הי׳ זה יכול להיות נגד העמים היושבים שם כי אם עם העמים התושבים ויחד עמהם, להחזיק שם את המעמד אשר הי׳ עד עתה (status quo).
ואם כן גם אם היו היהודים לוקחים חלק יחד עם התושבים לבלי לתת להרומיים לרשת את בבל לא הי׳ לזה ענין כלל עם המעשים במצרים קירענע וקיפראס.
כי במצרים קירענע וקיפראס הי׳ דבר היהודים נגד העמים, ובבבל יחד עם העמים.
ואיזה דבר מצאו בזה החוקרים החדשים לאחד את המעשים האלה יחד, אשר גם דבר אין להם זה עם זה.
אבל מפני כי בדברי ימי ישראל נשתנו סדרי בראשית והחוקרים העוסקים בהם תחת לבארם ולהאירם היתה מלאכתם להשתדל ולמצוא הדרך איך להחשיכם ולסבכם ולהביאם לתוך הענן והערפל, כי על כן ההכרח לבאר גם את זה.
הדבר ידוע כי עד סוף ימי טראיאן לא הגיעה ממשלת רומא עד בבל.
והקיסר טראיאן נלחם שם, ובנצחו את הפרתים ירש לזמן קצר את ארץ בבל, אבל כל העמים היושבים שם התקוממו נגדו, ובמלחמות גדולות הצליח לראש שרי צבאותיו להשיבם לאחור ככל אשר יבואר, אבל גם זה הי׳ רק לזמן קצר.
הפראפעסאר מאמזען לכל הפחות עשה את זה, כי בידעו אשר בבבל היתה ההתקוממות מהעמים, הנה למלא חפצו הטוב להאשים את היהודים מצא הדרך לאמר בעמוד ‪544‬‬:
״אם בסוף ימי טראיאן הלכו תמס כל נצחונותיו, אשמו בזה היהודים בהתקוממותם ובפרט בארץ ישראל ומעזאפאטאמיען, למען השקט המרידה הוכרח לשלוח בכל מקום חיל הרומיים, נגד מלך היהודים בקירענע ונגד המתקוממים במצרים שלח טראיאנוס את קווינטוס מארציוס טורבא, עם חיל ואניות, ונגד המתקוממים במעזאפאטאמיען את לוזיוס קוויעטוס שני ראשי שרי צבאותיו״.
והנה כי כן אשמו לכל הפחות לא יהודי בבל עצמם כי אם אחיהם במצרים קירענע וקיפראס.
אבל החכם גרעץ לא רצה גם בעצה זו כי אם עשה דרכו בקצרה ויאמר בנאטע ‪14‬ עמוד ‪449‬:
״הפרתים עצמם לא לקחו חלק בההתקוממות נגד טראיאנוס (בבבל) כמו שיוצא מדברי דיא קאסיוס ‪68, 30‬ וכו׳ והננו מוכרחים להחליט כי רק היהודים לבדם התנפלו על טראיאן״ אלה דבריו.
ועלינו להעתיק בזה את כל דברי דיא קאסיוס הנוגעים לבבל אשר באו ‪68, 29 — 30‬ ולראות אם אפשר הדבר לאמר כן, ואם אין דברי דיא קאסיוס מפורשים וברורים להיפך באין דרך לטעות כלל.

היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס
רה  ואחרי אשר יספר שם דיא קאסיוס לפני זה מנצחונות טראיאנוס ומתקותו ללכוד נם את הודו וכי הסענאט הכינו עצמם לקבלו בכבוד גדול וכו' יאמר שם:
״אבל לא כן בא הדבר, וטראיאנוס לא ראה עוד את רומי, ויותר מזה שגם כל נצחנותיו תמס הלכו, וכל המדינות ההם אשר לכד פרקו עול הרומיים, כי בהימים ההם אשר הלך טראיאן מבבל וישמח בהתהלכו באניות על האוקינוס התקוממו בפעם אחת כל המדינות אשר כבש, בכל המקומות ההם נתגרשו חיל הרומיים אשר הניח שם או נהרגו, הדבר נודע לטראיאן עוד בהיותו על הים וכו׳ וימהר וישלח נגד המורדים את ראשי שרי צבאותיו את לוזיוס (קוויעטוס) ואת מאקסימוס, מאקסימוס נהרג במלחמה, אבל ללוזיוס האירה ההצלחה וילכוד את נציבין, וילכוד את עדעסא (‪Edessa‬) ויתן רשות לחילו לבוז את רכוש העיר הזאת ואחר זה שרפה באש, גם סעלייקיא (‪Seleucia‬) כבשו מחדש שרי הצבא אשר עמדו תחתיו עריציוס קלארוס ויוליוס אלכסנדר וישרפו גם אותה באש".
והנה דבריו ברורים ומפורשים כי ״התקוממו בפעם אחת כל המדינות אשר כבש״.
והיינו כל המדינות בבבל אשר בעיקרם ישבו שם היונים והסורים, כמו עיר סעלייקיא וחברותיה מסביב.
אבל הנה עשה החכם גרעץ את שלו כי למען הטעות את הקוראים חיבר בנאטע ‪ 14‬שם עמוד ‪449‬ שני דברים יחד אצל דיא קאסיוס אשר גם דבר אין להם זה עם זה, שני דברים אשר האחת נאמרה ‪68, 30‬ והאחת ‪68, 32‬ והנהו עומד לפני הקוראים וטוען הרי שלך לפניך, והנה יאמר:
״אם נעמיד שני דברי דיא יחד דבריו ‪68, 32‬ אשר יאמר שם ״אבל היהודים קבלו ענשם על ידי שרי הצבא אשר שלח טראיאן ננדם וביחוד על ידי לוזיוס״ עם דבריו ‪68, 30‬ אשר יאמר ״כי טראיאן שלח את לוזיוס ואת מאקסימוס נגד המורדים, מאקסימוס נפל במלחמה, אבל ללוזיוס האירה ההצלחה וישב וילכוד את נציבין וילכוד את עדעסא, וימסרה לבני החיל לבז, ואחר זה שרפה באש״ הנה כאשר נחבר שני המקומות יחד אז הננו מוכרחים להחליט כי רק היהודים לבדם התנפלו על טראיאן. שני המקומות האלה יחד יגידו לנו כי לוזיוס קוויעטוס בפקודת טראיאן עם יתר שרי הצבא יחד הכניעו את היהודים וטראיאן צוה להכניע נם את נציבין ואת עדעסע אם כן הנה עשו רק היהודים מהמקומות ההם במעזאפאטאמיען את המרידה. שרי הצבאות האחרים היו עריציוס קלארוס ויוליוס אלכסנדר אשר לכדו את סעלייקיא וישרפוה באש, בכל הערים האלה גרו היהודים והם נשמדו על ידי שרי צבאות טראיאנוס".
קשה הדבר לצייר כי ישכח איש באופן מבהיל כזה, כי גם בדברי הימים לבני ישראל יש עין רואה ואוזן שומעת, קשה הדבר להאמין שירשה לו איש בחקר דברי הימים לאמר עורבא פרח כזה.
והאם אפשר הדבר כי לא ראה גרעץ כי הדברים בדברי דיא קאסיוס ‪ 68, 30‬והדברים שם ‪ 68, 32‬הנם שני ענינים שונים רחוקים אשר גם דבר אין להם זה עם זה.

‫‪416‬‬
‫היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס
 שם ‪ 68, 29‬ואחר זה גם בפרק ‪ 30‬ידבר דיא קאסיוס על המעשים במעזאפאטאמיען ובבל, שם אין זכר מיהודים וידבר רק על הסורים והיונים אשר ישבו שם, ועל הפרתים עצמם.
ואחר זה בפרק ‪ 32‬ידבר דיא קאסיוס מהתקוממות היהודים בקירענע ובקיפראס.
ואיזה ענין יש לדון גזירה שוה של דרשות ופלפולים, לאמר כי מפני שבקירענע נשלח לוזיוס נגד היהודים, על כן הדבר מבואר כי גם פקודת הקיסר עליו בבבל ומעזאפאטאמיען היתה גם היא רק נגד היהודים, כאלו הוקדש לוזיוס מרחם להלחם רק עם יהודים.
ועל ידי פלפולים זרים ומוזרים כאלה הי' גרעץ יכול ללכת הלאה בדרכו ולאמר כי גם המלחמה בדאציען באייראפא גם היא היתה רק עם היהודים שהרי גם שם הי׳ לוזיוס קוויעטוס המנצח, והדברים על דבר דאציען הם גם באו בפרק אחד עם דבר היהודים בקירענע וקיפראס.
והאם יש קץ לדברי רוח, ואם יש סוף לדרכי תהו אשר קראו להם גם חקירת דברי הימים.
והדבר לגמרי להיפך כי דברי דיא קאסיוס מבוארים ויוכיחו לפנינו לדעת כי כל עיקר ההתקוממות במעזאפאטאמיען ובבל הי' מהעמים תושבי המקומות ההם והם הסורים והיונים.
א) כבר הערנו כי דבריו מפורשים ״כי בהימים אשר התהלך טראיאן באניות על האוקיינוס התקוממו בפעם אחת כל המחוזות אשר כבש בכל המקומות כולם נתגרשו חיל הרומיים אשר הניח שם או נהרגו״.
והנה דבריו מפורשים כי הי׳ הדבר בכל המחוזות אשר כבש, אשר כידוע ישבו ברובם הסורים והיונים ולא היהודים.
ב) הננו רואים כי אחר זה שם ‪68, 32‬ כאשר ידבר דיא קאסיוס מקירענע וקיפראס, יאשים את היהודים בפה רחב וככל דרכי היונים שונאי היהודים ישתדל להאשימם גם בדברים בדוים.
לא כן בדבריו על בבל (‪68, 30‬) אשר לא לבד כי לא יאשים את היהודים, כי אם שבכל דבריו מזה אין כל זכר מהיהודים, ולא יזכיר את היהודים כלל וכלל.
והאם יוכל להיות ספק בזה כי הי׳ זה דבר העמים כולם, כל העמים אשר ישבו שם, אשר לכד טראיאנוס את עריהם.
ג) והננו רואים גם את זאת כי בהערים אשר שב ולכד אין זכר מנהרדעא עיקר מושב היהודים בבבל, ויאזעפוס אלטטי׳ ‪XVIII, 9, 1‬ יאמר:
"בבבל נמצאת עיר אחת גדולה מאד ומרובה באוכלסין (מישראל) נהרדעא היושבת ביופי נוף וכל המישור מסביב לה פוריה מאד, העיר הזאת יקיפה נהר פרת מכל עברים וגם חומה גבוהה חזקה לה מסביב, ועל כן לא תירא רע מכל אויב מבחוץ, כמו נהרדעא כן יקיף נהר פרת גם את עיר נציבין המונחת גם היא במישור ההוא, היהודים אשר יבטחו על עוז מבצרם הניחו שקליהם בעיר הזאת (בנהרדעא) וכו'״.
‫היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס
רט  ואלו הי׳ ההתקוממות נגד טראיאנוס מהיהודים, הלא לכל לראש הי׳ נדרש להרומיים ללכוד את עיר מבטח עוז היהודים.
אבל בדברי דיא קאסיוס אין זכר מנהרדעא.
ואי אפשר לאמר כי מפני שהיתה נהרדעא בצורה מאד לא יכלו לה הרומיים, אם כן לא לכדו אותה גם לפני זה ודבר לא הי׳ לחיל הרומיים עמה.
אבל הלא דבריו מפורשים כי ידבר רק על המחוזות אשר כבש לפני זה ויאמר ״כי התקוממו בפעם אחת כל המחוזות אשר כבש בכל המקומות האלה נתגרשו הרומיים וכו׳״.
ומבואר מעצמו כי זה ודאי אשר בעיקר מושב היהודים גם דבר לא הי׳ אז להרומיים, או שלא לכדו אותה גם לפני זה, או אם לכדו אותה לא התקוממו אחר זה היהודים.
ד) והננו רואים עוד כי גם עיר נציב־ן העיר השניה בבבל בעיקר מושב היהודים אף כי אותה לכדו הרומיים גם עתה בכל זה לא עשו כל רעה לתושביה, לא כן סעלייקיא ועדעסא, ודיא קאסיוס יאמר שם:
״מאקסימוס נהרג במלחמה, אבל ללוזיוס האירה ההצלחה וילכוד את נציבין יילכוד את עדעסא ויתן רשות לחילו לבוז את רכוש העיר הזאת ואחר זה שרפה באש, גם סעלייקיא כבשו מחדש שרי הצבא אשר עמדו תחתיו ערוציוס קלארוס ייוליוס אלכסנדר וישרפו גם אותה באש״.
ומבואר בדברים ברורים כי עיקר כל ההתקוממות הזאת היתה רק מהעמים הסורים והיונים ועריהם הם, אחרי אשר לכדו אותם הרומיים נתנום לבז ולמשסה ואחר זה גם שרפום באש, כן עשו לעדעסא וכן עשו לסעלייקיא.
לא כן עיר היהודים נציבין אותה אף כי שבו גם עתה וילכדוה, לא עשו לאנשי העיר דבר, לא שרפוה באש וגם לא נתנו אותה לבז ולמשיסה.
והאם אפשר שיהי׳ לנו ראי׳ יותר גדולה ויותר מבוררת כי אף שגם היהודים נסחפו שם לתוך זרם התקוממות כל העמים נגד הרומיים לבלי לתת להם לרשת את ארצם, היו הם רק טפלים בתוך יתר העמים.
ועל כן אף כי את סעלייקיא ועדעסא נתנו לבז לפני חילם ואחר זה שרפום באש, לא עשו כן לעיר היהודים נציבין, ובלכדם גם אותה לא עשו לתושביה מאומה.
והחבם גרעץ אשר אין מעצור לרוחו, למען הטעות את הקוראים עשה גם את עדעסא וסעלייקייא לערי היהודים, ועל נציבין בדה מלבו כי גם אותה הרסו הרומיים, ויאמר בפנים עמוד ‪129‬:
״מלחמת השמד אשר לחם לוציוס קוויעטוס נגד היהודים בבבל ומעזאפאטאמיען אינו ידוע לפרטיו אך זח ידענו כי הרבה אלפים מהם הרג והערים אשר גרו בהם גם היהודים נציבין ועדעסא הרס״.
ובנאטע ‪14‬ עמוד ‪449‬ הוסיף גרעץ ויעש גם את סעלייקיא לעיר היהודים.
אבל מה תועלת בדברי רוח, ומה תועלת לטעות את עצמו ואת הקוראים.
והדבר ידוע כי עדעסא אין זכרונה בא בכל התלמוד כי לא גרו בה יהודים. 
‫היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס
רט  ואלו הי׳ ההתקוממות נגד טראיאנוס מהיהודים, הלא לכל לראש הי׳ נדרש להרומיים ללכוד את עיר מבטח עוז היהודים.
אבל בדברי דיא קאסיוס אין זכר מנהרדעא.
ואי אפשר לאמר כי מפני שהיתה נהרדעא בצורה מאד לא יכלו לה הרומיים, אם כן לא לכדו אותה גם לפני זה ודבר לא הי׳ לחיל הרומיים עמה.
אבל הלא דבריו מפורשים כי ידבר רק על המחוזות אשר כבש לפני זה ויאמר ״כי התקוממו בפעם אחת כל המחוזות אשר כבש בכל המקומות האלה נתגרשו הרומיים וכו׳״.
ומבואר מעצמו כי זה ודאי אשר בעיקר מושב היהודים גם דבר לא הי׳ אז להרומיים, או שלא לכדו אותה גם לפני זה, או אם לכדו אותה לא התקוממו אחר זה היהודים.
ד) והננו רואים עוד כי גם עיר נציב־ן העיר השניה בבבל בעיקר מושב היהודים אף כי אותה לכדו הרומיים גם עתה בכל זה לא עשו כל רעה לתושביה, לא כן סעלייקיא ועדעסא, ודיא קאסיוס יאמר שם:
״מאקסימוס נהרג במלחמה, אבל ללוזיוס האירה ההצלחה וילכוד את נציבין יילכוד את עדעסא ויתן רשות לחילו לבוז את רכוש העיר הזאת ואחר זה שרפה באש, גם סעלייקיא כבשו מחדש שרי הצבא אשר עמדו תחתיו ערוציוס קלארוס ייוליוס אלכסנדר וישרפו גם אותה באש״.
ומבואר בדברים ברורים כי עיקר כל ההתקוממות הזאת היתה רק מהעמים הסורים והיונים ועריהם הם, אחרי אשר לכדו אותם הרומיים נתנום לבז ולמשסה ואחר זה גם שרפום באש, כן עשו לעדעסא וכן עשו לסעלייקיא.
לא כן עיר היהודים נציבין אותה אף כי שבו גם עתה וילכדוה, לא עשו לאנשי העיר דבר, לא שרפוה באש וגם לא נתנו אותה לבז ולמשיסה.
והאם אפשר שיהי׳ לנו ראי׳ יותר גדולה ויותר מבוררת כי אף שגם היהודים נסחפו שם לתוך זרם התקוממות כל העמים נגד הרומיים לבלי לתת להם לרשת את ארצם, היו הם רק טפלים בתוך יתר העמים.
ועל כן אף כי את סעלייקיא ועדעסא נתנו לבז לפני חילם ואחר זה שרפום באש, לא עשו כן לעיר היהודים נציבין, ובלכדם גם אותה לא עשו לתושביה מאומה.
והחבם גרעץ אשר אין מעצור לרוחו, למען הטעות את הקוראים עשה גם את עדעסא וסעלייקייא לערי היהודים, ועל נציבין בדה מלבו כי גם אותה הרסו הרומיים, ויאמר בפנים עמוד ‪129‬:
״מלחמת השמד אשר לחם לוציוס קוויעטוס נגד היהודים בבבל ומעזאפאטאמיען אינו ידוע לפרטיו אך זח ידענו כי הרבה אלפים מהם הרג והערים אשר גרו בהם גם היהודים נציבין ועדעסא הרס״.
ובנאטע ‪14‬ עמוד ‪449‬ הוסיף גרעץ ויעש גם את סעלייקיא לעיר היהודים.
אבל מה תועלת בדברי רוח, ומה תועלת לטעות את עצמו ואת הקוראים.
והדבר ידוע כי עדעסא אין זכרונה בא בכל התלמוד כי לא גרו בה יהודים. 
‫‪418‬‬
‫היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס‬  ועל סעלייקיא הדבר מפורש בדברי יאזעפוס אלטטי׳ ‪XVIII, 9, 8‬ כי לא חיו שם יהודים.
ובספרו שם דבר שני האחים אנילעוס ואסינעוס בימי הקיסר גאיוס, וכי היהודים מבבל הישנה הוכרחו כולם לנוד ממקומם יאמר:
״אז ברחו לעיר סעלייקיא העיר הראשה בארץ ההיא אשר בנה אותה סעלייקוס בן ניקאטאר ואשר ישבו רבים מהמוקדנים, ועוד יותר מהם היונים, וגם מספר רב מהסורים״.
ושם אחר זה ‪ 9, 9‬יאמר ״כי אחרי חמש שנים לבוא היהודים שם, עשו היונים והסורים יד אחת ויתנפלו על היהודים ויהרגו מהם המשים אלף, והפלטים הנשארים ברחו משם לקטעסיפאן מקום מושב המלך בימי החורף״.
ויאמר שם אחר זה:
״אבל גם שם לא מצאו מנוח ולא יכלו לקבוע מושב קבוע, כי הסעלייקים לא יראו את מלכם, ולסוף נפל פחד הסעלייקים והבבליים עליהם וכו' ועל כן הלכו רוב היהודים גם משם לנהרדעא ולנציבין כי חומותיהם הבצורות יכלו להיות להם לסתרה".
ומבואר באין ספק כי סעלייקייא ועדעסא ישבו בה היונים, המוקדנים‫ והסורים, ולא היהודים.
ואך שקר כתב גרעץ כי נם נציבין הרסו הרומיים‪ ,‬כי אין זכר מזה.
ומבואר בדברים היותר ברורים כי ערי הגוים סעלייקיא ועדעסא בלבדם אותם מסרום לבז לאנשי החיל ואחר זה שרפום באש.
לא כן ערי היהודים נהרדעא ונציבין, נהרדעא לא לכדו כלל, ונציבין אף כי לכדו אותה לא לבד שלא שרפו אותה באש כי אם שגם לא נתנו אותה לבז.
באופן שלא יוכל להיות כל ספק מדברי די קאסיוס, כי הגוים המוקדנים היונים והסורים, הם קמו נגד הרומיים, והיהודים אף כי בהכרח חזקו גם הם את ידי שכניהם מהעמים, אבל הם היו רק טפלים להגוים בכל זה.
והחכם גרעץ גם טעה בזה טעות גדול ולא הבין דברי דיא קאסיוס ויסתבך בהם.
כי שם אצל דיא קאסיוס ‪ 68, 30‬אחרי אשר יאמר כי שרפו הרומיים את עדעסא ואת סעלייקיא יוסיף לאמר:
״טראיאן אשר הי׳ ירא כי גם הפרתים יתקוממו נגדו, החליט לתת להם מלך, כי על כן הלך לקטעסיפאן, ויקרא לשם את הרומיים והפרתים וימליך עליהם את פרתהמאספאטעס״.
והדברים האלה ״אשר הי׳ ירא כי גם הפרתים יתקוממו נגדו״ טעה גרעץ לחשוב אשר הכוונה גם הפרתים לבד היהודים.
ועל כן יאמר על זה בנאטע ‪ 14‬עמוד ‪449‬ ״הפרתים לא לקחו חלק בההתקוממות כמו שיוצא מתוך דברי דיא ‪68, 30‬ וכו׳״.
ואין זה כי אם דברי טעות, והכונה בלשונו של דיא, ״גם הפרתים״ ככל יתר גויי הארץ המוקדנים היונים והסורים. 
‫רי
היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס 
וכבר כתב הפראפעסאר מאמזען בעמוד 401:
"טראיאן השתדל לעשות את פארתיען ‬תחת ממשלת רומא ויתן להם מלך את אחד מאוהבי רומא, אף כי חיל רומא לא דרכה רגלם רק על החלק המערבי‬ משפת הממשלה הגדולה הזאת (‪‫‪den westlichen Saum des grossen‬‬ ‫Reiches betreten hatten‬‬).
ולא ראה גרעץ את דברי דיא שם ‪68, 33‬ אשר ישוב ויאמר:
״ולחנם עמל טראיאן וכו׳ כי הפרתים שחקו (‪verschmahten‬) על המלך אשר נתן להם טראיאן ויתחילו להתנהנ כדרכם״.
וכן הדבר שכל העמים כולם התקוממו נגד הרומיים, ונגד טראיאן אשר אמר לרשת את בבל.
והיהודים גם הם לקחו חלקם בין העמים האלה, אבל היו רק טפלים ליתר העמים כולם, אשר כולם יחד לא נתנו להרומיים מנוח ויגרשום מארצם.
ועל כן גם דבר אין לזה עם המעשים במצרים קירענע וקיפראס.
ועל כן בכל דברי דיא קאסיוס מדבר בבל לא יזכיר כלל את היהודים.  פרק נ״ג.
 ‫ואחרי אשר נתברר מדברי סופר דברי הימים היחידי מהימים ההם דיא קאסיוס כי זה ודאי אשר ההתקוממות בבבל היתה בעיקרה מכל העמים היושבים שם, הנה דבר אין לנו עוד עם דברי הידועים אשר כל דבריהם הנם רק דברים קטועים וכבר הורקו מכלי אל כלי, וכל ענין דבריהם אינו דברי הימים כי אם עיקר הכל לאמר ״דידן נצח״ וכי היהודים הלכו מדחי אל דחי.
ואחרי אשר בתוך ההתקוממות הכללי בבבל נסחפו גם היהודים בהכרח, ובישבם על הספר בבבל סבלו מזה הרבה, הי׳ הדבר לפני הידועים לענין לענות בו כשמחים לאיד, ולמותר להאריך בביאור דבריהם.
אבל בהיות דברי ימי ישראל עלה כלו קמשונים כסו פניהם חרולים, ההכרח לפשט העקמימות גם שם.
כי אמנם כן אשר גם משם הדבר יוצא כן.
והנה בדברי הידועים יש לנו בזה רק דברי אייזעביוס, בהקירכענגעשיכטע ובהכראניק והדבר ידוע כי דבריו בהקירכעננעשיכטע עיקר בהיות דבריו שם מסודרים ובדרך סיפור, לא כן דבריו בהכראניק, אשר אינם כי אם דברים קטועים ושברים שברים, עד כי גם ההעתקות בלשון ארמענית לאטינית וסורית רחוקים זה מזה, בהיות הדברים חסרי הבנה וכל אחד הבינם על פי חפצו.
ובקירכענגעשיכטע ‪IV, 2‬ יתחיל דבריו מכל זה יחד ויאמר:
״לימודי הכנסיה שלנו פרחו מיום אל יום ויצליחו ויתרחבו יותר ויותר, לעומת זה הלכו הדברים אצל היהודים תמס והאסונות רבו מיום אל יום״.
ואחרי אשר יספר שם דבר מצרים קירענע וקיפראס, אשר כבר נתבארו כל דבריו יאמר:
״ומפני כי ירא הקיסר, כי גם היהודים במעזאפאטאמיען יתנפלו גם הם על שכניהם היושבים שם כי על כן פקד על לוזיוס קוויעטוס להשמידם כלה 
‫‪420‬‬
‫היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס
 מהמדינה הזאת והוא יצא עליהם והרג מספר רב מאד מהם ובעבור הצלחת מעשיו אלה עשה אותו הקיסר לנציב בארץ יהודה, כן יספרו זה בלשון זה עצמו גם סופרי דברי הימים ההם מהיונים״.
עין רואה כי אייזעביום וסופרי היונים אשר התפאר כי העתיק מהם לא ידעו דבר מאיזה התקוממות של היהודים בבבל נגד הקיסר.
ויהיו דבריהם רק זאת כי צוה הקיסר ללוזיוס קוויעטוס להשמידם מפני שהי׳ ירא כי יתנפלו על שכניהם.
ומזה עצמו הדבר מבואר גם מדבריו כי לא לבד אשר לא התקוממו נגד הקיסר כי אם שגם שכניהם היושבים עמהם לא התקוממו.
וכל דברי אייזעביוס מדברי סופרי היונים אשר יאמר אינם רק זה כי הי׳ ירא אולי יעשו כן להתנפל על שכניהם.
ואמנם כן כי טעמו של אייזעביוס מפי סופרי היונים הנהו צולע על ירכו, ורק שנאתם ליהודים היתה יכולה לשום בפיהם הדברים האלה.
שהרי זה ודאי כי בעת ההיא אם היו היהודים מתנפלים על שכניהם מהעמים לא הי׳ זה יכול להיות כי אם לטובת הקיסר והרומיים.
כי בשעה זו אשר נתגרשו הרומיים מכל המקומות אשר לכדו בבבל, הנה לא הי׳ יכול להיות דבר יותר טוב לפני הקיסר וחיל רומא כמלחמת האזרחים עצמם, להחליש את עצמם.
והאמת עד לעצמו כי לוזיוס קוויעטוס הרג שם הרבה יהודים בלכדו את נציבין עיר היהודים.
וכפי הנראה ראה אייזעביוס עצמו כי אין לדבריו שחר, ועל כן יצטדק ויאמר ״כן יספרו זה בלשון זה עצמו גם סופרי דברי הימים ההם מהיונים".
ובהכראניק ככר תיקן אייזעביוס את דבריו ולשונו ויאמר שם:
״וכאשר הכינו עצמם להתקוממות גם היהודים היושבים בין הנהרות (פרת וחדקל) צוה המושל (טראיאנוס) ללוזיוס קוויעטוס להשמידם מכל המחוז ההוא, וקוויעטוס העמיד את חילו בסדרי מלחמה ויהרוג הרבה ‬אלפים מהיהודים".
והדברים האלה הנם כבר קרובים לענין הדברים כמו שהם.
וכן הדבר כי בין כל העמים אשר התקוממו אז בבבל נגד הקיסר אשר בא לרשת את ארצם היו גם היהודים, ולוזיוס קוויעטוס נלחם עם כולם וגם בנציבין עם היהודים, ובלכדו את העיר בודאי שנפלו הרבה יהודים.
וזה הם גם דברי ההעתק הסורי מדיאניסיוס טלמאהאר, אשר באהבתו הגדולה לישראל הוסיף על דברי אייזעביוס ויהיו דבריו: ״שנת שני אלפין ומאא ותלתין וחדא כד עבדין אסטסין יהודיא דבית נהרין פקד עליה‬ון טרינוס ללוסיא קואטס דנדבא אנהון מן הופרכיא ואזדון קואטס ורבותא סגיאתא מנהון קטל איבנא דשוקא ובתא ואורחתא ושבילא וכל דוך מן שלדיהון מליא הות ולית דקבר".
והדברים אחת רק כי מתוך שמחתו ששמח הוסיף כי ההרוגים ההם היו בארחות ובשבילים ואין קובר.
וכל דברי כולם אחת, והגידו גם דבר אמת כי כן הדבר שגם בני ישראל התקוממו נגד הקיסר בבבל יהד עם כל העמים.

היהודים בבבל בסוף ימי טראיאנוס
ריא
 רק שהידועים דבר לא הי' להם עם ההתקוממות הכללית, להס הי' נדרש כדברי אייזעביוס בהקירכעננעשיכטע כי ״לימודי הכנסיה פרחו ולעומת זה אצל היהודים רבו האסונות״.
ועל כן במצאם כי גם היהודים סבלו אז מחיל הרומיים הודיעו רק את זה.
וידענו מדברי דיא קאסיוס כי כל כך הי׳ דבר היהודים רק טפל למעשי יתר העמים עד כי לא יזכיר את היהודים כלל בכל דבריו, כי אם רק את דבר מעשי התושבים האחרים.
וידענו מדבריו עוד יותר כי אף אשר בלכדו אז את ערי העמים סעלייקיא ועדעסא נתנם לבז ולמשיסה ואחר זה שרפם באש, הנה בלכדו את עיר היהודים נציבין לא עשה כל רעה לתושבי העיר, ואת העיר הראשה של היהודים שם נהרדעא גם לא לכד כל עיקר.
וידענו מדברי אייזעביוס כי כל כך הי׳ דבר ההתקוממות של היהודים רק טפל להתקוממות כל העמים שם עד כי אייזעביוס בכתבו הקירכעננעשיכטע וסופרי היונים אשר העתיק מהם לא יכלו לדעת כל טעם מדוע הרג שם לוזיוס קוויעטוס גם מהיהודים, ויבואו ויבדו טעם מעצמם כי הי׳ זה מפני כי הי׳ הקיסר ירא לבלי יתנפלו על שכניהם.
וכל הדברים ברורים ומבארים את עצמם.  פרק נ״ד.
 הנציב קוויעטוס בארץ ישראל.
אייזעביוס בהכראניק יאמר שם:
״וכאשר הכינו עצמם להתקומם גם מיהודים היושבים בין הנהרות וכו׳ וקוויעטוס העמיד את חילו בסדרי מלחמה ויהרוג הרבה אלפים מהיהודים ומפני כי עשה כל הדברים בטוב, עשה אותו הקיסר לשופט בארץ יהודה".
ועיקר הדבר בא גם אצל דיא קאסיוס ‪68, 32‬ כי אחרי אשר יספר שם כל ענינו של לוזיוס קוויעטוס, ואחרי אשר יאמר כי הצטיין מאד בהמלחמות בדאציען יאמר אחר זה:
״בעבור זה נתעלה למדרגה גבוהה ואחרי אשר במלחמת דאציען השניה הראה גבורתו עוד יותר נתעלה בהצלחתו ותהלתו עד כי גם הי׳ לקאנסול ויהי גם לנציב פאלעסטינא, אבל הכבוד הגדול הזה הביא לו קנאה ושנאה ולבסוף גם את המות״.
וכונתו בסוף דבריו למה שיספר שם אחר זה ‪69, 2‬ בדברו על הקיסר אדריאנוס, כי בעלותו על כסא רומא המית את לוזיוס קוויעטוס בקנאתו בו.
וכל הדברים האלה בלתי מובנים כי איזה משרה היא זו לפני קאנסול ברומי ‬‫להיות נציב בארץ יהודה.
ולמרבה התמהון יאמר דיא עוד כי אדריאנוס גם התקנא בו על זה וגם המיתו. 
‫‪m‬‬
‫הנציב קוויעטוס וסוף המעשים האלה
 ובדברי ימינו תחת לכאר זה המציאו מתוך זה פלפולים גדולים ויאמר גרעץ בנאטע ‪14‬ עמוד ‪442‬:
״בצדק יאמר פאלקמאר אם קוויעטוס עמד אצל טראיאן במצב גבוה כזה עד כי נתן לו תארי רומא היותר גדולים ויהי גם לקאנסול, והוא גם רצה כי קוויעטוס יהי׳ לקיסר אחריו, בהכרח כי ניתן לו בארץ יהודה עבודה רבה וקשה, אבל מדוע, זה עשה אותו טראיאן לנציב בארץ הקטנה הזאת, אשר היתה תמיד נכללת בכלל סוריען, ובה ישב רק לאנדפפלענער וכו׳״.
ורק תמהון הוא לראות כי בכל מקום בחרו רק בדרכים זרים ומוזרים.
יש להם דבר אש־ לא יבינו ועל כן המציאו פתאום מרידה גדילה ביהודה, מבלי להבין כי מרידה גדולה בארץ ישראל בימי טראיאנוס, מרידה גדולה אשר שלח טראיאנוס את ראש כל שרי צבאותיו להשקיט אותה אי אפשר ‬‫שלא יבוא זכרה מפורש גם במקורי ישראל.
כמו שבא כזאת במקומות אין מספר על מרידת ביתר בימי אדריאנוס,
ומבלי ‬להבין כי גם דיא קאסיוס לא הי׳ איש אשר נכלם לאמר כי לוזיוס קוויעטיוס נשלח להשקיט המרידה בארץ ישראל.
והנה הוא מודיע לנו כי קוויעטוס הי׳ לנציב בארץ יהודה מבלי לאמר העיקר כי הי׳ זה מפני שנשלח להשקיט שם מרידה גדולה.
אבל לא הבינו את דברי דיא קאסיוס, כי באמת נתן אז טראיאנוס ענין כללי גדול מאד בידי קוויעטוס, ואלו לא הי׳ אז אדריאנוס ההגמון בסוריא הי׳ ראוי להושיב את קוויעטוס שם במשרתו זאת.
אבל את אדריאנוס לא הי׳ טראיאנוס יכול לדחות, ועל כן הושיב את קוויעטוס בארץ יהודה ומשם פשט את ידו בכל המדינות מסביב.
והחוקרים האלה ראו רק את סוף דברי דיא קאסיוס שם ולא ראו את ראש דבריו וכל לשונו שם ‪68, 32‬.
כי אחרי אשר יספר מכל ההתקוממות בקירענע וקיפראס, ויגע כלאחר יד גם בדבר מצרים, ויאמר:
״אבל היהודים קבלו ענשם על ידי שרי הצבא אשר שלח טראיאנוס נגדם וביחוד על ידי לוזיוס, לוזיוס קוויעטוס זה הי׳ ממוירעטאניען ושם הי׳ נסיך ושר צבא וכו׳ כאשר פרצה המלחמה בדאציען וכו' עד כי נתעלה לקאנסול ויהי גם לנציב פאלעסטינא אבל הכבוד הזה הביא לו קנאה ושנאה ולבסוף גם המות״.
ומבואר כי גם הנעשה בקירענע וקיפראס גם זה הלך על ידי לוזיוס קוויעטוס.
ועל אדריאנוס אשר בעת ההיא הי׳ הגמון סוריא יאמר דיא קאסיוס שם ‪69, 1‬:
״טראיאנוס ואדריאנוס היו שניחם מארץ אחת (משפאניען), טראיאנוס הי׳ אפטרופסו של אדריאנוס, ולבד קרבת משפחה, גם לקח אדריאנוס את נכדת אחותו, ועל כן הי׳ בכל יום בבית טראיאנוס ועל שולחנו, ולמען הלחם שנית עם הפרתים השאיר תחת ידו הצבא בסוריען, אבל זולת זה לא השיג טראיאנוס ‫כל .... ‪.......‬ח מאומה‪ ,‬וגם כל ימי טראיאנוס לא נעשה אדריאנוס קאנסול ממדרגח ראשונה.‬

‫הנציב קוויעטוס‪ ,‬וסוף המעשים האלה‬
ריב
 והיינו כי מפני קרבת משפחה ובהיות אדריאנוס אז הגמון (שטאטטהאלטער) סוריא, ועל כן בשוב טראיאנוס אז לאיטאליען מפני מחלתו, הוכרח להניח את הצבא שם תחת יד אדריאנוס ההגמון שם בעת ההיא.
אבל זולת זה לא עשה טראיאנוס על ידי אדריאנוס כל מאומה, וכל תקותו במלחמות ההם אשר אמר לחדש כדברי דיא קאסיוס שם ‪68, 33‬ ״טראיאן התחיל לעשות הכנות להלחם עוד הפעם במעזאפאטאמיען" כל תקותו על זה הי׳ על לוזיוס קוויעטוס.
ומפני כי לא הי׳ אפשר לו להושיב אח לוזיוס קוויעטוס להגמון סוריען, הושיבו בארץ יהודה אשר תשב על פרשת כל הדרכים האלה, והעמיד את כל הדברים, מקירענע וקיפראס ומצרים מצד אחד, וכל דבר הכנת המלחמה במעזאפאטאמיען מצד השני תחת יד לוזיוס קוויעטוס.
וזה הוא גם ענין דברי הגמ׳ במס׳ תענית ד׳ י"ח:
״מאי (יום) טוריינוס אמרו כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו ב<b>לודקיא</b> אמר להם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר אמרו לו חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו וראוים לעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון הי׳ וראוי לעשות נס על ידו ו<b>אותו</b> רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום וכו׳ אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין״.
והגירסא הנכונה בסוף הדברים נשארה לפנינו במס׳ שמחות פרק ח׳:
״אמרו לא מתו עד שראו <b>מחטטין בעיניו</b>״.
והיינו שלא הרגן הוא כי אם להיפך שהם זכו לראות בהריגתו, וכמו שהם שם גם דברי הגמ׳ ״אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו כגיזרין"(סו).
והנה אף שיותחל ״כשבקש טוריינוס״, הנה כן דרכם בכל מקום שיקראו להשליח בשם שולחו.
ובא אחר זה מפורש ״ואותו רשע הדיוט הוא״ כי הדבר נעשה, על ידי לוזיוס קוויעטוס.
וכמו שבא גם בסוף ״אמרו לא זזו משם עד שבא דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין".
וכן הדבר כי נהרג קוויעטוס בפקודת אדדיאנוס כדברי דיא קאסיוס ‪169, 2‬
״האנשים אשר מיד כאשר מלך אדריאנוס צוה להמיתם היו פאלמא צעלסוס‬‬ ניגרין ולוזיוס״.
וכדבריו עליו גם שם ‪68, 32‬ ״אבל הכבוד הזה הביא לו קנאה ושנאה ולבסוף גם המות״.
והננו רואים מזה כי היתה מצודתו של לוזיוס פרוסה על כל החיים בכל המדינות האלה בנוגע לכל דבר ההתקוממות והמלחמה, כי הנה דן את לוליאנוס ואת פפוס לא בארץ ישראל כי אם בלודקיא דהיינו ‪ Laodicea‬בסוריא.  -----------------------  (סו) ובמס׳ שמחות הדברים מתוקנים בסוף אבל תחת זה נשתבשו שם הדברים, ובא ״וכשהרג טורגיינוס״ ובזה הגירסא הנכונה בגמ׳ "וכשבקש להרוג״. 
‫הנציב קוויעטוס‪ ,‬וסוף המעשים האלה‬
ריב
 והיינו כי מפני קרבת משפחה ובהיות אדריאנוס אז הגמון (שטאטטהאלטער) סוריא, ועל כן בשוב טראיאנוס אז לאיטאליען מפני מחלתו, הוכרח להניח את הצבא שם תחת יד אדריאנוס ההגמון שם בעת ההיא.
אבל זולת זה לא עשה טראיאנוס על ידי אדריאנוס כל מאומה, וכל תקותו במלחמות ההם אשר אמר לחדש כדברי דיא קאסיוס שם ‪68, 33‬ ״טראיאן התחיל לעשות הכנות להלחם עוד הפעם במעזאפאטאמיען" כל תקותו על זה הי׳ על לוזיוס קוויעטוס.
ומפני כי לא הי׳ אפשר לו להושיב אח לוזיוס קוויעטוס להגמון סוריען, הושיבו בארץ יהודה אשר תשב על פרשת כל הדרכים האלה, והעמיד את כל הדברים, מקירענע וקיפראס ומצרים מצד אחד, וכל דבר הכנת המלחמה במעזאפאטאמיען מצד השני תחת יד לוזיוס קוויעטוס.
וזה הוא גם ענין דברי הגמ׳ במס׳ תענית ד׳ י"ח:
״מאי (יום) טוריינוס אמרו כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו ב<b>לודקיא</b> אמר להם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם יבוא אלקיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר אמרו לו חנניה מישאל ועזריה צדיקים גמורים היו וראוים לעשות להם נס ונבוכדנצר מלך הגון הי׳ וראוי לעשות נס על ידו ו<b>אותו</b> רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו ואנו נתחייבנו כליה למקום ואם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש לו למקום וכו׳ אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין״.
והגירסא הנכונה בסוף הדברים נשארה לפנינו במס׳ שמחות פרק ח׳:
״אמרו לא מתו עד שראו <b>מחטטין בעיניו</b>״.
והיינו שלא הרגן הוא כי אם להיפך שהם זכו לראות בהריגתו, וכמו שהם שם גם דברי הגמ׳ ״אמרו לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו כגיזרין"(סו).
והנה אף שיותחל ״כשבקש טוריינוס״, הנה כן דרכם בכל מקום שיקראו להשליח בשם שולחו.
ובא אחר זה מפורש ״ואותו רשע הדיוט הוא״ כי הדבר נעשה, על ידי לוזיוס קוויעטוס.
וכמו שבא גם בסוף ״אמרו לא זזו משם עד שבא דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין".
וכן הדבר כי נהרג קוויעטוס בפקודת אדדיאנוס כדברי דיא קאסיוס ‪169, 2‬
״האנשים אשר מיד כאשר מלך אדריאנוס צוה להמיתם היו פאלמא צעלסוס‬‬ ניגרין ולוזיוס״.
וכדבריו עליו גם שם ‪68, 32‬ ״אבל הכבוד הזה הביא לו קנאה ושנאה ולבסוף גם המות״.
והננו רואים מזה כי היתה מצודתו של לוזיוס פרוסה על כל החיים בכל המדינות האלה בנוגע לכל דבר ההתקוממות והמלחמה, כי הנה דן את לוליאנוס ואת פפוס לא בארץ ישראל כי אם בלודקיא דהיינו ‪ Laodicea‬בסוריא.  -----------------------  (סו) ובמס׳ שמחות הדברים מתוקנים בסוף אבל תחת זה נשתבשו שם הדברים, ובא ״וכשהרג טורגיינוס״ ובזה הגירסא הנכונה בגמ׳ "וכשבקש להרוג״. 
424
הנציב קוויעטוס וסוף המעשים האלה
 ושירער בעמוד ‪668‬ מח"א בהשיגו גם הוא על פאלקמאר וגרעץ אשר בדו מרידה בארץ ישראל יאמר שם:
״האגדה הזאת(סז) ממס׳ תענית היא הראי׳ היותר גדולה אצלם להכריע כי הי׳ אז לטראיאן מלחמה גדולה בארץ ישראל, אבל כל מעיין יראה כי לא ידובר שם לא ממלחמה ולא גם מארץ יהודה כל עיקר כי אם מפורש מלודקיא״.
והנה צדקו דבריו נגד פאלקמאר וגרעץ אשר בדו דברי תהו.
אבל לא הרגיש שירער לשאול והרי זה ודאי שהדבר נעשה על ידי קוויעטוס, וכמו שבא מפורש ״ואותו רשע הדיוט הוא״ ומה ענינו של קוויעטוס בלודקיא בסוריא.
אבל כן הדבר כי אך מקומו של קוויעטוס קבע הקיסר בארץ יהודה, כי לא הי׳ יכול לעשותו להגמון סוריא כי שם ישב אדריאנוס.
אבל בהושיבו את קוויעטוס בארץ יהודה היתה מצודתו פרוסה על כל עניני ההתקוממות בכל המדינות האלה כולם, וכדברי דיא המפורשים גם על יהודי קירענע וקיפראס ״אבל היהודים קבלו ענשם על ידי שרי הצבא, אשר שלח טראיאנוס נגדם וביחוד על ידי לוזיוס״.
וכדברי הגמ׳ כי דן ללוליאנוס ופפוס בעיר לודקיא.
ועל כן יקרא הכל על שמו, ונקרא פולמוס של קיטוס.
הארכנו בכל הדברים האלה, כי גם לבד ענינם לעצמם בדברי ימי ישראל בכל המדינות הרבות והשונות ההם, ולדעת דבר כל המעשים, הנה גם לבד זה רק על ידי כל הדברים האלה כמו שהם נוכל להבין ולדעת את כל הדברים מראשית ימי אדריאנוס עד ימי ביתר.  ------------- 
(סז) הפראפעסאר שירער אשר בכל מקום אשר ימצא מאמר חז״ל יפעול עליו במטפחת אדומה וישתדל להכחישו יעשה צחוק מהמאמר הזה כלו כי לא ידעו כלל אשר טראיאנוס הי׳ מלך ולא הדיוט.
ואין דכריו כי אם שחוק לילדים והדבר ידוע ממקומות רבות בגמ׳ ומדרשים שהזכירו את טראיאנוס לקיסר רומא.
אבל זה דרכם בכל מקום לכנות להשר השליח על שם הקיסר שולחו, והוא כן במקומות ‫אין מספר.‬‬ 
‫ריג‬  ימי אושא וראשית ימי אדריאנוס.
בראשית ימי אדריאנוס נראה במו קו אור לבני ישראל, ואף כי לא ארכו הימים וקו אור זה חלף הלך לו, והשמים החלו להתקדר, עד כי הי׳ לעב הענן, והחשך כסה ארץ,
אבל חכמי ישראל אשר עינם ולבם לטובת עמם מיד כאשר אך נראה שביב אור התחזקו ויהפכוה למעטה אורה ומקור חיים.
וגם בפעם הזאת מהרו להקים מחדש את דבר המתיבתא הכללית אשר כבר נתבטלה מימים רבים.
ואחרי אשר בעינם החודרת לא האמינו הם עצמם כי נתפזרו העבים, וכי מעתה יהי׳ אור במושבותם,
כי על כן נסו דבר הקמת המתיבתא הכוללת מחדש לא בארץ יהודה כי אם בהגליל ויקימו אותה בעיר אושא, המקום אשר כבר היתה שמה המתיבתא הכוללת בימי רבן גמליאל, כאשר הוכרח בימי דאמיטיאן לעזוב את יבנה (לעיל צד קע"ד).
כמעט כעשרים שנה עברו מאז נתבטלה יבנה ולא שבו אליה, כי בשובם אז מאושא ליבנה בסוף ימי הקיסר נערווא הוכרחו אחרי זמן קצר בראשית ימי טראיאנוס לעזוב אותה לגמרי.
ומאז היו לנודדים ופזורים, תחלה התישב הנשיא רבן גמליאל וכל בית הנשיאים בכלל בלוד, ואליו נאספו שם רק אחדים מראשי חכמי הדור, ואחרי אשר מרעה ויגון ורדיפות הרומיים לבית הנשיאים מת שם רבן גמליאל, נסו חכמי הדור תחת נשיאות ר׳ אלעזר בן עזריה לחזק עמדתם שם מעט יותר.
אבל זה עצמו הסב כי הוכרחו לנוד גם מלוד, וללכת לעיר צפורי בהגליל, וגם שם ישבו רק כמסתתרים.
וכל זה הזיק מאד לכל חיי העם, בהיותי דבר המתיבתא הכוללת נחוץ מאד לכל חיי הכלל, כי בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם קבלו משם כל אורם ואמתם, בהיות גם כל חיי הצבור בישראל נחתכו והשלמו יחד על ידי המתיבתא הכוללת.
ובהיות מתיבתא כוללת מכל ראשי חכמי ישראל יחד נחוצה מאד לכל דבר התורה ביחוד, כי על כן בכל אשר ראו והבינו כי אין זה כי אם שביב אור אשר עוד מעט ויעלם, הסכימו דבר המתיבתא הכללית לכל פרטיה. 
‫‪426‬‬
‫ימי אושא בראשית ימי אדריאנוס
‫ וד׳ הי׳ עמם, ובכל אשר שב הים בהמון גליו, וקטב מרירי יישור, וזמן קצר אחר זה כבר לא יכלו לעשות אפילו קדוש השנה ביהודה ועשו גם זה בהגליל, בכל זה עוד יכלו עמוד בהגליל, התחזקו במעמדם הגדול בחמש שנים, ומעשיהם הגדולים בימים ההם ניכרים לפנינו גם בכל המשנה.
מכל הדור הגדול בראשית ימי בירורי יסוד המשנה ביבנה נשארו רק ר׳ יהושע ור׳ עקיבא.
ר׳ יהושע בזקנותו הגדולה והמופלגת חי רק בראשית הימים ההם,
רק ר׳ עקיבא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, הוא הי׳ בכל ימי פעולותיהם של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע ורבן גמליאל בימי בירורי המשנה בראשית ימי יבנה, והוא גם חי עד אחרי ימי ביתר אחרי תום כל הדור הגדול הזה גם היותר צעירים מהם.
ואחרי אשר נשיא לא הי׳ אז כי רבן גמליאל נפטר כבר מזה ימים רבים בימי היותם בלוד וגם ר׳ אלעזר בן עזריה כבר נפטר בימי הסתתרו בצפורי, ורבן שמעון בן גמליאל לבד ממה שיראו אז להקימו לנשיא מפני כי הרומיים הביטו בעין רעה על בית הנשיאים מבית דוד,
הנה הי׳ זה גם דבר שאי אפשר שתהי׳ הנהגת המתיבתא הכוללת תחת ידו בחיי ר׳ עקיבא ר׳ ישמעאל ר׳ יוחנן בן נורי ר׳ יוסי הגלילי ר׳ חלפתא ר׳ חנניה בן תרדיון וכל חבריהם,
כי על כן לא הקימו אז נשיא כל עיקר ורבן שמעון בן גמליאל הי׳ שם רק בתור <b>בן הנשיא</b>, אבל בכל זה נהגו בו גם כבוד הנשיאות בדברים רבים, אשר הי׳ אפשר להם.
והסנהדרין שם התנהגה תחת פקודת מופלא שבסנהדרין, היינו תחת יד ראש אב בית דין, בלא נשיא,
ככל אשר הי׳ נהוג בישראל עד ימי יוסי בן יועזר, דהיינו עד הימים אשר לפני ימי החשמונאים.
ויוקם על לכל זה ראש כל הדור בימים ההם ר׳ עקיבא.
ובהיות כל הדברים האלה חדשים לגמרי עלינו לבארם על הסדר, ולבלי להשאיר בכל זה כל ספק.
 פרק ב.

אדריאנוס בעלותו למלוכה.‬‬
טראיאנוס מת בשנת תתע״ז (‪117‬ למספרם) ועל ידי ערמת אשתו ישב על כסא רומא אדריאנוס.
ויהי ההיפך מטראיאן, כי תחת אשר טראיאן הי׳ איש מלחמה וחי על חרבו, וירגיז את כל העמים במלחמותיו, השתדל אדריאנוס להשלים עם כל העמים, וגם בארץ בבל תחת אשר טראיאן הכין את חילו להלחם עמהם שניה משך אדריאנוס את ידו מהם.

‫אדריאנוס בעלותו למלוכה‬
ריד
 והפראפעסאר מאמזען ‪V, 403‬ יאמר:
״את המלך אשר הקימו הרומיים להפרתים נתן אדריאנוס לדחותו, ויוציא את כל חילו מאשור ומעזאפאטאמיען, וישב את כל הארצות האלה לאדוניהם הראשונים וגם בת המלך אשר לקח טראיאן בשביה השיב אדריאנוס לאביה וכו׳ גם ארמעניען לא היתה עוד פראווינץ רומית ותשב להיות את אשר היתה לפני זה וכו'״.
ובדדכו זו הלך אדריאנוס בראשית ימי ממשלתו גם עם היהודים.
והחכם גרעץ אשר בדה מלבו מרידה גדולה כוללת מהיהודים בארץ ישראל בסוף ימי טראיאנוס אשר נמשכה גם בראשית ימי אדריאנוס, בבואו עתה לדבר בנין המקדש וירושלים אשר הרשה אדריאנוס בראשית ימי ממשלתו אשר הוא סתירה גמורה לזה לא הניח את ידו.
כי אם בדה לו דברים חדשים גדולים מאר ויאמר ח"ד עמוד ‪138‬:
״אין ספק כלל כי לא הניחו היהודים בארץ ישראל את חרבם מידם כי אם '''אחרי אשר הסכים הקיסר לשוב ולבנות את המקדש על מכונו'''".
וכמה מיעוט חקירה צריך לדברים האלה, וכמה מיעוט ידיעה בדברי ימי עולם נדרש לזה.
מרידה בארץ ישראל אשר אין זכר ממנה לא במקורי היהודים ולא במקורי הרומיים, והיא רק דבר אשר בדה גרעץ מלבו, רחבה וגדלה ונסבה למעלה כל כך, עד כי למרות כל דברי הרומיים לדכא תחת רגלם את כל המורדים בהם(א) הוכרחו להוריד ראשם ולקבל את תנאי השלום אשר שמו לפניהם בני ישראל.
אבל הנה גרעץ עצמו לפני זה בעמוד ‪131‬ יאמר לגמרי ההיפך ויתחיל דבריו שם:
״על דבר המלחמה הזאת בארץ יהודה ישתקו המקורים לגמרי, מקורי היהודים יכנו את המרידה הזאת בשם פולמוס של קיטוס, וכנראה מרמז על זה לא הצליחו היהודים במעשיהם, ותהפך לרעתם, כי להאותות של אבילות אשר שמו מימי חרבן בית המקדש הוסיפו עתה אות אבל חדש לבלי תצא כלה באפריון וכו׳״.
וכמה טובים ויפים דרכי החוקרים האלה, אשר הנם יכולים לכתוב בכל מקום כנדרש להם שם, אחרי אשר אין דבריהם דברי הימים כי אם חפץ לבם לבד.
וכן הדבר כי אלו הי׳ נדרש לנו ראי׳ כי לא הי' אז כל מרידה בארץ ישראל הי׳ זה לבד די להראות הדבר שהרי אדריאנוס האיר אז פניו אל היהודים.
ודברי אייזעביוס בהכראניק הנם רק ממה שהי׳ אחר חזרת אדריאנוס מבנין המקדש.  -------------  (א) ‬בבבל וארמעניען לא התקוממו נגדם כי אם עוד לא נגמרה המלחמה שם והרומיים עוד לא התישבו שם, וכאשר לא הצליחו במעשיהם השלים אדריאנוס עמהם.
אבל ארץ יהודה כבר היתה תחת יד הרומיים קרוב לשתי מאות שנה ותחשב אז לפראווינץ רומית. 
‫‪428‬‬
‫אדריאנוס בעלותו למלוכה
 והחוקרים האחרונים טעו בזה טעות גדול כי בראותם אצל אייזעביוס בהכראניק כי בשנה הראשונה למלכותו השקיט אדריאנוס את מרידת היהודים חשבו שהכונה כי דבר קוויעטוס נמשכה בתוך ימי אדריאנוס, ובראות גרעץ כי הדבר להיפך וכי אדריאנוס בראשית ימיו צוה לבנות המקדש בדה מלבו כי היהודים הכריחו אותו וכו׳.
אבל טעות הוא ודברי אייזעביוס הוא דבר מלשינות הגוים ממה שראו המית היהודים אחרי ביטול בנין המקדש וכמפורש במדרש שם.
כבר הערנו כי על ידי הנהגת חכמי התורה התעודד ישראל אחר החרבן, ויקם לתחיה ויהי עוד הפעם לגוי איתן מאד, אשר יכול לדבר את כל אויב בשער, ככל אשר גם נראה ונכיר ממה שהי׳ בימי אדריאנוס אחר זה בימי מלחמת ביתר אשר רגזה אז כל ממשלת רומא תחתיה מתנופת ידם.
ובהיות ארץ ישראל גם עימדת על פרשת דרכים מכל המדינות מסביב אשר לכדו שם הרומיים, על כן הי׳ אז לפני הרומיים רק שני דרכים בהנהגתם עם ישראל.
או להשתדל לדכאם עד עפר, לרדוף אותם בחמת קרי לבטל כל סדריהם, גם המתיבתא הכללית האחדות האחרונה של כל העם, גם הנשיאות העמוד אשר העם באחדותם נשען עליו,
או להשוות אותם לכל הפחות עם כל העמים אשר בממשלת רומא, לתת להם שלום בארצם, וליתן להם לשוב ולבנות את קרית משושם ירושלים תפארתם והיכל הקדש מקדש המעוז, דברים אשר נתנו הרומיים לכל גויי הארצות כולם איש על פי דרכו באנטוכיא בסוריען ואלכסנדריא במצרים.
ועל כן אם טראיאנוס בדרכו אשר נשען רק על חרבו בחר בדרך הראשונה, ומראשית ימי ממשלתו רדף את היהודים לבלי לתת להם מנוח, הנה אדריאנוס אשר הניח את חרבו מידו וישלים עם כל העמים עד כי מסר בידם טובם, רצה להשלים גם עם בני ישראל כי יהיו תחת ממשלת רומא אבל להרשות להם לשוב ולבנות את חרבות ירושלים ואת היכל הקדש וישובו למצבם אשר הי׳ להם לפני חרבן הבית בימי אספסינוס וטיטוס.
והדברים האלה יוצאים כן מפורשים ממקורי ישראל הברורים, וגם ממקורי העמים.
ובא במדרש בראשית רבה פרשה ס"ד:
״בימי ר׳ יהושע בן חנניה "<b>גזרה</b>" מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם(ב) אזלין אילין כותאי(ג) ואמרין ידיע ליהוי למלכא דהדין קרתא וכו׳ אמר להון מה נעביד ו<i>גזרית</i>' אמרין ליה שלח ואמר להון או ישנון  --------------  (ב) עכו הוא גבול ארץ ישראל לההולך לבבל, כמו שהוא בגיטין ד׳ ע"ו, "כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי בעכו הוו מיפטרי".
ועולי גולה מבבל היו עושים דרכם אז דרך סוריא, ועל כן הושיבו טרפיזין לעולי גולה מן העיר הראשה בסוריא אנטוכיא עד גבול ארץ ישראל.
ומפני שהם ישבו אז בארץ ישראל נאמר "מעכו עד אנטוכיא“.
(ג) כותאי בזה הכונה להמינים הידועים כמו שהוא גם במס' סופ‬רים פי״ז ה"ה. 
‫אדריאנוס בעלותו למלוכה
‫רטו‬  יתיה מאתריה או יוספון עליה חמש אמין או יבצרון וכו׳ ומן גרמיהון אינון חזרין בהון והוון קהליא מצתין בהדא בקעתא דבית רמון כיון דאתון כתביא שרון בכיין בעין לממרד על מלכותא אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא אמרין יעול ר׳ יהושע בן חנניה וכו׳ עאל ודרש ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו וכו׳ אמר ליה הב לי אגרי אמר ליה זיל תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דארי' בשלם ונפקת בשלם כך דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום״.
והפראפעסאר שירער אשר בכל מקום אשר ימצא מקור ממקור ישראל ישתדל להכחישו, יעשה כן גם במקום הזה, ואחרי הביאו העתק הדברים האלה בעמוד ‪671‬ יאמר שכה ההיסטארי של הסיפור הזה אינו כלום (‪ist gleich Null‬) ובכל זה עשו אותו רבים מהחוקרים החדשים ליסוד, ויקחו אותו לסיבת דבר המרידה הגדולה.
אבל אם טעו החוקרים החדשים ועשו זה לסיבת מלחמת ביתר אין אחריותם עלינו,
ושם הדבר מפורש להיפך שר׳ יהושע השקיט המית העם, ושבו למנוחתם.
וסיבת דבר מלחמת ביתר גלויה ויבואר לפנינו.
אבל המעשים בראשית ימי אדריאנוס בכלל ודברי המדרש בפרט עומדים חיים לפנינו וכל רוחות שבעולם לא יוכלו להכחיש דברים ברורים כאלה.
והדברים שם חותמם מעיד עליהם כי הנם היסטארים גמורים.
א) הננו רואים כי נפרט שם מפורש שם המקום אשר עמדו כולם וחכו לקבל פקודת המלכות אחרי המלשינות ובא מפורש שהי׳ זה בבקעת רמון:
״והוון קהליא מצמתין(ד) בהדא בקתא דבית רמון״.
ב) נפרט הדבר כי חכו בבקעת בית רמון על פתשגן כתב הדת החדש, אשר אמרו להודיע להם:
״כיון דאתון כתביא שרון בכיין וכו׳״.
ג) נתפרש מי היו ראשי העוסקים עם הצבור בבוא הרשיון הראשון ״פפוס ולוליאנוס" אשר ידענו ענינם מסוף ימי טראיאנוס וקוויעטוס, דהיינו הזמן ההוא.
ד) נתפרשו המקומות אשר העמידו שם טרפיזין ״מעכו עד אנטוכיא״ שלא בארץ ישראל, כי עכו סוף הגבול ואנטוכיא העיר הראשה בסוריא.
ה) מבואר כי ראשי גדולי חכמי הדור היו גם הם ביום הקהל שם, ומתוכם נבחר ר' יהושע להשקיט רוח העם.
והננו רואים גם זאת כי לא הי׳ אז נשיא וכתבי המלכות באו אז להקהל.
והפראפעסאר שירער יטעון שם כי המקורים מזה אצל הידועים אשר תמכו החוקרים דבריהם גם עליהם אינם כי אם רמזים כהים ואינם מוכיחין כלום.  -------------  (ד) הלשון ״מצמית קהלה״ אשר אין זכרונו נפרץ בא גם ב[[ירושלמי סוכה ה א|ירושלמי סוכה פרק ה' הלכה א׳]]:
״דלמא ר׳ לוי ויהודה בר נחמן הוון נסבין תרתין סלעין מיעול <b>מצמתא קהלא</b> קומי ר׳ יוחנן עאל ר׳ לוי ודרש וכו' בשובתא תורייתא אמר ר׳ לוי ליהודה בר נחמן סב לך אילין תרתין סילעיא ועול <b>מצמתא קהלא</b> קומי ר׳ יוחנן עאל ואמר קומיהן יפה לימדנו ר׳ יוחנן וכו'".
והמפרשים נדחקו אבל הכונח לדרוש למען יחכו הקהל עד בוא ר׳ יוחנן. 
‫‪430‬‬
‫אדדיאנוס בעלותו למלוכה
 ואין זה לא מעלה ולא מוריד כי אין אנו צריכים לראיות מבחוץ במקום שיש לנו דברים ברורים ומפורשים כאלה ממקור ישראל.
אבל באמת יש גם אצל הידועים דברים ברורים על זה ושירער לא שם לב.
והוא עצמו הביא דברי עפיפהאניוס בעמוד 679 שלא במקומם וטעה בהם ולא ידע כונתו ודחה דבריו.
ובדברו שם על דבר אעליא קאפיטאלינא אשר בנה אדריאנוס ימים רבים אחר זה בימי הכעיסו את בני ישראל תמרורים יאמר שירער:
״על דבר הזמן מתי נבנתה אעליא קאפיטאלינא נמצא בהמקורים זמנים שונים, עפיפהאניוס ירצה לדעת כי שבע וארבעים שנה אחר חרבן ירושלים בנסעו על דרכו צוה אדריאנוס לבנות העיר מחדש — ולא ידבר מהמקדש — וכי מסר הדבר לידי אקווילא אבל העת הזאת הוא שנת ‪117‬ '''דהיינו מיד בראשית ימי אדריאנוס''' ואף כי כן הדבר שהי׳ אז בארצות המזרח, אבל דברי עפיפהאניוס נוטים כנראה על נסיעה מאוחרת אשר נסע מרומי אחר זה, ועל ידי זה אבדו דבריו בנוגע להזמן כל שוויין״.
ומה אפשר לאמר לדברים כאלה הוא ישיא בחזקת היד את דברי עפיפהאניוס‬ ‫אל אעליא קאפיטאלינא ומבטל דבריו.
אבל דברי עפיפהאניוס מדוקדקים בנוגע להזמן ובנוגע גם לבנין ירושלים.
וכן הדבר כי בראשית ימי אדריאנוס בשנת ‪117‬ שזה הוא בשנת שבע וארבעים לחרבן ירושלים צוה אדריאנוס לבנות את ירושלים מחדש.
כי דבר שאין צריך לאמר הוא כי אף אשר המקור מבני ישראל ידבר על המקדש בהיות זה העיקר אצל בני ישראל, אבל זה ודאי כי יחד עם זה צוה לבנות את חרבות ירושלים,
כי אי אפשר לבנות מהדש את תפארת ישראל המקדש המעוז בעיר שממה וחרבה.
‫ותהי להיפך כי אדריאנוס לפי מושגיו הוא אם נתן רשות לבנות המקדש היתה פקודתו בעיקר הדבר לשוב ולבנות את בירת היהודים וההיכל אשר בתוכה.
רק אצל בני ישראל לפי מושגיהם הם דברו מהמקדש גאון עוזם והר יראה.
ובהמלשינות באמת בא העיקר מירושלים ובכתבם זה בלשון הכתובים בעזרא בא שם:
״ידיע להוא למלכא דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון״.
ואם יש לו לשירער איזה דקדוקי דברים שכנראה נוטים דברי עפיפהאניוס על נסיעה שניה של אדריאנוס, הטרם ידע שירער שאין מדקדקים עם הידועים בדברים כאלה כי לא היו בעלי יודעי העיתים וטעיותיהם רבו בזה.
והרי דבריו מבוארים שהי' זה בשנת שבע וארבעים לחרבן ומה לנו עוד.
וידענו שהי׳ אז באמת בארצות המזרח וידענו שאז הי' באמת לבו טוב ליהודים ודרש טובתם וכל הדברים יתאימו יחד.

‫ארריאנוס בעלותו למלוכה
רטז  ודבר צדדי כזה אם הי׳ אז בהמזרח בבואו מרומי או בהיותו שם מתחלה, דברים כאלה אינם ענין לעפיפהאניוס ואין מדקדקים עמהם על דברים כאלה שלא מהענין.
וכמה יתאימו הדברים יחד עם מה שכבר נתבאר בדברינו בימי טראיאנוס בפרק שמנה וארבעים כי אדריאנוס עשה אז גם לטובת יהודי אלכסנדריא ויצו להקים מחדש את בתיהם ההרוסים ואת היכליהם.
וכבר נתבאר לנו שם פרק שבעה וארבעים כי בעלות אדריאנוס לכסא רומא הקריבו יהודי אלכסנדריא לפניו משפטם ודינם, והיונים נתחייבו ממנו בדין וגם ענש בעונש מות את ראשי מסבי הדבר.
וכן הדבר מתברר כי אסירי בני ישראל אשר צוה קוויעטוס לשום במאסר ויהיו נכונים למות הוציא אדריאנוס לחפשי.
כי הנה לוליאנוס ופפוס ראשי האסירים בימים ההם אשר מפורש עליהם במם׳ תענית ד׳ י"ח כי אותם דן לוזיוס קוויעטוס, ועמדו אצלו להריגה ״כשבקש טוריינוס (שלוחו השר הראשי קוויעטוס) להרוג את לוליאנוס ופפוס בלודקיא וכו׳״, הנה מפורש כאן במדרש שם שאחר זה בראשית ימי אדריאנוס כאשר פקד לבנות ירושלים והמקדש היו הם חפשים לנפשם, וישובו להיות מראשי העוסקים בצרכי הצבור ״בימי ר׳ יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו עד אנטוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם״.
ובודאי כי הם לא היו היחידים בזה וכן נעשו אז בפקודתו חפשים לנפשם עוד רבים כמוהם.
ומאד יכול להיות כי לבד פקודתו שלום לכל העמים בראשית ימי עלותו למלוכה, פעל עליו בזה הרבה מאד גם ר׳ יהושע, אשר בימי היות אדריאנוס הגמון סוריא, הי׳ אצלו פעמים רבות.
כי כל הדברים אשר נמצאו בין אדריאנוס ור׳ יהושע אי אפשר שהיו בימי היות אדריאנוס לקיסר אשר הלך לרומי, ור׳ יהושע לא הי׳ ברומי בימי זקנותו המופלגת ואין זכר מזה בימים ההם, וכל המוזכר מהיותו ברומי הוא יחד עם רבן גמליאל ויחד עם ר׳ אליעזר, דהיינו בימי יבנה.
ובהימים אשר הי׳ אדריאנוס בהמזרח בעלותו למלוכה נסע כבר ממקום למקום.
אבל הי׳ כל זה בימי היותו בסוריא אשר ככל הגמוני סוריא עמדה גם ארץ ישראל תחת פקודתו.
ואז בימי היות אדריאנוס הגמון סוריא בא אליו ר׳ יהושע כפעם בפעם במלאכות עמו, וכל פעם עמדו לו הידועים לשטן על דרכו ויעשו עמו לפני אדריאנוס ויכוחים שונים בדת.
כמו למשל בחגיגה ד׳ ה׳:
״ר׳ יהושע בן חנניה הוה קאי <b>בי קיסר</b>(ה) אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה ידו נטויה עלינו אמר ליה קיסר לר' יהושע  -----------------  (ה) כבר הערנו כי הם קראו גם לההגמון והנציב על שם הקיסר, וכן אמרו על ר׳ אבהו בקיסרין (עי' כתובות י״ז) ״כגון ר׳ אבהו בי קיסר".‬
ועל אדריאנוס ביחוד אשר גם הי׳ אחר זה לקיסר. 
‫‪432‬‬
‫אדריאנוס בעלותו למלוכה‬  מאי אחוי לך עמא דאהדרינהו וכו׳ אמר ליה לההוא מינא מאי אחוית ליה וכו' ומאי אחוי לך לא ידענא וכו'.
ובמס׳ בכורות ד' ח׳:
״אמר ליה קיסר לר׳ יהושע בן חנניה נחש לכמה מיעבר ומוליד אמר ליה לשב שני וכו׳״.
ובמס׳ חולין ד׳ נ"ט:
״אמר ליה קיסר לר׳ יהושע בן חנניה אלקיכם כארי׳ מתיל דכתיב ארי׳ שאג מי לא ירא מאי רבותא וכו׳ אמר ליה וכו׳״(ו).
ואם כי לפנינו נתקצרו הדברים ויחסר העוקץ אשר הי׳ טמון בהם, נוכל לדעת זה מהמאמר הכללי הבא על זה, בחגיגה ד׳ ה׳:
״כי קא ניחא נפשיה דר׳ יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן ממינים אמר להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתס".
וגם דבר בנין בית המקדש היו הם אשר הלשינו לפני הקיסר, ובידיעותיהם בעניני בני ישראל השיאו לו איך לחזור מדבריו ״אי ישנון מאתריה או יוספון עליה חמש אמין או יבצרון וכו'״ ובני ישראל ידעו היטב כי זה אינו כי אם תואנה וגם אם יתרצו על זה לא יהי׳ מזה דבר.
ובהיות באמת המלשינות בעיקרה לא על בנין בית המקדש בפרט כי אם על הרמת קרן היהודים בכלל ובנין ירושלם בפרט, כמו שתפסו שם ב[[בראשית רבה סד י|מדרש בראשית ס"ד]] את דבר המלשינות בלשון הכתובים בעזרא:
״אזלין וכו׳ ואמרין ידיע ליהוא למלכא דהדין קרתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא יתנון״.
ועל כן נתבטל אז כל הדבר לגמרי, לא לבד בנין המקדש וירושלים, כי אם גם כל הרמת קרן היהודים בכלל.
אבל בכל זה הנה הארת הפנים של הקיסר ברגע ההוא לא נתבטלה לגמרי, והדברים לא יכלו להתהפך ברגע אחת מאור כללי גדול יותר מאד לחשך כללי של וימש חשך.
כי על כן נסו בני ישראל לעשות עתה לכל הפחות את אשר עשו אחר החרבן לאסוף נצוצי האור יחד למקום אחד, ולהשתדל להשיב ולקומם מקום אחד ללב האומה.
וביראם לעשות זה בארץ יהודה משוש תפארתם החליטו לעשות זה באושא בהגליל.
אשר גם בלא זה מאז לא יכלו עמוד עוד בלוד באו כל ראשי זקני הדור להגליל ככל אשר כבר נתבאר, ונשוב לבאר כל זה בכל הדברים לפנינו.  -----------------  (ו) ובבראשית רבה י"ג (ד׳ ט"ו) וקה"ר פ״א (ד׳ ק"י) אשר הוזכרו שם ר׳ אליעזר ור׳ יהושע עם אדריאנוס ברומי ט"ס נפל שם בשם הקיסר כי בהיות אדריאנוס ברומי כבר מימים רבים נפטר ר׳ אליעזר, וגם כבר ימים רבים לפני מותו לא ישב יחד עם חכמי הדור ואין צריך לאמר שלא נסע עמהם. 